תפריט
תפריט

פרנן קנופף 1858-1921, מאסטרו המיסתורין ד”ר אורנה ליברמן

פרנן קנופף.

במה עוסקת הכתבה?

הכתבה עודכנה לאחרונה בתאריך

בימים אלה ועד 17 למרץ, 2019, ניתן לבקר ברטרוספקטיבה של הצייר הבלגי הסימבוליסטי פרנן קנופף, בפטי פאלה בפריז. תערוכה נדירה זו מקבצת כמאה עבודות של הצייר, החרט והפסל המיסתורי, המשקפות את האסתטיקה המורכבת של האמן המיוחד וממקמות אותו בתקופתו, סוף המאה, ליד בני דורו, ציירים וסופרים, גוסטב קלימט, גוסטב מורו, פרנץ פון שטוק, ג’יימס אבוט מקניל ויסלר, גבריאל דנטה רוסטי ואחותו קריסטינה, אמיל וררן, ז’ורז’ רודנבך, ז’וזף פלדן, ז’אן לורן, גרגואר לה רואה ועוד.

הנה סרטון קצר לגבי התערוכה:

הסימבוליזם, בין האימפרסיוניזם לסוריאליזם, קם כריאקציה לראשון וסלל את הדרך לשני. הסימבוליסטים הושפעו מעמיתיהם האימפרסיוניסטים אך גם ערערו עליהם והתמרדו נגדם בטענה שמטרת האמנות הנשגבת איננה להפנים את העולם החיצוני כי אם להחצין את העולם הפנימי.

כך פתחו הסימבוליסטים עוד ועוד שערים ודלתות לעולם חלומות מכושף, מיסטי, הניזון מהתת מודע שמקרבו קרמו עור וגידים כל המיתוסים הגדולים של התרבות האנושית. אל השינה היפנוס, דמויות מיתולוגיות ויצורי כלאיים כגון אדיפוס, ספינקס, מדוזה, סצנות פולחן הכוללות דלתות, מזבחות, מנחות קטורת וחניתות מכונפות – כל אלה ועוד נוכחים באופן בולט ביצירותיו של קנופף.

האמן הסימבוליסטי הבלגי הגדול הכשיר בדרכו שלו את הדרך לסוריאליסטים בחפשו, החל מריאליזם מאגי, את המוזר, את הנדיר, את מה שמעבר למציאות החומרית, ובכך מתחבר עולמו המיוחד אל זה של רנה מגריט ואל זה של סלבדור דאלי.
התערוכה שנפתחה בפטי פאלה בפריז מאפשרת למבקר להלך במסלולו של פרנן קופף ולבקר בבית-מבצר-תיאטרון-סדנה-מקדש שבנה לו באיקסל, בדרום מזרח בריסל, לפי תכניות מדויקות שנהגו על ידו ובוצעו על ידי האדריכל הנודע ויקטור אורטה .

בתערוכה זו יתוודע המבקר לנושאים העיקריים המופיעים ביצירתו של האמן, מנופי ילדותו ועד לדיוקנים של ילדים, שהוזמנו אצלו על ידי משפחות האצולה והבורגנות הגבוהה, מחלומות שחלם בעקבות תמונותיהם של הפרימיטיבים הפלמיים ועד לזכרונות הקשורים לעיר ילדותו ברוז’, מפנטזיות ועד ציורי עירום, מהשימוש המתוחכם באמנות הצילום ועד למיתולוגיות האישיות, החתומות בחותמו של היפנוס, אל השינה.

פרנן קנופף מזמין את המבקר לדיאלוג מעבר לזמן ומעבר לרציונליות אך כאן ועכשיו כמו גם למחשבות ולהרהורים על האני, עצמיותו, זהותו, השתקפויותיו וקשריו השונים עם משפחתו ועמיתיו. הסימבוליזם, לפי קנופף, אינו בריחה למקום אחר אלא קריאה מורחבת ומחודשת של המציאות המתאחדת עם מלכות החלום כדי לעמוד לשירותו ולבטאו.

סלון סימבוליסטי בלב התערוכה, המצויד בקטלוגים ותמונות, וכן עמדות שמע המפוזרות בה, עם קלטות ואוזניות, יעמיקו את הכרות המבקר עם עולמו של האמן, שככל הסימבוליסטים, עמד על סוד הקשרים שבין צבע, צליל, קול, ריח ומראה, וביטא אותם בסגנונו שלו. זיקתו העמוקה של קנופף לספרות, לצילום, למוזיקה ולמיסטיקה, והדרך בה חקר דרכים אלה מומחשות באופן מרתק ביותר.

לקנופף, כמו לסימבוליסטים רבים אחרים בתקופתו, היה קשר עמוק למוזיקה ואוצר התערוכה מישל דרגה מעמיד לרשות המבקרים אפשרות של ביקור מוזיקלי בה. בסיור מודרך עם הזמר הלירי והמרצה המוסמך לאמנות ולמוזיקולוגיה גרגואר אישו, ניתן לבקר בתערוכה תוך שמיעתם של כתריסר קטעי זמרה מתקופתו של קנופף, בביצועו של המדריך.

פרטים בקישור הזה.

סדרת פעילויות ענפה, הרצאות, קונצרטים וסדנאות, סביב פרנן קנופף (לדוברי צרפתית), מלווה את התערוכה, לפי לוח האירועים שפורסם על ידי המוזיאון ניתן למצוא כאן.

ציוני דרך אוטוביוגרפיים

פרנן קנופף נולד ב-1858, בטירת המשפחה בעיר גרמברגן-לה-טרמונד, בבלגיה. בן לאב שהיה שופט בכיר, נצר לשושלת אוסטרית אריסטוקרטית עתיקה, פרנן נהנה כל ימיו מחיים חומריים נוחים.

ב-1860 עברה המשפחה לעיר ברוז’ לצורך מינויו של האב כתובע אך חזרה בקביעות לטירה בטרמונד בחופשות. בקיץ בילו בניה באחוזה כפרית גדולה (כמאתיים הקטאר) בכפר פוסה, החולש על עמק לאוואל, בחבל הארדנים, אחוזה שרכש אביה של גברת קנופף, דהיינו סבו של פרנן. ציוריו הראשונים של פרנן מוקדשים לנוף ערפילי זה, בתיו ואגמיו, שבהם מופיע גשר פוסה הנקרא גם גשר קנופף.

באותה שנה, 1860, נולד ז’ורז’, אחיו של פרנן, שמילא תפקיד מרכזי בחייו. ז’ורז’ שהיה למשורר, מתרגם, מבקר אמנות, מוזיקאי ומוזיקולוג, מומחה לווגנר, לא השאיר אחריו שום עקבות של ממש משום מנהגו הנפסד לגנוב גניבות ספרותיות ממוכשרים ממנו. עם זאת, ז’ורז’ החברותי קידם מאוד את אחיו, שהיה מסוגר ממנו, בעזרת רשת הקשרים המסועפת שבנה בכל אירופה. על חבריו של ז’ורז’ שהכיר לאחיו פרנן נמנו סטפן מלרמה, ז’ול לפורג ואמיל וררן. מלרמה היה המשורר האהוב על פרנן קנופף.

ב-1865, שנת הולדתה של האחות מרגריט, קודם האב שוב והמשפחה עברה לגור בבריסל. פרנן לא ראה יותר את ברוז’, במתכוון, כדי לשמר בזכרונו את תדמית עיר ילדותו, כפי שנטבעה בו בתקופה ההיא. ב-1877, 1878 ו-1879 בילה את הקיץ בפריז וחזר לבלגיה ב-1880 אחרי שנת שהות שלמה בה. יצירותיהם של גוסטב מורו, אז’ן דלקרואה, אדוארד ברן-ג’ונס ואלפרד סטיבנס השפיעו עליו עמוקות. לאחר חזרתו מצרפת, הפנה את מבטו בעיקר לאנגליה.

ב-1883 השתתף בבריסל, יחד עם ג’יימס אנסור, פליסיאן רופס ועוד, בייסודו של “חוג העשרים”, קבוצת אמנים אוונגרדיסטיי ם שפעלה מ-1884 עד 1893 כדי לקדם ציירים שייצגו עבורם את אידיאל המודרניזם. למרות שחי רוב ימיו כדנדי-נזיר בודד והסתגר שעות בביתו ששימש לו כמגדל שן ומבצר מגן נגד מה שראה כוולגריות של העולם החיצוני, קנופף היה בעת ובעונה אחת מעורב מאוד בחיים הציבוריים, הקהילתיים-תרבותיים של בריסל, בלגיה וכל אירופה. מעניין לציין שקנופף תמך במאבקן של הסופרג’יסטיות.

נטייתו של קנופף לחכמת הנסתר, למיסטיקה ולרוחניות קרבה אותו לסופר האזוטרי, התמהוני ורודף הפרסום ז’וזפן פלדן שידע הצלחה רבה בתחילת דרכו ונזנח לאחר מכן. רוב ציורי השער של ספריו של פלדן בוצעו בידי קנופף. החל מ-1892 השתתף קנופף בסלונים הראשונים של “הרוז קרואה” (צלב הוורד) שארגן ז’וזפן פלדן באולמות שונים בפריז. תמונותיו של קנופף, “המנחה” ו”נעלתי על עצמי את הדלת”, בלטו במיוחד בסלון השני שארגן פלדן, שנה לאחר מכן.

The Offering, 1891
The Offering, 1891
I Lock the Door Upon Myself, 1891
I Lock the Door Upon Myself, 1891

ניתן ללמוד מעט יותר על הציור השני באמצעות צפיה בסרטון הבא:

ב-1892 ראה אור הרומן הסימבוליסטי המפורסם של ז’ורז’ רודנבך “ברוז’-עיר-מתה” וקנופף, שהיה מיודד מאוד עם הכותב, עיטר את הספר בציור שער והוסיף לו 35 צילומים של העיר המלנכולית שתפקידה בעלילה מרכזי ביותר. זהו רומן על השתקפויות ובבואות (אופליה ונרקיס, במטפורה מוצלבת, נוכחים בין הדפים), ותעלותיה של ברוז’ ממחישות להפליא נושא זה. מקווי מים, חלקים כמראות, וגיבורים תאומים, המשתקפים זה בזה, מופיעים גם הם ביצירותיו של קנופף.

ציור השער של פרנן קנופף ל
ציור השער של פרנן קנופף ל”ברוז’-עיר-מתה”

קישור לספרו של רודנבך עם צילומיו של קנופף.

ב-1898 חולל קנופף סנסציה והפך לכוכב כשהציג בתערוכת תנועת הזצסיון בווינה את ציורו המפורסם ביותר “ליטופים, או אמנות או ספינקס”. אדיפוס והספינקס, ברדלס מאולף ומעונג, מתלטפים, לחי בלחי, דומים זה לזה, כשבצד ימין של התמונה נראים שני עמודי בית המקדש, יכין ובועז, על רקע נוף כפר פוסה שבחבל הארדנים.

התמונה חוגגת את האמנות ותעלומותיה, החלום, המיסטיות והמציאות שלוקחים בה חלק בתרכובת חכמה כמו גם את נושא התאומים והכפילויות. בידו הפנויה אוחז אדיפוס בחנית דקה ומכונפת, כעפרון ציור מחודד השורט את הבד או כאיזמל פיסול החוצה את החומר, תוך שהם נושאים אותו על כנפי הדמיון.

כמו האל הבורא שחצה את התוהו ובוהו – חיית טרף, בקרדום כפול כדי לאלפה ולהפכה לחיית מחמד – הבריאה, כך גם האמן מתעלה לדרגת יוצר-חכם-קוסם. הספינקס שמופיע במיתוס כיצור טורף הופך לברדלס שליו ששקוע בהזיות נעימות בעיניים עצומות. ואדיפוס עצמו מביט בעיניים פקוחות בנקודה מסתורית.

החושניות משתתפת באופן פעיל בתהליך היצירה. זהו, אם כן ציור, הממחיש את הגדרת האמנות לפי קנופף ומכיל את המרכיבים השונים המזינים אותה, אך זהו רק אחד הפירושים האפשריים לתמונה המפורסמת, הפתוחה כמובן לרעיונות נוספים רבים אחרים.

Des caresses, ou l'Art, ou le Sphinx, 1896
Des caresses, ou l’Art, ou le Sphinx, 1896

תמונתו של קנופף עוררה סקרנות רבה כשהוצגה בתערוכת הזצסיון בווינה. ולא זו בלבד. בתערוכה זו ב-1898 יוחד לקנופף אולם משלו בו הוצגו 21 מתמונותיו. זרם הזצסיון, בעברית פרישה, דהיינו, פרישה מהאקדמיזם ומהמסחריות כדי להתמקד באמנות לשמה, היה תנועה אמנותית, קרובה אל האר נובו והיוגנדסטיל, שהוקמה ב-1892 במינכן, ובעקבותיה, ב-1897 בווינה. התנועה פעלה עד 1906 והציגה סדרת תערוכות. נציגה המפורסם ביותר היה גוסטב קלימט שהתרשם מאוד, בתחילת דרכו, מציוריו של קנופף. לאלה תהיה השפעה עמוקה מאוד על יצירתו.

החל מ-1889 ועד סוף ימיו שמר קנופף על על קשרים סדירים עם אנגליה ואמניה והיה לכתב של העיתון האנגלי “הסטודיו”. על חבירו הקרובים נמנו ויליאם הולמן האנט, ג’ורג’ פרדריק ווטס, פורד מדוקס בראון, אדוארד ברן-ג’ונס, דנטה גבריאל רוסטי.

ב-1900 התחיל קנופף, בעקבות מות אביו ובהשראת בניין תערוכת הזצסיון בווינה, בבניית ביתו המפורסם באיקסל, בשולי יער הקמבר, שלרוע המזל יועד להריסה בסוף שנות השלושים בעקבות סכסוך ירושה בין אחייניו. המאוזוליאום-מוזיאון-תיאטרון מציג את יצירותיו של האמן, חובב הצגות ואופרות מושבע, בסדר מחושב תוך שהוא מוביל את האורחים, שקבעו מראש תור לביקור, למסע חניכה.

החווייה מתחילה במבוא שבו הוצג טווס לבן מפוחלץ, מוקף באביזרים נדירים נוספים, פסל יווני המזמין לשתיקה ויראת כבוד, תמונת אישה עטופה בצעיף, ליד פסל אל השינה. בפתח הסדנה שבה עבד האמן, מעל הדלת, התנוסס המוטו: “אין לאדם אלא הוא עצמו”.

עיגול זהוב היה חרות ברצפת המוזאיקה הלבנה של הסדנה ובמרכזו נהג האמן ליצור את יצירותיו. בסדנה נוספת נמצאות יצירות בעבודה. שאר החדרים, גם הם בגווני הכחול, השחור, הלבן והזהוב, מציגים יצירות אמנות, מסכות, כריות, אגרטלים ופרחים.

בית החוגג את פנימיותו של בעליו שבו שררה אווירה מלנכולית ומעיקה משהו של עולם אידיאלי, פואטי, הרמוני, מדויק, דומם, מאובן, בדול אלף הבדלות מהעולם החיצוני, מעבר לחלונות, של בריסל התוססת. אין ספק שהריסתו שללה מחובבי האמנות בבלגיה, באירופה ובעולם כולו נכס תרבותי ממדרגה ראשונה.

קישור לתיאור מפורט של הבית, ליודעי צרפתית.

ב-1904 קיבל קנופף הזמנה לבצע את תקרות אולם החתונות בעיריית סן ז’יל ובאותה שנה ביקש ממנו הבנקאי אדולף סטוקלט לעטר את אולם המוזיקה בארמון הנקרא על שמו: “בית סטוקלט” בבריסל, ארמון שתוכנן על ידי האדריכל והמעצב יוזף הופמן, אחד ממייסדי תנועת הזצסיון הווינאית. פרנן קנופף הגיע בחייו למעמד של אמן נערץ, מכובד ומשפיע, בעל קשרים מסועפים.

ב-1906 נפטרה אמו של פרנן קנופף, שהייתה עבורו מושא אהבה, כבוד, הערכה והערצה. עם מותה של האם נפתח בפני הבן עולם תענוגות הבשרים. השלימה את חניכתו המאוחרת של הגבר עבודתו ב”תיאטרון המונה” של בריסל כמעצב תלבושות ותפאורות. בתיאטרון זה נחשף קנופף לחברתן של השחקניות וזמרות האופרה, שהקדימו את זמנן בהיותן נשים משוחררות ועצמאיות.

כשהיה בן חמישים חולל פרנן הפתעה כשנשא לאישה אלמנה בת שלושים וארבע, אם לשני ילדים, מרת וורמס. פרנן אסר על זוגתו להיכנס אל הבית-מקדש, שבו עבד בסדנתו ובו דגמנה לפניו בעבר אחותו מרגריט בתלבושות שונות, ושיכן אותה בבית אחר, במרחק של כמאה מטר. נישואים אלה החזיקו מעמד פחות משלוש שנים.

ב-1910 הצטרף קנופף לכנסיית ירושלים החדשה שהקנתה את תורתו של התיאולוג עמנואל סוודנבורג. לאחר מותו ב-1921 נשכח מעט אך החל משנות השבעים התגלה בו עניין מחודש והתערוכות המתקיימות לכבודו ומציגות את יצירותיו, כמו זו בפטי פאלה בפריז, זוכות להצלחה רבה.

מוצג במועדון ה Folies Bergère

המופע מסתיים ב 21 באפריל 2019.​

קווים אופייניים ביצירתו

השתקפויות

את יצירותיו הראשונות ביצע קנופף באחוזה המשפחתית בפוסה בחבל הארדנים. פרנן נהג לפקוד בקביעות את המקום כדי לנוח ולאחוז במציאות הכפרית הבלתי משתנה אך באותה עת גם כדי לקבל השראה ולחלום. האמן חיפש באגמים נקודת מוצא למשנתו הסימבוליסטית והציג אותם כמראה משקפת של רבדי הנפש. אך קנופף לא עבד רק תחת כיפת השמים אלא גם, כמנהגו, לפי צילומים וגלויות של פוסה. דמיון רב ניכר בין ציוריו לבין תיעוד זה של האזור.

בציורו המפורסם, “גשר פוסה”, מבעד לריאליזם הנראה לעין, ניתן להבין את משמעויותיהם הסימבוליות של הגשר והאגם העתיקים. מהגשר ניתן לצלול צלילה עמוקה במי התת מודע, לחצות את המראה ולעבור אל חופה האחר.

Le pont à Fosset, 1897
Le pont à Fosset, 1897

ספרות וציור

ב-1889, עוד לפני פעילותו המשותפת עם רודנבך, ביצע קנופף את ציור השער של קובץ השירים “לבי מבכה את העבר” של המשורר הסימבוליסטי הבלגי גרגואר לה רואה. נמצאות עוד כשבע גרסות לאותו רישום, מנהג נפוץ של קנופף.

Mon cœur pleure d’autrefois, 1889
Mon cœur pleure d’autrefois, 1889

אותו גשר בברוז’ שיעטר את הספר של רודנבך נמצא בראש ספרו של לה רואה אלא שכאן מככבת אישה צעירה המנשקת את דמותה במראה, סמל לנשמתה. נרקיסיזם, עבר והווה, נוסטלגיה למקום ולזמן אידיאלי, התבוננות עצמית, שקיעה בזכרונות ובחלומות, מלנכוליה. יצר החיים ופיתוי המוות מאוחדים באמביוולנטיות הפואטית, שכה אפיינית לאמנים הסימבוליסטים.

תרומתו ליצירתו של ז’ורז’ רודנבך, “ברוז’-עיר-מתה”, הובילו את קנופף לציורים נוספים של עיר ילדותו, שאותם ביצע לפי צילומים. המפורסם והמקורי שבהם הוא “עיר עזובה” שבו העתיק האמן את כיכר ממלינג הנמצאת במציאות במרכז העיר אל חוף הים.

כאן הלך קנופף בכיוון הפוך לזה של ההיסטוריה של העיר ששקעה בחולות, החל מהמאה ה-15, לאחר נסיגת הים, אירוע שפגע קשות בשגשוגה המסחרי והתרבותי של עיר הנמל הקוסמופוליטית. מלחים, סוחרים, אמנים, שליטים, שועי עולם, כל אלה, שאהבו את העיר העשירה וניזונו ממנה, עזבוה לאנחות לטובת חופים אחרים.

בציורו הסוריאליסטי של קנופף בא הים, פולש ומלחך את הבניין היחידי הנמצא בו כשפסלו של הנס ממלינג, צייר פלמי מהמאה ה-15 שהשתקע בברוז’, נעלם מכנו. כמו העיר שקיימת רק בזכרונותיו ובחלומותיו של הצייר, כך גם הפסל, יצירתו של הנדריק פיקרי (1828-1894), התנדף ונעלם.

עיר רפאים מיסתורית, עזובה, ריקה, מנותקת מהמציאות, שבה טורפים המים והשמים את המרחב ומשליטים בו שתיקת מוות. האם לא חבוי סוד נטישתה של העיר מעבר לדלתות ולחלונות הסגורים? האם לא מזמין האמן את הצופה לעלות במדרגות שמאחורי כן הפסל כדי לפענחו?

Une ville abandonnée, 1904
Une ville abandonnée, 1904

מודל האישה האידיאלית ביצירתו של קנופף

קנופף צייר באובססיביות אותו מודל של אישה, מיסתורית, אצילית, מעודנת, אנדרוגינית, מעוררת כבוד, בעלת מבט חודר אך בלתי נחדר, בפוזות שונות. אישה זאת אינה אלא אחותו הצעירה של קנופף, מרגריט, שנולדה שבע שנים אחריו. רוב יצירותיו מאדירות את הופעתה האניגמטית של דוגמניתו הראשית, זו שגילמה את אידיאל היופי הנשי שלו.

אישה זו דומה מאוד למודל האנגליה הצעירה, מלאכית ושטנית, אוורירית וחושנית, חסודה ופרוצה, שהיוותה את דמות האישה הנצחית, החצוייה לשניים, בעיני גבריאל דנטה רוסטי וחבריו הפרה רפאליטים. קנופף נמשך מאוד לאמנות האנגלית וטיפח קשרים אישיים עם האחווה הפרה רפאליטית.

מרגריט לא הייתה המוזה היחידה של קנופף. ב-1891 פגש שלוש אחיות אנגליות אדמוניות שיער (כמוהו), אלסי, לילי וננסי מקט, בנותיו של אדריכל, שאיתן התיידד ושבמשך שנים רבות, אחרי נישואיה של מרגריט (1890) שהתיישבה בלייז’ והקימה משפחה, דגמנו עבורו.

תוויה של מרגריט השתלבו בתוויהן של האנגליות הצעירות, ויחד עם דמויות הפרה רפאליטים וכמו כן דמויות הפלמים הפרימיטיבים (המאה ה-15), יצרו בדמיונו של פרנן קנופף, במיזוג משהו מפניו שלו עצמו, את האידיאל הנשי האופייני, הכה ניתן לזיהוי, המופיע ביצירותיו. הלסת הרבועה המאפיינת מודל זה מקורה בפסל אל השינה היפנוס, שראה בבריטיש מוזיאון ושהשפיע עליו עמוקות.

צילום וציור

קנופף נהג לצייר לפי צילומים או לצלם את יצירותיו כדי לבצע בהן שינויים לאחר מכן. לפעמים צבע אותן בצבעים שונים מהמקור, לפעמים ערך בהן שינויים אחרים. קנופף התיידד עם הצלם אלבר אדואר דרן, שהיה ידוע בכינוי “אלכסנדר”, והפקיד בידיו את צילומן של כמה מציוריו.

אלכסנדר היה מפתח סדרות שלמות מכל אחד מהם בשיטת הדפס פלטינום וקנופף היה צובע את הצילומים, חותם עליהם ומוכר אותם, כמו היו תחריטים. עד שנות השבעים ניתן היה למצוא ציורים-צילומים אלה בירידים ובשווקים. אמנות הצילום הייתה עדיין בחיתוליה ופרנן קנופף הפליא לעשות בה שימוש ולשכללה. האמן לא אהב לכפות על המודלים שלו דגמון ארוך ולא נוח והעדיף לעבוד לפי צילומים.

בציור הפסטל, הקרוי “זכרונות”, מופיעה אחותו של פרנן, מרגריט, משובטת בשבע גרסות, יוצרת קבוצת נערות מודרניות החוזרות ממשחק טניס. מקורו של הציור הוא בצילומים שצילם פרנן את אחותו. היא דגמנה לפניו בתלבושות ובפוזות שונות ולאחר שצילם אותה, רשם רישומים מרובים ורק בסופו של התהליך, ביצע את ציור הפסטל.

Memories, 1889
Memories, 1889

מישל דרגה מסביר בהקשר לכך שהצילום מאפשר לעגן את המציאות ולקבע אותה על מסגרת אך באותו זמן גם מטיל בה ספק ומערער עליה.

מוזיקה וציור

זיקתו העמוקה של פרנן קנופף למוזיקה מתבטאת באופן בולט בתמונה הנקראת “בהאזנה לשומאן”, שבה צייר את אמו, יושבת בסלונה הבורגני ומתרכזת בצלילי פסנתר, כשידה מסתירה את פניה.

En écoutant Schumann, 1883
En écoutant Schumann, 1883

שמיעת מוזיקה מאפשרת, לפי קנופף, היחלצות ממציאות קודרת וכניסה לעולם של תחושות אסתטיות שבו ראייה פנימית פותרת עימותים ומביאה אושר. המוזיקה לוקחת את נשמתך בידה ומעבירה אותה מחוף אל חוף, מעמידה אותך מול עצמך וזהותך.

תמונה זו היא שיר הלל לדמותה של אמו של פרנן, שהבן ראה בה אישה מושלמת. רגשותיה של האם מובעות בה בלי שייראו פניה. מישל דרגה, אוצר התערוכה, מסביר שבקצה השמאלי של התמונה נראית ידו של האח ז’ורז’ המנגן בפסנתר. דרגה מחבר בין תמונה זו לתמונה “נעלתי על עצמי את הדלת” כשהוא מעלה את ההשערה שהאישה הנראית בה משעינה מרפקיה על פסנתר.

לסיכום, ממליצה מאוד על ביקור בתערוכה לכל המתעניינים בתנועת הסימבוליזם שפרנן קנופף הוא אחד מנציגיה המובהקים. המסע המטפיזי מריאליזם אל מיתוס, מעוגן המציאות אל עבר מטפורה פואטית רבת פנים, יהיה חווייתי, מרתק ומרשים.

מספר קישורים שימושיים

  • קניית כרטיס לתערוכה
  •  מישל דרגה, מנכ”ל המוזיאונים המלכותיים לאמנויות יפות של בלגיה, כתב שני ספרים על פרנן קנופף, במרחק עשרים וחמש שנים זה מזה, ומתכנן לכתוב ספר שלישי בעוד עשרים וחמש שנה. הספר הראשון נקרא Knopff ou l’ambigu poétique ואילו הספר השני נקרא בפשטות Fernand Khnopff. הספר “ברוז’ עיר מתה” זמין גם בתרגום לעברית.

כמה מילים על אורנה ליברמן

אורנה ליברמן בעלת דוקטורט בספרות צרפתית היא חוקרת תנ”ך, ספרות ותרבות המתגוררת בצרפת. אתם מוזמנים לבקר בבלוג שלה לשון המקרא – אור חדש על שפה עתיקה, המוקדש בעיקרו לביאור התנ”ך דרך שפתו, אך כולל לא מעט רשומות על תרבות צרפת.

עוד כתבות שיכולות לעניין אותך

2 מחשבות על “פרנן קנופף 1858-1921, מאסטרו המיסתורין ד”ר אורנה ליברמן”

  1. עינת קרמן מאור

    אורנה יקרה, מפליאה שוב ושוב במאמרי עומק מרתקים ומעשירים, ועל כך שוב ושוב אני מודה לך מעומק הלב. העשרת אותי!
    עינת קרמן מאור

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

Share on facebook
Share on twitter
Share on whatsapp

כבר נרשמתם לעלון שלי?

הכתבות המעניינות ביותר, מידע על טיולים בצרפת, הרצאות, ערבי שאנסונים ועוד דברים שפרנקופילים אוהבים אצלך במייל פעם בשבוע.

הבטחה של פרנקופיל – מכיוון שאני לא נפוליאון אין לי שום כוונה להפגיז את תיבת הדוא”ל שלכם או להעביר את פרטי הדוא”ל לגורמים אחרים.