כחול הזקן חברה השטני של ז’אן דארק

https://youtu.be/UhEPEdMEKlE

לפני בדיוק 577 שנים, ז’יל דה רה (Gilles de Rais), אשר שמו המלא הוא ז’יל מֹונְמוֹרַנְסִי-לָאוְוָאל, מרשל של צרפת, הברון דה רה, רוזן דה בריאן, אדון ד’אינְגְראן ודה שאנטו, חברה לנשק הקרוב ביותר של ז’אן ד’ארק וגיבור צרפתי לאומי בזכות עצמו, עלה על המוקד בעיר נאנט, נקשר לעמוד, והתליין חנק אותו לעיני ההמון.

לצדו נחנקו גם שני מקורביו, אנרי גריאר ואטיין קורילו, וגופותיהם נשרפו לאפר. גופתו של דה רה נשרפה באופן סמלי – על-פי הסיכום המוקדם עם משפחתו, היא רק נחרכה קלות ולאחר מכן הורדה מן המוקד ונקברה במנזר הכרמליטי בפאתי העיר. המרשל המהולל נחקק בזיכרון העממי בתור “כחול הזקן”, והונצח ביצירתו המצמררת של שארל פרו.

חברה של ז’אן דארק וגיבור מלחמת מאה השנים

יש להניח שהצרה של זי’ל הייתה רצונו היוקד להיות מיוחד, הוא לא הסתפק בחיי פיאודל עשיר ורם-מעלה, אלא ביקש לזכות בתהילה ייחודית. תחילה, בתור אביר עשוי ללא חת: כבר בגיל 16 הוא חילץ את הדוכס של ברטאן מידי הברונים המורדים שלו. הדוכס אסיר התודה הוא שהציג אותו בפני הדופאן, שהיה לימים למלך שארל השביעי. ז’יל לא נח על זרי הדפנה אחרי שהפך לגיבור מלחמת מאה השנים, לאימת האנגלים והבורגונדים, לחברה לנשק של ז’אן הבתולה (שלו, אגב, היא חבה את חייה, כאשר כותרה בידי האנגלים אגב המצור על אורליאן). דה רה הפך למרשל של צרפת, וזכה לאות כבוד ייחודי למדי – הותר לו להקיף את סמל משפחתו בסמלי מלכות צרפתיים – שושנים זהובות על רקע כחול. ככשמע שז’אן ד’ארק נפלה בשבי, הוא קיבץ כוח צבאי ויצא לחלצה, אבל איחר, ונראה שהזעזוע הזה פגם במשהו בתוכו.

התנהלותו מתחילה להשתנות: הוא הופך לבזבזן אדיר: בונה כנסייה מפוארת באורח מוגזם ועובר הסבה מקצועית למפיק תיאטרלי – יוזם העלאת הצגה יחידה במינה, שנועדה להנציח את זכרה של ז’אן ד’ארק ואת רגעי השיא שלו עצמו: “המיסתריה על המצור של אורליאן”, אולי ההצגה היקרה בהיסטוריה, עם 140 שחקנים ו-500 ניצבים, עם תלבושות ותפאורה יקרות להדהים.

ההוצאות שמו את משפחתו על גבול פשיטת-רגל וגרמו להרמת גבה גם מצד החצר המלכותית – בשנת 1435, המלך נעתר לתחנוני קרוביו של דה רה ואסר על נתיניו לנהל עמו עסקים, כשעל המרשל עצמו ועל מפקדי הטירות שלו נאסר למכור אותן או כל נדל”ן אחר שעומד לרשותם. דה רה נאלץ לעזוב את המחוזות המצייתים ישירות למלך צרפת ועבר לנחלותיו בברטאן, שם הצווים הללו לא נאכפו מפאת האוטונומיה של הדוכסות.

כחול הזקן כורת ברית עם השטן

כאן, מתחיל שלב חדש בחייו של המרשל, אחרי שלא הלך בטוב, עם אבירות, בניית כנסיות והצגות תיאטרון, ילך ברע – דה רה גמר אומר לכרות ברית עם השטן: הוא ניסה לשקם את הונו באמצעות אלכימיה, מגייס לשירותו “מומחים” לעניין, אבל התוצאות, אפעס, היו מאכזבות.

הרוגז של דה רה הלך וגבר, והתפרצויות הזעם שלו הביאו על ראשו את האבדון: באמצע מאי 1440, הוא פותר סכסוך רכוש באמצעות תקיפת אנשי הדוכס, וכן בכליאתו של כומר שהופקד על הטירה שהמרשל ביקש לנכס לעצמו – הדבר שם אותו על הכוונת הן מבחינת דוכס ברטאן והן מבחינת אנשי הכנסייה.

אחרי חקירה מקבילה של האינקוויזיציה והשלטונות החילוניים, דה רה הואשם בכפירה, בפולחן השטן, בחילול קודש, ובאינוס, בביצוע מעשי סדום וברצח מזוויע (לאו דווקא תמיד בסדר הזה) של מאות ילדים. אחרי תחילת החקירה, איכרים מן הסביבה התחילו לנהור אל שלטונות ולדווח על ילדיהם שנעלמו לאחר שנראו לאחרונה סמוך לטירותיו של המרשל. דה רה ואנשיו נעצרו באמצע ספטמבר והמשפט עצמו נפתח ב-15 באוקטובר 1440.

בהתחלה דה רה דחה את כל ההאשמות, ואף סירב להכיר בלגיטימיות השופטים, אבל מהר מאוד שינה את התנהלותו לקוטבית, ותחת איום של עינויים ונידוי כנסייתי הודה בכל המיוחס לו והכה על חטאו. עדויותיהם של האלכימאים שלו ועוזריו הקרובים ציירו תמונה מזוויעה עד כדי כך, שהשופטים הורו למחוק מן הפרוטוקולים את הפרטים הנוראיים מכול, וכך נעשה גם אנחנו – אם תרצו לדעת, מה בדיוק דה רה עשה, על-פי הודאתו ועדויות מקרוביו – תצטרכו לברר זאת בעצמכם ועל אחריותכם – אותי זה מחליא, ואני לא נמנה על אנשים רגישים מדי.

מן הסתם, בעידנים המאוחרים יותר, העדויות שנגבו תחת עינויים או איום של עינויים, הוטלו בספק. הגדיל לעשות הסופר ז’ילבר פרוטו, המפורסם במתיחות ובמעשי הקונדס המורכבים שלו, כאשר בשנת 1992 יזם משפט חוזר, בהשתתפות פוליטיקאים, עורכי-דין וסופרים. בית הדין המוזר הזה זיכה את ז’יל דה רה מכל אשמה. ברם, היסטוריונים מקצועיים נוטים לקבל את מסקנות השופטים המקוריים, ולהתייחס בזלזול לניסיונות לטהר את שמו של דה רה. לא לחינם אף היסטוריון לא הוזמן ליטול חלק ב”משפט החוזר” – ז’ילבר ידע היטב שהמומחים יכולים רק להזיק להצגה הטובה ביותר בעיר מאז “המיסתריה על המצור של אורליאן”.