משחקי הכס החלו היכן שנגמרה שושלת בית קאפט

פיליפ ה-4 מלך צרפת. מקור תמונה: ויקיפדיה.

יארצייט 701 לז’אן הראשון, מלך צרפת ונווארה.  אם לא שמעתם עליו, תתביישו לכם, כי המונארך הזה היה שיאן בתחומי מלוכה רבים: הוא המלך הצרפתי הצעיר ביותר בכל ההיסטוריה של המוסד הזה, ולמעשה, היחיד שהוכרז כמלך החל ביום לידתו. כתוצאה מכך, הוא היחיד שהחזיק בתואר הרם במשך כל ימי חייו. חמישה ימים, ליתר דיוק. מה שהופך אותו למי שמלך בצרפת את פרק הזמן הקצר ביותר, אם לא לוקחים בחשבון את לואי התשעה-עשר, שמשל באורח טכני כ-20 דקות, ב-2 באוגוסט 1830 (אחרי שאביו, שארל העשירי חתם על ויתור על כס המלוכה, ועד שהוא חתם על מסמך זהה בעצמו) – אבל בלואי התשעה-עשר איש לא ראה מלך לגיטימי, בעוד שז’אן שלנו היה מלך לכל דבר ועניין בעיני כול. טוב, חוץ מאלה שכנראה הרעילו אותו. “מה הרעילו?!, – אתם תשאלו, – תינוק בן חמישה ימים?!”, ובכן, צרפת בתחילת המאה הארבע-עשרה הייתה מקום לא קל לכולם, כולל מלכים-עוללים. תחזיקו חזק ונסו לעקוב, כי יהיו פה מלא פיליפים וז’אנים (אלה – משני המינים).

קללת הטמפלרים

כדי להבין את המצב לאשורו, כדאי לדלג שני מלכים אחורה – אל סבו של התינוק האומלל – פיליפ הרביעי, המכונה “היפה” ו”מלך הברזל”. נראה שהכול הצליח לו – הוא חיזק את המלוכה הצרפתית יותר מכל מלך אחר לפניו, כופף לרצונו אפיפיורים ופיאודלים עצמאיים מדי בארצו, וכאשר חש חזק דיו – מחץ את מסדר הטמפלרים, שרף את ראשיו ובזז את אוצרותיו. על הדרך – הוא גם בזז את אוצרות היהודים בארצו ואז גירש אותם החוצה. פרט לא נעים – בעמדו על המוקד, ראש המסדר הטמפלרי קילל את המלך ואת שושלתו, או כך לפחות מספרת האגדה המקובלת. אך בינתיים – הכול הצליח לו, כולל הסדרי ירושה – לפיליפ היו שלושה בנים בוגרים, בריאים ונשואים, וליורש העצר שלו, לואי, כבר נולדה בת ראשונה, כלומר – הפוריות של מלכי שושלת קאפה המשיכה להפגין את עצמה גם בדור הבא.

מותו של ז'אק דה מולה ראש מסדר הטמפלרים. מקור תמונה: ויקיפדיה
מותו של ז’אק דה מולה ראש מסדר הטמפלרים. מקור תמונה: ויקיפדיה

ואז הקללה התחילה לעבוד: ראשית, התגלה שרעייתו של יורש העצר ואשתו של הבן הצעיר, מרגריט ובלאנש, – נואפות, בעוד שרעיית הבן האמצעי – ז’אן, מסייעת להן בשעשועיהן. הסקנדל היה רם מאוד – המאהבים של הנסיכות הוצאו להורג באורח פומבי ומזוויע, הנסיכות הנואפות נכלאו במבצר הקודר שאטו-גאיאר, והסייענית – הושמה במעצר בית בנחלת אמה. למזלה, בעלה, הנסיך פיליפ, התעקש על חפותה, ובסופו של דבר השיג למענה זיכוי מלא והיא הורשתה לשוב אל זרועותיו ואל חצר המלוכה. בינתיים, המלך פיליפ הרביעי מת במפתיע, ב-29 בנובמבר 1314, ככל הנראה משבץ – וזאת חרף בריאותו האיתנה. קללת הטמפלרים המשיכה במלאכתה. על כס המלוכה עלה לואי העשירי, “הרגזן” – מלך חלש, נתון להשפעות של מקורבים, ואיש לא-נעים ולא ממש נבון באופן כללי, אף שהוא דווקא הניח ליהודים לשוב צרפתה.

משאלתו הגדולה של לואי הייתה להיפטר מאשתו הכלואה והמבישה ולהינשא מחדש. לבתם, ז’אן הקטנה – הוא פשוט התכחש, והחשיב אותה ללא-שלו וללא-חוקית, אף שלא פעל לקבע זאת במסמכים רשמיים. נראה שתחינתו של המלך החדש נפלה על אוזניים קשובות – מרגריט מתה בתאה ימים אחדים לפני טקס ההכתרה שלו, בנסיבות יותר ממחשידות, ופחות משבוע אחרי מותה הוא כבר נישא לנסיכה קלמנציה מבית המלוכה ההונגרי, כך שבטקס הכתירו כבר את שניהם. כעבור חצי שנה, המלכה נכנסה להיריון – הכול נראה נורא מבטיח, אך ב-5 ביוני 1316, לואי נפטר באורח פתאומי. הגרסה הרשמית האשימה יין מקורר מדי, שהמלך לגם יותר מדי ממנו אחרי משחק טניס מתיש במיוחד (אגב, לואי העשירי הוא שחקן הטניס הראשון שאנו מכירים בשמו. הנה לכם, חובבי הספורט הלבן, תודו לי אח”כ), אבל היו שם גם התלחששויות רמות למדי לגבי הרעלה, והאצבעות הופנו בחשאי אל אחת הפיאודליות המרוממות והחזקות ביותר בממלכה, מָאגוֹ, רוזנת ארטואה ובורגונדי, דודתה של מרגריט המנוחה ואמן של בלאנש וז’אן. למאגו היו סיבות מצוינות לתעב את לואי (הוא תמך באחיינה הסורר רובר, שביקש לגזול ממנה את רוזנות ארטואה) ולנסות ולפנות את כס המלוכה למען בתה ז’אן, וחתן האהוב שלה פיליפ. מאגו נודעה כאישה שלא עוצרת באדום, כך שאף-אחד לא העז להתעסק אתה, והכול נגמר בלחשושים, אבל אנחנו הרי יודעים שקללות של טמפלרים נשרפים – פועלות.

מהמאה ה-14 הישר אל משחקי הכס

וכאן נתגלעה בעיית ירושה, לראשונה מאז מייסד השושלת, הוג קאפה, לא היה ברור, מי אמור לרשת. ברמת העיקרון, היה זה תורה של ז’אן – בתם הקטנה של לואי ומרגריט המנוחים. אלא שלואי דאג לצעוק באוזני כל מי שהיה מוכן לשמוע, שהוא לא רואה בה בת חוקית, ואחיו, פיליפ, הגדיל לעשות וגייס משפטנים זריזים ששלפו מתוך תהום הנשייה את “החוק הסאלי”, שקבע ששבטי הפרנקים העתיקים לא הרשו לנשים לרשת את המלוכה. ספקות בחוקיות וה”תקדים” שהתגלה באופן כה ממוזל הרחיקו את הילדה מן השלטון, אבל בעיותיו של פיליפ טרם נפתרו – הרי המלכה האלמנה הייתה הרה, ובמקרה שתלד בן – הלה יוכתר למלך. מה שאכן קרה, וכך הגענו לז’אן הראשון, שזכה מיד בכינוי “אחרי-מות”.

בינתיים, פיליפ הסתפק בתפקיד העוצר, אבל ייתכן שאת הרוזנת מאגו זה לא סיפק – בטקס הצגתו של ז’אן בפני עילית האצולה הצרפתית, מאגו זכתה בכבוד להחזיק את התינוק בידיה, והלה – הפתעה! – מת דקות ספורות אחר-כך (הדעות נחלקו בין משיחה של רעל על שפתיו או נחיריו, לבין מחט ארוכה ועבה בראשו הרך) – והופ! – מי זה יושב עכשיו כל-כך יפה על כס המלוכה הצרפתי – הרי זה פיליפ החמישי, “הגבוה” ורעייתו הנאמנה ז’אן! ז’אק דה מולה, שקילל את המלך לפני מותו האיום, מחכך את ידיו בהנאה בעולם הבא. למה? כי פיליפ נפטר ממחלה אחרי חמש שנים בלבד של שלטון נבון ומוצלח מאוד. “החוק הסאלי” שהוא המציא – דפק את בנותיו – שהוזזו הצידה, כדי לפנות את סדר הירושה לאחיו הצעיר, שארל הלה לא השאיר אחריו צאצאים זכרים גם הוא, כך שכאשר הלך לעולמו, אחרי שש שנים נוספות – השושלת קאפה הישירה נקטעה, והמלוכה עברה לשושלת ולואה (צאצאיו של שארל ולואה, אחיו של פיליפ הרביעי והיפה). המלך החדש, פיליפ השישי, היה נשוי לז’אן “הצולעת”, אותה הבת הדחויה של לואי העשירי ומרגריט מבורגונדי, כך שזו בכל-זאת זכתה למלוך.

אגב כך, “החוק הסאלי” שימש כאמתלה לדחות את תביעותיו של אדוארד השלישי, מלך אנגליה, שאמו, איזבל, הייתה בתו של פיליפ הרביעי, וזכויותיה וזכויותיו של בנה היו, לכאורה, גדולות יותר מאלה של אחייניו. כאשר הצרפתים סירבו לשגרירים האנגליים בהצבעה על החוק “העתיק” – ובטענה שאם אשה לא יכולה לרשת את כס המלוכה של צרפת, אז על אחת כמהו וכמה אין היא רשאית להוריש אותו הלאה – אלה התפלאו ותהו “שמא מלכי צרפת לא נולדים מנשים?”  צחוק-צחוק – זה היה הגורם הישיר והרשמי לפריצת מלחמת מאה השנים. הטמפלרים, המתחבאים בכל רחבי מערב אירופה, יכלו להיות מרוצים מאוד. מרוצים עד כדי כך, שמספרים שכאשר ערפו את ראשו של לואי השישה-עשר במהפכה הצרפתית, מישהו מן הקהל צרח: “ז’אק דה מולה, נקמתך הושלמה!”

לסיפור הזה יש נספח טראגי – בעיצומה של מלחמת מאה השנים, בעת שמלך צרפת, ז’אן השני (משושלת ולואה, כן?) ישב שבוי באנגליה, התגלה בפרובאנס בחור איטלקי, בשם גי’אנינו בליוני, שטען שהוא אינו אלא ז’אן הראשון (משושלת קאפה, כן?), ששרד. הוא סיפר שמקורביה של קלמנציה חששו מניסיון להרוג את התינוק, והחליפו בינו לבין תינוק אחר בלי ליידע אפילו את המלכה-האלמנה, והוא, בליוני, גילה את מוצאו האמיתי רק לאחרונה.  ההיסטוריונים נוטים לחשוב שמדובר במתחזה, כלי בידיו של המנהיג הרומאי הפופוליסטי קוֹלוֹ דִי רִיאֶנְצוֹ, אבל דבר אחד אנחנו יודעים – לאיוֹש הראשון, מלך הונגריה ואחיינה של קלמנציה, נאות לפגוש את בליוני בחצרו והכיר בו בתור בן-דודתו.  כך או אחרת, ב-1360 הוא נכלא בנאפולי ומת בבית הסוהר כעבור שלוש שנים.

ככה, חברים, זכרו את ז’אן הראשון והאומלל, וקראו את “המלכים הארורים” מאת מוריס דרואון – השראתו האמיתית של ג’.ר.ר. מרטין. שם מדובר בסדרת רומנים היסטוריים באמת, ושם כל הסיפור הזה ורבים נוספים מתוארים בצורה סוחפת פי אלף.

לפני שנמשיך: הנה כמה תערוכות שרצות ממש עכשיו בפריז

כמה מילים על הכותב

יגאל ליברנט הוא דוקטורנט בחוג להיסטוריה של אוניברסיטת תל אביב אך ידוע לקהל הרחב יותר בתור היותו המתרגם של סדרת הספרים המצויינת “תיבת פנדורין”. אתם מוזמנים להמשיך ולעקוב אחריו בדף הפייסבוק שלו.

  • 54
  •  
  •  
  •  
  •  

מה דעתכם על הכתבה?

האימייל לא יוצג באתר.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.