בקצרה
- מה יש במסלול: 16 תחנות ב-Nouvelle Athènes, הרובע שבו גרו שחקני הקומדי פרנסז, ציירי החצר ושופן.
- איפה מתחילים: 16 rue Chaptal, במוזיאון החיים הרומנטיים, בדיוק במקום שבו נגמר המסלול בפיגאל.
- איפה מסיימים: square d’Orléans, בכניסה מ-80 rue Taitbout.
- כמה זמן: שעתיים וחצי, ויום שלם אם נכנסים לשני המוזיאונים.
- מתי: בכל יום פרט לשני, כששני המוזיאונים סגורים. אחר הצהריים המוקדם הוא האור הטוב ביותר.
- השיא: square d’Orléans, החצר הפרטית שבה גרו שופן וז’ורז’ סאנד בשני בניינים נפרדים.
- ובונוס: שני בתי מוזיאון שהיו בתים של ציירים, ואחד מהם בכניסה חופשית.
את השם Nouvelle Athènes נתן לרובע הקטן הזה העיתון “יומן הוויכוחים” (Journal des débats) ב-1823. בשנות ה-20 של המאה ה-19 חולקו כאן למגרשים אדמות שהיו שייכות למנזר הנזירות של Montmartre, ועליהן נבנו עשרות בתים עם עמודים, כרכובים ואגרטלים בסגנון יווני. לפריזאים זה נראה כמו אתונה קטנה שצמחה על גבעה, ומכאן השם.
מי שקנה כאן בתים היו קודם כל שחקני הקומדי פרנסז, אחריהם ציירים, ואחריהם מוזיקאים. בתוך עשרים שנה הצטופפו בשלושה רחובות קצרים שני השחקנים הגדולים של התקופה, צייר הקרבות של המלך, חתנו, ובחצר פרטית אחת גם פרדריק שופן וז’ורז’ סאנד. זה אחד הריכוזים הצפופים של כישרון שהיו בפריז אי פעם, והוא נשמר כמעט במלואו.
המסלול הזה מתחיל בדיוק במקום שבו נגמר המסלול בצפון הרובע ה-9, מול השער הירוק של מוזיאון החיים הרומנטיים ב-16 rue Chaptal. אפשר לעשות את שניהם ברצף באותו יום, ואפשר כל אחד בנפרד. 16 תחנות, כשעתיים וחצי, והפעם שני מוזיאונים שאפשר להיכנס אליהם ולא רק חזיתות.
אז רגע לפני שנצא לדרך, בואו נדבר על מה שתמצאו בכתבה הזאת. קודם כל המידע המעשי: איך מגיעים, באילו ימים ללכת וכמה זמן להקציב. אחר כך המסלול עצמו, תחנה אחר תחנה, לפי הסדר שבו פוגשים אותן ברגל. בסוף פרק לינה לאזור, ותשובות לשאלות שאני מקבל על הרובע הזה.
מידע מעשי למסלול ב-Nouvelle Athènes
איך מגיעים
נקודת ההתחלה היא 16 rue Chaptal, ואליה מגיעים מתחנת המטרו Saint-Georges על קו 12, כחמש דקות הליכה במעלה rue Notre-Dame-de-Lorette, או מתחנת Blanche על קו 2. מי שעושה את שני המסלולים ברצף פשוט ממשיך מהתחנה האחרונה של הקודם.
הסיום הוא ב-80 rue Taitbout, ומשם דקה הליכה לתחנה Saint-Georges או חמש דקות לתחנה Notre-Dame-de-Lorette על קו 12. כל המסלול נמצא בתוך ריבוע של פחות מקילומטר, והוא כמעט כולו במורד המדרון.
באילו ימים ללכת
שני המוזיאונים שבמסלול סגורים בימי שני, ולכן יום שני הוא היום היחיד שבו אין טעם לעשות אותו. מוזיאון החיים הרומנטיים הוא מוזיאון עירוני והכניסה לאוסף הקבוע בו חינם, ומוזיאון גוסטב מורו הוא מוזיאון לאומי בתשלום.
הרחובות עצמם שקטים בכל שעה, וזה ההבדל הגדול בין המסלול הזה לקודמו. אין כאן חיי לילה, אין תיירים, ובשעות העבודה תפגשו בעיקר תלמידי בית הספר לאופנה ואנשים שמוציאים כלבים. שבת אחר הצהריים היא השעה השקטה ביותר.
כמה זמן, ומתי לבוא
ההליכה עצמה קצרה, כשעה. עם עצירה בכל תחנה הקציבו שעתיים וחצי, ואם אתם נכנסים לשני המוזיאונים זה הופך ליום שלם. אני ממליץ לבחור אחד מהם ולא את שניהם באותו ביקור, כי הם שונים בדיוק באותה מידה שבה הם דומים: שניהם בית של צייר, ואחד מהם עצוב מאוד והשני קליל מאוד.
השעה הטובה היא אחר הצהריים המוקדם, כשהאור נכנס לחצרות של rue de la Tour-des-Dames מצד מערב. בבוקר החצרות האלה בצל, והן בדיוק מה שבאתם לראות.
המסלול: 16 תחנות מ-rue Chaptal ועד square d’Orléans
המסלול יורד מצפון לדרום ואז פונה מזרחה. הוא מתחיל בבית של צייר, ממשיך ברחוב אחד שבו גרו זה מול זה השחקנים והציירים המפורסמים ביותר בצרפת של שנות ה-20 של המאה ה-19, ונגמר בחצר פרטית שאליה נכנסים רק דרך שער ברזל. הסדר הזה הוא גם סדר כרונולוגי הפוך: מתחילים במה שנשאר ומסיימים במה שהיה.
במקום מפה: מתחת לכותרת של כל תחנה מופיעה הכתובת שלה, וכל כתובת היא קישור. לחצו עליה, והמקום ייפתח מיד ב-Google Maps.
הבית שבו קיבלו את כל מי שהיה מישהו
הצייר ארי שפר (Ary Scheffer, 1795–1858) קנה את הבית הזה ב-1830 וחי בו עד מותו. הוא היה הולנדי שהגיע לפריז כילד, הפך לצייר החצר של משפחת אורליאן ולימד ציור את ילדיו של לואי פיליפ (מלך בין השנים 1830–1848), ובערבי שישי שלו התכנסו כאן ז’ורז’ סאנד (George Sand, 1804–1876), פרדריק שופן (Frédéric Chopin, 1810–1849), פרנץ ליסט (Franz Liszt, 1811–1886), אז’ן דלקרואה (Eugène Delacroix, 1798–1863), הזמרת פולין ויארדו (Pauline Viardot, 1821–1910) ורוסיני.
שני הסטודיו שבחצר נבנו במיוחד לעבודה ולקבלת אורחים, אחד לציור ואחד לאירוח. הבית עבר בירושה לאחיינית שלו, שנישאה ב-1856 לסופר וההיסטוריון ארנסט רנאן (Ernest Renan, 1823–1892), ומאז הוא נקרא על שם שניהם. מ-1987 שוכן בו מוזיאון החיים הרומנטיים.
אם אתם מגיעים לכאן ישר מהמסלול הקודם, זה הרגע לשבת בגן. בית התה שפועל בו בעונה החמה הוא אחת מארבע או חמש החצרות בפריז שבהן אפשר לשכוח לגמרי שאתם בעיר.
הבית שבו נולדו הנאבים
סטייה קצרה מזרחה מ-rue Chaptal, ושווה אותה. בבניין הזה חלקו בשנות התשעים של המאה ה-19 סטודיו שלושה ציירים צעירים: פייר בונאר (Pierre Bonnard, 1867–1947), אדואר וויאר (Édouard Vuillard, 1868–1940) ומוריס דני (Maurice Denis, 1870–1943).
הם קראו לעצמם הנאבים, מהמילה העברית נביאים, והכוונה הייתה רצינית: הם ראו את עצמם כמבשרי הצעד הבא אחרי האימפרסיוניזם. במקום לרדוף אחרי האור הם ציירו משטחים שטוחים של צבע, והחילו את זה על הכל: ציורי שמן, פרגודים, כרזות ותפאורות תיאטרון. לוח הזיכרון על החזית מציין את 1893 כשנת הייסוד.
הכנסייה הגרמנית של 1911
אחרי שיוצאים מ-rue Chaptal ופונים דרומה, החזית הראשונה שעוצרת את העין היא של Christuskirche, הכנסייה הפרוטסטנטית הגרמנית של פריז. החזית נבנתה ב-1911 לפי תוכניות של האדריכל קרל מורמן (Karl Mohrmann, 1857–1927), בניהולו של אדואר-ז’אן נירמנס (Édouard-Jean Niermans, 1859–1928).
שווה לעצור על התאריך. בשנת 1911 היחסים בין צרפת לגרמניה כבר היו במצב שבו כולם ידעו מה עומד לקרות, ובדיוק אז הושלמה בפריז חזית כנסייה גרמנית בסגנון ניאו-גותי מובהק. הקהילה הגרמנית בעיר הייתה גדולה מכפי שנהוג לחשוב, והמבנה הזה הוא אחד הסימנים הבודדים שנשארו ממנה ברחוב.
הבית של המוציא לאור של “כרמן”
האוטל הפרטי הזה נבנה ב-1901 בידי שארל ז’ירו (Charles Girault, 1851–1932), האדריכל של הפטי פאלה, עבור מוציא המוזיקה פול דה שודאן (Paul de Choudens, 1850–1925). בית שודאן הוא שהוציא לאור את “כרמן” של ז’ורז’ ביזה, ובכך הבית הזה סוגר מעגל עם התחנה במסלול הקודם, בבניין שבו האופרה הולחנה ושבו המלחין מת שלושה חודשים אחרי בכורה שנחשבה לכישלון.
מ-1942 ועד 1997 ישב כאן בית הספר הלאומי לאמנויות התיאטרון, שבעגה המקצועית קראו לו פשוט “Rue Blanche”. דור שלם של שחקנים צרפתים אומר עד היום “למדתי ב-Rue Blanche” ומתכוון לבניין הזה. אחר כך נכנסה לכאן חברת טכנולוגיה, והיום פועל בו מועדון פרטי.
דרך אגב, על האופרה עצמה ועל הדרך שבה הכישלון הפך ליצירה המוצגת ביותר בעולם תוכלו לקרוא בהרצאה של שלומי קינן סיפורה של “כרמן”.
האוטל של הגנרל
הבניין השכן נבנה ב-1829 עבור הגנרל ואיש הפוליטיקה ז’אן לה מארואה (Jean Le Marois, 1776–1836), ונקרא עד היום על שמו. לה מארואה היה מהאנשים הראשונים שהצטרפו לנפוליאון ה-1, שימש עֵד בחתונתו עם ז’וזפין, ושרד את כל התהפוכות בלי לאבד את מעמדו.
הבניין הזה הוא דוגמה טובה למה שקרה כאן בשנות ה-20 של המאה ה-19: קציני האימפריה שהתעשרו, השחקנים שהתפרסמו והציירים שמכרו קנו מגרשים באותה שכונה חדשה בדיוק, ובנו זה לצד זה בתים שנראים אותו דבר מבחוץ.
בדרך למספר 15 קשה לפספס את מספר 19: קשת ענקית של זכוכית וברזל ששוברת את קו החזיתות האבניות של הרחוב. שווה להרים אליה ראש גם אם אין לה סיפור מפורסם.
התיאטרון שיושב על גני השעשועים
מתחת ל-Théâtre de Paris מונחות שכבות. במאה ה-18 עמדה כאן אחוזת הקיץ של המרשל-דוכס רישלייה (Louis-François-Armand de Vignerot du Plessis, 1696–1788), בן דודו הנודע לשמצה של הקרדינל (שאחראי להמצאת המיונז). בתחילת המאה ה-19 הפך השטח לגני השעשועים Tivoli, ואחר כך לגלגיליה ענקית בשם Le Skating.
ב-1891 נהרס מה שנשאר מהגלגיליה ונבנה במקומו Nouveau-Théâtre. המנהל הראשון היה השחקן לינייה-פו (Lugné-Poe, 1869–1940), שהציג לפריז את איבסן ואת סטרינדברג והפך את האולם הקטן הזה למרכז התיאטרון הסימבוליסטי. בין 1906 ל-1913 שלטה בו השחקנית רז’אן (Réjane, 1856–1920), והאולם נקרא על שמה.
החזית והאולם מוגנים כאתר מורשת מאז 1977, והתיאטרון פועל עד היום. אם אתם מחפשים ערב תיאטרון בצרפתית באזור, זו הכתובת, וההצגות כאן נוטות להיות מהמיינסטרים ולא מהניסיוני.
המגדל שנתן לרחוב את שמו
2 ו-4 rue de la Tour-des-Dames
שם הרחוב לא מדבר על נשים אלא על הנזירות של מנזר Montmartre, שהחזיקו כאן מגדל אבן ששימש שובך וטחנה. המגדל הופיע כבר על מפת טורגו מאמצע המאה ה-18, הוא עמד בערך ליד מספר 4, והוא נהרס בסביבות 1820 כשהרחוב חולק למגרשים. הדבר היחיד ששרד ממנו הוא השם.
הבניין הגדול במספר 2 הוא Hôtel de Lestapis, שבנייתו החלה ב-1819 עבור נסיך וירטמברג והסתיימה ב-1823, כשקנה אותו הפוליטיקאי קלוד באיו (Claude Baillot, 1771–1836). השם שדבק בו הוא של המשפחה שגרה בו בין 1838 ל-1870.
הבית שלידו, במספר 4, נבנה ב-1822 ונמכר ארבע שנים אחר כך לרוזן אטיין דה קמבסרס (Étienne de Cambacérès), אחיינו של הארכי-קנצלר של נפוליאון ה-1. שימו לב לצד הזוגי של הרחוב בכללותו: הבתים בו גדולים ומרשימים יותר, ואילו הצד האי-זוגי, שאליו אנחנו הולכים עכשיו, בנוי כולו מאוטלים קטנים ופרטיים.
החותן והחתן, זה מול זה
5 ו-7 rue de la Tour-des-Dames
במספר 5 גר הצייר הוראס ורנה (Horace Vernet, 1789–1863), שהיה הדור השלישי בשושלת ציירים והמצויר ביותר מביניהם. הוא צייר קרבות בהזמנת המדינה, נסע לאלג’יריה וחזר משם עם נופים ודמויות שהפכו לאופנה, והבית שלו נבנה לפי תוכניות של האדריכל לואי-פייר אודבור (Louis-Pierre Haudebourt, 1788–1849).
הבית שלידו, במספר 7, היה של הצייר פול דלארוש (Paul Delaroche, 1797–1856), שהיה גם שכנו וגם חתנו: הוא נשא לאישה את לואיז, בתו של ורנה. דלארוש התמחה בסצנות היסטוריות דרמטיות, והוא זה שצייר את “הוצאתה להורג של ליידי ג’יין גריי”, אחד הציורים המצולמים ביותר בנשיונל גלרי בלונדון.
הנישואים האלה נגמרו רע. לואיז מתה ב-1845, ודלארוש, שלא התאושש, עזב בהדרגה את הרחוב. את הבית שלו במספר 58 rue Saint-Lazare נפגוש בהמשך המסלול, ושם הסיפור נסגר.
השחקן שנפוליאון אהב
Hôtel Talma הוא ביתו של פרנסואה-ז’וזף טלמה (François-Joseph Talma, 1763–1826), השחקן הגדול של התקופה ואיש הבמה היחיד שנפוליאון ה-1 התייחס אליו כאל שווה. טלמה הוא שהחליף את התלבושות של המאה ה-18 בטוגות ובתסרוקות לפי מקורות עתיקים, וזה נשמע היום טכני אבל אז זו הייתה מהפכה של ממש בתיאטרון הצרפתי.
הבית מוגן כאתר מורשת מאז 1975, וההגנה חלה על החזיתות ועל חדר השינה של מאדאם טלמה על כל הקישוט שבו. טלמה מת כאן ב-1826, ולוויתו הפכה להפגנת רחוב: עשרות אלפי פריזאים ליוו אותה, בלי טקס דתי, כי הכנסייה סירבה לקבור שחקן.
הסלון של שחקנית הטרגדיות שהפסידה
הבית נבנה ב-1820 עבור גובה המסים הכללי של מחוז הסן, וב-1822 קנתה אותו שחקנית הטרגדיות קתרין-ז’וזפין דושנואה (Catherine-Joséphine Duchesnois, 1777–1835). היא הייתה שחקנית לא יפה בתקופה שדרשה יופי, והיא כבשה את הקהל בקול ובנוכחות בלבד. הבית שלה הפך לסלון של אנשי ספרות, וויקטור הוגו היה מבאי הבית.
הסוף היה מהיר. יריבתה מדמואזל ז’ורז’ (Mademoiselle George, 1787–1867) דחקה אותה מהתפקידים הגדולים, ב-1833 היא נאלצה לפרוש מהתיאטרון, ושנה אחר כך מכרה את הבית. היא מתה ב-1835, פחות משנתיים אחרי שעזבה אותו. הבניין מוגן כאתר מורשת מאז 1927, וההגנה כוללת גם חדר שינה מהמאה ה-18 שהועבר לתוכו.
הבית היפה ביותר ברובע
1 rue de la Tour-des-Dames, ובכניסה השנייה 7 rue Catherine-de-La Rochefoucauld
בני התקופה כתבו שזה הבית היפה ביותר ב-Nouvelle Athènes, ובאו במיוחד לראות אותו. הוא נבנה ב-1746, ועברו בו לפני שהגיעה השחקנית גם מושל האיים מאהה דה לה בורדונה (Mahé de La Bourdonnais, 1699–1753), המגלה לואי-אנטואן דה בוגנוויל (Louis-Antoine de Bougainville, 1729–1811) והמרשל גוביון סן-סיר (Gouvion Saint-Cyr, 1764–1830).
מדמואזל מארס (Mademoiselle Mars, 1779–1847) קנתה אותו ב-1824 ושיפצה אותו מהיסוד. היא הייתה השחקנית המשתכרת ביותר בצרפת, והיא גם הייתה אשת עסקים חדה בתקופה שבה נשים כמעט לא ניהלו הון בעצמן. היא גרה כאן עד 1838.
הפרט שהופך את הבית הזה לצומת של כל המסלול הוא דווקא עסקת נדל”ן: ב-1829 היא מכרה מגרש שהחזיקה במרחק שלוש דקות מכאן לאדריכל אנגלי בשם אדוארד קרזי, והוא בנה עליו את square d’Orléans. במילים אחרות, התחנה האחרונה של המסלול קיימת בזכות בעלת הבית הזה.
הבית שהצייר הפך למוזיאון בעודו בחיים
12 ו-14 rue Catherine-de-La Rochefoucauld
עולים חמישים מטר צפונה. במספר 12 יושב היום ESMOD, בית הספר הוותיק בעולם לעיצוב אופנה, שנוסד ב-1841. התלמידים שיושבים על המדרכה עם תיקי שרטוטים הם הסיבה היחידה שיש כאן תנועה בשעות הבוקר.
במספר 14 נמצא מוזיאון גוסטב מורו, ראש אסכולת הסימבוליזם. מורו (Gustave Moreau, 1826–1898) חי כאן בבית הוריו, ובקומה השלישית היה לו סטודיו קטן. אחרי שמתו הוריו הוא הרס ב-1895 את הקומות השנייה והשלישית ובנה במקומן שני אולמות ענק, וחיבר ביניהם במדרגות ספירליות שהפכו לאחד המדרגות המצולמים בפריז.
מורו עשה את כל זה מתוך כוונה מוצהרת אחת: להפוך את הבית למוזיאון של עצמו. הוא הוריש אותו למדינה, והמוזיאון נפתח ב-1903. יש בו קרוב ל-1,200 ציורים ואקוורלים ואלפי רישומים בארונות נפתחים, וגם דירת המשפחה שנשמרה כפי שהייתה. זה מקום שמרגישים בו את האובססיה של אדם אחד, וזו בדיוק הסיבה לבקר בו.
הגלריה שמכרה ציורים לאמריקה
6 rue Catherine-de-La Rochefoucauld
חוזרים דרומה. האוטל הפרטי במספר 6 היה שייך למאדאם דה סנסי, דמואזל הכבוד של הקיסרית אז’ני (Eugénie, 1826–1920), ואחר כך עבר לידיו של סוחר האמנות שארל זדלמאייר (Charles Sedelmeyer, 1837–1925).
זדלמאייר היה וינאי שהגיע לפריז ובנה כאן אחת ממכונות המכירה היעילות בהיסטוריה של שוק האמנות. הוא פתח גלריה בבניין הסמוך, קנה אוספים שלמים, והיה מהראשונים שהבינו שהכסף הגדול נמצא אצל התעשיינים האמריקאים. חלק ניכר מהציור האירופי שתלוי היום במוזיאונים בניו יורק ובפילדלפיה עבר דרך הרחוב הזה.
הבית הטוסקני של דלארוש
כאן נסגר הסיפור שהתחיל ב-7 rue de la Tour-des-Dames. פול דלארוש בנה לעצמו ב-1829 בית בסגנון טוסקני, גר בו עשר שנים, והוא נחשב בזמנו למקום שכל צייר צעיר רצה להיכנס אליו. השיפוץ האחרון החזיר לחזית את הפוליכרומיה המקורית, וזה נדיר בפריז: רוב הבתים מהתקופה איבדו את הצבע ונשארו אפורים.
עכשיו פונים מזרחה ב-rue Saint-Lazare. המספרים יורדים, הרחוב נעשה מסחרי ומכוער יותר, וזה חלק מהעניין: התחנה האחרונה מסתתרת מאחורי שער שאפשר לעבור לידו מאה פעמים בלי לשים לב אליו.
השער שמאחוריו מסתתרת החצר
זו הכניסה ל-square d’Orléans, וכדאי לדעת מראש שזו חצר פרטית. השער נפתח ונסגר לפי שיקול דעתם של הדיירים, ובמשך שנים הייתה מסורת שבבוקר שבת אפשר להיכנס. אל תתכננו את היום סביב זה, ואם השער פתוח כשאתם עוברים, היכנסו.
את המתחם תכנן ובנה בין 1829 ל-1841 אדריכל אנגלי בשם אדוארד קרזי (Edward Cresy, 1792–1858), שקנה את הקרקע ממדמואזל מארס. הוא בנה שש בניינים נמוכים סביב שלוש חצרות מקושרות במעברים מקומרים, בדיוק לפי הדגם של הכיכרות הלונדוניות. הכניסה המקורית הייתה מ-36 rue Saint-Lazare. המתחם מוגן כאתר מורשת מאז 1977.
הדייר המפורסם הראשון היה אלכסנדר דומא (Alexandre Dumas, 1802–1870), שנכנס לכאן במרס 1833. באותה שנה הוא הפיק כאן נשף תחפושות שנשאר בזיכרון הפריזאי: הוא שכר גם את הדירה של שכנו כדי שיהיה מקום, וביקש מדלקרואה ומחברים ציירים אחרים לצייר על הקירות סצנות מתוך יצירותיו ומיצירות של האורחים.
החצר של שופן וז’ורז’ סאנד
בני התקופה קראו למקום הזה פלנסטר של אמנים, והם לא הגזימו. בשלוש החצרות האלה גרו בו זמנית סופרים, ציירים, רקדנית, פסל ופסנתרנים, והם נהגו לעבור מדירה לדירה בערב בלי לצאת לרחוב. הקרקע הייתה שייכת במקור למשפחתו של המלחין דניאל אובר (Daniel Auber, 1782–1871), וזה אולי הסביר מדוע דווקא מוזיקאים נמשכו לכאן.
שופן שכר בסתיו 1842 דירה קטנה בקומת הביניים של בניין מספר 9, חדר וסלון בזה אחר זה, ונשאר בה עד 1849. הוא העדיף לנגן בסלונים פרטיים על פני אולמות גדולים, ורוב מי ששמע אותו מנגן שמע אותו כאן. שנה אחרי שעזב את הדירה הזאת הוא מת, בן 39.
ז’ורז’ סאנד גרה בקומה הראשונה של בניין מספר 5, מהסתיו של 1842 ועד הפרידה ב-1847. בין שני הבניינים גרו ידידיהם בני הזוג מרליאני, שהחזיקו שולחן משותף שכולם אכלו סביבו. סאנד עצמה תיארה את הסידור הזה במכתב:
Je demeure dans le même corps de logis que la famille Marliani, Chopin dans le pavillon suivant, de sorte que, sans sortir de cette grande cour d’Orléans, bien éclairée et bien sablée, nous courons le soir des uns chez les autres, comme de bons voisins de province.
כלומר:
אני גרה באותו אגף כמו משפחת מרליאני, שופן בביתן הבא, וכך, בלי לצאת מהחצר הגדולה הזאת של אורליאן, המוארת היטב והמכוסה בחצץ, אנחנו רצים בערב זה אל זה כמו שכנים טובים בפרובינציה.
אז’ן דלקרואה, שהיה חבר של שניהם, צייר אותם יחד בציור אחד: שופן ליד הפסנתר וסאנד מאחוריו מקשיבה. אחרי מותו של דלקרואה חתך אותו מישהו לשניים ומכר כל חצי בנפרד. שופן נמצא היום בלובר וסאנד במוזיאון בדנמרק, ושני החצאים לא נפגשו מאז. אם מחפשים סמל לסוף של הסיפור הזה, הנה הוא.
בבניין מספר 2 גרה הרקדנית מארי טליוני (Marie Taglioni, 1804–1884), שהמציאה את הריקוד על קצות האצבעות והייתה הכוכבת הגדולה של הבלט הרומנטי. הפסנתרן פייר-ז’וזף צימרמן (Pierre-Joseph Zimmerman, 1785–1853) החזיק כאן שתי קומות במשך ארבעים שנה וניהל סלון מוזיקלי שבו ניגנו ליסט, רוסיני, ברליוז ושופן.
היום זו חצר מגורים רגילה, עם מזרקה במרכז ועם דיירים שלא בהכרח שמחים לראות אתכם. הכי הרבה שתראו זה עשרים מטר של אבן בהירה, חלונות גבוהים ושקט. מי שיודע מה היה כאן בין 1842 ל-1847 לא צריך יותר מזה, ומי שלא יודע יראה חצר נחמדה וימשיך הלאה. אתם כבר יודעים.
איפה לישון באזור Nouvelle Athènes
שלושת המלונות האלה יושבים על הקו של המסלול או במרחק דקות ספורות ממנו, וכולם בתוך הרובע ה-9. הם גם קרובים מספיק לתחנות המטרו של קווים 2 ו-12 כדי שלא תצטרכו להתחיל כל בוקר בהחלפות.
-
Hôtel Lorette
ב-36 rue Notre-Dame-de-Lorette, כמאתיים מטר מהתחנה האחרונה של המסלול. זה המלון שממנו אפשר לצאת בבוקר ולהתחיל את ההליכה בלי מטרו בכלל, והוא שייך לרשת שנותנת שתייה וחטיפים חופשי בלובי לאורך כל היום.
-
Hôtel Joke
ב-69 rue Blanche, על אותו רחוב שבו עוברות ארבע מתחנות המסלול. הוא יושב בדיוק באמצע בין שני המסלולים, כך שמי שעושה את שניהם יוצא ממנו פעמיים לכיוונים הפוכים. העיצוב צעיר ורועש מעט, וזה לא מלון לחובבי שקט מוחלט.
-
Hôtel Hélios Opéra
ב-75 rue de la Victoire, כעשר דקות הליכה דרומית מהמסלול ובמרחק נגיעה מהאופרה ומהכלבו של רחוב Haussmann. האפשרות המאוזנת מבין השלוש למי שרוצה גם את הרובע השקט וגם את המרכז המסחרי.
שאלות ותשובות על המסלול ב-Nouvelle Athènes
אפשר לעשות את שני המסלולים ברצף באותו יום?
אפשר להיכנס ל-square d’Orléans?
איזה משני המוזיאונים לבחור?
אפשר לעשות את המסלול עם ילדים?
איפה אוכלים באזור?
עוד בנושא
