ב 1913 צולמה בעלת הבוטיק הפריזאית גבריאל “קוקו” שאנל בחופשה בנורמנדי, כשהיא לובשת סריג גדול ונינוח מעל חצאית צמר ארוכה – לבוש חמים ונעים המתאים לחופשה על שפת הים. את התמונה צילם מי שהיה באותם ימים המאהב והספונסר של מעצבת הקוטור העתידית – אציל צרפתי זוטר בשם אטיין באלזאן , ומה שבלט בלבוש הפשוט שלה הוא פרח קמליה לבן וצחור שאותו היא צמידה לחגורתה.
שלוש שנים קודם לכן, ב 1910 פתחה גבריאל “קוקו” שאנל את הבוטיק המפורסם שלה ב-רו קמבון מספר 31 בפאריז (שם הוא נמצא עד היום) וכל גברת שנכנסה לבוטיק ורכשה את אחד מעיצוביה הייחודיים, קיבלה קופסא מעוטרת בפרח קמליה רקום. עם השנים, הפך פרח הקמליה הלבן לסמל המותג “שאנל” ולסימן ההיכר של בית האופנה המיתולוגי. סימן שלא רק ממשיך לעטר את אריזות החנות, אלא מככב בכל תצוגות האופנה של המותג בכמעט 100 שנות קיומו מ 1910 ועד היום.
אבל מדוע בחרה קוקו שאנל את הקמליה כסמל המותג שלה? ומה הייתה המשמעות של הפרח הזה בחייה שלה?
שאנל – ההתחלה
גבריאל שאנל נולדה לעוני מחפיר באוגוסט 1883 בעיר סומר (Somer) לכובסת בשם יוג’יני דאבול (Devolle) ורוכל מדלת לדלת בשם אלבר שאנל. בגיל 11 כאשר אמה הלכה לעולמה ואביה לא יכול היה לדאוג לה עוד, היא נשלחה להתחנך במנזר בעיר אובאזין, שם היא למדה לתפור וגילתה כישרון רב בדיגום ועבודות יד. אבל כמו נערות רבות בגיל ההתבגרות, גם שאנל חיפשה כיצד למרוד נגד המסוכמות, ובגיל 12 התגלגל לידיה ספר פרובוקטיבי ושערורייתי בשם “הגברת עם הקמליות” שנכתב במאה ה 19 ונחשב לקלאסיקה חושנית בצרפת של תחילת המאה ה 20.
הרומן שנכתב ע”י הסופר הצרפתי אלכסנדר דיומא הבן (בנו של אלכסנדר דיומא המפורסם שהביא לעולם את “שלושת המוסקיטרים”) ראה אור ב 1848 ומספר את סיפורה של קורטיזנה פריזאית יפיפיה בשם מרגריט גוטייה , שמגיעה כל ערב לבית האופרה כשהיא לבושה בשמלה לבנה ואוחזת בזר קמליות לבנות. “קורטיזנה” באותם ימים באירופה היה כינוי לנערות ליווי יוקרתיות שנתנו את שירותיהן לגברים העשירים ביותר בחברה, ואפילו לאצילים ומלכים. ומרגריט בספר תוארה ע”י הסופר כקורטיזנה הנחשקת ביותר בכל צרפת.
גם הסיבה לפרח הקמליה הייתה ייחודית לתקופה ונסתרת מהעין לקוראים מודרניים רבים: עד המאה ה 20 נשים וגברים מהמעמדות המשכילים באירופה לא יכלו לפלרטט באופן פומבי, ולכן תיקשרו בעזרת זרי פרחים, כאשר לכל פרח משמעות משלו. השיטה הזו נקראת עד היום “שפת הפרחים” ואפשר לומר שהיא הייתה ה”וואטסאפ” של המעמדות הגבוהים לפני התפתחות הטכנולוגיה המודרנית.
פירושו של פרח הקמליה בשפת הפרחים היה “אהבה ומסירות”. לכן כשדמותה של מרגריט היפה מסתובבת בין פטרוני האופרה העשירים עם זר הקמליות שלה, היא בעצם משדרת להם שהיא מוכנה “להתמסר לאהבה”. ועוד פרט שובב ברומן הוא התיאור שרק ארבעה ימים מהחודש, היתה מרגריט מגיעה לבית האופרה כשהיא אוחזת זר של קמליות אדומות. ואני אשאיר לכם להבין לבד מה היא ניסתה להגיד לגברים המכובדים בקהל …
ההשראה האמיתית של שאנל
כשבעים שנה לאחר יציאת הרומן המפורסם, כאשר הילדה גבריאל שאנל קוראת אותו בסתר במנזר שלה, רוב קהל הקוראים כבר יודע שדמותה של הקורטיזנה מרגריט גוטייה מבוססת על הקורטיזנה האמיתית של המאה ה 19 , ומי שהייתה המאהבת האמיתית של הסופר אלכסנדר דיומא הבן- נערה יפיפייה שחורת שיער בשם מארי דופלאסי.
וכך, שאנל מתאהבת לא רק בדמותה הספרותית של הקורטיזנה אלא גם במארי דופלאסי האמיתית. וזה לא מפתיע שכן מארי דופלאסי וקוקו שאנל חולקות הרבה מאפיינים דומים בילדות הקשה שלהן ועלייתן לגדולה.
למרות ששתי הדיוות נולדו בהפרש של כשמונים שנה, ממש כמו שאנל גם מארי דופלאסי נולדה לעוני מחפיר. אביה היה גנב ושתיין שהתעלל בה ובאמה. וממש כמו שאנל גם מארי דופלאסי נשלחה מביתה בגיל 12 כאשר אביה לא יכול היה עוד לדאוג לה. אולם, בניגוד לשאנל הקטנה שטופלה ע”י נזירות טובות לב, מארי נשלחה לגור עם קרובי משפחה עניים שלא יכלו להציע לה יותר מאשר קורת גג.
מארי מצליחה לברוח לפאריז בגיל 14, ובתוך כמה שנים היא מוצאת את דרכה להשרדות כאשר יופייה המרהיב מתחיל להתפתח והיא מתחילה למשוך את תשומת ליבם של הגברים המפורסמים והעשירים ביותר באירופה כולה. ביניהם גם הרוזן הצרפתי אדוארד דה פריגו, המלחין ההונגרי הנודע פרנץ ליסט, וכמובן- הסופר אלכסנדר דיומא שמתאהב בה אהבה חסרת גבולות.
אבל מארי גם ידעה דבר או שניים במיתוג. כי אז כמו היום, כל מפורסם שרוצה לבלוט בתחומו חייב גימיק, ולכן היא מתחילה ללבוש שמלות לבנות במראה מלאכי ומקפידה לקשט את מחשוף שמלותיה בפרח קמליה לבן ועדין להשלמת המראה.
כאשר המאהב שלה, הסופר דיומא, רואה לראשונה את המייקואובר, הוא מתלהב כ”כ מהפרח שהצמידה לדש שמלתה, שהוא מקבל את ההשראה ל”גברת עם הקמליות” וכך נולד הרומן המפורסם והדמות הספרותית של מרגריט גוטייה.
למרבה הצער, מארי דופלאסי האמיתית מתה בגיל 23 ממחלת השחפת. אבל בעזרת הסופר המאוהב היא הופכת לא רק לגיבורה הטראגית האולטימטיבית של ספרות המאה ה 19, אלא להשראה ליצירות אומנות לדורות: סיפורה הפך להשראה לאופרה “לה טרוויאטה” של המלחין ורדי. ב 1936 סיפורה הופך לסרט הקלאסי “קאמיל” בכיכובה של הדיווה גרטה גארבו, וב 2001 היא אפילו הופכת להשראה למיוזיקל הקולנועי “מולן רוז’” בכיכובה של ניקול קידמן.
מורשת הקמליה
כאמור, מארי דופלאסי, בת דמותה הספרותית ופרח הקמליה שלהן הופכים למושא הערצה עבור קוקו שאנל.
בבגרותה, שאנל לא שוכחת את הרומן השערורייתי שקראה בבסתר במנזר. וכשהיא פותחת את הבוטיק שלה בפאריז ב 1910 היא מחליטה שכמו מארי דופלאסי ההיסטורית, גם היא תהפוך את פרח הקמליה לסמל שלה.
הרי כמו דופלאסי, גם היא התחילה את דרכה בילדות קשה ובעוני כבד. גם היא עשתה את דרכה בכוחות עצמה לפאריז, וגם היא עלתה לגדולה בעזרת קשרים עם גברים עשירים ומכובדים כפי שנשים רבות נאלצו לעשות בימים שלפני חוקי שיוויון הזכויות וזכות הבחירה.
שאנל פונה לבית מלאכה וותיק בפרברי פאריז בשם “מייזון לה-מארייה” (Lemerie) ומבקשת מהם לייצר עבורה פרחי קמליה לבנים ממשי ורקמה עבור הדגמים החדשים שלה. מייזון לה-מארייה ממשיך לייצר עד היום פרחים בעבודת יד לבתי האופנה השונים בפאריז, כאשר 40 אלף מהדגמים שלהם מיועדים מדי שנה לשאנל בלבד!
הקמליה הופכת לסימן ההיכר בכל תצוגות האופנה של שאנל עד מותה בינואר1971 . והמותג יורד מגדולה ומתמודד עם קשיים כלכליים ותדמיתיים, עד שב 1983 מתמנה מנהל אומנותי חדש- מעצב אופנה צרפתי ממוצא גרמני בשם קארל לגרפלד.
לגרפלד עושה “מתיחת פנים” לבית האופנה הוותיק, ומגוון את המונוכרומטיות השחורה והלבנה שאפיינה את שאנל לאורך הקופות בעזרת שילוב צבעי גלידה שובבים. אולם הוא לא מוותר לרגע על פרח הקמליה, ומשלב אותו הפעם גם בחגורות, תכשיטים ואפילו בתסרוקות הדוגמניות בתצוגות.
גם אחרי מותו של לאגרפלד ומינוייה של היורשת שלו וירג’יני ויאר למנהלת האומנותית החדשה של בית האופנה- גם היא לא מערערת לרגע על מעמדו של הפרח המפורסם ,והמשיכה לשלב אותו גם בסגנונה האפל והפאנקיסטי, השונה מזה שראינו עד כה גם בימיה של שאנל עצמה וגם בתקופת כהונתו של לאגרפלד.
הקמלייה בדור הטיקטוק
גם כוכבות דור ה Z ממשיכות לעשות כבוד לעיצובים הקלאסיים של שאנל המעוטרים בפרח הלבן. ב 2023 הקדיש מגזין האופנה “ווג” את נשף האופנה השנתי שלו במוזיאון המטרופוליטן (ה MET Gala) לשאנל וליצירותיו של לאגרפלד, ומיטב הסלבריטאיות מעולם הפופ כמו ריהאנה וכוכבת הפופ הקוריאנית ג’ני מגיעות שטופות פרחי קמליה שחורים ולבנים מכף רגל ועד ראש.
ב 2024 הכוכבת הצעירה לילי רוז דפ- בתם של ג’וני דפ ואייקון הצרפתית ונסה פאראדי, ודוגמנית הבית של שאנל בפני עצמה- הגיעה לפרימיירה של הסדרה החדשה שלה “The Idol” בלוס אנג’לס לבושה בשמלה שחורה קטנה קלאסית של שאנל ומעוטרת בקמליה כחולה. השמלה עצמה הופיעה לראשונה בתצוגת סתיו/חורף 1994 של שאנל.
ובינואר 2025, בטקס פרסי המוסיקה ה Grammys הופיעה המוסיקאית העולה גרייסי אברמס על השטיח האדום עם שמלה לבנה והינומה מקולקציית הכלות של שאנל עם קמליה לבנה במפתח הצוואר, ונראתה דומה באופן מצמרר לדמותה של מארי דופלאסי כפי שצוירה בדיוקן אי שם ב 1844, כהוכחה המושלמת שהשפעתה של הקמליה לא התערערה בחלוף המאות.
גבריאל “קוקו” שאנל כמו גיבורת הילדות הספרותית שלה “הגברת עם הקמליות” וההשראה האמיתית מארי דופלאסי, מצאו סמל של חוזק, יופי, תקווה ולידה מחודשת בפרח לבן וצחור, משולל ריח או קוצים. הן נאחזו בו כשהפכו מילדות עניות ונשכחות למובילות האופנה והאלגנטיות של תקופתן. והן ממשיכות להעביר אותו הלאה לקהלים ברחבי העולם בכל תצוגה חדשה של המותג שאנל, בכל מוצר קוסמטיקה חדש, ובכל תכשיט חדש עליו מתנוסס הפרח האלמותי.
רוצים לדעת עוד על קוקו שאנל?
מוזמנים להזמין את הרצאתה של אריאלה גארבר “שאנל:הגברת והקמליה” ישירות מהכותבת באתר www.Timeless-Hemlines.com
רוצים לטייל בפריז בעקבות קוקו שאנל? מוזמנים לקרוא את הכתבה הזאת.
ולבסוף, את סיפור חייה המלא של מארי דופלאסי האמיתית ניתן לקרוא בביוגרפיה The Girl who Loved Camellias (2013) מאת הסופרת האמריקאית ג’ולי קאואנה (Julie Kavanagh).
