אני סקרנית מאוד להכיר חיים של אנשים. לצאת מתוך עצמי ולראות מה עושים אחרים עם חייהם. לכן, אני אוהבת לקרוא אוטוביוגרפיות. בתנאי, כמובן, שהכותב מדבר אליי, שיש לי חיבור אליו. ולא משנה מה מוצאו ומה דתו.
סופי רחלנקו, אומנית וסופרת, כתבה ופרסמה, בין היתר, שתי אוטוביוגרפיות. האחת בעברית והשנייה בצרפתית. קראתי את שתיהן בעניין, בהתרגשות ובהנאה. כתבה זו מוקדשת לשני הספרים, המאגדים את שתי השפות:
סופי רחלנקו, משם ומכאן, איפאבליש, 2018
Sophie Rachlenko, Appelez-moi Nathalie, Vérone, 2025
משם ומכאן
האוטוביוגרפיה הראשונה, שפורסמה בשנת 2018, נקראת “משם ומכאן”. הרי תקציר הספר כפי שהוא מופיע על גב הכריכה:
בנובמבר 1960 עלתה ארצה משפחה קטנה. המשפחה נדדה מברית המועצות לפולין, ומשם הגיעה למעברת נוף ים שליד הרצליה. במהלך השנים המעברה הקטנה נעלמה וזכרה נמחק מהתודעה הישראלית.
בספר “משם ומכאן” חוזרת סופי רחלנקו, שחיה במעברה במשך שש שנים, אל המראות והקולות, אל מתחם צריפי האסבסט האפרפרים, ומחיה את דמויותיהם הססגוניות של הדיירים.
סופי פותחת את ליבה בפני הקורא, חושפת ומשתפת בגעגועיה העזים להוריה ובזיכרונות על המסע הארוך לארץ ישראל, על קשיי ההסתגלות ועל האהבה המאוחרת לשפה העברית.
הספר “משם ומכאן” אינו רק ספר זיכרונות אישי אלא גם תיעוד אותנטי וייחודי של תקופה קרובה-רחוקה.

כתבתי שאני אוהבת לקרוא אוטוביוגרפיות של אנשים שאני מרגישה חיבור, ולו רק מועט, אליהם. וכאן, במקרה של סופי רחלנקו, מצאתי הרבה נקודות משותפות בינה לביני. כתיבה, אומנות, ההתאהבות בשפה ובתרבות הצרפתית, העניין בשפות ובדיבור בכלל, בשירים – הפואטיים והפזמונים, רגישות דומה והשקפות דומות על החיים.
השיר המשמש כפתיח לספר מדבר על הגן של קלוד מונה בז’יברני, שלו הקדשתי כתבה מפורטת, “ז’יברני: הבית והגן של קלוד מונה“. גם נושא השיר מדבר אל ליבי. טבע, גנים, אומנות הם מקורות מנחמים, מפזרי ערפילים, נותני טעם לחיים.
השיר פותח נוגה ומסיים מואר. הכתיבה מאחדת את הזמנים והמקומות, את החוץ והפנים. והשיר שכתבה סופי רחלנקו, המבטא את הרעיון, יפהפה במילותיו ובקצבו:
בבוקר קריר וערפילי
עטופה בבדידותי-ידידתי
אני צופה בסרט תיעודי
על קלוד מונה בזִ’יבֶרְנִי
הגן, ענפי הערבה הבוכיים
הגשר היפני
חבצלות המים
פָלֶטַת הפרחים הססגוניים
ואני שוב שם
ובאותו זמן עכשיו וכאן
ולאט לאט עמוק בפנים
כבר מתפזרים הערפילים
וזאת לא התרשמות
שהשמש עולה
זאת לא אשליה
כי לגמרי במפתיע
ולמרות האיחור
השחר מפציע
הפרק הראשון של הספר מדבר על אהבתה של סופי רחלנקו לשפה האיטלקית, מי לא אוהב את השפה היפהפיה הזאת. עם זאת, מוזיקלית, מצודדת ומושכת ככל שתהיה, כאן, במקרה הזה, האיטלקית משמשת אך ורק כקרש קפיצה אל לב הספר – נעוריה של סופי רחלנקו במעברת נוף ים שבשנות השישים נשקה לשרידי אפולוניה העתיקה.
כעבור כחמישה עשורים, בטיול שאורגן על ידי המכון לתרבות איטלקית, המחברת מגיעה לאתר ארכיאולוגי, המכונה מאז שחזור המקום “הגן הלאומי אפולוניה”. לא חוויתי מגורים במעברה והתיעוד של סופי רחלנקו חשוב בעיניי הן מהבחינה ההיסטורית והן מבחינת תיאור רגשותיה וניסיונה האישי. ציטוט קצר כדי להכניס לאווירה:
מייד לאחר שירדנו (מהאוטובוס, א.ל.), התקדמתי אמנם עם כולם, ניסיתי להקשיב להסברים של המדריך רב הידע שסיפר באיטלקית רהוטה על הוילה הרומאית, על המבצר הצלבני, תקופת הממלוכים וההרס שנגרם על ידם במקום… אבל האמת, גם אם פיזית לא התרחקתי מקבוצת שוחרי התרבות האיטלקית, בתוך תוכי הפריד אותי מהם מסך, בלתי נראה מבחוץ, אך אטום כמעט לחלוטין למתרחש מסביבי. כי במקביל לסיור שלּווה בסקירה היסטורית מרתקת כשלעצמה, חזרתי לזירה הזו בזמן אחר לגמרי, ובהקרנה הפרטית שלי עלו בערבובייה וללא שום סדר כרונולוגי תמונות משנות נעורַי שעברו עלי ממש בקרבת מתחם זה, בשטח שהשתרע בין אפולוניה להרצליה פיתוח, ושנקרא אז מעברת נוף ים. (עמ’ 12).
וואו, כמה מרגש. החיים הקודמים בלבוב היפה והירוקה, עשר שנות ילדות מאושרות בבית עם גן, ברחוב נטוע לכל אורכו עצי דובדבן, השגת דרכוני יציאה מברית המועצות והחרמתם על ידי אנשי החוק שפרצו לבית הארוז. אני לומדת עובדות היסטוריות שלא ידעתי ומזדהה עם הפחד והכאב של המשפחה, זוג הורים וילדה, שלפתע, כשהכול מוכן, אוסרים עליהם לצאת לפולין. פולין שהייתה קרש קפיצה כדי להגיע לישראל.

סופי רחלנקו מביעה בשפה לעתים פיוטית ועשירה, לעתים יותר מצומצמת, בהתאם לנושא, את חוויותיה ורגשותיה. פיסת חיים הנטועה בהיסטוריה, הפרטי והלאומי מעורבים ברגישות רבה. מדוע האימא רצתה לעלות לישראל, מדוע האבא, יש הבדלים במוטיבציה של כל אחד מהם ובהתייחסות לאידיאל הציונות, לחיים בלבוב. הפרידה מהעיר ומהאנשים האהובים משורטטת בלי קיטש ובלי התקרבנות.
למרות קשיים וייסורים המסופרים ללא כחל ושרק, בלשון ישירה. שש שנות מגורים בצריף אסבסט עלוב, האב רק חמש שנים כיוון שב-21 באוקטובר 1965 נפטר מהתקף לב, בגיל 52. אביא ציטוט קצר להמחשת תיאור החיים במעברה:
המעברה “שלי” אינה כאמור המעברה שבעתלית, המוכרת מ”סאלח שבתי”, ואף לא של ירוחם או דימונה. לכל אלה שיקראו את דברי ושאולי ירימו גבה, אוכל רק לומר שלא רק בשנות החמישים אלא גם בשנות השישים, לחיות בפריפריה שמצד אחד נושקת לנוף ים הירוקה והמבוססת, ומצד שני גובלת בווילות של הרצליה פיתוח, זה ממש לא פשוט. וזה בכלל לא משום שהקנאה מכרסמת, הורי ואני מעולם לא ראינו ברכוש חומרי את שאיפת חיינו. (עמ’ 52).
מחשבות והרהורים על עדתיות נמהלים בתיאור הווי המעברה. למרות תנאי החיים הקשים ואולי בזכותם לא היו שום עימותים על רקע עדתי. ושוב חזרה לאוטוביוגרפיה, לימוד העברית, התייחסות לרוסית – שפת האם, לפולנית, לצרפתית שסופי התאהבה בה ממבט ראשון, לאנגלית שנרכשה כשפה זרה לחלוטין, לריקוד, לאופרה, לאומנות. ואהבת ההורים ללא תנאי, מסירותם, והגעגועים אליהם! וכל זאת, בגב זקוף.

הוריה של סופי, רוזה ונחום רחלנקו, להם מוקדש הספר, עוררו את הערצתי. היא אומנית – תתגלה כציירת וכפסלת מוכשרת אחרי יציאתה לגמלאות בארץ, שבמשך שנות ילדותה של סופי עשתה פלאות בגן ובמטבח כמו גם כמעצבת כשתפרה בגדים לה ולבתה.
הוא הנדסאי מכונות וזמר חובב של אריות אופראיות ורומנסות רוסיות, ספורטאי בעל לב וידי זהב. בכל התלאות עמדו בגבורה, מעולם לא הרימו ידיים, תוך מסירות אין גבול למשפחה, תוך שמירה על אידיאלים, ערכים ורומנטיקה למרות האכזבה הקשה מהצריף שהוקצה להם במעברה והשהות הארוכה והמתישה בה. מהבית מעורר הקנאה באחד מהרחובות היפים והירוקים בלבוב לצריף האסבסט בנוף ים… ההורים שילמו, עם זאת, בבריאותם ועל כך יקראו המעוניינים בספר בעברית או בצרפתית או בשניהם.
השגותיה ותיאוריה של סופי רחלנקו מעניינות מאוד ומבהירות-מחדדות לי, על דרך הדמיון ועל דרך הניגוד, תובנות לגבי עצמי. מתחברת מאוד לכתיבתה – כנה ואמיצה ולרגישותה – שימת הדגש על העולם הפנימי, על ערכים ותכנים תרבותיים בעוד התעשרות מעולם לא הייתה משאת נפשה, לא שלה ולא של הוריה. בית מגוריהם המרווח בלבוב היה רכוש המדינה והם לא היו אלא דייריו ברי המזל. ובאופן כללי, זהו ספר חשוב, לדעתי, מבחינת תיעוד האירועים של אותה תקופה.
קובץ הזיכרונות מסתיים בתזכורת אירוע שהתרחש לאחר שירדו מהאוניה בנמל חיפה. הכול היה יכול להיות אחרת לולא האירוע הזה בהגיעם לארץ. משאירה לקוראים לגלות (הספר הצרפתי, למרות שונותו הרבה מהספר העברי, כפי שנראה בהמשך, נושא אותו סיום).
קראו לי נטלי
האוטוביוגרפיה השנייה, שפורסמה ב-2025, כשלושה חודשים לפני פרסום כתבה זו, נקראת Appelez-moi Nathalie, בעברית “קראו לי נטלי”. הספר הצרפתי שונה מאוד, ברוב חלקיו, מזה בעברית. מעניין מאוד לקרוא את שניהם ולהשוות.

בעוד שהאוטוביוגרפיה בעברית כתובה בגוף ראשון, זו הצרפתית נעה בין גוף ראשון לגוף שלישי. הכיצד? סופי רחלנקו משתמשת בתחבולה ספרותית מקורית. היא מספרת בגוף ראשון שבגיל ארבע או חמש אמרה לאימה שאם תחליט לקרוא לה בשם חדש, היא מבקשת ממנה שתקרא לה נטלי, שם שסיומות חיבה רבים ברוסית מתחברות אליו באופן טבעי ביותר. שמה של סופי לא הוחלף אך עתה, בספרה, היא לוקחת לעצמה את החירות לספר על נטלי כעל אלטר אגו.
יש לציין שהשיר של ז’ילבר בקו “נטלי”, שסופי מאריכה עליו את הדיבור בתחילת ספרה, לא שיחק תפקיד בבקשתה לקרוא לה בשם זה. השיר יצא לאוויר העולם רק ב-1965… ואף על פי כן, שיר זה, “נטלי”, כמו מחזק לאחר מעשה את רצונה כילדה באופן שהוא מחבר בין ארץ מולדתה, ברית המועצות, והארץ שהשפיעה עליה בלי שמלכתחילה היה לה קשר איתה, צרפת.
וכאן בא אחד הפרקים היותר מרגשים של האוטוביוגרפיה – עשר שנותיה הראשונות של סופי-נטלי בבית החלומות בלבוב, עם גן, עצי פרי ופרחים. אומנם כבר קראתי על תקופת האושר הזאת בספר בעברית אך הגרסה הצרפתית נותנת עוד ועוד פרטים אותם שתיתי בצמא.
חשבתי על אנטוני גאודי ועל שנותיו הראשונות בטיולים עם אמו על חוף הים ובטבע, קונכיות, ארמונות חול, זרימת המים, שורשים, עצים, צומח, קווים מעוגלים, מהם שאב השראה לעבודותיו לאחר מכן. בסרטון הבא תוכלו להיזכר בפארק גואל בברצלונה:
חשבתי על הציירת האלג’יראית הגאונית, באיה, ועל שנותיה הראשונות בטבע, עם האם, הסבתא, האם המאמצת, שהולידו ציורי גן עדן צבעוני ועליז, פרפרים אקזוטיים, פרחים צבעוניים, ציפורים ודגים רוקדים, טווסים מתפרשים. דמויות נשיות עגולות בשמלות מרהיבות.
בסרטון הבא תוכלו לטעום מהערבסקות של באיה:
שנות האושר הראשונות של אומנים כמו גאודי ובאיה נשארות בית גידול לכל חייהם. גן העדן האבוד איננו אבוד. זאת הייתה הרגשתי כשטבלתי בתיאוריה של סופי רחלנקו, הנוגעים בכל החושים. גן מיתולוגי המערבב טבע וצבעים.

ריחות פרחי הגן שעלו עד מרפסת הקומה הראשונה, הצהוב, הכחול, הוורוד, הסגול, האדום, עצי הפרי: תפוחים, אגסים, שזיפים, אגוזים, תותים, דובדבנים. גן אקזוטי מאגדות ילדים. האם הכינה מיבוליו ריבות ואף משקה, מעין קירש.
והמטעם בצורת רביולי, מדובדבנים, מסוכר עם שמנת חמוצה, כל פעם שנטלי נזכרת בו, גן העדן של ילדותה נבנה מחדש, בדרכו של מרסל פרוסט. המסך מורם בקולנוע הפנימי וסצנת השיטוטים נפתחת. איסוף התפוחים וסוג הקרפ המיוחד שהאם הכינה מהם, הנקרא ברוסית “מאכל האלים”, משלים את התמונה.
ועונות השנה ששינו את פני הגן, מהאביב שבציור הקיר בווילה אדריאנה בעיר סטביה גילמה אותו אלת הפריחה הרומאית פלורה עד לסבא חורף:
Peu après la cueillette, la fraîcheur de l’arrière-saison annonçait petit à petit l’arrivée de l’hiver, et quand une couche épaisse de neige immaculée recouvrait les plates-bandes et les branches dénudées des arbres, notre jardin, rue des Officiers à Lvov, offrait une vision digne d’un tableau de maître. (p. 22)
זמן קצר לאחר הקטיף, קרירות עונת המעבר בישרה אט אט את בואו של החורף וכאשר שכבת שלג עבה, ללא רבב, כיסתה את הערוגות ואת ענפי העצים החשופים, גננו ברחוב הקצינים בלבוב הציג מראה שכמו יצא תחת מכחולו של אומן גדול. (בתרגומי, א. ל., עמ’ 22)

סופי רחלנקו, עבודת אמייל, לפי “העקעק” של קלוד מונה. הציור המקורי של מונה נמצא במוזיאון דורסה
באותן שנים מאושרות התאהבה סופי-נטלי בשפה הצרפתית דרך אביה שלא דיבר אותה אך שר בה. אביה של נטלי ידע בעל פה את האריות העיקריות של “יבגני אונייגין” ו”פיק דאם” של צ’ייקובסקי. ומאז לא הפסיקה הצרפתית לשיר באוזניה ובלבה של נטלי שנעשתה מורה לשפה זו בישראל. דמו של אביה, כפי שכתבה נטלי בשיר נוגע, זורם בעורקיה. היא לא שוכחת אותו, את נפשה התאומה. היא הייתה גאה בו בחייו וגאה בו גם אחרי מותו. כל הזמן. נטלי מנהלת דיאלוג אינסופי עם אביה שנטע בה, לא במודע, את האהבה לשפה זו.
אצטט שני משפטים שנגעו בי במיוחד, בהקשר זה, לקראת סופו של הספר, כשהאב והבת מצפים ליציאתה של האם מאשפוז מדאיג בבית החולים מאיר בכפר סבא שהסתיים בשלום:
On se comprenait si bien rien qu’en échangeant nos regards. Je n’oublierai jamais les beaux yeux verts avec des reflets d’ambre de mon père et tout l’amour qu’ils me transmettaient. (p. 140)