אני סקרנית מאוד להכיר חיים של אנשים. לצאת מתוך עצמי ולראות מה עושים אחרים עם חייהם. לכן, אני אוהבת לקרוא אוטוביוגרפיות. בתנאי, כמובן, שהכותב מדבר אליי, שיש לי חיבור אליו. ולא משנה מה מוצאו ומה דתו.
סופי רחלנקו, אומנית וסופרת, כתבה ופרסמה, בין היתר, שתי אוטוביוגרפיות. האחת בעברית והשנייה בצרפתית. קראתי את שתיהן בעניין, בהתרגשות ובהנאה. כתבה זו מוקדשת לשני הספרים, המאגדים את שתי השפות:
האוטוביוגרפיה הראשונה, שפורסמה בשנת 2018, נקראת “משם ומכאן”. הרי תקציר הספר כפי שהוא מופיע על גב הכריכה:
בנובמבר 1960 עלתה ארצה משפחה קטנה. המשפחה נדדה מברית המועצות לפולין, ומשם הגיעה למעברת נוף ים שליד הרצליה. במהלך השנים המעברה הקטנה נעלמה וזכרה נמחק מהתודעה הישראלית.
בספר “משם ומכאן” חוזרת סופי רחלנקו, שחיה במעברה במשך שש שנים, אל המראות והקולות, אל מתחם צריפי האסבסט האפרפרים, ומחיה את דמויותיהם הססגוניות של הדיירים.
סופי פותחת את ליבה בפני הקורא, חושפת ומשתפת בגעגועיה העזים להוריה ובזיכרונות על המסע הארוך לארץ ישראל, על קשיי ההסתגלות ועל האהבה המאוחרת לשפה העברית.
הספר “משם ומכאן” אינו רק ספר זיכרונות אישי אלא גם תיעוד אותנטי וייחודי של תקופה קרובה-רחוקה.
כריכת הספר “משם ומכאן”
כתבתי שאני אוהבת לקרוא אוטוביוגרפיות של אנשים שאני מרגישה חיבור, ולו רק מועט, אליהם. וכאן, במקרה של סופי רחלנקו, מצאתי הרבה נקודות משותפות בינה לביני. כתיבה, אומנות, ההתאהבות בשפה ובתרבות הצרפתית, העניין בשפות ובדיבור בכלל, בשירים – הפואטיים והפזמונים, רגישות דומה והשקפות דומות על החיים.
השיר המשמש כפתיח לספר מדבר על הגן של קלוד מונה בז’יברני, שלו הקדשתי כתבה מפורטת, “ז’יברני: הבית והגן של קלוד מונה“. גם נושא השיר מדבר אל ליבי. טבע, גנים, אומנות הם מקורות מנחמים, מפזרי ערפילים, נותני טעם לחיים.
השיר פותח נוגה ומסיים מואר. הכתיבה מאחדת את הזמנים והמקומות, את החוץ והפנים. והשיר שכתבה סופי רחלנקו, המבטא את הרעיון, יפהפה במילותיו ובקצבו:
בבוקר קריר וערפילי
עטופה בבדידותי-ידידתי
אני צופה בסרט תיעודי
על קלוד מונה בזִ’יבֶרְנִי
הגן, ענפי הערבה הבוכיים
הגשר היפני
חבצלות המים
פָלֶטַת הפרחים הססגוניים
ואני שוב שם
ובאותו זמן עכשיו וכאן
ולאט לאט עמוק בפנים
כבר מתפזרים הערפילים
וזאת לא התרשמות
שהשמש עולה
זאת לא אשליה
כי לגמרי במפתיע
ולמרות האיחור
השחר מפציע
הפרק הראשון של הספר מדבר על אהבתה של סופי רחלנקו לשפה האיטלקית, מי לא אוהב את השפה היפהפיה הזאת. עם זאת, מוזיקלית, מצודדת ומושכת ככל שתהיה, כאן, במקרה הזה, האיטלקית משמשת אך ורק כקרש קפיצה אל לב הספר – נעוריה של סופי רחלנקו במעברת נוף ים שבשנות השישים נשקה לשרידי אפולוניה העתיקה.
כעבור כחמישה עשורים, בטיול שאורגן על ידי המכון לתרבות איטלקית, המחברת מגיעה לאתר ארכיאולוגי, המכונה מאז שחזור המקום “הגן הלאומי אפולוניה”. לא חוויתי מגורים במעברה והתיעוד של סופי רחלנקו חשוב בעיניי הן מהבחינה ההיסטורית והן מבחינת תיאור רגשותיה וניסיונה האישי. ציטוט קצר כדי להכניס לאווירה:
מייד לאחר שירדנו (מהאוטובוס, א.ל.), התקדמתי אמנם עם כולם, ניסיתי להקשיב להסברים של המדריך רב הידע שסיפר באיטלקית רהוטה על הוילה הרומאית, על המבצר הצלבני, תקופת הממלוכים וההרס שנגרם על ידם במקום… אבל האמת, גם אם פיזית לא התרחקתי מקבוצת שוחרי התרבות האיטלקית, בתוך תוכי הפריד אותי מהם מסך, בלתי נראה מבחוץ, אך אטום כמעט לחלוטין למתרחש מסביבי. כי במקביל לסיור שלּווה בסקירה היסטורית מרתקת כשלעצמה, חזרתי לזירה הזו בזמן אחר לגמרי, ובהקרנה הפרטית שלי עלו בערבובייה וללא שום סדר כרונולוגי תמונות משנות נעורַי שעברו עלי ממש בקרבת מתחם זה, בשטח שהשתרע בין אפולוניה להרצליה פיתוח, ושנקרא אז מעברת נוף ים. (עמ’ 12).
וואו, כמה מרגש. החיים הקודמים בלבוב היפה והירוקה, עשר שנות ילדות מאושרות בבית עם גן, ברחוב נטוע לכל אורכו עצי דובדבן, השגת דרכוני יציאה מברית המועצות והחרמתם על ידי אנשי החוק שפרצו לבית הארוז. אני לומדת עובדות היסטוריות שלא ידעתי ומזדהה עם הפחד והכאב של המשפחה, זוג הורים וילדה, שלפתע, כשהכול מוכן, אוסרים עליהם לצאת לפולין. פולין שהייתה קרש קפיצה כדי להגיע לישראל.
סופי רחלנקו עם אביה בחופשה באודסה
סופי רחלנקו מביעה בשפה לעתים פיוטית ועשירה, לעתים יותר מצומצמת, בהתאם לנושא, את חוויותיה ורגשותיה. פיסת חיים הנטועה בהיסטוריה, הפרטי והלאומי מעורבים ברגישות רבה. מדוע האימא רצתה לעלות לישראל, מדוע האבא, יש הבדלים במוטיבציה של כל אחד מהם ובהתייחסות לאידיאל הציונות, לחיים בלבוב. הפרידה מהעיר ומהאנשים האהובים משורטטת בלי קיטש ובלי התקרבנות.
למרות קשיים וייסורים המסופרים ללא כחל ושרק, בלשון ישירה. שש שנות מגורים בצריף אסבסט עלוב, האב רק חמש שנים כיוון שב-21 באוקטובר 1965 נפטר מהתקף לב, בגיל 52. אביא ציטוט קצר להמחשת תיאור החיים במעברה:
המעברה “שלי” אינה כאמור המעברה שבעתלית, המוכרת מ”סאלח שבתי”, ואף לא של ירוחם או דימונה. לכל אלה שיקראו את דברי ושאולי ירימו גבה, אוכל רק לומר שלא רק בשנות החמישים אלא גם בשנות השישים, לחיות בפריפריה שמצד אחד נושקת לנוף ים הירוקה והמבוססת, ומצד שני גובלת בווילות של הרצליה פיתוח, זה ממש לא פשוט. וזה בכלל לא משום שהקנאה מכרסמת, הורי ואני מעולם לא ראינו ברכוש חומרי את שאיפת חיינו. (עמ’ 52).
מחשבות והרהורים על עדתיות נמהלים בתיאור הווי המעברה. למרות תנאי החיים הקשים ואולי בזכותם לא היו שום עימותים על רקע עדתי. ושוב חזרה לאוטוביוגרפיה, לימוד העברית, התייחסות לרוסית – שפת האם, לפולנית, לצרפתית שסופי התאהבה בה ממבט ראשון, לאנגלית שנרכשה כשפה זרה לחלוטין, לריקוד, לאופרה, לאומנות. ואהבת ההורים ללא תנאי, מסירותם, והגעגועים אליהם! וכל זאת, בגב זקוף.
סופי רחלנקו באותה חופשה באודסה עם אימה
הוריה של סופי, רוזה ונחום רחלנקו, להם מוקדש הספר, עוררו את הערצתי. היא אומנית – תתגלה כציירת וכפסלת מוכשרת אחרי יציאתה לגמלאות בארץ, שבמשך שנות ילדותה של סופי עשתה פלאות בגן ובמטבח כמו גם כמעצבת כשתפרה בגדים לה ולבתה.
הוא הנדסאי מכונות וזמר חובב של אריות אופראיות ורומנסות רוסיות, ספורטאי בעל לב וידי זהב. בכל התלאות עמדו בגבורה, מעולם לא הרימו ידיים, תוך מסירות אין גבול למשפחה, תוך שמירה על אידיאלים, ערכים ורומנטיקה למרות האכזבה הקשה מהצריף שהוקצה להם במעברה והשהות הארוכה והמתישה בה. מהבית מעורר הקנאה באחד מהרחובות היפים והירוקים בלבוב לצריף האסבסט בנוף ים… ההורים שילמו, עם זאת, בבריאותם ועל כך יקראו המעוניינים בספר בעברית או בצרפתית או בשניהם.
השגותיה ותיאוריה של סופי רחלנקו מעניינות מאוד ומבהירות-מחדדות לי, על דרך הדמיון ועל דרך הניגוד, תובנות לגבי עצמי. מתחברת מאוד לכתיבתה – כנה ואמיצה ולרגישותה – שימת הדגש על העולם הפנימי, על ערכים ותכנים תרבותיים בעוד התעשרות מעולם לא הייתה משאת נפשה, לא שלה ולא של הוריה. בית מגוריהם המרווח בלבוב היה רכוש המדינה והם לא היו אלא דייריו ברי המזל. ובאופן כללי, זהו ספר חשוב, לדעתי, מבחינת תיעוד האירועים של אותה תקופה.
קובץ הזיכרונות מסתיים בתזכורת אירוע שהתרחש לאחר שירדו מהאוניה בנמל חיפה. הכול היה יכול להיות אחרת לולא האירוע הזה בהגיעם לארץ. משאירה לקוראים לגלות (הספר הצרפתי, למרות שונותו הרבה מהספר העברי, כפי שנראה בהמשך, נושא אותו סיום).
קראו לי נטלי
האוטוביוגרפיה השנייה, שפורסמה ב-2025, כשלושה חודשים לפני פרסום כתבה זו, נקראת Appelez-moi Nathalie, בעברית “קראו לי נטלי”. הספר הצרפתי שונה מאוד, ברוב חלקיו, מזה בעברית. מעניין מאוד לקרוא את שניהם ולהשוות.
כריכת הספר “קראו לי נטלי”
בעוד שהאוטוביוגרפיה בעברית כתובה בגוף ראשון, זו הצרפתית נעה בין גוף ראשון לגוף שלישי. הכיצד? סופי רחלנקו משתמשת בתחבולה ספרותית מקורית. היא מספרת בגוף ראשון שבגיל ארבע או חמש אמרה לאימה שאם תחליט לקרוא לה בשם חדש, היא מבקשת ממנה שתקרא לה נטלי, שם שסיומות חיבה רבים ברוסית מתחברות אליו באופן טבעי ביותר. שמה של סופי לא הוחלף אך עתה, בספרה, היא לוקחת לעצמה את החירות לספר על נטלי כעל אלטר אגו.
יש לציין שהשיר של ז’ילבר בקו “נטלי”, שסופי מאריכה עליו את הדיבור בתחילת ספרה, לא שיחק תפקיד בבקשתה לקרוא לה בשם זה. השיר יצא לאוויר העולם רק ב-1965… ואף על פי כן, שיר זה, “נטלי”, כמו מחזק לאחר מעשה את רצונה כילדה באופן שהוא מחבר בין ארץ מולדתה, ברית המועצות, והארץ שהשפיעה עליה בלי שמלכתחילה היה לה קשר איתה, צרפת.
וכאן בא אחד הפרקים היותר מרגשים של האוטוביוגרפיה – עשר שנותיה הראשונות של סופי-נטלי בבית החלומות בלבוב, עם גן, עצי פרי ופרחים. אומנם כבר קראתי על תקופת האושר הזאת בספר בעברית אך הגרסה הצרפתית נותנת עוד ועוד פרטים אותם שתיתי בצמא.
חשבתי על אנטוני גאודי ועל שנותיו הראשונות בטיולים עם אמו על חוף הים ובטבע, קונכיות, ארמונות חול, זרימת המים, שורשים, עצים, צומח, קווים מעוגלים, מהם שאב השראה לעבודותיו לאחר מכן. בסרטון הבא תוכלו להיזכר בפארק גואל בברצלונה:
חשבתי על הציירת האלג’יראית הגאונית, באיה, ועל שנותיה הראשונות בטבע, עם האם, הסבתא, האם המאמצת, שהולידו ציורי גן עדן צבעוני ועליז, פרפרים אקזוטיים, פרחים צבעוניים, ציפורים ודגים רוקדים, טווסים מתפרשים. דמויות נשיות עגולות בשמלות מרהיבות.
בסרטון הבא תוכלו לטעום מהערבסקות של באיה:
שנות האושר הראשונות של אומנים כמו גאודי ובאיה נשארות בית גידול לכל חייהם. גן העדן האבוד איננו אבוד. זאת הייתה הרגשתי כשטבלתי בתיאוריה של סופי רחלנקו, הנוגעים בכל החושים. גן מיתולוגי המערבב טבע וצבעים.
סופי רחלנקו, אקוורל, לפי “פלורה”/”אביב”, ציור קיר שהתגלה בסטביה, עיר שנהרסה יחד עם שכנותיה פומפיי והרקולנאום בהתפרצות הווזוב. ציור הקיר המקורי נמצא במוזיאון הארכיאולוגי של נאפולי
ריחות פרחי הגן שעלו עד מרפסת הקומה הראשונה, הצהוב, הכחול, הוורוד, הסגול, האדום, עצי הפרי: תפוחים, אגסים, שזיפים, אגוזים, תותים, דובדבנים. גן אקזוטי מאגדות ילדים. האם הכינה מיבוליו ריבות ואף משקה, מעין קירש.
והמטעם בצורת רביולי, מדובדבנים, מסוכר עם שמנת חמוצה, כל פעם שנטלי נזכרת בו, גן העדן של ילדותה נבנה מחדש, בדרכו של מרסל פרוסט. המסך מורם בקולנוע הפנימי וסצנת השיטוטים נפתחת. איסוף התפוחים וסוג הקרפ המיוחד שהאם הכינה מהם, הנקרא ברוסית “מאכל האלים”, משלים את התמונה.
ועונות השנה ששינו את פני הגן, מהאביב שבציור הקיר בווילה אדריאנה בעיר סטביה גילמה אותו אלת הפריחה הרומאית פלורה עד לסבא חורף:
Peu après la cueillette, la fraîcheur de l’arrière-saison annonçait petit à petit l’arrivée de l’hiver, et quand une couche épaisse de neige immaculée recouvrait les plates-bandes et les branches dénudées des arbres, notre jardin, rue des Officiers à Lvov, offrait une vision digne d’un tableau de maître. (p. 22)
זמן קצר לאחר הקטיף, קרירות עונת המעבר בישרה אט אט את בואו של החורף וכאשר שכבת שלג עבה, ללא רבב, כיסתה את הערוגות ואת ענפי העצים החשופים, גננו ברחוב הקצינים בלבוב הציג מראה שכמו יצא תחת מכחולו של אומן גדול. (בתרגומי, א. ל., עמ’ 22)
סופי רחלנקו, עבודת אמייל, לפי “העקעק” של קלוד מונה. הציור המקורי של מונה נמצא במוזיאון דורסה
באותן שנים מאושרות התאהבה סופי-נטלי בשפה הצרפתית דרך אביה שלא דיבר אותה אך שר בה. אביה של נטלי ידע בעל פה את האריות העיקריות של “יבגני אונייגין” ו”פיק דאם” של צ’ייקובסקי. ומאז לא הפסיקה הצרפתית לשיר באוזניה ובלבה של נטלי שנעשתה מורה לשפה זו בישראל. דמו של אביה, כפי שכתבה נטלי בשיר נוגע, זורם בעורקיה. היא לא שוכחת אותו, את נפשה התאומה. היא הייתה גאה בו בחייו וגאה בו גם אחרי מותו. כל הזמן. נטלי מנהלת דיאלוג אינסופי עם אביה שנטע בה, לא במודע, את האהבה לשפה זו.
אצטט שני משפטים שנגעו בי במיוחד, בהקשר זה, לקראת סופו של הספר, כשהאב והבת מצפים ליציאתה של האם מאשפוז מדאיג בבית החולים מאיר בכפר סבא שהסתיים בשלום:
On se comprenait si bien rien qu’en échangeant nos regards. Je n’oublierai jamais les beaux yeux verts avec des reflets d’ambre de mon père et tout l’amour qu’ils me transmettaient. (p. 140)
די היה בהחלפת מבטים כדי להבין זה את זה. לא אשכח לעולם את עיניו הירוקות היפות עם הבזקי הענבר ואת כל האהבה ששלחו לעברי. (בתרגומי, א.ל., עמ’ 140).
חוף הים באודסה, צילומים מאותה חופשה
ובין זיכרונותיה האישיים של נטלי, החופשות וחיי היומיום עם הוריה הצעירים והמאושרים, מובא תיעוד על החיים הקשים בברית המועצות של שנות החמישים, על שטיפות המוח והעריצות. אפיזודות רבות, ביניהן משעשעות או מרוממות לב, מעשירות את האוטוביוגרפיה.
דוגמה מלבבת לאחת מהן היא הידידות עם כפרי בעל פרה שהיה מבקר בבית המשפחה בימי ראשון כדי למכור להם חלב וגבינות. אביה של נטלי כינה אותו “טוביה החולב” על אף שלא היה יהודי כי אם פולני קתולי. אשתו הייתה אוקראינית ונטלי לא ידעה באיזו שפה דיברו ביניהם בני הזוג אך אימה של נטלי שמחה לשוחח איתו בשפתו של אדם מיצקביץ’, שפת נעוריה ולימודיה באוניברסיטה. נטלי לא הבינה הכול אך ניחשה שאימה והחלבן דיברו ביניהם בנוסטלגיה על הימים שלפני המלחמה והסובייטים…
משמח לקרוא שאחרי שנים של עקרות, התמזל מזלם של החלבן ואשתו ואימצו ילדה חמודה וחביבה שנטלי נתנה לה במתנה את צעצועיה ובובותיה. מלבד הבובה ששמה היה “נטלי” אותה לקחה איתה לכל מקום והיא הגיעה איתה עד לתל אביב. באוקטובר 1957, לפני העזיבה לפולין, נפרדו בני המשפחה בעצב רב מידידם “טוביה החולב”.
יש גם אפיזודות עצובות, בהכרח, כמו הילד החמוד ואציל הנפש ששמו סלבה, איתו התיידדה במרכז הקליטה בפולין, שאחרי שנים נודע לה שנהרג בווייטנאם. ההגירה לארה”ב גרמה, בסופו של דבר, צחוק הגורל, למותו.
ולקראת סוף הספר, בקונטקסט אחר, מוזכר יוסף רומנו, אלוף ישראל בהרמת משקולות, שהיה בין נרצחי אולימפיאדת מינכן. סופי רחלנקו הכירה אותו כשסייע לאביו, יחד עם אחיו, בהרמת ארגזים במכולת במעברה. היא הכירה גם את אשתו לעתיד, אילנה, שגרה עם משפחתה בצריף קרוב. קראתי עכשיו את ערך הוויקיפדיה המוקדש ליוסף רומנו, גאוות המשפחה, האיש וגבורתו. דואב הלב.
על תאונת הדרכים של סופי-נטלי, שעיכבה את המשפחה בפולין, מסופר ארוכות בספר הצרפתי. בספר בעברית סופי רחלנקו רק מזכירה אותה ביעף. עבורי כקוראת, האוטוביוגרפיה הצרפתית מרחיבה את זו העברית, למרות שזו לא הייתה כוונת המחברת, כפי שכתבה לי במייל פרטי. ב”דבר המחברת”, שביקשתי מסופי רחלנקו לכתוב כהשלמה לכתבתי, תובהר נקודה זו ואחרות.
התאונה הקשה, אהבת ההורים לבתם, אהבת הבת להורים, רגשות אצילים, התמודדות בגבורה עם האשפוזים, הניתוחים, הכרת התודה לאחיות, למנתח, לפקיד הגבוה בזכותו הועברה הילדה הפצועה במסוק למרכז הרפואי הגדול בוורשה. אני קוראת את האוטוביוגרפיה בהתרגשות והתפעמות. החמימות בה התקבלה הילדה הזרה בבית הספר הפולני, על ידי התלמידים והמורה. לקרוא ולהתעודד.
פולין בשנים ההן הייתה שונה מאוד מברית המועצות למרות שהייתה שייכת לגוש הסוציאליסטי. סופי רחלנקו מיטיבה לתעד את האווירה המיוחדת ששררה במדינה הקתולית. ממקור ראשון, כמובן.
ההגעה לווינה, בדרך לישראל. המבט של יוצאי מסך הברזל על החיים מחוץ לו! כל כך מעניינת זווית הראיה של הילדה ממזרח אירופה על וינה החופשייה ותושביה הנראים נינוחים ונטולי דאגות. ומווינה לוונציה. החל מההפלגה מוונציה לחיפה, נדמה היה לי ששתי הגרסאות, העברית והצרפתית מתאחדות או יותר נכון, נעשות דומות. אך עד מהרה התבדיתי. רק לזמן קצר הרגשתי בהקבלה.
הספר בצרפתית חוזר מהר לייחודו וממשיך לפתח את ההיבטים הפרנקופילים. השירים בצרפתית שכתבה סופי רחלנקו, מנקדים אותו עד סופו, מתווסף מידע על לימוד השפה הצרפתית והטבילה הראשונית בתרבותה, מולייר, רמבו, מופסן, מרימה, סטנדל, על המורה השרמנטי, בעל העיניים הכחולות וכישרון למשחק, שהעדיף ספרות על דקדוק, ההערה שהעיר לנטלי, ספק מבודחת, ספק רצינית, על שמה שיש בו משהו משם של סופרת, שנתקעה, מן הסתם, בתת מודע שלה והשפיעה על יעודה…
ולסיום, לפני שאתן את רשות הדיבור לסופי רחלנקו, הינה בתרגומי החופשי התקציר המופיע על גב הספר, המיטיב לתאר לא רק את רוחו של הממואר בצרפתית אלא גם את זו של הממואר בעברית:
עדות
שפת אימה של סופי רחלנקו היא רוסית ובחייה היומיומיים היא מדברת עברית אך, עם זאת, לעתים קרובות היא בוחרת לכתוב בצרפתית. עטה היא, אכן, דו-לשונית, נעה בחופשיות בין עברית וצרפתית.
ספר זה, קראו לי נטלי, הוא יצירתה העשירית. טקסט אוטוביוגרפי זה שוטח את סיפורה של משפחה קטנה מברית המועצות לשעבר שאחרי שעזבה את ארצה, מגיעה לישראל ב-1960, לא לפני שהות ארוכה בפולין. המחברת נוגעת, תוך כדי כך, בנושאים אוניברסליים ועל זמניים כמו הגירה, היעקרות משורשים ובעיות הקליטה השונות שכה אקטואליות בתקופתנו.
מסעה של המשפחה, הרצוף אירועים בלתי צפויים, נוגעים ללב, מאוד מיוחד, לא רגיל. הטון השולט מעולם לא קיטשי למרות שפה ושם גולש בהכרח לנוסטלגיה, המפעימה בכנותה. הסיפור רצוף נופים ציוריים ודיוקנים צבעוניים ומתובל בהומור. כל זה גורם לקורא לשקוע בו בעונג ולהפליג עד סופו למרות נושאיו הלא תמיד קלים.
תודה, סופי, ש”השאלת” לי את חייך והעשרת בכך את שלי!
דבר המחברת
למרבית הפרנקופילים האנונימיים שיגיעו לדפים אלה, השם שלי לא יגיד מאומה, ואני מזדרזת להרגיע שהדבר בשום פנים ואופן אינו מעיד על חור בהשכלתם. כי בסך הכול אני מחברת (ואני נזהרת מהמילה סופרת שנראית לי יומרנית מדי), מאוד רחוקה מלהיות מפורסמת, כמעט אנונימית, וזאת איננה מצדי צניעות מזויפת, זאת עובדה.
מצד שני, אציין, בכול זאת, שכתבתי ספרים נוספים, חלקם למבוגרים וחלקם לילדים, כתבתי פרוזה וגם שירים, כתבתי בעברית וגם בצרפתית, כאשר אף אחת משתי השפות איננה שפת האם שלי. וגם זאת עובדה אוביקטיבית.
ואחרי הווידוי, אני בטוחה, או נכון יותר משערת (כי לפעמים יש הפתעות ואף פעם אי אפשר להיות בטוחים), שקריאת שורות אלה תגרום ללא מעטים להרים גבה ולתהות למה בכלל מוענקת לה ההזדמנות להופיע כאן, ומה הניע את ד”ר אורנה ליברמן לקרוא את ספריה, ואף לכתוב כתבה נרחבת ומעמיקה על שתי האוטוביוגרפיות של מישהי שבכלל לא מוכרת.
האמת, לא רק שאין לי על כך תשובה, אלא שגם אני שואלת את אותה השאלה. יתר על כן, אני מתפלאה בעצמי איך בכלל הגעתי לכתיבה אוטוביוגרפית, למרות ביישנותי המולדת ואלמוניותי המובהקת. ככול שיתאפשר לי, למי שיזדמן לקרוא שורות אלה, אנסה להלן, ולוּ במקצת, להבהיר את הדרך שהובילה אותי לכתיבה אוטוביוגרפית.
ב-9 בינואר 2013, בעקבות דלקת ריאות קשה, נפטרה אמי האהובה והיקרה לי מכול. היינו מאוד קשורות, והאוסמוזה שבינינו נבעה, בין היתר, מאהבתנו המשותפת לאמנות, והעשייה של כול אחת מאתנו בתחום מרתק זה.
בעקבות הפרידה הסופית והנוראית מאמי, נפער לפני חלל עצום, וביום השביעי של השבעה, התחלתי לכתוב לאמי המנוחה מכתבים, בהם חלקתי אתה את רגשותַיי ומעשיי בימים קשים אלה, תוך כדי פלשבקים לימים אחרים וחוויות משותפות שלנו מהעבר. כתבתי את המכתבים האלה ברוסית, שפת האם שלי, שפה בה דיברנו תמיד בינינו. כתבתי כדי לא למות, כפי שכתבה ושרה אן סילבסטר:
Écrire pour ne pas mourir Écrire, sagesse ou délire Écrire pour tenter de dire Dire tout ce qui m’a blessée Dire tout ce qui m’a sauvée Écrire et me débarrasser Écrire pour ne pas sombrer Écrire, au lieu de tournoyer Écrire et ne jamais pleurer Rien que des larmes de stylo Qui viennent se changer en mots Pour me tenir le cœur au chaud
ועבור הפרנקופילים שעדיין לא לגמרי פרנקופונים, לשורות שציטטתי לעיל, אוסיף את התרגום שלי לעברית:
לכתוב כדי לא למות לכתוב את מה שבא דברי תבונה או הזייה לכתוב כדי לנסות לומר את הכואב ואת המר לכתוב את מה שפגע וכול מה שהציל וריפא לכתוב כדי לא לשקוע ובמקום להסתחרר לכתוב ולהשתחרר לכתוב ולעולם לא לבכות אלא אם כן, בדמעות העט שלמילים הופכות ואת לבי מחממות
והינה הקליפ, מתוך תוכנית Apostrophes, בניצוח ברנר פיבו, הזכור לטוב:
אני מודה שבתרגום זה לא הקפדתי על סדר השורות לטובת המצלול ופה ושם למען חריזה קלה, אבל נדמה לי שהצלחתי בכול זאת להעביר את המסר הכל כך נוגע של אן סילבסטר, שהוא הצורך הפנימי העמוק בכתיבה, צורך שאין לעמוד בפניו. והיום, בדיעבד, אני יודעת בפירוש, שאכן הדחיפות הזאת היא שהניעה אותי בכתיבת המכתבים לאמי ז”ל.
התכתבות זאת נמשכה כחצי שנה. למרות שתחילה לא חשבתי כלל על הוצאתה לאור, לאחר קריאתם של כל המכתבים בשטף, בזה אחר זה, החלטתי לקבץ אותם לספר.
המשימה הבאה שהצבתי אז לעצמי הייתה תרגומם של המכתבים לעברית. לאחר השלמתה של מלאכת התרגום, שלא היתה פשוטה, הוספתי חלק שני, שמוקדש ברובו ליצירותיה של אמי. שילבתי בו כמאה צילומים של פסליה וציוריה, ועל הנסיבות ודרך יצירתם סיפרתי כבר ישירות בעברית. הספר, שקראתי לו “התכתבות בכיוון אחד” יצא לאור בפברואר 2015.
מאז הצורך שלי לכתוב רק הלך והתגבר, ומפרי עטי פורסמו ספרים נוספים, 2 קבצים של סיפורים קצרים וגם ספרים לילדים שאותם איירתי. אבל במסגרת זאת אוסיף רק עוד כמה מילים על שני הספרים האוטוביוגרפיים, בהם עוסקת הכתבה המושקעת, היפה והמעמיקה של ד”ר אורנה ליברמן.
ב-2017 יצא לאור “משם ומכאן”, ספר שמשחזר את המסע העקלקל של הורַי ושלי לישראל דרך פולין, והשנים הראשונות והלא פשוטות שלנו במעברה של שנות השישים, שלמיטב דעתי כמעט ולא מוזכרת בספרות העברית. לסיפור אוטוביוגרפי נוספו, אם כן, בספר זה היבטים ותובנות נוספות, שקשורים להגירה, לעלייה ולבעיות הקליטה, שהיו מנת חלקם של רבים מאזרחי המדינה, ושמדברים מן הסתם גם למהגרים באשר הם.
את הספר Appelez-moi Nathalie, שכפי שמעיד שמו, כתבתי בצרפתית, שפה שהתאהבתי בה הרבה לפני שלמדתי אותה. ארשה לעצמי גם גילוי נאות, את הטקסט העוּברי כתבתי לפני יותר מ-30 שנים במכונת כתיבה שלי Brother. מאז נשארו דפי הפוליו באחת המגירות שלי, הספיקו גם מעט להצהיב, ולאורך שלושת העשורים, חשתי מדי פעם צביטה קטנה בלב על כך שלא זכו לצאת לאור.
בגלל כול מיני אירועים וסיבות אישיות, הוצאתי אותם מהמגירה רק בתחילת 2023. עיבדתי את הטקסט מחדש, תיקנתי קטעים מסוימים, הרחבתי כמה פרקים ועדכנתי. סיימתי את כתב היד החדש כשבועיים לפני ה-7 באוקטובר, ומיותר להוסיף ששוב הנסיבות לא היטיבו עמו. אדלג, אם כן, עליהם, ורק אציין שלמרות כל העיכובים והמהמורות שבדרך, Appelez-moi Nathalie יצא לאור לפני כשלושה חודשים, בינואר 2025.
ועוד מילה על העט הדו-לשוני שלי. בספרי “משם ומכאן” פניתי קודם כול לקורא הישראלי, ותוך כדי הכתיבה בעברית, לא נמנעתי אפילו מדי פעם משימוש בסלנג המקומי, שמדגיש ביתר שאת את ה-couleur locale , הגוון המקומי הציורי והאופייני שאינו ניתן לתרגום מילולי.
בספרי Appelez-moi Nathalie, לעומת זאת, קהל היעד שלי היה מראש פרנקופוני. לא אסתיר שזה היה אף אתגר לא קטן עבורי לכתוב את הספר בשפתו של מולייר, משום שאת צעדיי הראשונים בלימוד השפה היפהפיה והעשירה עשיתי רק כשהגעתי לתיכון, בכיתה ט’.
את הלימודים שלי באוניברסיטת תל אביב סיימתי עם תואר שני בספרות צרפתית. אבל תואר אקדמי זה ממש לא הכול, ובהחלט לא ערובה ליכולת כתיבה בכלל, ובצרפתית בפרט. במקביל לעבודה שלי כמורה, לאט לאט ובהדרגה, הצלילים של המילים בצרפתית התחברו אצלי לחרוזים שכתבתי תחילה לתלמידים שלי, שהיו בעצם קוראיי הראשונים. כתבתי עבורם שירים וגם מערכונים שקשורים לחוויות שלהם, וכשהם הציגו אותם, ואף זכו 6 פעמים בפרסים בתחרויות ארציות שאורגנו על ידי השגרירות הצרפתית, זה היה הפידבק הראשון שקיבלתי ליכולת שלי להתבטא בשפתו של מולייר. אדלג על פרטים נוספים שקשורים לקריירה שלי כמורה לצרפתית במשך 34 שנים, ואחזור לשני הספרים האוטוביוגרפיים שלי.
לכול אחד מהם יש אפיונים ודגשים משלו, לא רק מבחינת קוראיו הפוטנציאליים, אלא משום שלכול שפה יש מנגינה, אסוציאציות, דימויים ומטען תרבותי משלה. כאשר אני כותבת בצרפתית, צצות במוחי נופיה של צרפת, יצירות צייריה הגדולים, שורות משירים של משוררים וזמרים צרפתיים. את Appelez-moi Nathalie התחלתי באזכור שירו המפורסם של ז’לבר בּקו “נטלי”, האהוב כל כך על דורות של פרנקופילים בכל העולם.
שיר זה אהוב עליי במיוחד כיוון שבמנגינתו ובמילותיו הוא מחזיר אותי לשורשַיי מברית המועצות ובעת ובעונה אחת הוא מקסים אותי באופיו הצרפתי השרמנטי. הרבה לפני YouTube הייתי מביאה את השיר לתלמידיי בקלטת אודיו, שאת מילותיה כתבתי עבורם לפי השמיעה. היום זה פשוט הרבה יותר, ולכול מי שמעוניינים להיזכר בו, הינה הקליפ:
בספר זה השתמשתי גם בתחבולה של alter ego דרך דמותה של נטלי, והכתיבה בגוף ראשון ושלישי לסירוגין השפיעה, בין היתר, על מבנה הספר, ששונה מזה של האוטוביוגרפיה שכתבתי בעברית. את “משם ומכאן” התחלתי, לעומת זאת, בטיול בגן הלאומי אפולוניה, שהוביל אותי לפלשבקים אישיים ולעלילת הספר.
על אף שכאמור לעיל, הכתבה מתייחסת בעיקר לשני הספרים האוטוביוגרפיים שלי, ארשה לעצמי במקום זה להשלים במקצת את התמונה ולספר שבנוסף לכתיבה, העיסוק השני שלי, או מה שהצרפתים קוראים לו mon violon d’Ingres, הוא ציור. אציין גם שקיימת אצלי אינטראקציה בין שני התחומים הללו כי כאשר אני כותבת, לעתים העט שלי מתחזה למכחול, ובקולאז’ים שלי אני מעניקה לעצמי חופש מוחלט ומשלבת בהם חומרים שונים ותכופות גם מילים. בתור הצצה מזערית לאקוורלים ולקולאז’ים שלי, אביא כאן שלוש דוגמאות:
וכדי לסגור את המעגל, אני רוצה להודות מקרב לב לאורנה, והפעם אני פוסחת על התואר האקדמי שלה משום שתוך כדי ההיכרות בינינו לשם הכנת הכתבה, אני מרגישה שהיא הפכה לחברה קרובה ויקרה ביותר. זה ממש לא מובן מאליו להקדיש זמן רב והשקעה מרובה כדי לכתוב כתבה על שני הספרים האוטוביוגרפיים של מחברת לא מוכרת כמוני, שהגיעה אליה מקריאת הפוסטים שלה בפייסבוק.
כשאורנה שלחה לי את הכתבה המוגמרת, התרגשתי ברמות. הכרתי את הכתבות היפהפיות והמרתקות שלה באתר פרנקופילים זה, שהקדישה לגדולי האמנים והסופרים הצרפתיים. קראתי בשקיקה את הכתבות שלה על מודיליאני, מונה, מאטיס, קאמי קלודל, פטריק מודיאנו, זוכה פרס הנובל, אלן דלון, ג’יין בירקין ועוד. העניין שגילתה בי, המחברת והאמנית שרק מעטים שמעו עליה בכלל, היה כה לא צפוי, כה מפתיע, עד שגם בכותבי שורות אלה, הדבר עדיין בקושי נתפס. ועד כמה שיישמע הזוי, בכתבה של אורנה על שתי האוטוביוגרפיות שלי, למדתי עוד אפילו על עצמי. בעין החדה שלה, בסקרנותה האינטלקטואלית להגיע לשורשי הדברים, בניתוחה הספרותי המעמיק והאמפתיה האישית שלה, וכול זה בעברית יפהפיה ויצירתית, אורנה העניקה לי מתנה שלא יכולתי אפילו לחלום עליה!
ואני לא יכולה להימנע משורה אישית תחתונה:
בזכותך, אורנה יקרה, והודות לכתבה הנהדרת שלך, אני מקווה להיות כבר טיפה פחות אנונימית, ולוּ עבור הקוראים הנאמנים שלך באתר זה.
נ.ב. ואם בעקבות הנאמר לעיל, יהיה מי שייסתקרנו לקרוא את הספרים שלי, זה כמובן יהיה עבורי צ’ופר נוסף. ולהלן כמה דרכים כדי להגיע לספרים שלי, ובעקיפין גם אליי.
שני הספרים האוטוביוגרפיים פורסמו גם בפורמט דיגיטלי:
את “משם ומכאן” ניתן להשיג בחנויות המקוונות בארץ: עברית, מנדלה מוכר ספרים ברשת, אינדיבוק, אחרי שכותבים את שמי ואת שם הספר בגוגל.
את Appelez-moi Nathalie באותה דרך, על ידי הקלדת שם הספר ושמי בלועזית (Sophie Rachlenko) או בפנייה ישירה לבית ההוצאה של הספר Éditions Vérone באינטרנט, שם ניתן גם להזמין את הספר המודפס.
אורנה ליברמן, בעלת דוקטורט בספרות צרפתית, היא חוקרת תנ”ך, ספרות ותרבות, המתגוררת בצרפת. אתם מוזמנים לבקר בבלוג שלה, לשון המקרא – אור חדש על שפה עתיקה, המוקדש בעיקרו לביאור התנ”ך דרך שפתו. הבלוג מאחד את שתי אהבותיה הגדולות של אורנה, העברית והצרפתית. התרבות הצרפתית תופסת מקום נכבד בחייה וכתבותיה הרבות והמגוונות באתר “פרנקופילים אנונימיים” ממחישות את קשת הנושאים בהם היא מתעניינת.
אלו הן הדירות בהן אני מתגורר בפריז ואני ממליץ עליהן בחום בזכות השירות, האיבזור והמיקום המעולה של כל אחת מהדירות. אם תזמינו ישירות מהאתר תקבלו מחיר נמוך בעד 30% יחסית לאותן דירות ב AIRBNB.
חברת טיולי הבוטיק Vinspiration, מוציאה שורה של טיולי יקבים, יין, תרבות וקולינריה בצרפת. והיום אני שמח לבשר לכם על הטבה יחודית לחברי פרנקופילים אנונימיים שנרשמים לאחד או יותר מהטיולים של Vinspiration.
חברת Selected חוסכת לכם את כאב הראש של תכנון הטיול וההזמנות ותופרת לכם טיול בוטיקי באיטליה, ספרד ופורטוגל (בקרוב גם בצרפת). הם מזמינים לכם הכל (טיסות, מלונות, מסעדות, אטרקציות וכו') ונותנים לכם אפליקציה שבעזרתה תטיילו. לכם נותר רק לטייל ולהנות.
