גיל קיסרי דרך זיקתו לצרפת
מאת ד"ר אורנה ליברמן

גיל קיסרי דרך זיקתו לצרפת מאת ד"ר אורנה ליברמן

כולנו יודעים על זיקתו העמוקה של העיתונאי ואיש המודיעין גיל קיסרי לצרפת (נכון להיום, שישה ממאמריו הרבים בנושאים אלה פורסמו באתר זה), אך מה בדיוק מקורה? את השורשים הצרפתים של גיל גיליתי בקריאת ספר זכרונותיו, דברים שלא סיפרתי, שבו סוקר העיתונאי את מסלולו במישור האישי, המשפחתי, הלאומי והבינלאומי במבט ממוקד ומשועשע.

גיל קיסרי, דברים שלא סיפרתי, מכון קורות, 2021
גיל קיסרי, דברים שלא סיפרתי, מכון קורות, 2021

התשובה לשאלה על מקור הקשר הצרפתי בחייו של המחבר נמסרת כבר בפרקים הראשונים של הספר. סבו וסבתו של גיל מצד אמו, יוסף וגולדה גולדברג, שעלו לישראל מרוסיה אחרי שהות בז'נבה, לא התערו בארץ ולא למדו עברית. הסבתא, ששלטה בצרפתית, דיברה בשפה זו עם כל בני המשפחה (פרט לסבא, פחות מומחה ממנה, איתו דיברה יידיש).

המשפחה המורחבת, שלושת הדורות, הצטופפה בדירה אחת, ברחוב אנגל בתל אביב, כך שהאווירה הצרפתית השפיעה גם על אורי קיסרי ושני הבנים, אדר וגיל, שלו ושל אשתו פאני. זו, שנולדה בז'נבה, הייתה ספוגה בתרבות ובשפה הצרפתית והרבתה בקריאת ספרים שייכים, ביחוד אהבה את אנרי ברגסון.


גיל קיסרי חי בפריז, בהפסקות, תריסר שנים. בתום שירותו הצבאי הצטרף למשפחתו שכבר שהתה בפריז והתקבל ללימודים למכון למדעי המדינה.

סטודנט מאוהב

במסדרונות הפקולטה הכיר את ניקול, צרפתיה יפהפיה לא יהודיה. את סיפור אהבתם הלא שגרתי תקראו בפרק השישי, "אהבה ראשונה", בו תלמדו גם על הקשר בין הקינוח הנקרא "דיפלומט" למסלול לימודיו של גיל.

ניקול, ממשפחה שמרנית, התאהבה בזר הישראלי הדלפון שבא מעולם אחר. לימים תתחתן עם פליט הונגרי. אהבה של ארבע וחצי שנים במהלכן גר גיל בחדר עלוב בקומת קרקע, בסמטה שגבלה בבית הקברות מונפרנאס: Impasse de la Gaîté.

קראתי בעניין מיוחד את ניתוח הקשר בין שני הצעירים התמים ממרחק הזמן ואחרי מותה של ניקול הסבלנית והמסורה בגיל 75. יחסו של אורי קיסרי לזרה המקסימה, יחסה השונה בתכלית השינוי של האם פאני, כל אחד ותגובתו. אין כמו אהבה ראשונה וכל האהבות הרבות שבאות אחריה אינן אלא חיקוי או המשך, רומז גיל.

באותו מחזור למד גם אחד בשם ז'אק שיראק שניסה לפתות, ללא הצלחה, מדגיש גיל, את ניקול. שיראק יתפרסם מאוחר יותר לא רק בקריירה הפוליטית שלו אלא גם באהבהביו המרובים, החפוזים או הארוכים יותר. מעולם לא נפרד מאשתו ברנדט (פעם אחת כמעט אך נבלם) וזו סבלה די והותר מבגידותיו אך לא בכך עוסק גיל. הפרק השביעי, "ידידי נשיא צרפת", מתמקד בקשר האישי יוצא הדופן שרקם גיל עם ז'אק הנאה שאותו הכירה לו ניקול.

כתב "מעריב"

ב-1955 חזר גיל למולדתו אך צרפת קראה לו שוב. ב-1969 קיבל סוף סוף את המינוי הנכסף ככתב "מעריב" בפריז. ארבע וחצי שנים של שהות מתגמלת בהן מילא גיל את תפקידו בהצלחה מרובה הודות להיכרותו עם השפה והתרבות, הודות למעורבותו האישית במציאות הפריזאית והודות, כמובן, לכישוריו המקצועיים כעיתונאי.

בספר מפורטות כמה וכמה פרשות מתקופה עשירה זו, מילוט ספינות שרבור שתכנן מפקד חיל הים לשעבר מרדכי לימון ב-1969, נסיון ההתנקשות בחייו של איש המוסד צדיק אופיר בבית קפה בבריסל ב-1972 ועוד ועוד אירועים מסעירים. גיל היה בזירה כדי לדווח ולצלם.

אך הבן הבכור יואב הצתרפת יותר מדי, אורזים, חזרה למולדת. הבנים חייבים לגדול ולהתחנך כישראלים לכל דבר. גיל לא העלה על דעתו להעביר את עיקר חייו בארץ אחרת.

איש מודיעין

ושוב שליחות בצרפת והפעם כאיש "מוסד", העיתונאי הפך לסוכן ריגול שסיכן את עורו בחוויות שסיפקו את יצר הרפתקנותו אך בבסיס המשימה עמד הפטריוטיזם.

דבר שהיה כך היה: ב-1979 קיבל גיל הצעה שלא היה יכול לסרב לה. לצאת לצרפת, זירה שהתאימה, כפי שראינו, לרקע שלו, ומשם לפעול בעוד כמה מדינות, חלקן ללא קשרים עם ישראל או אף עוינות אותה. גיל התמנה לראש שלוחת "נתיב", אגף של "המוסד", בחו"ל וזאת בכיסוי של דיפלומט בשגרירות ישראל בפריז. מצויידים בדרכונים דיפלומטיים, המעניקים חסינות מול שלטונות המדינות המקיימות יחסים עם ישראל, יצאה המשפחה לפריז. בגיחותיו לארצות עוינות הציג עצמו גיל כעיתונאי צרפתי.

גיל קיבל הנחיות, אף כי מזורזות מדי, כיצד לנהוג בתפקידו החדש. זהירות ועירנות היו אכן תכונות נחוצות. תאונות מסתוריות אירעו לעמיתים מצד "אויבי" השירותים החשאיים הרוסים, יהיה שמם אשר יהיה, ק.ג.ב. או ראשי תיבות אחרים. האופן המפורט בו מסופר רצח עמיתו של גיל בשגרירות וב"מוסד", יעקב ברסימנטוב, ב-1982 בפריז על ידי מחבלת לבנונית תורם להמחשת גודל הסיכון.

חובבי סוגת הריגול ימצאו בפרק זה את מבוקשם ממקור ראשון. על סיפורים עוצרי נשימה אחרים, בצרפת ובמדינות אחרות, תקראו מפיו של גיל. תודה שוב לארץ הפילוסופיה, האהבה והעוגות, ארשה לעצמי אני להגיד, ששימשה כבסיס לפעילותו של כתב "מעריב" שהפסיק זמנית עבודתו כדי להיכנס לנעלי מרגל בתחפושת דיפלומט ישראלי או עיתונאי צרפתי והביא למפעיליו מידע מוערך.

שיחות עם ידועי שם

בסוף הספר נמצאות תריסר שיחות עם ידועי שם שגיל קיסרי ראיין בעת ביקורם בישראל, ביניהם שארל אזנבור, ז'אק ברל, רומן גארי, גרהם גרין, ז'אן-לואי טרנטיניאן (קטע על מייק בראנט, שגיל הכירו אישית ועזר לו כשהגיע לפריז, מופיע בפרק קודם הנקרא "החברים שלי").

תקצירי הראיונות עם המפורסמים חושפים לעתים קרובות פרטים שלא היו ידועים עד כה הודות לעינו החדה של גיל שצילמה את האש שבערה בנפשם מזוויות לא מוכרות.

כאן המקום להבהיר שהגעתי אל ספרו של גיל קיסרי אחרי שקראתי בפייסבוק הפרטי שלו את תיאור פגישתו עם ז'אן מודיליאני. מכיוון שכתבתי מאמר על אמדאו מודיליאני בו התייחסתי מעט אל בתו, דבריו של קיסרי עליה ריתקו אותי כל כך עד שאמרתי לעצמי שאני חייבת לקרוא את הספר בשלמותו.

שיחה עם ז'אן מודיליאני

ולסיום אגיש לכם כקינוח את הפרק " ז'אן מודיליאני" שכותרת המשנה שלו היא "מתנכרת לאביה":

ז'אן מודיליאני, בתו של הצייר האיטלקי-היהודי הנודע, לא הכירה מעולם את אביה. כשהייתה בת שנה בלבד הוא נפטר משחפת בגיל 36 ומייד לאחר מכן התאבדה אמה מרוב יגון.

ז'אן מודיליאני, מודיליאני: האיש והמיתוס, פנטיאנוס קלסיקס, 1958 (באנגלית)
ז'אן מודיליאני, מודיליאני: האיש והמיתוס, פנטיאנוס קלסיקס, 1958 (באנגלית)

כאן טמונה הדרמה של חייה, דרמה שמציפורניה לא הצלחתי להשתחרר עת שיחתי עמה במלון קטן וצנוע בתל אביב. היה משהו אכזרי בכל השיחה הזו, שכן לא פגשתי בת רוויה הערצה לאביה, המבקשת לטפח ולשמור בלבה את זכרו הדגול. להפך, כל דבריה וישותה שיקפו כי זה שנים היא מנסה להשתחרר מצילו ולחלץ את עצמה מהפולחן המשפחתי שנוצר סביבו.

"קשר זה שמבקשות הבריות ליצור ביני לבין אבי הוא ערטילאי ותיאורטי. אין דבר המוציא אותי מן הכלים יותר מאשר הילת הקדושה וההתפעלות שסבבוני כל השנים רק בזכות השם שהוריש לי אבי. ניסיתי בכל כוחי להפריד בין אישיותי וחיי הפרטיים לבין זכר אבי. בצרפת, שבה אני מתגוררת היום, עלה הדבר בידי והבריות מבינות אותי. ואילו באיטליה, שם עברו עליי שנות נעוריי, נכשלתי לחלוטין".

וז'אן מודיליאני מספרת:

"באתי הנה כאורחת המוזיאון של עין חרוד, הנושא בהוצאות נסיעתי לישראל תמורת 'מסיכת המוות' של אבי, שנעשתה בידי הפסל ז'אק ליפשיץ, בעת שאבי היה על ערש דווי.

מסיכה זו עשויה מגבס וממנה הוטבעו שמונה העתקים מארד, המצויים בידי אספנים שונים. עתה הבאתי את המסיכה מגבס לעין חרוד, כיוון שאני מאמינה שלא יעשו בה שימוש לרעה ולא יטביעו ממנה העתקים. מסיכה זו הייתה מונחת בביתי שנים. כל אימת שבאו אורחים, מייד הייתה מוצבת על השולחן והכול היו סוגדים לה כבפולחן.

הדבר היה לי לזרא. נוסף לכך, דירתי קטנה. אני זקוקה לארונות בשביל הבגדים ואין לי מקום מתאים למסיכה. הפקדתי אותה, אפוא, בידי משפחת ידידים בפירנצה עד שהחלטתי למסרה למוזיאון כלשהו. תחילה חשבתי על המוזיאון של ליבורנו, אך עליי להודות ששיקולים ציניים שינו את דעתי.

את ליבורנו אני מכירה היטב – את ישראל לא. משהוצע לי להעניק את המסיכה למוזיאון של הקיבוץ קסם לי אמנם הרעיון כשלעצמו, אך נוסף לכך ידעתי שתמורת המסיכה יוענק לי טיול לישראל. כך הגעתי הנה".
לדם היהודי שירשה מאביה נתווסף גם החינוך העברי שקיבלה בבית הוריו של מודיליאני בפירנצה. מיד לאחר מות הוריה הובאה אל בית הסבא והתגוררה שם עד גיל 18.

"בין גיל 13 ו-18 פקד אותי 'משבר ציוני'. אפילו למדתי עברית. כיום לא נותר מזה מאומה. בעיקר התרשמתי מעסקן של 'המזרחי' באיטליה, יהודי בשם פצ'יפיצ'י. חדרו וזקנו האדמוני השאירו עליי רושם רב, וכן דבריו על ארץ האבות.

הוא אמנם קיווה לטעת בלבי אמונה בדת היהודית, אך בכך לא הצליח. אני כיום אתאיסטית מובהקת. אני מכירה ביהדותי, אך לא מבחינה דתית. משפחתי הייתה מלאה ביהירות על מוצאה הספרדי. הם טענו כי מוצאם ממשפחת שפינוזה, אם כי אינני בטוחה שאמת בדבר.

מכל מקום, כיום אין כבר שריד למשפחת אבי – אחיו הבכור נפטר אשתקד. נותרו רק שתי בנותיי, הנושאות עוד את השם מודיליאני. גם אני, למרות היותי נשואה, מוכרת לכול בשם אבי והכול פונים אליי כך. השם של בעלי, שאני נושאת למן נישואיי, אינו משמש למעשה אלא לצורך חשבון הבנק ותשלום המיסים".

ז'אן מודיליאני, אמדאו מודיליאני, ביוגרפיה, אולביה, 1998 (בצרפתית)
ז'אן מודיליאני, אמדאו מודיליאני, ביוגרפיה, אולביה, 1998 (בצרפתית)

על אף הסתייגותה מפולחן מודיליאני, לא התעלמה בתו מאישיותו. היא כתבה ספר אודותיו, על סמך עדויות שגבתה מפי בני תקופתו.


"כל מה שנאמר וסופר עליו איננו נכון. אפילו אני לא הצלחתי בספרי לחשוף אותו, כיוון שלא הצלחתי לחדור אל סודו ולהכירו. עם זאת, נראה לי שהצלחתי להבין מדוע ביקש בעקשנות להרוס את עצמו: ראשית, הוא היה חסר ביטחון עצמי, על אף התנהגותו הבוטחת.

שנית, הוא כלל לא היה שבע רצון מעבודתו. לאמיתו של דבר, ביקש תמיד להיות פסל אך הדבר נבצר ממנו כיוון שהיה עני וידו לא השיגה לקנות את החומר הדרוש לפיסול. כמו כן, העבודה באבן הזיקה לבריאותו הרופפת עקב השחפת שלקה בה".

ז'אן מודיליאני, אבי, אבסקונדיטה, 2021 (באיטלקית)
ז'אן מודיליאני, מודיליאני, אבי, אבסקונדיטה, 2021 (באיטלקית)

תופעה מוזרה: בדברה על אביה נראה כאילו היא מדברת על אדם זר, ממש באדישות. אולם מסתבר שלדם יש חוקים משלו והגחלת של מודיליאני לא כלתה לחלוטין – אם לא בכישרון, הרי לפחות בתאוות ציור. מאחר שריסנה בקרבה במשך שנים את תאוותה לציור דווקא משום הצל המרחף של אביה, שוב לא הייתה מסוגלת לעמוד בסבל, והיא החליטה, לפני חמש שנים, לאחוז במכחול ולהתחיל לצייר.


"אלמלא היה שמי מודיליאני, הייתי מתחילה לצייר כבר לפני שנים רבות. שאיפתי לברוח מזכרו של אבי סייעה לי לרסן את תשוקתי. אולם לבסוף החלטתי להיכנע, כיוון שאם בגיל ארבעים אין אתה מתחיל לצייר, הרי ששוב לא תעשה זאת לעולם. נוסף לכך, רדפה אותי תאוות הציור ובשנתי חלמתי על צבעים וציורים. זמן רב ציירתי בהסתר ושמרתי זאת בסוד כמוס, עד אשר חדלתי להתבייש בכך ושוב איני מסתתרת".

כך הפסיקה את עבודתה כמורה לאיטלקית וכיום היא רואה בציור לא רק ייעוד כי אם מקצוע. בנובמבר אשתקד ערכה תערוכת יחיד בגלריה קטנה בפריס ("ההצלחה והביקורות לא היו רעות"). בעיקר ציירה על נייר אם כי לאחרונה החלה ליצור גם עם צבעי שמן על בדים. מהי שאיפתה כציירת? -"למכור תמונות, כמובן".

בעת שיחתנו היו מונחות לצידה מספר יצירות מעבודתה – כולן על טהרת המופשט. חיפשתי בציוריה סימני היכר וסממני דמיון ליצירות של אביה. לא הצלחתי למצוא שום קרבה, מלבד דבר אחד: בכל תמונה, בתחתית, מופיע השם מודיליאני. העיקר למכור. (עמ' 187-189).

הערה

מוזמנים לקרוא את סקירתי הראשונה על ספרו של גיל קיסרי, "דברים שלא סיפרתי", שבה אני מתייחסת לכל הספר כולו על שלל גווניו ולא רק לפן הצרפתי, בבלוג היתרבות של מירב גולן. שתי הסקירות מאוד שונות ומשלימות זו את זו.

כמה מילים על ד"ר אורנה ליברמן

אורנה ליברמן, בעלת דוקטורט בספרות צרפתית, היא חוקרת תנ”ך, ספרות ותרבות, המתגוררת בצרפת. אתם מוזמנים לבקר בבלוג שלה, לשון המקרא – אור חדש על שפה עתיקה, המוקדש בעיקרו לביאור התנ"ך דרך שפתו.

ד"ר אורנה ליברמן חקרה ומצאה שכל מילה ומילה בעברית מביעה גם את ההפך שלה: לכל מילה יש תאומה מנוגדת. רוע הוא גם רעות, נעווה הוא גם נאווה, שר הוא גם רש. פרטים והסברים על תופעת כפילות השפה ומשמעויותיה בבלוג, הכולל גם לא מעט רשומות על תרבות צרפת ותרבויות אחרות. כך מאחד הבלוג את שתי אהבותיה הגדולות של אורנה, העברית והצרפתית.

התרבות הצרפתית תופסת מקום נכבד בחייה וכתבותיה הרבות והמגוונות באתר "פרנקופילים אנונימיים" ממחישות את קשת הנושאים בהם היא מתעניינת ואותם היא חוקרת.

איזה ציון תתנו לכתבה?

ציון ממוצע 5 / 5. דירוג הכתבה: 1

אף אחד עוד לא דירג את הכתבה. רוצה להיות ראשונ/ה?

מצטער לראות שלא אהבת את הכתבה

אשמח מאוד לדעת מה לא אהבת בכתבה הזאת

איך אוכל לשפר את הכתבה?

כתבות נוספות שיכולות לעניין אותכם
שיתוף בפייסבוק
שיתוף בווטסאפ
שיתוף באימייל
שיתוף בטלגרם

הודעה חשובה לסיום...

פרנקופילים יקרים שלי, אם במקרה אתם באמצע תכנון טיול לצרפת ובא לכם לפרגן, כל מה שצריך לעשות זה להזמין את מקומות הלינה שלכם והכרטיסים לאטרקציות השונות והמופעים דרך הקישורים באתר.

מבטיח לכם שההזמנות הללו לא יעלו לכם יורו אחד נוסף אך כל הזמנה כזאת תספק עמלה קטנה שתעזור להחזיק את האתר באוויר.

הקישורים למלונות ולכרטיסים פזורים בכל האתר (בהתאם לרלוונטיות שלהם), אולם על מנת להקל עליכם ריכזתי את כולם בשני הדפים הללו:

המון תודה מראש והמשך קריאה מהנה באתר!

צבי חזנוב

הרצאות על תרבות צרפת שיכולות לעניין אתכם

כבר ביקרתם בקבוצות הפייסבוק שלי?

תמצאו שם לא רק אותי אלא גם פרנקופילים כמוכם שישמחו לענות לכל שאלה שלכם

כתבות מומלצות

הרשמה
להודיע על

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

3 תגובות
הכי ישן
הכי חדש תגובות שקיבלו הכי הרבה אינטרקציה
תגובות בתוך הטקסט
הצג את כל התגובות

רוני כץ כותבת:

כתבה מרתקת ומעשירה.
כתיבתה של אורנה תמיד קולחת, סוחפת ומעניינת.
כמו גם נקודות צרפתיות בחייו של גיל קיסרי אשר התחברו להיסטוריה הפרטית שלי ושל אבי ז״ל.
איזכור שמו של מוקה לימון העלה בי זכרונות ילדות בטעם פריזאי.
תודה אורנה, גיל וצבי.

תשובה שלי:

תודה רבה, רוני יקרה. אביך ז"ל וגיל קיסרי, ייבדל ללחיים ארוכים, הם בין הענקים שעשו למען ישראל בהסתר ובצנעה.

תשובה של רוני:

תודה לך, אורנה חברתי, על המילים המחממות.
וכן…זה היה דור שהולך ונעלם, שיזכה גיל לחיים ארוכים.

כך כתבה רוני כץ בהצגתה את כתבתי בפייסבוק שלה:

כתבתה הסוקרת בעניין רב וסוחפת, של חברתי היקרה אורנה ליברמן…על ספרו האוטוביוגרפי של העיתונאי גיל קיסרי על חייו המרתקים והנקודות המשיקות, לסירוגין, עם העיר הכי יפה בעולם. פריז!!!

כתב לי דן גבור בפרטי וכל כך שמחתי והתעודדתי עד שאני מעתיקה את תגובתו לכאן:

היי, עשית חשק לקרוא את ספרו של קיסרי. תודה, אורנה, ושבוע טוב. כותבת מאוד יפה ומרתק, נהנה לקרוא את הגיגייך!

צבי חזנוב (הפרנקופיל)
בואו נשמור על קשר

הכתבות המעניינות ביותר, מידע על טיולים בצרפת, הרצאות, ערבי שאנסונים ועוד דברים שפרנקופילים אוהבים אצלך במייל פעם (או מקסימום פעמיים) בשבוע.