אמילי ל’: רומן על אהבה ואובדנה, טבול באלכוהול ובטירוף

Marguerite Duras, Emily L., Les Editions de Minuit, 1987

מרגריט דיראס, אמילי ל’, מצרפתית: רמה איילון, ספריית רות, 2023

כתבה זו מוקדשת לרומן של מרגריט דיראס, “אמילי ל'”, שפורסם לראשונה בצרפת ב-1987, דהיינו, תשע שנים לפני מותה של הסופרת. ב-2008 יצא הרומן בהדפסה חדשה, כספר כיס, בצרפת וב-2023, שנה זו, מופיע תרגומו לעברית בספריית רות שממנה קיבלתי את הספר. קראתי, נכבשתי, כתבתי את הסקירה שלפניכם.

מרגריט דיראס, סופרת, אינטלקטואלית, מחזאית, תסריטאית, במאית, נולדה ב-1914 ליד סייגון, בהודו-סין (וייטנאם כיום) ונפטרה ב-1996 בפריז. אביה מת ממחלה זמן קצר לאחר שהגיעו למושבה הצרפתית של אז, והיא נותרה לבדה עם אמה ושני אחיה וסבלה התעללות קשה, פיזית ומילולית, מצד האם והאח הגדול. על אף הצלחתה הענקית כסופרת, התמכרה לטיפה המרה ונזקקה לאישפוזים.

במודרניזם ובמקוריות של יצירתה חידשה מרגריט דיראס את סוגת הרומן וזיעזעה את מוסכמות התיאטרון והקולנוע ובכך הפכה לאייקונית תרבות של המחצית השנייה של המאה ה-20 ועדיין מעוררת עניין. מרגריט דיראס פרצה אל התודעה עם הרומן האוטוביוגרפי “סכר נגד האוקיינוס השקט” (1950) שבו אלמנה צרפתיה, בת דמותה של אמה, קונה חלקת אדמה שמוצפת כל שנה על ידי הים. מאמצי האם לבנות סכרים עולים בתוהו והיא שוקעת בטירוף.

ב-1984 נחלה דיראס הצלחה ענקית עם הרומן “המאהב”, סיפור אהבה אסור בין נערה לבנה בת 15-16 לסיני בן 27, רב מכר שתורגם לשלושים שפות ועובד לקולנוע. ב-1991, לאחר ששמעה מרגריט דיראס על מותו של האיש, חזרה עם הכותר “המאהב מצפון סין”. כתבה רומנים מצליחים רבים אחרים, עיבדה מהם למחזות, כתבה תסריטים, ביימה סרטים, הייתה תקופה בעלת טור בעיתון “ליברסיון” (1).

אמילי ל’ – תקציר העלילה

המספרת מגיעה עם בן זוגה לקילבף, עיר נמל קטנה בנורמנדי. בבר של המלון בו הם יושבים, צד את עיניהם זוג אנגלי. הגבר מדבר עם בעלת הבר בעוד אשתו שותקת רוב הזמן. אט אט לומד הזוג הצרפתי את תולדות הזוג האנגלי, הורי האישה התנגדו לנישואי בתם עם בחור שהעסיקו כדי לתחזק את ספינתם, לא ממעמדם, עשר שנות ציפייה של זוג המאוהבים עד מותם של ההורים, תינוקת שמתה בלידה, שיט אינסופי ביכטה אותה מנהל הבעל, “הקפטן”.

עצירות פה ושם כמו בקילבף ובאי וייט, בביתם הריק, רוב הזמן. בגיל 24 כתבה האנגליה 19 שירים שפורסמו, ללא ידיעתה, על ידי אביה ועוד שיר לא גמור אחרי מות התינוקת. משום התנגדות בעלה, הפסיקה האנגליה לכתוב. שומר הבית בוייט התאהב בה אנושות אך היא העדיפה לנצור את אהבתם בלבה ולא להגשימה. אהבות מוגשמות נעשות אומללות. השומר מכנה אותה “אמילי ל'”, אמילי כמו אמילי דיקנסון ול’ כמו אל, “היא” בצרפתית.

הזוג הצרפתי מדבר על הזוג האנגלי וגם על יחסיהם שלהם, לא פחות מפותלים, וגם על הכתיבה. שניהם סופרים, הגבר לא כותב כמעט כלום, האישה כותבת הרבה אך האם תוכל לכתוב על סיפור אהבתם? הם מדברים גם עליו ועל עתידם הלא ברור.

התרשמות אישית

“אמילי ל'” הוא רומן על אהבה ואובדנה, זוגיות, החיים, המוות, כשכל זה טבול באלכוהול וטירוף, ובעיקר על האופן בו תכנים אלה משתקפים בכתיבה: רומן ארס פואטי. הכתיבה משמשת, בין היתר, לחיבור הקטעים השונים של תקופות החיים.

הדוברת, כפילה של מרגריט דיראס, יושבת עם בן לוויתה, כפיל של יאן אנדריאה, בטרסה של מלון בנמל בנורמנדי. הם מביטים בנוף, נמל, נהר, מים – שהזכירו לי מייד את הרקע האסייתי ברומנים המוקדשים לראשית חייה של הסופרת.

קטע שיחה בין הדוברת לגבר שאיתה ממחיש את האופי האוטוביוגרפי הבולט של הרומן ואת עיסוקו בתהליך הכתיבה:

בהתחלה אתה לא זע, ואז, מהמקום שאני נמצאת בו, אני רואה חיוך בעיניך. אתה אומר: 

“המקום הזה מוצא חן בעינייך. יום אחד הוא יופיע בספר – הרחבה, החום, הנהר.”

אני לא עונה. אני לא יודעת. אני אומרת שאני לא יודעת מראש דברים כאלה, שאפילו נדיר שאני יודעת אותם. (עמ’ 8).

כבר מתחילת הרומן מוצגת הסוגייה הארס פואטית, איך ומתי נולד רומן בהשפעת מקום מסוים. בהשראתו וכאן גם בהשראת אדם מסוים, פגישה של מרגריט דיראס עם אמריקאית שיכורה שהפכה אותה ברומן לאנגליה. באווירה של איום מים אדירים, העומד ותלוי בחלל האוויר: 

וכל אותו זמן המעקה, שברירי ולבן, חוסם את הגישה למים. (עמ’ 7).

המשפט המצוטט להלן נראה לי סמלי, תחושה שהתאמתה בהמשך הקריאה שבמהלכה מצאתי עוד הקבלות בין הנוף החיצוני לפנימיות הגיבורים, למשל:

היא (השמש, א.ל.)  הייתה נמוכה מאוד בחלקת השמיים הבהירה, ונגהה על נופי הכפר ועל הנמל מתחת לסופה. שפך הנהר הואר עד הים. והשמיים הסעּורים נלכדו בגל האור. הסופה נעצרה, לא התפשטה עוד ברחבי הרקיע, לא פרצה, רק התמידה בקדרותה, כמו חופת אבן שחורה. המשכנו להביט.

הבטנו במעקה הלבן לאורכן של גדות הסֵן, בדקיקותו הנלעגת לעומת תכליתו למנוע מאנשים את הגישה לנהר. אמרתי שלדידי, לובן המעקה לאורך המים יוצר בעיה אינסופית, תהומית. אתה אמרת שהנהר מרושת ומוחזק על ידי מתווה המעקה – המים הכחולים־שחורים לעומת הלובן החלבי – כמו הכחול שמחזיק הלבן בציורים האחרונים של ניקֹולא דֶה סְטאל. (עמ’ 44-45).

הסערה שנלכדה בגל האור מסמלת את ניצחון השפיות אך שבירותו של המעקה הלבן מתריעה על איום קריסה תמידי. האם הטירוף יישאר חסום בגבולות ששם לו ההיגיון? שימו לב שאזכורו של ניקולא דה סטאל רומז לפיתוי ההתאבדות (הצייר קפץ בגיל 41 אל מותו מגג בניין הסטודיו שלו באנטיב) ויש עוד נגיעות במתאבדים אחרים ברומן. 

אי אפשר שלא לחשוב על הרומן “סכר נגד האוקיינוס השקט” שבו שבים המים ומציפים את חלקת האדמה הדלה שקנתה אלמנה ענייה, בהודו-סין, אם לבת ובן, כפילה של אמה של מרגריט דיראס. הסכרים שהיא בונה נגד הרס מקור חיותה קורסים לנגד עיניה והיא, כמוהם, קורסת ומתמוטטת אל תוך טירוף.

הרמזים העמומים לרקע האסייתי מתחדדים ונעשים מפורשים כשהדוברת מבחינה בקבוצה של חמישה עשר גברים, דומים זה לזה, מלוכסני עיניים. והחבורה הזאת, הנמצאת בקצה הרחבה, מקום שלא אמור להיות שם אף אחד, מפחידה אותה. 

הדוברת נשמעת מאוימת, הקוריאנים, כפי שהיא מכנה אותם, נראים לה רוצחים. הגבר שאיתה מנסה להרגיע אותה, לנטרל את הפחדים הלא רציונליים (ברומן זה בוחנת הדוברת את יחסיה איתו, קשר בלתי רגיל בין הומוסקסואל צעיר לסופרת מפורסמת, המבוגרת ממנו ב-38 שנים):

גם אתה פחדת שהדברים של הלילה ישובו ויופיעו לנגד עיניי. חיפשת תשובה, גם את זה הבנתי לגביך. (עמ’ 9).

הדוברת תלויה בגבר שאיתה (לא באופן אבסולוטי, נראה לאחר מכן שהיא שומרת על הזכות להחליט החלטות בעצמה):

פסעתי בעקבותיך תמיד, לכל מקום שהלכת. (עמ’ 11).

הזוג האנגלי

ואז מבחין הזוג המוזר, הדוברת והאיש שאיתה, בעוד זוג מוזר המהווה ישות אחת, האישה מבוגרת מהגבר, המכונה לראשונה על ידי בעלת הבר “הקפטן”, בארבע שנים. שני הזוגות חיים, כל אחד בדרכו, את האהבה כייאוש. טרגיות שלא יוצאים ממנה מכבידה על הגבר והאישה האנגלים, שתיינים שניהם, מעבירים רוב ימיהם בהפלגה אינסופית, בריחה, כנועים נוכח נסיבות חייהם העושות בהם שמות:

הם ישבו על כיסאות הבר הגבוהים וכמעט לא זעו, הראש נטוי לפנים, מתנדנד. מגוחכים במקצת. קצת דמּו לצמחים או משהו כזה, מין יצורי ביניים, צמחים אנושיים שזה עתה נולדו וכבר גוועים, שאך זה החלו לחיות וכבר מתים. כן, יצורים תמימים שנענשו על לא עוול בכפם. עצים. עצים משוללי אדמה ומים, שנענשו. נידונים לקרוס כמו בני אנוש, לנגד עינינו. (עמ’ 12-13).

ובאותו זמן יש בהם גם קסם. האישה צרובת השמש, בבגדים ובנעליים של ילדה, חולקת קווי דמיון עם הדוברת. כמוה כתבה, אם כי שירים, כמוה מכורה לאלכוהול ולים, כמוה מתאבלת על מות כלבים. התלות של האישה בבן זוגה מזכירה את היחסים בין הדוברת לגבר שאיתה (וגם כאן אוסיף הסתייגות, יש בה בכל זאת חיוניות משלה):

ניכר שזה נגמר וכי למרות הכול היא עוד כאן. זה ניכר באותה מידה. וגם זה ניכר: אם אי־פעם יעזוב אותה, היא תמות בו במקום. (עמ’ 14).

נראה שהדוברת ברומן משליכה על האישה האנגליה את רגשותיה ומצבה שלה. ובאותו רגע היא אומרת לגבר שאיתה שהחליטה לכתוב את הסיפור שלהם. כי מהו הרומן אם לא השתקפות של מציאות חייה ומהו הזוג האנגלי אם לא השתקפות של הזוג הצרפתי. בבואה אך לא העתק כי שלא כמו הגיבורה ברומן, שקריירת הכתיבה שלה נפסקה, מרגריט דיראס הייתה סופרת פוריה ביותר. ושלא כמו הגיבורה, שאיבדה תינוקת בלידה ולא יספה, מרגריט דיראס אמנם איבדה בן בשנת 1942, כשהייתה נשואה לרובר אנטלם אך ילדה בן לבעלה השני, דיוניס מסקולו. בנה היחיד של מרגריט דיראס, ייבדל לחיים ארוכים, נקרא ז’אן מסקולו והרומן הזה מוקדש לו.

פרטים אוטוביוגרפיים נוספים הושתלו בדמותה של האנגליה, כגון אלכוהוליזם ממנו סבלה הסופרת. פרט נוסף קשור בהתנגדות הוריה האמידים של האנגליה לנישואיה עם “הקפטן” משום הבדלי מעמדות ואי אפשר שלא לחשוב על התנגדות אביו של הסיני העשיר ברומן “המאהב” לנישואים עם לבנה ענייה ולהתנגדות משפחתה של הלבנה לנישואים עם זר שנחשב בעיניה נחות.

זאת ועוד. תיאור בגדיה ונעליה של האנגליה שלא הולמים את גילה המבוגר דומה לזה של הנערה ברומן “המאהב”. האנגליה מתוארת כמי שנשארה ילדה ושוב נראה לי הרצון של דיראס להתחבר לצעירה שהייתה בהודו-סין ולהתחבר לעצמה, דהיינו, לאהוב את עצמה, נטייה מנוגדת להרס העצמי שהתבטא באלכוהוליזם וביחסיה הזוגיים המיוסרים:

אנחנו מביטים החוצה אל היום המתכלה. שיירה של מכליות נפט חוזרת ללב ים, הן נסחפות עם השפל. אתה אומר:
“אתן דומות, שתיכן. תמיד מביטות על הנהר, לא צוחקות. זה תמיד מרגש, דמיון בין נשים שאינן דומות.”

אני אומרת שאני חשה מין תשוקה כלפיה. אתה אומר שגם אתה מרגיש מין צורך לחבק אותה, לאמץ אל גופך את
הרזון הציפורי שלה. (עמ’ 89-90).

זוג האנגלים, ששט גם באסיה, נראה לי כמין גרסה של הנערה והסיני מ”המאהב” לו היו מתחתנים נגד התנגדות המשפחות.

ארס פואטיקה ואהבות מעונות

בקטע הארס פואטי בתחילת הספר (עמ’ 15-19) אומרת הדוברת שהכתיבה מאפשרת לחזור אחורה בזמן, לאותו זמן בראשיתי שלפני התהוות הסיפור, למחוק את מה שכואב, לתהות אם היה או לא היה. ולנו, לקוראים המתעניינים במרגריט דיראס, מאפשר הקטע הזה (ויש עוד מניפסטים ספרותיים כאלה בהמשך ובסוף) לתפוס מעט מהמורכבות התהומית של היחסים בין הגבר הצעיר והעלום לסופרת המבוגרת והמפורסמת, שיכלה להיות אמו. לפי הדיאלוג ביניהם, המובא ברומן, הם עוזרים זה לזה אך גם מייסרים זה את זה (ומתייסרים בעצמם באותה הזדמנות) במשחקי כוחות אינסופיים. מאפיינים אלה ניתן למצוא גם ביחסי הזוג האנגלי. 

לא קל, לי, בכל אופן, לקרוא על האהבות המעונות והמענות האלה, להיכנס לשנים האחרונות בחייה של מרגריט דיראס אך סגנונה הייחודי עומד בפני עצמו ומסב עונג אפילו במקום של ייאוש, לא כל שכן במקום של חדווה:

קילבף מתחילה ברגע שעולים על רמת הגיר. כל עיקול מוציא מחשכת היער אל חלקה טובלת בבוהק שמשי – קרחות שּבֹוראּו ביער הטחוב לתועלתם של עדרי הבקר בשנים הרעות. אחר כך עוזבים את האור וחוזרים אל החושך, והלב צווח מאֹושר כי גם כאן הקיץ מתחיל בחילופי החושך והאור. בפכפוך המים. בביצות המושקות בפלגים, פוריות כגינות. בדיוק כאן, במעוז הׂשדות והבוקיצות האפורות, באזור השפך השוצף, מתנחשלים השיטפונות היומיים. הנהר הצעיר כבר היה כאן. הים גרף אליו את המים המלוחים והמתוקים כאחד. הים ליטש את הקירות. ושעטת הגלים ברוח  מי יֵדע לתאר במילים? (עמ’ 20-21).

פסקה המדהדת את מיתוסי הבריאה הגדולים, הבאים לידי ביטוי בתנ”ך (2) ובתרבויות אחרות. האור והחושך, המתוק והמלוח, הביצות הפוריות, היערות שבוראו, איחוד ההפכים שממנו בקעה הראשית, שהפרה את היקום (הגנים, כרי הדשא) הנברא מהתוהו (היער, הים שורץ המפלצות), אותו אושר שבתחילת הדברים – תיאורים שמרככים מעט את הייאוש ואווירת הסוף, השולטים ברומן:

אנחנו מביטים בהם. האנשים האלה, בבת אחת מולנו. הם מגיעים ממרחק עצום לאין שיעור. הם הגיעו אל סוף המסע האחרון שלהם, אל סוף החיים. זה ניכר, זה ברור כשמש. כאן, בשפלּות הרוח שלפני המוות, הנוסעים האלה נמסרים לנו. (עמ’ 22).

ואיום סופו של היקום, לא רק של בני התמותה המאכלסים אותו, מקבל ממשות בדרגות שונות, במילים מפורשות ובסמלים, לכל אורך הרומן, למשל: 

“המוות יהיה יפני. המוות של העולם. הוא יגיע מקוריאה. זה מה שאני חושבת. אולי אתה עוד תספיק לראות אותו בפעולה.”

אמרת שזה אפשרי. (עמ’ 11).

רגע אחד, מלזיה זה לא המקום שיש בו איים כה רבים עד שהיא נראית במפה כמו יבשת… איך לומר… שהתנפצה לרסיסים עקב פיצוץ? הקפטן אמר: 

That’s it. זה בדיוק מה שקרה. הרי הגעש בים גרמו לכך. במפה רואים שפע איים קטנים מפוזרים בכל רחבי האוקיינוס השקט. כן, כזה הוא, …The Pacific, אוקיינוס מלא הרי געש וכרישים… כזה הוא האוקיינוס השקט… (עמ’ 22).

האוקיינוס השקט גדוש הרי הגעש והכרישים, איזו אירוניה! סמל, כמובן, לתת מודע. זיכרונות עברה של הדוברת בסיאם – הילדות במושבות, הזוועות, האלכוהול – שחלק מהם הודחקו ונשכחו וחלק מהם נחקקו כבר בספרים קודמים, עולים וצפים, עלולים לחזור. לאיש שאיתה אין קשר אליהם, אין לו מושג מהם, ואולי הוא לא מעוניין שהיא תשוב ותעסוק בהם. וגם אדיש לכאורה לתוכניתה לכתוב על סיפור אהבתם שלהם.

בנקודה זו דומה הזוג הצרפתי לזוג האנגלי שבו הבעל לא הבין את שיריה של אשתו וראה בהם איום על קיומו, בגידה לשמה (3). זוהי הנקודה בה גוועה אהבתם והם נהיו זרים זה לזה וזרים לעצמם. גם היא ראתה בהתנהגותו של בעלה בגידה ומרגע זה הפכו יחסיהם בלתי אפשריים, ללא מוצא, ביחד ולא ביחד, שיט עקר על פני המים, נדודים חסרי תוחלת קטועים בחניות ביניים בברים ובביתם הנטוש באי וייט. 

הספר נכתב, מן הסתם, גם כדי להבהיר במעט את יחסיה של הדוברת עם בן לוויתה האחרון וגם כדי לחבר בין תקופות חייה השונות. חייה כמו מפוצצים, מבותרים, איים איים, הקרעים צורמים ומציקים והכתיבה מנסה לגשר ביניהם כדי לנסות להופכם למקשה אחת.

והעלילה מעמיקה ומסתעפת, הקורא למד מדוע הזוג האנגלי בחר לעזוב את ביתו ולשוט על המים, גבר שני בא במפתיע כדי לאהוב את המשוררת האנגליה אך גם כאן האהבה מיוסרת, בייחוד מצדו, ונחווית ממרחק אחרי הצמדת שפתיים אחת. הגבר השני, בניגוד לבעלה, אף כי ממעמד נמוך משלה, כמוהו, יודע להעריך את שיריה אם כי בלי להבינם. 

השיר שהושלך לאש

בלב הרומן עומד שיר בלתי גמור שכתבה האנגליה, “דמדומי יום חורף”, הדומה מאוד לשיר של אמילי דיקנסון (4). זאת, שהכינוי שיינתן לה על ידי שומר ביתה יהיה אמילי ל’, מבטאת בשיר את הכאב מפלח הלב על מות בתה תוך שחזור אווירת אותו יום טרגי, טבול באור שותת דם. עיקר השיר מספר על קרני השמש בחורף המסתננות לאולם התווך של קתדרלה והאור מגיע עד לרצפה החשוכה כמו הלילה. קרני השמש פוצעות כמו פגיונות שמימיים אך בלי להשאיר סימן או צלקת נראים לעין, רק “הבדל פנימי בשדה המשמעויות” (עמ’ 57-59). טעות חמורה ביותר עשה הבעל כשהשליך את השיר לאש, ברוב חמתו על כך שהשיר הזה ושאר שיריה של אשתו מעידים, כביכול, שאין לו קיום בחייה מכיוון שהוא לא מוזכר בהם (5). 

למה אמילי ל’

הרומן יעניין, ללא כל ספק, את קוראיה הוותיקים של הסופרת הדגולה אך יתאים מאוד, לדעתי, גם למי שמעולם לא קראו אותה או למי שקראו רק את “המאהב”. וזאת משום שהוא די קל לקריאה מבחינת הבנת התוכן, יחסית לספרים אחרים שלה.

ככל שהתקדמתי בקריאה, כן התחוור לי עד כמה הוא שופך אור על האירועים שעיצבו את אישיותה של מרגריט דיראס, עד כמה הוא מורכב, כן התפעלתי יותר ויותר מהכתיבה המיוחדת אך המובנת. קראתי את הרומן בצרפתית אך בד בבד העפתי מבט לעברית ותרגומה של רמה איילון מעביר את סגנונה של מרגריט דיראס באופן מיטבי.

הספר הזה הוא מפתח אל עולמה של הסופרת, למתחילים ולמתקדמים. רומן עמוק, רווי סמלים, רווי רבדים וככל שאני חושבת עליו יותר, כן אני מוצאת בו עוד ועוד בארות וביאורים.

הערות

(1) לכתבה מפורטת על מרגריט דיראס, ממליצה על המאמר הזה

(2) אורנה ליברמן, נחלים: מנהר גן העדן לנחל בית המקדש, באתר אימגו, 5 במאי 2015

(3) פירוש פמיניסטי ניתן לקרוא במאמר הזה

(4) את השיר וניתוח קצר שלו ניתן לקרוא בקישור הזה

(5) להעמקת נושא חוסר התקשורת ולהבנת הרומן בכלל, ממליצה, לקוראי צרפתית, על המאמר הזה

Jean Arrouye, l’étrangeté dans Emily L, Presses universitaires de Rennes, 2013

אהבתם את הכתבה? אם כן, מוזמנים לקרוא את הכתבות הקשורות הבאות:

על הרומן “הסוסים הקטנים של טרקיניה” למרגריט דיראס

המאהב האחרון של מרגריט דיראס