כחובב מוסיקה צרפתית, לא שמעתי על ז’אן פרה (Jean Ferrat) עד לאחרונה. אך נמלאתי עדנה לכשהאזנתי לשיריו ההרואיים. כן, הוא ניחן באומץ, בשיריו הוא נוקב בשמות של אישים פוליטיים ואפשר להבחין בדעתו שמשתקפת בצורה מאופקת אך ברורה. קולו הערב מחזיר אותי לימים ההם, ימי התום. אני מאמין שהצרפתים, במקור, היו צנועים. קול הזמיר והכוונה שלו מביאים את רוח התקופה דאז.
פעם, לא היה רהב, לא היו יותר מדי מכוניות, הקידמה הייתה בחיתוליה. פרה, לדעתי, לא שר בשביל להפיג את השעמום. הוא יצר שירים והציג אותם בשביל לתרום לחברה, בשביל לבוא לידי ביטוי, בשביל ליהנות ולהסב הנאה לנו, שומעיו. אני מתרשם שהתהילה לא בהכרח קסמה לו, אלא היה לו חשוב להביע את ערכיו (קומוניזם, פמיניזם, עזרה לזולת, ענווה, אחווה), עליהם הוא ביסס את שיריו.
יריבו של הממסד
ז’אן פרה, זמר יוצר, נולד ב 1930 ליד פריס לאב יהודי, שהיגר מרוסיה ב 1905, ולאם צרפתיה. הוא היה בן הזקונים מתוך ארבעה אחים. בילדותו, הוריו הטמיעו בו את האהבה למוסיקה ושירה. הוא היה שומע שירים של שארל טרנה. כנער מתבגר, הוא ניזון מהמשוררים נאזים היקמט, גרסיה לורקה, לואי אראגון, בודלר ועוד.
במשך כעשור הוא היה פורט את הגיטרה שלו עד שהחלו להקשיב לו. בהסכמתו של המשורר אראגון, ב 1956 הוא הלחין וביצע את השיר ‘העיניים של אלזה’ (Les yeux d’Elsa).
אני שר מזה עשרים שנים, וזו הפעם הראשונה שאני יכול לשיר בטלוויזיה במשך שעה על מה שאני רוצה.
בצרפת שבשנות כהונתו של דה גול, הטלוויזיה והרדיו היו תחת בקרה. שיריו, שנשפטו שגויים מבחינה פוליטית או מוסרית, נאסרו לשידור. כך, ז’אן פרה נמנה על האמנים האסורים (לאו פרה, ז’ורז’ ברסנס, ז’ק ברל וכו’).
הרקע האישי וההתגייסות הפוליטית שלו עצבו את העיסוק הלוחמני שלו. כשז’אן פרה היה בן 10, אביו גורש לאושוויץ. לנגד עיניו, אביו נלקח על ידי הגסטפו כשטיילו ברחוב. באותו הרגע, עולמו חרב. מצולק מאותו אירוע, הוא כתב את השיר ‘אף אחד לא מחלים מילדותו’ (Nul ne guérit de son enfance). קרוב לוודאי, זה שיר נחמה.
ז’אן פרה קבל מחסה מלוחמים קומוניסטים. תקופה חשוכה זו נתנה לו השראה בשנת 63′ לכתוב את השיר ‘לילה וערפל’ (Nuit et brouillard). הנהלת רשות השידור סרבה לשדר את השיר משום שמוזכרים בו קורבנות מחנות הנאצים בשעה שצרפת וגרמניה התפייסו.
אבי נעצר במהלך המלחמה. הוא היה יהודי, ענד כוכב צהוב. הוא נפרד מאתנו, הרי שהוא הוחזק בבתי ריכוז Pithiviers ו Drancy. משם, הוא המשיך ליעד, שטרם היה מוכר אז. אף אחד מאתנו לא שמע ממנו אך קווינו שהוא יחזור. כמובן, הוא מעולם לא חזר. הוא גורש לאושוויץ, וכמה ימים אחרי, הוא מת. ב1945, אחרי המלחמה, קבלנו על כך אישור מהממשלה.
בעת השחרור, הוא ותר על לימודיו, ועבד על מנת לתמוך במשפחתו ללא תעודה או נסיון. במקביל, הוא לקח שיעורי משחק והתנסה אף במוסיקה. בגיל 24, הוא החליט להפוך לזמר ושר בקברטים שונים בפריס. הוא היה שר שירי אהבה, פואמות, שירי מחאה. הוא חשש להיתפס כזמר בלדות. לקח לו עשור עד שהוא התפרסם. בתור זמר פוליטי, ז’אן פרה היה נאמן לאידאלים הקומוניסטים מבלי להיות חבר במפלגה הקומוניסטית הצרפתית.
האם אתה קומוניסט?
אני אוהד ותומך בקומוניסטים אך לא נלחם.
מדוע אינך הולך עד הסוף?
האם מפחיד אותך שיהיה לך כרטיס חבר?
אני חושב שניתן לקיים את המאבק תוך כדי שירה כמו גם ברמת המחוזית בה כבר יש לי תפקיד.
הוא שמר על מסתורין. הוא לא הגדיר את עצמו כקומוניסט וכו’. בכך, נתן לאחרים לגלות מיהו.
בעקבות השיר ‘פוטיומקין’ (Potemkine) שהוא הוציא בשנת 1965, על מרד המלחים באניית המלחמה הרוסית בשנת 1905, ז’אן פרה הואשם בכך שהוא מצדיק את הסובייטיזם.
המאבק ממשיך
בגיל 37, ז’אן פרה ביקר בקובה. הוא הופיע שם כמה פעמים, גידל שפם. במאי 68′, הוא תמך במעמד הפועלים. באותו אביב עקוב ממרד הוא קיבל השראה לכתוב את השיר ‘צרפת שלי’ (Ma France). היות והשיר לא מכבד את הממשלה, השיר נאסר לשידור. ז’אן פרה סרב להופיע בטלוויזיה בלי לשיר אותו.
רק מקץ שנתיים הוא חזר לבמה. בשיר, ניתן להבחין ברגשותיו המעורבים כלפי מולדתו. מצד אחד, מראות הטבע המלבבים של צרפת, ומנגד, המדיניות הנוקשה של מנהיגיה. אכן, צרפת מהווה דוגמה בשביל עמים אחרים, אך לעתים מקפחת את תושביה בין אם הם ילדים העובדים במכרות, הפועלים או אפילו ויקטור הוגו שהוגלה.
האם אתה מאמין בכוח?
אינני מאמין בכוח. אנו חיים בעולם שמשתמש בכוח ואלימות. אנו בעיצומה של אלימות. אמנם אנו משלימים איתה, אך לעתים, בשביל להצדיק אותה, היא מצופה ב’מגדנות’.
דברים אלו לא מצאו חן בעיני הנהלת רשות השידור. בעקבות כך, הופעותיו בתכניות מסויימות התבטלו. מאז, נמנע ממנו להופיע בטלוויזיה במשך כשלוש שנים. בשנות ה70′, הוא עבר דירה לArdèche (מחוז בדרום-מזרח צרפת), בו יש לו בית. חייו הרחוקים ממהומת הבירה לא מנעו ממנו למתוח ביקורת על אחרים מהברנז’ה. בשנת1975, מאמר המערכת של ז’אן דורמסון – על מלחמת וייטנאם והנצחון של הקומוניסטים הוייטנאמים – הוציא את ז’אן פרה מהכלים.
בתגובה, הוא כתב את השיר Un Air de Liberté, מעין מנשר זועם שמנסה לדכא את צרפת הכובשת ומציג את פרה כשוחר שלום, שואף לחופש. לדעת דורמסון, שיר זה מכפיש, והוא הגיש תלונה. השיר הוסר מהתכנית ז’אן פרה 1976.
אינכם תראו את כל השירים, אחת חסרה. מר דורמסון, מנהל העיתון Le Figaro, מצא ששיר זה מכפיש, ועל כן, ההנהלה החליטה להסיר אותו.
גם שיר זה נאסר לשידור. כלעג לאיסור, ז’אן פרה כתב עליו את השיר: Quand On N’interdira Plus Mes Chansons (כשהשירים שלי לא ייאסרו עוד לפרסום).
פרה היה צנוע. וכשהוגש לו דיסק פלטינום, הוא החזיר אותו. הוא חשב בתמימות שהתור הארוך, שהשתרך לרכוש כרטיסים להופעתו, הוא עבור משחק האגרוף באולם הסמוך.
הוא היה עוקב אחרי האקטואליה, למשל כאשר מפלגתו של לה פן (Front National) עלתה במספר קולות, הוא התרגז. הוא לא היה מנותק אחרי שעזב את פריס. המעבר לארדש ממחיש עד כמה הוא היה זקוק לשלווה. הוא לא ייחס חשיבות רבה לכסף, שואו ביז. אף על פי כן, הוא לא נסוג לגמרי, הוא המשיך לכתוב על שולחן בית הקפה שבמרכז הישוב.
שירים מלאי רגש
משיריו עולה רגישות. לאחר שחברו נפטר, הוא כתב לכבודו את השיר ‘אתה יכולת לחיות’ (Tu aurais pu vivre).
כמו כן הוא הלחין את השיר האופטימי ‘החיים יפים’ (C’est beau la vie) עבור איזבל אוברה לאחר שעברה תאונת דרכים.
הוא הלחין יצירות של המשורר לואי אראגון. הידועה ביותר היא ‘מה הייתי בלעדייך?’ (?Que serais-je sans toi).
במידה מה, הוא היה פמיניסט. למרות שהאשה הייתה מוצגת כחלשה, הוא העריך את פועלה ותרומתה לחברה, דרך השירים ‘ילדתי’ (Ma môme).
ו’האישה היא העתיד של הגבר'(La femme est l’avenir de l’homme).
ז’אן פרה, האדם, מת שנת 2010 בגיל 79 מסרטן ריאות, אולם זכרו ממשיך איתנו דרך שיריו והפסטיבל על שמו שמתרחש כל שנה החל מ-2011 ומביא לנו את שיריו היפים מושרים בקול חם ומבטא פריזאי מושלם.
