כשהייתה אנושקה, בתו של אלן דלון ובת זוגו לשעבר רוזלי, בת 21 (היום היא בת 33), התקשר אביה אל המחזאי המצליח והפורה אריק אסוס (Éric Assous) וביקש ממנו לכתוב מחזה. בהזמנה. מחזה מיוחד בשבילו, בשביל אלן דלון, ובשביל בתו, אנושקה.
כך נולד המחזה “יום רגיל” (Une journée ordinaire), בשנת 2014. האב רצה שצעדיה הראשונים של בתו על הקרשים ייעשו לצידו. שניהם היו גאים מאוד בעבודתם המשותפת. האב הציג את בתו לעולם.
“יום רגיל” נותן במה לצעירה בת 20 המתגוררת עם אביה ומתקשה לבשר לו שהיא עומדת לעוזבו כדי לחיות עם בן זוגה. האב, שאוהב בטירוף את בתו, מבין, בכל זאת, שעליו לפנות ספייס. לכל אחד מקומו.
מדי ערב, בתום ההצגה, כשקדו השחקנים מול תשואות הקהל, אלן דלון לא יכול היה לכבוש את דמעותיו. הדמות ששיחק התמזגה באיש שהיה. איך להשלים עם חיים שמעצם הוויתם, אם נרצה או לא, סובבים בתנועה מתמדת, מתאפיינים בשינויים ותזוזות? וכך, כהרף עין, היה אלן דלון נעלם, מתפוגג, כדי למצוא מקלט באחוזתו בכפר דושי (Douchy).
דושי, לא רחוק מפריז אך אמצע של שום מקום, חושך, בדידות. אלן דלון היה חש, אץ רץ כדי להתאחד שוב עם החתול הקשיש שאסף ברחוב ועם הכלבים האהובים. בדושי הרגיש בטוח, לא מאוים, מוגן ממבטים. זאב במאורתו.
כבר יותר מחמש עשרה שנה הוא גר בדושי, מוקף בצללי העבר. על קירות מסדרון יעודי תלויות תמונות למזכרת – צילומי סרטים, דמויות שאהב והכיר מעולם קולנוע העבר, הוא וז’אן גאבן, הנערץ עליו, מסובים ליד שולחן. תמונות של רומי (שניידר), נטלי (דלון), מיריי (דארק), אהובותיו המנוחות. אלן דלון, רדוף שדים ורוחות, סוגד לעבר הגרנדיוזי, חי במעין מאוזוליאום.
“הוא לא משלים עם הזמן שעובר”, אומרת קלאודיה קרדינלה (שגילמה את אנג’ליקה לצידו של אלן בסרט “הברדלס”).
בחדר השינה הפרטי שלו, מספרת אנושקה, תמונה, אלן תינוק, באגן אבץ, עם אמו, חפצים אישיים כמו צלב קטן שאמו נתנה לו, הנישא איתו לכל מקום כקמע. לעולם יהיה על שידת הלילה שלו, בדושי או בחדר מלון. “ישו הקטן”, הוא מכנה אותו, מילותיה, כנראה, של אמו. נשיקה לישו הקטן.
סצנות מפורסמות מ”לעין השמש”, “רוקו ואחיו”, “הברדלס”, “הטוליפ השחור”, “הסמוראי”, “מר קליין”, “בורסלינו”, “הבריכה”, מעוגנות בתת מודע הקיבוצי של הקהל שאוהב לראות שוב את הסרטים ולהתענג עליהם. אך עבור אלן דלון היו אלה זיכרונות של עולם שאיננו עוד.
דמות מרכזית בקולנוע הצרפתי, האירופי והבינלאומי של שנות השישים-שבעים, ובכל הזמנים, אחד המיתוסים האחרונים של הקולנוע הזוהר, הגבר היפה והנחשק בעולם, מושא הערצה וקנאה, אלן דלון בחר, כשכוכבו דעך, להסתגר רוב זמנו ומלבד אתנחתות פה ושם לא יצא עוד מדושי. איך כל זה התחיל ואיך כל זה נגמר – כמה קווים, אלון דלון ללא כחל ושרק.
ילדות חבולה
אלן דלון נולד ב-8 בנובמבר 1935 בפרוור מדרום לפריז, סו (Sceaux), במשפחה שהשתייכה למעמד הבורגנות הזעירה, בן יחיד לאביו, פביאן דלון, ולאמו, אדית ארנולד. האב היה מנהל אולם קולנוע והאם, שלא הגשימה חלומה להיות שחקנית, הייתה רוקחת.
כשהיה אלן בן 4, התגרשו הוריו וכל אחד מהם הקים משפחה אחרת. האם החלה לעבוד בקצביה הגדולה של בעלה השני בפרוור סמוך, בור-לה-רן (Bourg-la-Reine), שהעסיקה 16 עובדים.
האב נעלם לשנים רבות וכל חייו חיפש לו אלן תחליף. וכמו לא היה די בכך, הילד הקטן נמסר למשפחה אומנת, שהייתה, אגב, ראויה. אב המשפחה היה סוהר ואלן הקטן שיחק עם ילדי הסוהרים האחרים בחצר בית הכלא, מתחם הכליאה פרן (Le centre pénitentiaire de Fresnes), ונחשף למראות קשים של חיי האסירים האזוקים.
עד היום הוא זוכר את שריקת הכדורים שהרגו את פייר לאוואל באוקטובר 1945. אלן היה רק בן 8 אז. הוא וחבריו חשבו על סצנת ההוצאה להורג שלא ראו אותה בעיניהם אך הדיה הגיעו לאוזניהם, דמיינו והמחיזו אותה.
בתקופה זו טמון סוד משיכתו של אלן הבוגר לחוגי הפשע וחיבתו העזה לכלי נשק. זו האחרונה הייתה בעוכריו כאשר בפברואר 2024, כחצי שנה לפני מותו, פשטו ז’נדרמים על אחוזתו בדושי והחרימו שבעים ושניים כלי יריה (בחלקם שייכים לאוסף) ויותר משלושת אלפים כדורים שהוחזקו בלי רישיון (בדושי ישנה עמדת יריה). לא ננקטו צעדים נגד דלון כיוון שמצבו הפיזי והנפשי היה גרוע.
לא הייתה זו הפעם הראשונה שכלי יריה של אלן דלון גרמו קשיים למשפחה. ב-2011 נפלט כדור מאקדח ישן מהאוסף של דלון ופצע קשות בבטנה ספרדיה צעירה. התאונה אירעה בעת מסיבה שארגן אלן-פביאן, בנו הצעיר של דלון, שהיה אז בן 17, לחברים עשירים ושתוים בדירתו של אביו בז’נבה. אלן דלון לא היה נוכח בדירה וטען שהמסיבה נערכה ללא רשותו ושהאקדח, מימי מלחמת העולם השניה, הועבר מהאחוזה בדושי לדירה בז’נבה ללא ידיעתו.
חזרה למסלולו של אלן. כעבור 4 שנים, בגיל 8, נשלח לפנימיה וממנה לעוד חמש פנימיות, עקב בעיות משמעת. “כמו יתום”, אמר אלן דלון בכאב לעיתונאית ורלי טרירוויילר, בראיון ב”פרי מאץ'” (Paris Match), מהעשרה בינואר 2018 (עודכן בחמישה בספטמבר 2023).
הילד אלן היה, לפי עדויות מקורבים, בלתי ממושמע להחריד, בלתי נסבל. מה פשר ההתנהגות הפרועה? מה מטרתה? למשוך את תשומת לבה של האם שמסרה אותו אל החוץ? של האב שנטש? ואולי היה זה הזעם נגדו שהתפרץ בלי גבול והותק אל סמלי סמכות, מנהלי המוסדות והמורים? אולי הכול ביחד?
כשהגיע לגיל 14, הקצו לו אמו ואביו החורג, פול בולון, מקום בביתם ואז עבר התמחות מקצועית בנקנוק (שרקוטרי) ועבד תקופה קצרה בקצביה המשפחתית. משראה ברחוב כרזה מטעם הצבא, התפתה והחליט להיענות לה.
“הייתי רק בן 17 והוריי חתמו על הסכמה שאתגייס, בלי שום היסוס, כמו נפטרו ממני בפעם השניה”, סיפר שוב בכאב באותו ראיון לוולרי טרירוויילר. “לא שולחים כך ילד בן 17 למלחמה”. “כשנעשיתי מפורסם”, המשיך, “הם החלו פתאום להתגאות בי והתפארו שהם ההורים של אלן דלון. אמי, ששמה היה מאדאם בולון, החלה לכנות עצמה מאדאם דלון”. והוסיף ואמר משפט מפתח בהבנת אופיו והתנהגותו לכל אורך חייו: “את תחושת הנטישה של הילדות אי אפשר לתקן, כל חיי הרגשתי בודד, גם כשאהבתי אישה ונאהבתי על ידה”.
לפני שנשלח להודו-סין, שירת בצי בטולון כטכנאי קשר על ספינה ביחידה שמנתה 12 חיילים. זוכרים אותו כשתקן ומסתורי. בערב היה יוצא לשיטוטים בעיר כדי לפקוד עמדות ירי בדוכני יריד וברים מפוקפקים בהם התיידד עם אנשי מאפיה מקומית. עולם גברי בשולי החברה בעל חוקים משלו, נאמנות להבטחות – מילה זו מילה, ולקוד השתיקה, חוקים שקסמו לו. בסנדק ראה, בנוסף, דמות אב הירואית ונערצה.
השירות בטולון נקטע כשנתפס בגניבת ציוד קשר צבאי. אלן הצעיר הועמד בפני שתי ברירות: או הדחה מהצבא או שירות שנתיים בהודו-סין. ההרפתקה הכרוכה ביציאה לארץ זרה במלחמה קרצה לו כמו גם המענק הכספי שהתלווה אליה.
חזרה לצרפת ותחילת הקריירה
אחרי שנתיים בהודו-סין, בגיל 21, חזר אלן דלון לצרפת והתיישב במלון רז’ינה ברובע פיגאל. בלי לעדכן את הוריו שעליהם זעם, החליט להסתדר בכוחות עצמו, עבד בעבודות מזדמנות, מלצר בבית קפה, סבל בשוק לה אל, עד שהגיע עם חבר לשכונה שמעולם לא שמע עליה, סן ז’רמן.
עולם חדש נפתח לפניו. מוזיקאים, ציירים, במאים, שחקנים יושבים בבתי קפה בערב ומשוחחים, עולם אומנותי מהשורה הראשונה. ז’אן רושפור, ז’אן-פייר מריאל, ז’אן-פול בלמונדו – אלן דלון נחשף לתלמידי בתי ספר למשחק ומוצא איתם שפה משותפת, עם כולם אבל במיוחד עם ז’אן-פול בלמונדו. שניהם נועזים, אמביציוזיים, נחושים למצות את החיים עד תום. ז’אן-פול יוצא דופן בחזותו השובבנית ומכיר את הקודים, אלן זר עדיין אך מחונן ביופי נדיר וביכולת ליצור קשרים.
בריז’יט אובר (Brigitte Auber), שחקנית מצליחה וידועה דאז (“לתפוס גנב”, אלפרד היצ’קוק, 1955, לצד קרי גרנט וגרייס קלי), הוקסמה ממבטו הכחול, הממוסגר בשחור, ואירחה אותו בדירתה בגדה השמאלית. הקשר הרומנטי ביניהם נמשך כמה חודשים אך חבריו הפרחחים לא מצאו חן בעיניה כמו גם התנהגותו החצופה.
