אלן דלון ללא כחל ושרק

כשהייתה אנושקה, בתו של אלן דלון ובת זוגו לשעבר רוזלי, בת 21 (היום היא בת 33), התקשר אביה אל המחזאי המצליח והפורה אריק אסוס (Éric Assous) וביקש ממנו לכתוב מחזה. בהזמנה. מחזה מיוחד בשבילו, בשביל אלן דלון, ובשביל בתו, אנושקה. 

כך נולד המחזה “יום רגיל” (Une journée ordinaire), בשנת 2014. האב רצה שצעדיה הראשונים של בתו על הקרשים ייעשו לצידו. שניהם היו גאים מאוד בעבודתם המשותפת. האב הציג את בתו לעולם.

“יום רגיל” נותן במה לצעירה בת 20 המתגוררת עם אביה ומתקשה לבשר לו שהיא עומדת לעוזבו כדי לחיות עם בן זוגה. האב, שאוהב בטירוף את בתו, מבין, בכל זאת, שעליו לפנות ספייס. לכל אחד מקומו.

מדי ערב, בתום ההצגה, כשקדו השחקנים מול תשואות הקהל, אלן דלון לא יכול היה לכבוש את דמעותיו. הדמות ששיחק התמזגה באיש שהיה. איך להשלים עם חיים שמעצם הוויתם, אם נרצה או לא, סובבים בתנועה מתמדת, מתאפיינים בשינויים ותזוזות? וכך, כהרף עין, היה אלן דלון נעלם, מתפוגג, כדי למצוא מקלט באחוזתו בכפר דושי (Douchy).

דושי, לא רחוק מפריז אך אמצע של שום מקום, חושך, בדידות. אלן דלון היה חש, אץ רץ כדי להתאחד שוב עם החתול הקשיש שאסף ברחוב ועם הכלבים האהובים. בדושי הרגיש בטוח, לא מאוים, מוגן ממבטים. זאב במאורתו.

כבר יותר מחמש עשרה שנה הוא גר בדושי, מוקף בצללי העבר. על קירות מסדרון יעודי תלויות תמונות למזכרת – צילומי סרטים, דמויות שאהב והכיר מעולם קולנוע העבר, הוא וז’אן גאבן, הנערץ עליו, מסובים ליד שולחן. תמונות של רומי (שניידר), נטלי (דלון), מיריי (דארק), אהובותיו המנוחות. אלן דלון, רדוף שדים ורוחות, סוגד לעבר הגרנדיוזי, חי במעין מאוזוליאום.

“הוא לא משלים עם הזמן שעובר”, אומרת קלאודיה קרדינלה (שגילמה את אנג’ליקה לצידו של אלן בסרט “הברדלס”).

בחדר השינה הפרטי שלו, מספרת אנושקה, תמונה, אלן תינוק, באגן אבץ, עם אמו, חפצים אישיים כמו צלב קטן שאמו נתנה לו, הנישא איתו לכל מקום כקמע. לעולם יהיה על שידת הלילה שלו, בדושי או בחדר מלון. “ישו הקטן”, הוא מכנה אותו, מילותיה, כנראה, של אמו. נשיקה לישו הקטן.

סצנות מפורסמות מ”לעין השמש”, “רוקו ואחיו”, “הברדלס”, “הטוליפ השחור”, “הסמוראי”, “מר קליין”, “בורסלינו”, “הבריכה”, מעוגנות בתת מודע הקיבוצי של הקהל שאוהב לראות שוב את הסרטים ולהתענג עליהם. אך עבור אלן דלון היו אלה זיכרונות של עולם שאיננו עוד. 

דמות מרכזית בקולנוע הצרפתי, האירופי והבינלאומי של שנות השישים-שבעים, ובכל הזמנים, אחד המיתוסים האחרונים של הקולנוע הזוהר, הגבר היפה והנחשק בעולם, מושא הערצה וקנאה, אלן דלון בחר, כשכוכבו דעך, להסתגר רוב זמנו ומלבד אתנחתות פה ושם לא יצא עוד מדושי. איך כל זה התחיל ואיך כל זה נגמר – כמה קווים, אלון דלון ללא כחל ושרק.

ילדות חבולה

אלן דלון נולד ב-8 בנובמבר 1935 בפרוור מדרום לפריז, סו (Sceaux), במשפחה שהשתייכה למעמד הבורגנות הזעירה, בן יחיד לאביו, פביאן דלון, ולאמו, אדית ארנולד. האב היה מנהל אולם קולנוע והאם, שלא הגשימה חלומה להיות שחקנית, הייתה רוקחת.

כשהיה אלן בן 4, התגרשו הוריו וכל אחד מהם הקים משפחה אחרת. האם החלה לעבוד בקצביה הגדולה של בעלה השני בפרוור סמוך, בור-לה-רן (Bourg-la-Reine), שהעסיקה 16 עובדים. 

האב נעלם לשנים רבות וכל חייו חיפש לו אלן תחליף. וכמו לא היה די בכך, הילד הקטן נמסר למשפחה אומנת, שהייתה, אגב, ראויה. אב המשפחה היה סוהר ואלן הקטן שיחק עם ילדי הסוהרים האחרים בחצר בית הכלא, מתחם הכליאה פרן (Le centre pénitentiaire de Fresnes), ונחשף למראות קשים של חיי האסירים האזוקים.

עד היום הוא זוכר את שריקת הכדורים שהרגו את פייר לאוואל באוקטובר 1945. אלן היה רק בן 8 אז. הוא וחבריו חשבו על סצנת ההוצאה להורג שלא ראו אותה בעיניהם אך הדיה הגיעו לאוזניהם, דמיינו והמחיזו אותה.

בתקופה זו טמון סוד משיכתו של אלן הבוגר לחוגי הפשע וחיבתו העזה לכלי נשק. זו האחרונה הייתה בעוכריו כאשר בפברואר 2024, כחצי שנה לפני מותו, פשטו ז’נדרמים על אחוזתו בדושי והחרימו שבעים ושניים כלי יריה (בחלקם שייכים לאוסף) ויותר משלושת אלפים כדורים שהוחזקו בלי רישיון (בדושי ישנה עמדת יריה). לא ננקטו צעדים נגד דלון כיוון שמצבו הפיזי והנפשי היה גרוע.

לא הייתה זו הפעם הראשונה שכלי יריה של אלן דלון גרמו קשיים למשפחה. ב-2011 נפלט כדור מאקדח ישן מהאוסף של דלון ופצע קשות בבטנה ספרדיה צעירה. התאונה אירעה בעת מסיבה שארגן אלן-פביאן, בנו הצעיר של דלון, שהיה אז בן 17, לחברים עשירים ושתוים בדירתו של אביו בז’נבה. אלן דלון לא היה נוכח בדירה וטען שהמסיבה נערכה ללא רשותו ושהאקדח, מימי מלחמת העולם השניה, הועבר מהאחוזה בדושי לדירה בז’נבה ללא ידיעתו.

חזרה למסלולו של אלן. כעבור 4 שנים, בגיל 8, נשלח לפנימיה וממנה לעוד חמש פנימיות, עקב בעיות משמעת. “כמו יתום”, אמר אלן דלון בכאב לעיתונאית ורלי טרירוויילר, בראיון ב”פרי מאץ'” (Paris Match), מהעשרה בינואר 2018 (עודכן בחמישה בספטמבר 2023).

הילד אלן היה, לפי עדויות מקורבים, בלתי ממושמע להחריד, בלתי נסבל. מה פשר ההתנהגות הפרועה? מה מטרתה? למשוך את תשומת לבה של האם שמסרה אותו אל החוץ? של האב שנטש? ואולי היה זה הזעם נגדו שהתפרץ בלי גבול והותק אל סמלי סמכות, מנהלי המוסדות והמורים? אולי הכול ביחד?

כשהגיע לגיל 14, הקצו לו אמו ואביו החורג, פול בולון, מקום בביתם ואז עבר התמחות מקצועית בנקנוק (שרקוטרי) ועבד תקופה קצרה בקצביה המשפחתית. משראה ברחוב כרזה מטעם הצבא, התפתה והחליט להיענות לה.

“הייתי רק בן 17 והוריי חתמו על הסכמה שאתגייס, בלי שום היסוס, כמו נפטרו ממני בפעם השניה”, סיפר שוב בכאב באותו ראיון לוולרי טרירוויילר. “לא שולחים כך ילד בן 17 למלחמה”. “כשנעשיתי מפורסם”, המשיך, “הם החלו פתאום להתגאות בי והתפארו שהם ההורים של אלן דלון. אמי, ששמה היה מאדאם בולון, החלה לכנות עצמה מאדאם דלון”. והוסיף ואמר משפט מפתח בהבנת אופיו והתנהגותו לכל אורך חייו: “את תחושת הנטישה של הילדות אי אפשר לתקן, כל חיי הרגשתי בודד, גם כשאהבתי אישה ונאהבתי על ידה”. 

לפני שנשלח להודו-סין, שירת בצי בטולון כטכנאי קשר על ספינה ביחידה שמנתה 12 חיילים. זוכרים אותו כשתקן ומסתורי. בערב היה יוצא לשיטוטים בעיר כדי לפקוד עמדות ירי בדוכני יריד וברים מפוקפקים בהם התיידד עם אנשי מאפיה מקומית. עולם גברי בשולי החברה בעל חוקים משלו, נאמנות להבטחות – מילה זו מילה, ולקוד השתיקה, חוקים שקסמו לו. בסנדק ראה, בנוסף, דמות אב הירואית ונערצה.

השירות בטולון נקטע כשנתפס בגניבת ציוד קשר צבאי. אלן הצעיר הועמד בפני שתי ברירות: או הדחה מהצבא או שירות שנתיים בהודו-סין. ההרפתקה הכרוכה ביציאה לארץ זרה במלחמה קרצה לו כמו גם המענק הכספי שהתלווה אליה. 

חזרה לצרפת ותחילת הקריירה

אחרי שנתיים בהודו-סין, בגיל 21, חזר אלן דלון לצרפת והתיישב במלון רז’ינה ברובע פיגאל. בלי לעדכן את הוריו שעליהם זעם, החליט להסתדר בכוחות עצמו, עבד בעבודות מזדמנות, מלצר בבית קפה, סבל בשוק לה אל, עד שהגיע עם חבר לשכונה שמעולם לא שמע עליה, סן ז’רמן.

עולם חדש נפתח לפניו. מוזיקאים, ציירים, במאים, שחקנים יושבים בבתי קפה בערב ומשוחחים, עולם אומנותי מהשורה הראשונה. ז’אן רושפור, ז’אן-פייר מריאל, ז’אן-פול בלמונדו – אלן דלון נחשף לתלמידי בתי ספר למשחק ומוצא איתם שפה משותפת, עם כולם אבל במיוחד עם ז’אן-פול בלמונדו. שניהם נועזים, אמביציוזיים, נחושים למצות את החיים עד תום. ז’אן-פול יוצא דופן בחזותו השובבנית ומכיר את הקודים, אלן זר עדיין אך מחונן ביופי נדיר וביכולת ליצור קשרים.

בריז’יט אובר (Brigitte Auber), שחקנית מצליחה וידועה דאז (“לתפוס גנב”, אלפרד היצ’קוק, 1955, לצד קרי גרנט וגרייס קלי), הוקסמה ממבטו הכחול, הממוסגר בשחור, ואירחה אותו בדירתה בגדה השמאלית. הקשר הרומנטי ביניהם נמשך כמה חודשים אך חבריו הפרחחים לא מצאו חן בעיניה כמו גם התנהגותו החצופה. 

“אני אצליח”, צעק לה בעת מריבה, “אעשה לא חשוב מה כדי להצליח”. הקש ששבר את גב הגמל. בריז’יט הורתה לו ללכת אך לא לפני שהדריכה והכווינה אותו בכניסה לעולם המשחק. איתה ירד לפסטיבל קאן (1957) ובבית הכפר שלה בסן פול דה ואנס התארח. בריז’יט אובר הכירה בכישרונו, האמינה בו והכירה לו את האנשים הנכונים. 

וכך נבחר, אחרי כמה תפקידים קטנים, לשחק לצד הכוכבת הידועה, רומי שניידר, עדיין לא בת 20, בסרט “קריסטין”. אלן דלון לא היה רק יפה, הוא היה גם מוכשר, באופן טבעי, הטוב מכולם. רומי לא מצאה חן בעיניו בתחילה, בורגנית מנומסת שלא עניינה אותו. ההפקה הזמינה את התקשורת לפגישה מבוימת בין השניים בנמל התעופה אורלי כשרומי הגיעה מגרמניה לפריז אך הצילום המחויך לא שיקף את המציאות.

ובכל זאת, משהו השתנה פתאום. השחקן היפהפה, הפרחחי, הפרוע, בסופו של דבר, משך אותה והוא, הפלא ופלא, לא נשאר אדיש. שניהם חלקו שריטה מהילדות, העדר האב. במאי הסרט “קריסטין”, פייר-גספר ויט (Pierre Gasard-Huit), היה עד ללידת אהבתם בעת צילומי הסרט.

רומי מצאה את העוז להמרות את פי אמה, ששלטה בה עד כה, ולא חזרה לגרמניה. אלן והיא דהרו ברחובות פריז במכוניתו הקטנה, בלי גג, בלילה, מועדונים, אלכוהול, סרטים. רומי נחשפה לחוגים בוהמיים שלא הכירה עד כה, טעמה את טעם החירות המשכרת.

העיתונאים רצו לדעת מיהו השחקן הצעיר שכיכב לצד רומי בסרט “קריסטין” ובחיים עצמם. אלן דלון הבין שיוכל לרתום את פרסומה של בת זוגו לקידום הקריירה הקולנועית שלו.

רומי ואלן פצחו בתקופה מאושרת בחייהם. רומי השתחררה מהמרות של אמה, אלן דלון קיבל הצעה מהבמאי רנה קלמאן (René Clément) לשחק את תפקיד טום ריפלי בסרט “לעין השמש”. משחקו המלוטש של אלן דלון כבש את הביקורת ואת קהל הצופים. השבחים שזכה להם הצעיר האלמוני הפכוהו באחת לשחקן מוביל. כוכב בינלאומי נולד. 

הצלחה מסחררת

אלן דלון סובב את ראשי כל הבחורות אך גם ראשי בחורים. לוקינו ויסקונטי נפל שדוד והציע לו את תפקיד המתאגרף הרגיש בסרט “רוקו ואחיו”. אלן דלון לא נשאר חייב. ויסקונטי עיצב אותו כשחקן, האדירו והוציא ממנו את המירב, העניק לו את הבסיס עליו נשענה הקריירה העתידית שלו שהצטיירה, אכן, מבטיחה.

ז’אן-פרנסואה דלון, האח למחצה הצעיר, שלא ראה את אלן מאז חמש שנים, נתקל בכרזת פרסום להצגה בה שיחק אלן יחד עם רומי, ב-1961, בביומו של ויסקונטי. הצגה של ג’והן פורד, מחזאי אנגלי מהמאה ה-17, “חבל שהיא פרוצה”. ז’אן-פרנסואה, מאותו אב, מאם אחרת, אזר עוז והגיע לתיאטרון פריז (Le théâtre de Paris), ברחוב Blanche מספר 15, ברובע ה-9, לפגוש את אלן בתאו.

“אני טיטי, אתה לא מזהה אותי?”, שאל. אלן התרגש בראותו את אחיו אך דחה את ההצעה לפגוש את האב. פצע הנטישה היה עדיין פתוח. היחסים עם האח הצעיר יהיו טובים. אלן אף יכניס אותו לעבודה בתחום הקולנוע כעוזר במאי.

ב-1962, בפסטיבל קאן, תשומת הלב מופנית יותר לאלן דלון מאשר לבת זוגו רומי שניידר. היוצרות התהפכו. אלן ממריא, רומי צונחת. רומי מקנאה בהצלחתו של אלן ובקרבתו אל ויסקונטי. וכמו לא די בכך, אישה אחרת מופיעה, נטלי.

בנטלי מצא אלן את התאומה הנשית שלו, אותה חוצפה, אותה חירות, אותו זלזול בחוקים החברתיים המקובלים. נטלי הייתה האישה היחידה לה הציע נישואים ואיתה התחתן באופן רשמי. בשנת 1964 נולד אנתוני. בגיל 28 אלן דלון הפך אב.

טקס הטבילה של אנתוני בראשון במאי 1966 בבית הכפר של אלן היה רגע מאושר שקיבץ בפעם היחידה את משפחתו, האב, האם (זאת הייתה הפעם היחידה שראה אותם ביחד), ואת חבריו מתחום המשחק, הבמאי לוקינו ויסקונטי והשחקן ז’אן-קלוד בריאלי, חברו הוותיק מתחילת הדרך. כל המעגלים. 

אלן נראה רגוע, מפויס. אך האושר המשפחתי נשבר שנתיים מאוחר יותר כשנטלי עזבה את הבית עם אנתוני בן ה-4. בדיוק בגיל בו היה אלן כשהוריו התגרשו ונטשו אותו. מעבר בין דורי מטריד.

נטלי לא הייתה מוכנה להשלים עם בגידותיו הרבות של אלן ולהקריב הכול למענו. כישלון הנישואים לא היה לרוחו של הנעזב אך עד מהרה התאושש. הכנת סרטו הבא, “הבריכה”, בביומו של ז’אק דרה (Jacques Deray), מתקדמת. מי תגלם את בת זוגו בסרט? המפיקים חושבים על דלפין סריג, על מוניקה ויטי.

אך לאלן דלון תוכנית אחרת. חמש שנים עברו מאז עזב אלן את רומי שניידר. היא מתגוררת בברלין, כוכבת נשכחת, לא מבוקשת, לא מאושרת.

אלן, בשיא הקריירה שלו, ניצל את ההזדמנות כדי לשלם את חובו לרומי. “או רומי או הסרט בלעדיי”. מי מסרב לאלן דלון? המפיקים נכנעו. אלן פתח לרומי את דלתות הקולנוע הצרפתי. אלן עזב את רומי כבן זוג אך מעולם לא עזב אותה כידיד. וכך היה גם עם מיריי דארק. ידידות אמת עזה עד שהמוות יפריד בינינו.

ב-12 באוגוסט 1968 הוא מקבל את פניה של רומי בשדה התעופה של ניס, לעיני התקשורת. רגע מרגש, עבור אלן, רומי וכל הנוכחים. עבור כל צרפת. עשר שנים עברו מאז קיבל את פניה בנמל התעופה אורלי. הקבלה ניגודית בין שתי הסצנות מתבקשת.

שבוע לאחר מכן התחילו צילומי “הבריכה” ברמטואל וספקות המפיקים התפוגגו. רומי היא השחקנית הנכונה בסרט הנכון. הנאהבים לשעבר שחזרו להפליא את תשוקתם.

בצירוף מקרים מצמרר התמזגה מציאות חייו של אלן דלון בעלילת הסרט בו כיכב. בשני היקומים המקבילים באה המשטרה לחקור אותו בדבר רצח. צילומי הסרט הופסקו פעמיים לצורך החקירה. האם הזמין אלן דלון את רצח ידידו לשעבר, היוגוסלבי סטפן מרקוביץ’, איש העולם התחתון, אותו אירח בביתו, משום קנאה ביחסיו עם נטלי? 

זיקתו של דלון לחוגי הפשע הייתה בעוכריו. שומר ראשו ועוזרו לשעבר, העבריין סטפן מרקוביץ’, נמצא ב-1 באוקטובר 1968 ירוי למוות ודלון זומן לחקירות ממושכות בחשד שהזמין את הרצח. אלן דלון היה בעיצומו של תהליך פרידה וגירושים מנטלי. מרקוביץ’ ניהל, למורת רוחו של דלון, הרפתקת אהבים קצרה עם נטלי ופוטר ממשרתו על ידי דלון זמן קצר לפני הרצח. מרקוביץ’ השפיל את דלון בחיזוריו אחרי נטלי וזה, לפי שמועות, איים עליו במשפט: “אהרוג אותך אם תיגע באשתי”. מכאן ועד לחשד בדלון הדרך הייתה קצרה.

ב-8 באוקטובר 1968 הגיעו שני מפקחי משטרה לסט הצילומים של “הבריכה” כדי לחקור את דלון בדבר יחסיו עם ידידו לשעבר מרקוביץ’, שהתגורר שנתיים בביתו. בסרט עצמו לא מגיעים שני מפקחים לווילה ברמטואל, רק מפקח אחד, אך הדמיון בין המציאות לעלילת הסרט מעורר השתאות. 

גם בסרט משחק אלן דלון תפקיד של חשוד ברצח שנחקר על ידי המשטרה. ז’אן-פול (אלן דלון) גורם לטביעתו של הארי (מוריס רוֹנֵה), ידידו הקרוב ומאהבהּ לשעבר של בת זוגתו מריאן (רומי שניידר). מריאן מחפה על ז’אן-פול ולא מגלה למפקח המשטרה שהוא זה שהטביע בשעת התקף טירוף את הארי היהיר, שלא הפסיק להשפילו, כמו מרקוביץ’ שפגע קשות בגאוותו הגברית של דלון.

הדמיון נעצר כאן. חשוב לציין שבעוד שבסרט דלון מגלם רוצח, במציאות עצמה, אחרי מסכת יסורים של 8 שנים מייגעות ומתוקשרות, תוסר כל אשמה מאלן.

האישה החולקת עתה את חייו, מיריי דארק, תומכת בו כסלע איתן. מיריי ריככה את חייו, הקלה עליו, ארגנה הכול. אחוזת דושי מזוהה עם מיריי. “עשרים ושלוש וחצי שעות ביממה אני חיה בשבילו וחצי שעה אני חיה בשבילי”, אמרה מיריי לידידתה, השחקנית והסופרת ניקול קלפן (Nicole Calfan).

מסירות וסבלנות אינסופיות אותן פירטתי בכתבה הלב הפועם של מיריי דארק. מיריי סבלה גם היא מיחס הוריה אליה בילדותה אך תגובתה לטראומה הייתה שונה לחלוטין מזו של אלן. מיריי בנתה ושיפצה את דושי, מיריי קידמה את עסקיו של דלון, המוצרים הנלווים ונכסי הנדל”ן. על כל אלה בכתבה המוקדשת לאישה המדהימה שהייתה מיריי.

סרטי הפשע שהלכו והתרבו בקריירה של אלן דלון כמו המשיכו את פרשת סטפן מרקוביץ’ וגידלו לה שלוחות. במהלך צילומי הסרט “הבריכה”, קרא דלון את ספרו של כתב הספורט והסופר אז’ן סקומנו (Eugène Saccomano), “פושעים במרסיי”, התלהב והציע לז’אק דרה לעבד ממנו סרט. ומי יהיה הכוכב השני אם לא ידידו הוותיק של אלן, ז’אן-פול בלמונדו? אפשר להגיד על דלון הרבה דברים, וגם אמרו, אבל לפרגן הוא פרגן.

אחרי הרבה קשיים, סיבוכים בענייני תקציב וזכויות, חיכוכים בין ז’אק דרה לפעלולן, איומים מצד מקורבי מאפיה במרסיי שהרגישו פגועים, הוכנסו שינויים בתסריט. דלון בחר את השם “בורסלינו” וההצלחה האירה פנים. קרוב לחמישה מיליון צופים. הזיווג דלון-בלמונדו כשני גנסטרים, האחד קשוח, השני נינוח, עשה את שלו.

בתחילת 1967 נכנס לחייו של אלן דלון הבמאי הפרפקציוניסט ז’אן-פייר מלוויל (Jean-Pierre Melville) שחלק איתו את המשיכה לעולם הפשע, האלימות והמוות. דלון הבין שמלוויל יבסס את דמותו כגיבור עשוי ללא חת, בודד, אניגמטי, מרדן וציית תחילה לכל הוראותיו. בעשור זה טיפח דלון עד הקצנה את דמותו כמקצוען שתקן במעיל גשם וכובע.

יחסי אב-בן נרקמו בין השניים, לא בלי מתחים, שהחלו במריבות ילדותיות והסתיימו בקרע מכאיב. אלן דלון ניתק מגע אחרי שלושה סרטים עם מי שהעניק לו כמה מתפקידיו היותר יפים בסרטים “הסמוראי”, “המעגל האדום” ו”לילה על העיר” (שם הסרט השלישי בעברית חופף לשמו באיטלקית, Notte sulla città, בעוד שהשם המקורי בצרפתית הוא Un flic – “פליק” בצרפתית הוא כינוי בלשון מדוברת ל”שוטר”).

עשרה חודשים מאוחר יותר, מלוויל, שנפגע מכישלונו היחסי של הסרט השלישי עם אלן והיעלמותו של זה האחרון, לקה באירוע מוחי בשעה שסעד עם ידידו העיתונאי, פיליפ לברו (Philippe Labro), שביקש לעודד את רוחו בארוחת ערב מבודחת. דלון, שקיבל את הבשורה, ביקש להגיע לביתו של מלוויל במסוק אך הטיסה לא הותרה משום הסערה העזה שהשתוללה בלילה ההוא. בלית ברירה חצה דלון את כל צרפת במכונית.

מאוחר מדי. כשהגיע אלן ליעדו ושאל את אחיינו מה שלומו של ז’אן-פייר, הודיע לו זה שדודו נפטר. אלן התמוטט, נשאר שרוע על הרצפה בלי יכולת לקום. מקורביו של מלוויל, שהגיעו לביקור תנחומים, דילגו על גופו. ז’אן-פייר מלוויל, שהיה בן למשפחה יהודית מאלזס, משפחת גרומבך, היה בן 55 במותו.

באותה שנה שבה נפטר מלוויל, 1973, יצא השיר “פרולה, פרולה”, שיתוף פעולה מוצלח בין אלן דלון וידידתו משכבר הימים, דלידה. אלן ודלידה היו שכנים לחדר במלון ברחוב Jean Mermoz, ברובע ה-8, ב-1956, כשהיו עדיין אלמונים ודלפונים. ב-1963 נפגשו ברומא, אלן היה בין רומי לנטלי, ומה שקרה ברומא נשאר ברומא. רק ב-2006 גילה אלן את סוד אתנחתת האהבים שכולה כמה לילות סוערים ספורים בלבד ותו לא.

אחיה של דלידה, אורלנדו, התלהב משיר בביצוע הזמרת האיטלקיה מינה והשחקן אלברטו לופו שפתח תוכנית טלוויזיה פופולרית שהגישו במשותף. הוא קנה את הזכויות וביקש מהתמלילנית מיכאלה, שנולדה גם היא במצרים, כמו דלידה, לחבר ללחן מילים בצרפתית. הגרסה בשפתו של מולייר ממחיזה גבר שמצהיר על אהבתו לאישה אך זו רואה בדבריו מילים מזויפות, ריקות מתוכן. לך תציע את תשורותיך למישהי אחרת שתאמין לך. 

מי ימלא את התפקיד הגברי? דלידה הציעה אותו לאלן דלון וההצלחה הייתה ענקית. השיר הפך ללהיט בינלאומי, אחד השירים הצרפתים היותר מוכרים בעולם כולו.

ב-1976 יצא לאקרנים “מר קליין” הנחשב לסרט היותר משובח על מצב היהודים בתקופת הכיבוש. אלן דלון, שקיבל את התסריט, שלח אותו לבמאי הבריטי ג’וזף לוסי (Joseph Losey) שתחת שרביטו שיחק חמש שנים קודם בסרט “רצח טרוצקי” עם רומי שניידר וריצ’רד ברטון. דלון גילם בו את הרוצח.

ג’וזף לוסי קרא את התסריט של “מר קליין” וענה מייד בחיוב. דלון התעקש להיות המפיק של הסרט והשקיע בו את כל מאודו. יש מי שאומרים שזהו הטוב בסרטיו של דלון, המגלם בו סוחר אומנות שמעמדה של ניצול ציני של הקורבנות היהודים בשואה משנה מחנה ועובר לצידם.

התחדשות

שנתיים אחרי מותו של מלוויל נפטר ויסקונטי. אלן הרגיש שוב יתום. מי שיצרו את המיתוס דלון, אינם עוד. אלן לא שם קץ לקריירה שלו אך איבד עניין. כיצד להתחדש? כך החליט להיות הוא עצמו המפיק, הבמאי והשחקן של סרטיו. תמיד רצה שליטה מוחלטת בלי ציות להוראות. מפיק ושחקן כבר היה, עתה חש צורך לביים.

חש ועשה. ב-1980 הפיק וביים את הסרט “בעבור עורו של שוטר”. גם כיכב בו, כמובן. דלון דילג בקלות מפתיעה מתפקיד הבמאי לתפקיד השחקן, כמו ניחן במבט מעגלי שאיפשר לו לראות הכול, אף מה שקורה מאחוריו. אלן דלון מציג את אלן דלון בסרט של אלן דלון. 

וההפקה הצליחה, בעין הביקורת – שבחים ובהצבעת הקהל – שני מיליון צופים. אלן דלון היה מאושר כשסביבו נשות חייו, אן פאריו (Anne Parillaud), בת ה-21, כוכבת “בעבור עורו של שוטר”, שאיתה פצח בקשר שיימשך 5 שנים, מיריי ורומי.

ב-1982 מכה קשה נוספת, מותה של רומי. אלן חש לדירתה, הביט בה ארוכות, לא מש ממיטתה, כתב לה מכתב ארוך, כמו לדחות את הפרידה: “אני מסתכל עלייך ישנה, אומרים לי שאת מתה. אני חושב עלייך, עליי, עלינו. במה אשם אני? כל אחד שואל את השאלה הזאת מול מישהו שאהב, שעדיין אוהב, שיאהב תמיד”.  לבסוף צילם אותה שלוש פעמים. את הצילומים יישא תמיד בארנקו. 

שני סרטיו הנוספים כמפיק לא הצליחו, כמצופה. האם לאלן דלון יש עדיין מקום בקולנוע הצרפתי בו מתגלים זרמים חדשים ופנים לא מוכרות? דלון חזר והדגיש את שבעים סרטיו, את הקריירה העשירה שלו, את ניסיונו הרב.

התנשאותו לא מצאה חן. לא רק הומוריסטנים אלא גם עיתונאים לא היססו להגחיך את האופן בו דיבר על עצמו, ולעיתים קרובות, בגוף שלישי. זיקתו לימין ואף במרוצת הזמן לימין הקיצוני – חיבתו המופגנת לז’אן-מארי לה פן עוררו, בנוסף, התמרמרות וביקורות.

אלן דלון מבוקש הרבה פחות ומנצל את הזמן להקים משפחה. ב-1987 פגש את רוזלי ואן ברימן (Rosalie Van Breeman), דוגמנית ומנחת טלוויזיה הולנדית, כשהגיעה לצילומי וידאו-קליפ לשירו “כמו בקולנוע”.

בשירו זה מדבר אלן דלון על תדמיתו כסטאר לעומת הרגשתו כאדם, ככל אחד אחר, המביט במראה. רצוף מונחים מעולם הקולנוע, המתייחסים הפעם בהשאלה לאיש הפרטי, השיר מבהיר את הגשרים והפערים בין כל צדדיו של הסטאר. הבהרה שאינה, מן הסתם, כנה כי הזמר, כמו השחקן, נמצא מול המצלמות ומציג הצגה.

רוזלי צעירה מאלן ב-31 שנה. אנושקה נולדה בשנת 1990, אלן-פביאן נולד בשנת 1994. הפרידה ב-2001 שמה קץ לקשר, שלפי עדותו של אלן-פביאן, היה רצוף מריבות עד תגרות ידיים. שנה לאחר מכן נישאה לאלן מפורסם אחר, האופטיקאי ואיש העסקים אפללו. ב-2008 התגרשו. ב-2010 נישאה שוב לאיש עסקים אמריקאי, רוברטו אגוסטינלי, והתגרשה שוב אחרי שלוש שנים.

הפרידות שולטות גם בחייו של אלן. מזה 17 שנה לא ראה את אמו. סיפור נוסף, כנראה, של נטישה. אלן דלון סירב להכיר בילד שנולד לניקו, זמרת ושחקנית גרמניה, אחרי הרפתקה איתה, ב-1962, בתקופת רומי. ניקו ביקשה מאמו של אלן דלון לקחת את הילד לביתה כשהיה בן 5, וזו, שראתה בו נכד, נענתה אך שלחה אותו לפנימיה כשהגיע לגיל 9.

דלון סירב לבדיקת אבהות, טען שהילד לא בנו וזעם על אמו שלקחה אותו לביתה בניגוד לרצונו. ב-1977 אימץ בעלה של אמו, פול בולון, את ארי ונתן לו את שמו.

שם צרפתי בנוסף על השם הגרמני לא שיפר את מצבו הסבוך של הילד. ארי בולון היטלטל בין האימא לסבתא (בהנחה שהיה, אכן, בנו הבכור של אלן), בין מקומות מגורים רבים בארצות וערים שונות, נקרע בין כמה זהויות ושילם בהתמכרות לסמים ואשפוזים פסיכיאטרים.

ארי בולון נפטר ב-2023 בגיל שישים, בנסיבות מחרידות אחרי שצרך סמים באופן תדיר והיה משותק בחצי גוף. גופתו נמצאה, תקופת זמן לאחר מותו, במצב התפוררות, על כיסא גלגלים, בדירת שני החדרים המוזנחת והמזוהמת בה גר ברובע ה-15. השאיר שני ילדים, בן ובת.

אלן דלון ניאות לראות את אמו בערוב ימיה. בריז’יט אובר התקשרה אליו כדי לבשר לו שאמו חולה וסופה קרב. אלן הלך לראותה, לא ידוע מה אמרו האם והבן זה לזו אחרי נתק כה ארוך. אדית בולון, המכונה מונט, נפטרה ב-1995 בגיל 84. בעת שעברו המלווים מול ארונה, חיבק אותו אלן בזרועותיו.

דעיכה

השנים עוברות, השחקן בן ה-60 איבד את מקומו אך לא את תשוקתו. באולם הקולנוע הפרטי שלו בדושי הוא צופה כל שבוע בסרט זה או אחר, לא בהכרח סרטים שבהם הוא משחק. סרטים של ז’אן גאבן, מודל החיקוי שלו, סרטים ישנים, סרטי קאלט. הסרט האהוב עליו היה “אפוקליפסה עכשיו”.

ולפתע, 25 שנה אחרי “בורסלינו” הציע פטריס לקונט (Patrice Leconte) לאלן ולז’אן-פול לחדש את שיתוף הפעולה בסרט חדש, “חצי מזל”, עם ונסה פאראדי (1998). העבודה על הסרט התנהלה כשורה הודות לידידות האמיצה של שני השחקנים שהתחילו את הקריירה ביחד ושמרו תמיד על קשר. פטריס לקונט היה מאושר  “להדריך את פיירו המשוגע והברדלס”, לדבריו. 

“מה הייתי עושה בלעדי ז’אן-פול במשך יותר משישים שנה?”, הבהיר דלון את יחסיו עם חברו-יריבו. “איזה מזל שנתקלתי בו. לא הוא ולא אני היינו זוכים לאותה קריירה לו לא היינו נפגשים.” בין שני ענקי הדור הייתה תחרות ידידותית. סכין שהתחדדה בירך חברתה. כל פעם שאחד מהם היה מוציא סרט, השני היה מזדרז להדביקו.

עם זאת, ההצלחה לא האירה פנים הפעם, כמצופה, לשני הענקים, למרות קרוב למיליון צופים. הרעיון לא היה כי אם ניסיון שחזור של נוסחה והקסם לא פעל.

ניתן לצפות בסרט המלא בקישור הזה.

צניחה

האכזבה שהנחיל לדלון כישלון הסרט “חצי מזל” הייתה מרה. הייתה לו ההרגשה שכבר עשה הכול ואמר הכול.  ב-1999 הצהיר דלון על כוונתו לשים סוף לקריירה הקולנועית שלו אך באותה שנה עצמה הסכים להשתתף בסרטו של ברטראן בלייה (Bertrand Blier), “השחקנים”, הצדעה לז’אן גאבן, לינו ונטורה, בורביל, לואי דה פינס, איב מונטאן, סימון סניורה.

ב-2001 גילם את המפקח פביו מונטלה בסדרת טלוויזיה שנקראת בשם המפקח, לערוץ 1 (TF1), לפי יצירתו של בן מרסיי ז’אן-קלוד איזו (Jean-Claude Izzo). הצלחה היסטורית – יותר מ-12 מיליון צופים.

דלון כיכב בעוד סדרות טלוויזיה ועלה על במת התיאטרון למספר מחזות אך סבל מדיכאון. “החיים לא תורמים לי עוד הרבה. ידעתי הכול, ראיתי הכול. אני שונא את התקופה הנוכחית, מקיא אותה. אני יודע שאעזוב את החיים בלי כל חרטה”, הצהיר.

ב-2019 לקה אלן דלון באירוע מוחי. ב-2021 הציג לקהל את היפנית הירומי רולאן (Hiromi Rollin), עוזרת במאי, בת ה-66 כבת זוגו והודה לה על שסעדה אותו במשך חודשים במחלתו. הירומי רולאן התיישבה בדושי והופיעה לצד דלון בכל האירועים הרשמיים בהם ניאות להשתתף.

ביולי 2023 גורשה הירומי רולאן מדושי על ידי שומרי ראשו של דלון לדרישת שלושת ילדיו שטענו שהיא ניצלה את חולשת אביהם כדי לבודד אותו ולהשתלט עליו. מצבו הבריאותי של דלון התערער, אכן, יותר ויותר. כמו לא די היה בשערוריית הירומי רולאן, שהגיעה לבית המשפט, סכסוך חריף התגלע בין שני הבנים, אנתוני ואלן-פביאן, לבין הבת אנושקה בדבר ניהול מצבו של האב.

העימות נחשף לקהל ב-2024. הבנים טענו שאנושקה פועלת כדי להעביר את האב לשוויץ, מקום מגוריה עם בעלה ובנה (בדירה שדלון רכש ברובע מהודר בז’נבה), משום אינטרסים כספיים בעוד שרצונו הוא להישאר בדושי, שלא לדבר על כך שהוא חלש מדי כדי לצלוח נסיעה ולהחליף מקום. אנושקה הכחישה את דברי האחים וטענה שבבית חולים בשוויץ יקבל טיפול טוב יותר תחת חסותה (דלון היה בעל אזרחות שוויצרית משנת 1999).

יש לציין שיחסי שני הבנים עם האב היו רצופי מהמורות בעוד אנושקה נהנתה מאהבה ללא תנאי. אלן דלון ידע להיות אב לבת אך לא ידע להיות אב לבנים. אנתוני חשף שלפי הצוואה של דלון, אנושקה תקבל חמישים אחוז מהירושה (המוערכים במאה וחמישים מיליון יורו) בעוד שהם, כל אחד, רק עשרים וחמישה אחוז. 

אלן דלון הצהיר הוא עצמו בתקשורת שהעדיף את בתו על פני בניו. ואכן, אנתוני ואלן-פביאן, שלא לדבר על ארי בולון, חוו קשיים גדולים בחייהם (הסתבכויות מסוגים שונים עם החוק) בעוד אנושקה החליקה על מי מנוחות וממשיכה לצעוד בבטחה. 

אלן דלון הסתגר יותר ויותר בדושי. בתו מספרת על חדר איפור מסתורי אליו אהב להיכנס ולפשפש בסרטיו, שכולם מאוחסנים שם, להביט בתלבושות, בפיאות, באביזרים אחרים ששמר, מסיכה, אף של ליצן, אולי למדוד אותם שוב. מוזיאון סודי קטן לזיכרונות עברו הקולנועי המזהיר.

קלאודיה קרדינלה הביעה אכזבה על כך שהפסיק להתראות איתה. גם את פטריס לקונט לא רצה אלן דלון לראות יותר. לא משום שלא אהב את ידידיו אלא משום שהיה זקוק לבדידות. כשילדיו היו באים לביקור, ידעו מתי עליהם ללכת. 

אלן דלון חזר להיות בסוף ימיו, יותר מתמיד, הילד הבודד שהיה. מעולם לא החלים מפצע הנטישה. אלן דלון לא האמין שאפשר להימלט מהילדות. “הבוגר הוא ילד בתחפושת”, אמר.

ב-18 באוגוסט 2024 החזיר נשמתו כשסביבו שלושת ילדיו, מפויסים, מאוחדים, נוכח האובדן. ב-24 בחודש נקבר, לפי רצונו, בקפלה בדושי, ליד כלביו. הטקס נערך בחוג מצומצם, כחמישים איש, אך מאות מעריצים התגודדו מחוץ לשבכת האחוזה, מניחים פרחים, מוחים דמעות. לאחר דקת דומיה, פצחו בשיר “פרולה, פרולה”. שני בניו של המנוח יצאו אל הקהל לפני הקבורה והחליפו איתו רשמים.

אלן דלון נשאר אלמותי. נשארה מורשת ענק של אחד מגדולי השחקנים של המאה ה-20, כמאה סרטים בהם מוכח כישרונו הטבעי, נולד למשחק, אוטודידקט. נשאר יופיו הייחודי, המושלם, הפנים המפוסלות ועיני הפלדה הכחולות, הגוף השרירי במידה, לא יותר מדי. תמיד נוכל לצפות שוב בסרט זה או אחר האהוב עלינו. 

ולסיום, תרגום המכתב הקצר שכתב למעריציו למחרת הנאום הנרגש, המרגש ורווי הדמעות, שנשא בקאן, ב-2019, בעת שהוענק לו דקל הזהב של כבוד על מפעל חיים:

בעוד מסעי מתקרב אל סופו, ברצוני לומר מה שרציתי זה מכבר לומר: ידעתי כה הרבה תשוקות, כה הרבה אהבות, כה הרבה הצלחות וכישלונות, כה הרבה מחלוקות, כה הרבה שערוריות, פרשת אפלות, כה הרבה פגישות מוחמצות ופגישות לא צפויות, כה הרבה עליות ומורדות, עד שכאשר לא יהיו עוד הכיבודים כי אם זיכרונות הבל רחוקים, דבר אחד יזהיר בהתמדתו ובאריכות ימיו, אתם, רק אתם.

לכם שיצרתם את מי שאני, שתיצרו את מי שאהיה, הייתי חייב להגיד לכם זאת. תודה, תודה, תודה.

הערה

הכתבה מבוססת בעיקרה על הפרק המוקדש לאלן דלון בתוכניתו של לורן דלאוס, Un jour, un destin, בערוץ 2

Un jour, un destin, Alain Delon, la solitude d’un fauve, Réalisation: Serge Khalfon, Création et Présentation: Laurent Delahousse, 3 mai 2019, France 2