דף הבית » תרבות צרפת » מוזיקה צרפתית » ברברה – הגבירה בעלת דמות היגון מאת אביטל ענבר

ברברה - הגבירה בעלת דמות היגון מאת אביטל ענבר

הנערה היהודיה מוניק סרף, ברברה, היא אולי הזמרת הגדולה ביותר של צרפת בכל הזמנים, בזכות היותה בעת ובעונה אחת משוררת (“סופרת-שירים”, לפי הגדרתה), מלחינה, מבצעת — ודמות כה אנושית ומיוסרת. מתחרה יחידה יש לה לתואר הזה — אדית פיאף. אך פיאף, זמרת כבירה עם קול נדיר, היתה “רק” מבצעת.

רציתי להגדיר את ברברה כ”גדולת הזמרות היהודיות”, אך במחשבה שנייה, התואר לא היה מוצא חן בעיניה. לא מפני שהתכחשה ליהדותה, אלא משום שהגדירה את עצמה, בפשטות, Une femme qui chante — “אישה ששרה”. שנות ה-60 הפכו אותה בבת אחת לכוכבת-על לצד בראסנס, מונטאן וברל, שהיו מושאי הערצתנו, אנו תלמידי התיכון ואחר-כך הסטודנטים הצעירים של הגדה השמאלית. ברברה, מבחינתנו, היתה גם היא “מאסט” מוסיקלי של השנים הללו. לא עסקנו בביוגרפיה שלה, בוודאי לא ביהדותה (שהתחוורה לי רק כעבור שנים רבות). היא היתה קול ייחודי בסיקסטי’ז — ובחלוף השנים, קול המתעלה מעל הזמן והמקום.

הקשר המסובך עם אביה

מוניק סרף (Serf, כלומר צבי), נולדה ב-1930 בפאריס, בת לאסתר ברודצקי ממולדביה ולז’אק סרף, יהודי מאלזאס. התקרבות הנאצים לבירת צרפת אילצה את המשפחה לברוח, עד שמצאה מקלט בעיר טארב שבדרום-מערב צרפת. מוניק למדה בבית הספר, והסתירה, כמובן, את יהדותה. בתום המלחמה שבה המשפחה לפאריס — והתפרקה. האב עזב, והיא נשארה עם אִמה.

שירה הנפלא “נאנט” (Nantes) מתאר את נסיעתה הבהולה אל ערש דווי של אביה. מתקבלת שיחת טלפון, שהיא משחזרת בשיר: “בואי מהר, אין הרבה תקווה, הוא ביקש לראותך”. היא מאחרת. האב כבר מת, ובחדר שבקצה הפרוזדור, באור החיוור והקר, קמים לקראתה “ארבעה גברים בבגדי שבת”. היא שרה את אהבתה לאב המת, שלא ראתה שנים רבות, ושלפני מותו “לא היה סיפק בידו להתחמם בחיוכי”. היגון טבוע בפניה כשהיא שרה אותו, ואפשר לשער שהוא על מות אביה, ועל ההחמצה. את השיר השלימה רק ארבע שנים אחרי שנכתב.

בזכות סרט יוצא-דופן על ברברה שהוקרן לפני שנים בערוץ ארטה, התגלה לי לראשונה הקשר בין חייה לשיריה. הסרט עורר בי שוב את הרגשות והרטט של ההאזנה ליצירותיה בנעורי. ברברה אמרה תמיד, שבשביל לכתוב, עליה לחיות (את הדברים). מן הסרט נודע לי, שבמלחמה, והיא בת עשר, סבלה התעללות מינית מצד אביה, שאחר-כך נטש אותה עד יום מותו. היא רצתה לסלוח כי “יצאה מזה, בזכות הזמרה” — ולא הספיקה. הצער שהיא מביעה ב”נאנט” הוא על שלא היה סיפק בידה לומר לאביה שהיא סולחת לו. הסרט הוא המקור הראשון שמצאתי בו התייחסות לחוויה הנוראה, “מעוררת הפלצות”, שחוותה. אבל היום העניין מצוין גם בוויקיפדיה.

חוויית הילדות הנוראה מסבירה גם את שירה הנוגה “ילדותי” (Mon Enfance), אחת מיצירותיה העזות והמרגשות ביותר, על השיבה הקשה אל עיר נעוריה טארב, אל הבית שגרו בו כשהיו היא והוריה “אנשים מחוץ לחוק”, יהודים המסתתרים מהנאצים. אך כשהיא שרה: “זכרונות הילדות הם הגרועים בזכרונות”, היא אינה מתכוונת רק למלחמה.

תחילת הקריירה של ברברה

בפאריס, אחרי המלחמה, למדה זמרה ושרה באופרטה, אך עקב קשיי ממון משפחתיים נלקח ממנה הפסנתר משוש נפשה. סופה שרבה עם אמה, עזבה את הבית והתגלגלה לבריסל. היא לא הכירה שם נפש חיה, ושוטטה ברחובות, ובלבה חלום קבוע — לשיר. היא התחילה להופיע בקברט בעיר שארלרואה כברברה ברודי – שם אימה היה ברודצקי. אחרי-כן בבריסל, במועדון סטודנטים, שרה משירי הזמרת הנערצת על כל הצרפתים, אדית פיאף, שהיתה אז בשיא תהילתה. ברברה עמדה כמותה על הבמה, שתוּלה בחוסר חן. אך שירי פיאף לא התאימו לה, וקהל הסטודנטים יידה בה חפצים מכל הבא ליד. היא הבינה שעליה לבנות רפרטואר משלה. היא שרה משירי הזמר-המשורר ליאו פרה (Ferré) ומשירי משוררים אחרים, ועם שירים לא פשוטים בתכלית מעין אלה הופיעה במועדון הספרותי הסוס הלבן והיתה לכוכבת המופע. זו היתה הצלחתה הראשונה, שנמשכה כשנה. במהלכה גם הוציאה תקליט ראשון.

ב-1956 שבה לפאריס, ונתקבלה למועדון ל’אקלוז (Ecluse), הסכר, על הגדה השמאלית של הסן. עם פסנתר וללא מיקרופון, היה עליה להתמודד עם קהל מפונק ששתה, שוחח ולא היה קשוב לאמנים. במשך שש השנים הבאות הודבקה לה תוית מגבילה של זמרת קברט, וסטיגמה משוללת-יסוד של “אינטלקטואלית”, שמנעו בעדה מלהתקדם ולהגשים את חלומה: לשיר על במה של מיוזיק הול. היא חלמה על בובינו, המיוזיק הול המוביל של הגדה השמאלית. אך מנהלים ואמרגנים לא סברו שתצליח בפני קהל עממי גדול.

ועדיין שרה שירים של אחרים — ברל, בראסנס, אזנאבור. עקב עכבה בכתיבה, כהגדרתה, עדיין לא כתבה מאומה משל עצמה. שיחת הטלפון בעניין אביה, שנתקבלה בדצמבר 1959, שינתה את חייה בבת-אחת והפכה אותה למלחינה ומשוררת — ולכוכבת-על. היא כתבה בעמל וביסורים את “נאנט”, ובו החלה לגבש את הסגנון הכה ייחודי שלה: שירים רגישים וענוגים, מלוטשים לעילא, עם הומור קל ואירוניה דקה.

תחילת שנות ה-60 היא תקופת הפריצה והנסיקה לצמרת. תחילה, הופעות בתיאטרון קאפוסין, שם באה לאוויר העולם הדמות ברברה, הזמרת-המבצעת האחת והיחידה של שיריה, “הגבירה בחום” — דמות דקיקה בבגד כהה, פנים מזוותות צרות, שיער כהה קצרצר, עיניים ענקיות, תנועות עדינות של ציפור — ויד שמאל המתנפנפת מעלה להדגיש את סוף השיר. אחרר-כך בובינו. בראסנס היה כוכב ראשי, היא כוכב משנה, ושרה במחצית הראשונה של הערב. הוא העניק לה הזדמנות, והיא גנבה לו את ההצגה. הצלחתה היתה אדירה. “הגיע הזמן, אחרי עשר שנים של בית-ספר,” אמרה. “אלמלא באה ההצלחה, לא הייתי ממשיכה עוד זמן רב”.

כעבור שנה היא שוב בבובינו, הפעם ככוכבת ראשית. הבכורה היתה אירוע תקשורתי בקנה-מידה לאומי. ברברה הוכרה כשוות-ערך לגדולים ביותר, ברל, בראסנס ופיאף, מקורות השראתה. כל צרפת כבר הכירה את הדמות, את אופן הגשת השירים המופלאה, את הקול הכובש. כל קהל מצא בה תכונות המדברות ללבו. בתוך שנתיים, היא היתה הכול לכולם.

ברברה הוציאה תקליט ראשון של שיריה, Mourir pour Mourir, מילולית למות בשביל למות, במשמעות של “אם כבר למות, אז…”  — והבחירה שלה היא למות צעירה — תקליט נפלא שהאזנו לו מאות פעמים. מאז, במשך שלושים שנה, יצרה ושרה את חייה כאישה.

“לא יכולתי לשיר שירי אהבה שכתבו גברים,” אמרה, ולפיכך התחילה לכתוב שירי אהבה של נשים.הראשון שבהם הוא Dis, quand reviendras tu, “אמור, מתי תשוב”, רווי רגש וערגה, אך כתמיד עם חיוך, ללא ייאוש.

היא כתבה שירים רציניים עם רגש והומור ושירים קלילים יותר, משעשעים, ובכל אחד מהם מקופל סיפור מלוטש עד הפרט האחרון. כל שיר הוא כיהלום. עד שאפשר לתהות אם היא רק משוררת, או שמא כותבת רומנים בזעיר-אנפין. מעין מארגריט דיראס של עולם הזמר.ברברה לא ידעה סולפז’ ולא קראה תווים. היא ישבה ליד הפסנתר, ניגנה — היא היתה פסנתרנית מעולה — והימהמה לעצמה. אחר-כך זרקה מילים על הנייר. כך התחילה לידתו של שיר. הכל היה אינסטינקטיבי. כשהגיע שלב העיבוד עם הנגנים, ביקשה מהם להפיק צלילים ועיבודים שלא ידעה להגדיר בשם, והשמיעה קולות משונים, שהם ניסו לתרגמם לשפת כלי הנגינה. העיבוד שהכתיבה התברר תמיד כקולע.

ברברה סבלה מנדודי שינה. היא כתבה בלילות, בהתלהבות ובלהט, ובו ברגע שבדל של שיר התגבש ברוחה, היה לה צורך בזולת. בביתה ישן אחד הנגנים, והיא היתה מעירה אותו באמצע הלילה ומבקשת שיבוא לשמוע. היא לא שעתה תמיד לדעתו — אך הוא היה בבחינת קהל ראשון, שבנוכחותו הלך השיר והתפתח.את מציאת המילים הנכונות ביותר להביע את רגשותיה חוותה כמאבק שאין קשה ממנו. אך דווקא כשהשתלט עליה הדיכאון, נכתב כמעט מאליו השיר הנפלא Le mal de vivre, “מועקת החיים”. “אני כותבת שיר כמו שאני כותבת מכתב, אבל אין לי כישרון לכתוב לפי הזמנה. אני צריכה לחיות בשביל לכתוב,” הסבירה.

ב-1965 נהרגה חברתה הטובה ליליאן בנלי בתאונת דרכים. ברברה היתה בהלם, ובקושי רב חיברה את “הקנטטה הקטנה”, שיר מספד. “כה קשה הקנטטה בלעדיך, יש לי רק את לבי ועשר אצבעותי כדי לכתוב אותה…”

https://youtu.be/-WfX8rUXBi0

אף שלא רצתה לשיר בגרמניה, נסעה פעם לגוטינגן להופיע בפני סטודנטים. הפסנתר שבאולם לא נשא חן מלפניה — בקפריזיות דרשה פסנתר כנף, ולא, לא תשיר. הסבלים שבתו. הסטודנטים התגייסו להוביל פסנתר כנף לאולם. היחס החם כה נגע ללבה, עד שחיברה את “גוטינגן” היפה, שיר הפיוס שלה, כיהודייה ניצולת שואה וכצרפתייה, עם חלקים מגרמניה. אחרי שסלחה לאביה, מחלה גם לגרמנים. את התקליט ובו “גוטינגן” שרה גם בגרמנית — הפעם היחידה ששרה לא בצרפתית: היא היתה מוכרת יותר ויותר ברחבי העולם, והבינו אותה בשפתה.

ברברה פחדה מהכישלון, וגם מההצלחה — “כי מה יהיה אחר-כך?” תהתה. ב-1966, והיא בשיא תהילתה, שקעה בדיכאון עמוק וביקשה לפרוש. מעמד של כוכבת-על לא התאים לה והיא תיעבה זאת. היא לא אהבה את הדמות ברברה, שנאה מצלמות וקרעה את תצלומיה. “לא סובלת איך שאני נראית”. “פרצוף של פיראט”, אמרו לה בבדיחוּת הדעת. “אני מעדיפה פנים של אישה”, השיבה, ושקלה ברצינות לתקן את האף הנשרי שלה. במשך עשרים-ושתיים שנה לא ראו אותה באולפני טלוויזיה.

המקצוע המפלצתי

הבמה, זה מה שאהבה באמת. היא היתה חיית-במה. נעה ונדה ברחבי צרפת, מעיר לעיר, לעיתים ערכה 300 הופעות בשנה. כל קונצרט היה כמו מיסה, שמכינים אותה בקפדנות. בכל יום נאבקה מחדש עם מנהלי אולמות על כל פרט. הכול היה חשוב לה. לפני המופע, הסתגרה שעות בתא ההלבשה, עם חפצי-הפֶטיש שלה, ותלבושת הבמה הכהה שאסור היה לאיש לגעת בה. פולחן האיפור הממושך, שבמהלכו מוניק הפכה לברברה, היה כטקס הכנת הקורבן.

היא אהבה לשמוע את המולת הקהל הנאסף. אז היתה נכנסת מאחורי הקלעים הדמות הדקיקה, בעת ובעונה אחת פשוטה ותיאטרלית. “אני לא מתאימה למקצוע”, אמרה פעם. “רגע הכניסה לבמה, שבו צריך להחליט החלטה ‘אני נכנסת’ — מפלצתי. אבל מרגע שאני על הבמה, הכול נשכח.”

ברברה - תצלום משנת 1965. מקור צילום: ויקיפדה.
ברברה – תצלום משנת 1965. מקור צילום: ויקיפדה.

הקהל שלה נעשה צעיר יותר ויותר. ההדרנים התארכו ונמשכו עשרים דקות. לעיתים, העלתה בני-נוער על הבמה, סביב הפסנתר, תבעה “שקט מוחלט, שלא אשמע זבוב מעופף” — ושרה, מוקפת מעריצים מתמוגגים.

ב-1969 החלו ההופעות באולימפיה, המיוזיק הול מס’ 1 בפאריס, הופעות בקופות סגורות — כל הכרטיסים נמכרו מראש לחודש שלם. היא שרה על הייאוש, על הפחד לאבד את האהבה, שהוא הנוקב מכולם. בסוף ההופעה האחרונה הודיעה, מאחורי הקלעים, על פרישתה. הכול היו המומים. “כבר עשרים שנה אני מברברת”, הסבירה. “לא יכולה להמשיך כך. אני לא פורשת לגמרי, אולי אמשיך לכתוב, פה ושם גם אופיע. אני מתנתקת מהמערכת. המקצוע שלי הוא מקצוע הרפתקני. אני הרפתקנית. אבל בצורה שבה אני עובדת, אני כמו פקידה. אני הדודנית, שיודעים שתשוב לבקר בשנה הבאה”.

הבריחה מחיי השִגרה המשמימים הביאתה לעשות סרט על חופי הים הצפוני עם ז’אק ברל, שחקן ובמאי שפרישתו מהופעות היוותה עבורה מופת. ברל היה חבר ותיק משנות בריסל, וייתכן שהיו פעם נאהבים. אך ברל מת, ו”השמש שחורה” — כשם אחד משיריה הנודעים.

ב-1973 עקרה מפאריס לכפר פלסי שעל גדות נהר המארן, אל בית סגור ומסוגר ולו גינה פנימית. הנדודים תמו. היא גרה לבדה — היו לה אהבות סוערות לרוב, אבל “לא הכישרון לחיות בזוג”. היא חיתה עם הבדידות, עוד שיר נפלא שלה, ששרה עם חיוך קל בזווית הפה: “אין לי נטייה לאסונות, ואם כבר למות, אז למות מאהבה”. לילה אחד, מועקת החיים והבדידות נעשו קשים מנשוא, והיא מנסה להתאבד. גם אירוע זה הוליד שיר, חייכני כמובן, שבו היא קובעת ש”מוטב לחיות בגיהנום מלהיות מת בגן עדן”.

ברברה היתה דמות טרגית-קומית, עם כאב אדיר והומור כביר. מקורביה העידו עליה שהיתה בלתי-צפויה לחלוטין. שליטתה המוחלטת בשפה איפשרה לה לקטול בהבל-פה. ידעה להיות נחמדה, להצחיק עד כאב — וגם להשתולל. “אישה בלתי-נסבלת, אישה יוצאת מהכלל”.

היא היתה בזבזנית להחריד. אהבה לצאת במסווה למסעי קניות מטורפים, לרכוש מכל דבר עשרה פריטים. פקדו אותה בולמוסים של רכישת מותרות, של רכישות של בגדים, בעיקר נעליים, וגם עטים, תכשיטים… הולדת כרטיסי האשראי עוררה בה חדווה עצומה: “נפלא! לא צריך לשלם”. נאלצו לקחת ממנה את הכרטיס. בכל עיר ששרה בה, הותירה אחריה סוחרים מאושרים. היא היתה קשורה לחפצים, ובאותה מידה גם נכונה מיד לוותר על כל דבר גשמי — עקבות התקופה שבה היתה חסרת-כול. תאוות הרכישה היתה מלווה בהיעדר צורך אמיתי. “יש לך שעון יפה,” אמרו לה. “קח!” השיבה.

בראשית 1974, לפני תום מלחמת יום הכיפורים, באה לישראל. שמענו אותה בתל אביב, נסענו אחריה לחיפה, שם גם שוחחנו. בחיפה הקלטתי אותה, ממושבי, ברשמקול פשוט. במקרה מצאתי את הקלטת 28 שנה אחר-כך, והאזנתי לה: וזו היתה חוויה כמעט מיסטית. ב-1981, לאחר פרישה ממושכת, שבה לבמה. ליתר דיוק, לזירה. עוד חלום שהגשימה: לשיר באוהל ענקי של קרקס, שהוצב על מגרש ריק בפרבר של פאריס. מדוע קרקס? למשפחתה המולדבית היה קשר עם חוגי הקרקס. שלושים שירים במופע, חודש שלם של הופעות, הצלחה עצומה. שוב, הקהל צעיר מאוד, והיא נותנת את עצמה לנוער הזה.

במשך שנה בתקופה זו, הקדישה את עיתותיה וכוחותיה למאבק באיידס. ביקרה בבתי–סוהר, בבתי–חולים. בכל הופעה הפנתה פנייה נרגשת, בהומור כמובן, לקהל הצעיר, וביקשה, ממש התחננה, שישימו קונדום. היא החזיקה קו פתוח, יומם ולילה, לחולים ולסתם אנשים שרצו לשוחח איתה.

חמש-עשרה שנותיה האחרונות התחלקו בין הבית בפלסי לכמה סיבובי הופעות. באחרון, בריאותה כבר היתה בכי רע. הסיבוב הסתיים ב-1994 בעיר טור: היא לא היתה מסוגלת להמשיך. זו היתה הופעתה האחרונה, והיא בת 64. מבין 250‑300 השירים שכתבה והקליטה, שירי שנות ה-60 וראשית שנות ה-70 הם שייזכרו לנצח. היא החלה לכתוב בגיל שלושים, ובשיריה הראשונים, הנוקבים, היתה עוצמה של הר געש המתפרץ פתאום. יש בשיריה אלה בשלות לצד רעננות. הם פשוטים ומעמיקים. יש בהם ראשוניות, ובה בעת הם נשמעים כיצירותיה של אמנית ותיקה ומנוסה. מאז 1994 הסתגרה בביתה, מתאבלת על חייה כאישה. היא כתבה אוטוביוגרפיה, הוסיפה לחבר שירים ואף חשבה להקליט תקליט. היא נפטרה בנובמבר 1997. במכתב שכתבה לפני מותה אמרה, ש”צריך אדם להיות נאמן לאמת שלו, לפחד תמיד אך להתקדם בלי הרף”.

הספר תמונות פריזאיות

הכתבה שקראתם הרגע היא פרק מהספר “תמונות פריזאיות” שכתב אביטל ענבר וניתן להשיגו בתור עותק אלקטרוני בחנות מנדלי מוכר הספרים. באמצעות ספר זה תתוודעו לגדולי הספרות הצרפתית אותם תרגם אביטל ענבר ולגדולי זמרי השאנסונים כגון איב מונטאן והמשורר/זמר ברסאנס אותם הכיר הסופר באופן אישי. אך זה עוד לא הכל, תוכלו לקרוא גם על יחסי האהבה-שנאה בין צרפת לישראל ולהנות משני תרגומים של “סיראנו דה ברז’ראק”, האחד נעשה על ידי אביו של הסופר והשני נעשה על ידי דורי פרנס כ-80 שנה מאוחר יותר. בקיצור חגיגה של תרבות צרפתית וספר חובה לכל פרנקופיל.

 

אהבתם את הכתבה?

אני משקיע באתר אינסוף שעות בחודש (בכיף גדול) על מנת להביא לכם את הכתבות האיכותיות ביותר שיהפכו את תכנון הטיול שלכם לצרפת לקל ומהנה. רוצים לעזור לי לפתח את האתר ולהמשיך לספק תוכן איכותי ובחינם?

האמת שאין דבר פשוט מזה. אם במקרה אתם נוסעים לצרפת תוכלו לתמוך באתר על ידי הזמנת מלונות, דירות, כרטיסים למוזיאונים ואטרקציות בפריז או מחוצה לה, מופעים ומסעדות (או בקיצור כל מה שאתם צריכים בשביל הטיול שלכם).  ההזמנות הללו לא יעלו לכם שקל אחד נוסף (חלקן אפילו יחסכו לכם כסף) אבל לי הם יתנו עמלה קטנה שתאפשר לי להמשיך ולהשקיע באתר על מנת להפוך אותו לטוב עוד יותר.

ואם לא יוצא לכם לנסוע לצרפת בקרוב ובכל זאת בא לך לעזור אשמח אם תשתפו את הכתבה כדי שגם החברים שלכם יהנו.

המון תודה מראש.

צבי חזנוב (הפרנקופיל)

הרשמה לעלון שלי

הכתבות המעניינות ביותר, מידע על טיולים בצרפת, הרצאות, ערבי שאנסונים ועוד דברים שפרנקופילים אוהבים אצלך במייל פעם בשבוע.

הבטחה של פרנקופיל – מכיוון שאני לא נפוליון אין לי שום כוונה להפגיז את תיבת הדוא”ל שלך.