היא יפה. אפילו יפה מאד. “היפה ביותר בצרפת” ? לא יודע. אין בצרפת כפרים לא יפים. כולם מתוקתקים, פרחוניים, נקיים, רואים את תשומת הלב שהוקדשה לכל פינת מדרכה. אבל עכשיו אנחנו בענין רושפור-אנ-טר, אז ניתן לו את הכבוד. הנה סרטון קטן בשביל לפתוח את התיאבון (אם אינכם יודעים צרפתית אל דאגה, את כל המידע החשוב תקבלו בהמשך הכתבה):
היכן זה ?
ואיך מגיעים (מהטירה שלנו כמובן):
הגענו.
טעימה קלה, לפני שנתחיל:
שימו לב: במגרש החניה שבכניסה, יש שתי עמדות תשלום. בדרך כלל אחת לא עובדת. זו שקרובה לכניסה. יש עוד אחת בעומק. יש שירותים ציבוריים נקיים, ליד הכניסה.
רוב העניין, לטעמי האישי, הוא פשוט לשוטט ברחובות, ולהתפעל מהבתים. אבל בשביל זה לא צריך כתבה. וצבי רצה כתבה. אז הנה האתרים המרכזיים:
- מגרש החניה. 2. לשכת התיירות. 3. גן הטירה. 4. חורבות הטירה. 5. מוזיאון נאיה. 5.5. (כי שכחתי) הכנסייה 6. בית הכובסות. 7. בית הפליקן.
ההיסטוריה של רושפור
עכשיו היסטוריה. הטירה שסביבה צמח הכפר נוסדה כנראה בסביבות 1100 לספירה, ונקראה אז Roche-Forte (“סלע מבוצר”). יכולתי לכתוב קצת על ממצאים מתקופות האבן והברונזה שהתגלו במקום, אבל צבי לא שותף לאהבתי את יצירותיהם של מי שלא דברו צרפתית, אז נעזוב.
כמאתיים שנה מאוחר יותר, הדוכס ז’אן השני, הותיר לנו עדות כתובה על החלוקה המדינית של ברטאן. ממנו ידוע לנו, שרושפור-אנ-טר היתה חלק ממחוז Vannes, ותחילה הוצמדה לסניוריטי של Elven, אבל במהרה הפכה לסניוריטי עצמאית.
חשיבותו האסטרטגית של המקום היתה בשליטתו על הדרך הראשית מנמל La Roche-Bernard, בשפך הווילאן לאוקיינוס, לפנים הארץ: לערים Malestroit ו- Ploërmel. כך הפך מה שהיה כפר קטן לעיירה גדולה למדי. במשך כ- 300 שנה, עד למאה ה- 15 לספירה, שלטו במקום רוזני משפחת רושפור.
המפורסם ברוזני רושפור היה Thébaud III de Rocheort, שלחם – יחד עם אחיו Guy – לצד Charles de Blois בקרב Auray.
קרב Auray, שהתנהל – כמה מפליא – ליד העיר Auray, בשנת 1364, היה אחד הקרבות המכריעים ב”מלחמת מאה השנים” (שארכה 116 שנים, בין 1337 ל- 1453 לספירה). המלחמה הזו פרצה והתנהלה עקב הסכסוך בין אנגליה לצרפת, על רקע תביעת המלכים האנגליים לזכויות, נחלות ואף כתר בצרפת. בסיומה נאלצה אנגליה לוותר על תביעותיה, ואיבדה את אחיזתה בצרפת, למעט אזור קאלה.
רוזני רושפור לחמו לצד מלך צרפת, כנגד האנגלים שתמכו בז’אן דה מונפור. קרב Auray ייזכר בהיסטוריה הצרפתית כאחד משלושת התבוסות הגדולות שלהם במלחמת מאה השנים, יחד עם קרבות קרסי ופואטייה. היתה זו גם תבוסתו הראשונה של המצביא ברטראן די קלאן, ועל כך תוכלו תוכלו לקרוא בכתבתו של צבי ברטראן די גקלן – גיבור המלחמה הצרפתי שהיה בעצם ברטוני.
קשה להפריז בחשיבותן של תבוסות אלו, אף שלכאורה למרות כל אלו ניצחה צרפת במלחמה. התבוסות ציינו את סוף עידן האבירות, ובמידה רבה גם את סוף התקופה הפיאודלית, שנשענה על האביר הרוכב, עטוי שריון כבד. אפשר אולי להשוות זאת לירידה במשקלו של הטנק המודרני בשדה הקרב העכשווי, עם הופעת טילי ה-נ.ט. הזולים והזריזים.
מאד הייתי שמח להעמיק בפרשנותי הצבאית, אבל הקשר שלה לרושפור-אנ-טר הולך ונחלש. בכל אופן, משהו הספקתי.
עם מותו של Thébaud בקרב Auray נעלמה השושלת ששלטה ברושפור, כי לאחיו Guy לא היו ילדים שירשו את התואר.
כך עברה העיירה לשליטת משפחת Rieux-Rochefort, שתחתיה שגשגה עוד יותר. אחד מבניה המפורסמים היה ז’אן השני, שלחם עם המצביאים די קלאן וקליסון (לסירוגין, מן הסתם, כי השניים לחמו זה בזה). ידוען אחר היה פייר רושפור, שהגיע כבר בגיל 28 לתפקיד מרשל (מקביל, בערך, לאוגדונר אצלנו) בצבא צרפת, בעקבות אביו. הוא לחם עם ז’אן ד’ארק בשחרור אורליאן, אבל לאחר מכן נפל למארב של תומכי אנגליה, ומת בשבי.
אפשר להאריך עד בלי קץ בתולדות רוזני רושפור, אבל הגיעה העת לציין, שבעוד האצילים מביאים כבוד לעיירה, את הלחם והיין הביאו בעלי המלאכה המקומיים: האורגים, הסתתים, הבנאים, הנגרים, השענים. במאה ה-16 נבנו הבתים שברחובה הראשי של רושפור, והנה נקרתה בדרכי ההזדמנות לעזוב את ההיסטוריה ולגשת לשטח.
התמונה שהבאתי בפתח הכתבה היא של מסעדה הממוקמת ממש בתחילת הרחוב.
סמוך אליה, בצד שמאל, תראו באר עתיקה:
עוד כמה עשרות מטרים, ובצד שמאל מעדניה שמוכרת מאפה תפוחים פשוט נהדר:
בכיכר שבה לשכת התיירות המקומית (מספר 2 בתרשים) יש ספסלים:
וזה בדיוק המקום בו תפתחו את השקית בה מאפה הבצק החמאתי מכיל תפוח עץ נמס בפיכם:
נתקדם לאורך הרחוב הראשי עד למזלג ממנו מתפצלת דרך העולה לגן הטירה:
הגן (מס.3 בתרשים) יפה בהחלט להליכה איטית בשדרה המובילה לטירה:
מן הטירה (מספר 4 בתרשים) לא נותר הרבה, למעשה רק הקיר שבקצה השדרה. הטירה נהרסה לראשונה בשנת 1594, שוקמה, אבל נהרסה סופית במהפכה הצרפתית, לנגד עיניו של Marie-Paul, רוזן רושפור האחרון.
מימין לשרידי הטירה יש מוזיאון קטן, יוצא דופן: Naia Museum (מס.5 בתרשים). הוא קרוי על שמה של מכשפה מקומית, שככל הידוע לי, זקני הכפר במאה ה-20 עדיין זכרו אותה. בפועל יש במוזיאון תצוגה פנטסטית שקשה לתאר במלים. הכניסה 7 יורו.
נשוב על עקבותינו, ונחזור לרחוב הראשי, אך הפעם, כשפנינו לכיוון ממנו נכנסנו לכפר, נרד ימינה אל הכנסיה (מס.5.5 בתרשים). הכנסיה נקראת Notre-Dame de la Tronchaye.
על פי האגדה, הכנסיה נבנתה במקום בו הרועה-הקטנה-מן הגיא (המקומי) מצאה פסל של הבתולה מניקה את ישו, חבוי בתוך גזע עץ נבוב, לאחר שכנראה הוסתר שם במאה ה-12, בעת פשיטה של ויקינגים על הכפר. התאריכים לא בדיוק מסתדרים לי, כי פשיטות הויקינגים באירופה נפסקו עם נצחון ויליאם הכובש בקרב היסטינגס (1066 לספירה), אבל נניח לזוטות מול הנס שבמציאת הפסל.
ויטראז נאה מנציח את האירוע:
מן הקודש אל החול: נמשיך מן הכנסיה לנקודה 6 בתרשים: בית הכובסות.
הקשיבו היטב. רכילות בונה.
“שמעת? אומרים שאיזה צייר אמריקאי, אלפרד קלוץ, קנה את הטירה, ויבנה אותה מחדש…”
“מה את אומרת !!! האמריקאים האלה…”
מזל שהקשבנו.
ואכן, בשנת 1907 רכש הצייר אלפרד קלוץ, באמת אמריקאי, כמו שהרכלנית אמרה, את חורבות הטירה, ושיקם אותה.
כך היא נראית כיום:
אגב, פרט לשיקום הטירה, הקלוץ הזקן אחראי גם ליופיה של רושפור. בשנת 1911 הוא הכריז על תחרות נושאת פרסים, למי מתושבי הכפר שיקשט את ביתו בפרחים, ואת התוצאה אנחנו רואים כיום.
ועכשיו חברים, נקודה 7 בתרשים. בית הפליקן. היום זה בר-מסעדה, ששום דבר לא מייחד אותו מדומיו בכפר ובכל מקום בצרפת, למעט שמו, לכאורה: הפליקן, וגם בכך אינו יחיד.
אבל זה בדיוק הענין. השם. לראשונה נתקלתי בו בבואי לכתוב על מלטרואה וראיתי אותו מתנוסס בפינת בית ציורי מול הכנסיה:
ובכן, הסכיתו ושמעו: לפליקן, או ליתר דיוק לפליקנית-האמא (שקנאית, בשפתנו), יש מעמד מיוחד בכפרי צרפת. על פי האגדה, שמקורה במסורת קלטית עתיקה, כאשר אמא פליקן אינה מוצאת מזון לתת לגוזליה, היא מנקרת בבשר חזה, תולשת חתיכות, ומזינה את האפרוחים בדמה ובשרה.
כאשר פרצה הנצרות, עטו שליחיה על האגדה הזו, מסיבות ברורות: הרעיון של הקרבה עצמית בבשר ודם, מתאים במדויק לישו, שבפצעיו ודמו הוא גואל אותנו (טוב, אותנו לא, לנו הביא רק צרות).
אמנם, לאחרונה קמו אנשי מדע וטענו, שתצפיות של צפרים מנוסים הראו, שהפליקנים, זכרים ונקבות כאחד, אכן חובטים במקורם הענק על חזם, אבל לא כדי לתלוש ממנו בשר, אלא להיפך: לנקות את המקור משאריות דגים. אלא שאל לנו להקשיב לדברי הבל כאלה, שהרי אילו זו היתה האמת, מי היה קורא לבר-מסעדה ברושפור על שם העוף הזה ?
עד כאן להיום, פרנקופילים.
בונז’ור ואורבואה.