ממותניה ומטה – כאחת מבנות חוה.
ממותניה ומעלה – אין, אין יופי כיופיה.
יצאתי עם הפרנקופיל הראשי לתור את דרכי ברטאן ונתיבותיה. בעודנו חולפים על פני שלט דרכים שיגרתי, “MALESTROIT” צדה עינו הפרנקופילית שלטון-משנה: “Ville Médiévale”. עצרנו בחריקה. אמנם, אין עיר או כפר בצרפת שאין להם קומץ סמטאות מרוצפות אבנים ביינימיות, אבל את זה יודעת גם מלטרואה, ובכל זאת מכריזה ללא בושה על מרכולתה. אין מפתה כאשה חסרת בושה. התפתנו. חנינו. שוטטנו.
מצעד לצעד נפלו וחפרו פניו של הפרנקופיל. יש עוד הרבה כאלו, מלמל בצער. לא משהו, נאנח. לגרור לכאן אנשים? בשום אופן, סיכם. אפילו הנזירה שעל קלידי עוגב הכנסיה לא מהלה אכזבתו בנגינתה. לפני שיטביע יגונו ב Merde עסיסי, הסכמתי איתו למרות שלא הסכמתי, וחזרנו לרכב.
כשהגנרל מגיע לבקר ומזמין אותי למלטרואה
בלילה בא אלי הגנרל Audibert, והזכיר לי שמלטרואה היתה מרכז לוחמי הרזיסטנס בברטאן, במלחמת העולם השניה. הוא עצמו, הוסיף בצניעות, פיקד עליהם, עד שהגסטאפו עצר אותו במנזר האגוסטיני שבעיר. מהמנזר הזה צצו לפתע כמרים בגלימות הצמר השחורות. אנחנו צנחנים מצבא צרפת החופשית!
הצהירו, ומיד פשטו בגדיהם ואכן ראיתי את מדיהם המנומרים וצלבי לורן על כתפיהם. גם אם המנזר, איבון איימי בוביה, נדחקה אלי, ועל צווארה תלוי כוכב מחומש מצופה אמייל לבן. “אות לגיון הכבוד”, הסבירה בענווה. מהגנרל דה-גול עצמו קבלתי, למרות שאישית לא כל כך אהב שטיפלתי גם בפצועים גרמניים, עפעפה החסודה בריסיה.
הפרנקופיל אמר ששיש עוד הרבה כמו מלטרואה, מלמלתי. הגנרל התפוגג. הפרנקופיל אמר שלא משהו. הצנחנים התאדו. לגרור לכאן אנשים? בשום אופן, ציטטתי. אם המנזר סובבה אלי את התחת. נרדמתי.
אל דאגה, נשוב לגנרל, לכמרים המוצנחים ולאם איבון בוביה בסןף הכתבה.
התעוררתי משירת הסירנה.
כִּי הַסִּירֵנוֹת תִּקְסֹמְנָה בְּכִשְׁפֵי שִׁירֵיהֶן הַמְצַלְצְלִים
(האודיסאה, שיר 12, שורה 44, בתרגומו של שאול טשרניחובסקי)
הסירנה של ברטאן
“מדמואזל מלטרואה. סירנה”, הציגה עצמה, ויותר לא היתה צריכה לומר דבר. קמתי בבוקר, הנעתי וחזרתי למלטרואה.
כולו 50 קילומטר מ Manoir de la Chausée הטירה בה אני מתגורר (ובה גם אתם תוכלו להתגורר אם תרצו).
אז ככה: הסירנות, כידוע, ממותניהן ומטה צורת דג להן, וממותניהן ומעלה – נשים יפהפיות. זו, הסירנה מלטרואה, אף היא מתחלקת לשנים. ממותניה ומטה, כלומר קומת הקרקע של בתיה, היא ככל הדגים בים. כלומר: חנויות בגדים, בולנז’רי, פטיסרי, בוצ’רי, שרקוטרי, פאבים, מסעדות. אבל ממותניה ומעלה, כלומר קומותיהן העליונות של בתיה… זהירות! פעמיים נפלתי.
טעימה קלה ממה שנראה בהמשך:
ועכשיו – לדרך.
אנחנו נכנסים למלטרואה דרך גשרון כפול שעובר על הקישור של נהר ה- אוסט עם תעלת נאנט-ברסט.
קצת על תעלת נאנט-ברסט
תעלה מלאכותית החוצה את ברטאן לאורכה, מנאנט בדרום ועד ברסט בצפון. מי שהחליט על בנייתה היה נפוליאון, בעקבות המצור שהטיל הצבא האנגלי על ברסט. הרעיון היה ליצור נתיב מים פנימי, שלא יהיה נתון לאיומי צי עוין מכיוון הים. הבניה החלה ב- 1811, ונפוליאון השלישי חנך אותה ב- 1858.
אורכה של התעלה כ- 360 ק”מ. לא פחות מ 238 תאי-ציפה מאפשרים העלאה והורדה של סירות, כדי להתגבר על הפרשי גובה. כיום איבדה התעלה את חשיבותה הצבאית והמסחרית, בהיות התעבורה היבשתית והאוירית שימושית יותר, אך היא עדיין יפה ונוצצת.
ליד המרכז הביניימי יש תחנת מידע לתיירים, שם, אם אינכם סומכים עלי, תוכלו לקבל עלון עם מפה ולבדוק אם המידע שאביא כאן נכון ומדויק. במפה מסומנים האתרים העיקריים ובעלון הסבר קצר עליהם.
תחנה מס.2: בית העיריה של מלטרואה
אתר מס.1 הוא, איך לא, בית העיריה. בחזיתו ה ,coat of arms שלט הגיבורים של מלטרואה, ועליו הכתובת “זה אשר סופר את כספו איננו מלטרואני“. בדקתי אצל הבחור בפאב ממול. לא רק שספר את כספו, אפילו את המטבעות שנתתי בעבור הבירה שלי – ספר גם ספר. הנה הוא שם, מאחורי, המתחזה הלא-מלטרואני הזה.
תחנה מס.2: כיכר העיר. רחבה מלבנית שלאורכה בתי קפה ופאבים.
הבתים העתיקים משלבים בניה באבן עם קורות עץ אלכסוניות.
תחנה מס. 8 בית הפליקאן
מדוע פליקאן? כי הפליקאן, שקנאי בלשוננו, הוא סמל נוצרי נפוץ בכנסיות ובאביזרי קודש, קתוליים בעיקר. מקור הקדושה הוא באגדות עתיקות, שקדמו להופעתו של ישו. לפי אגדות אלו, כאשר אמא-שקנאית אינה מוצאת מזון לגוזליה, היא מנקרת את החזה שלה, ומאכילה את העוללים בבשרה ובדמה. מכאן ברור הקשר לישו.
האטרקציות העיקריות הן בקומות העליונות: פסלים מוזרים.
תחנה מס.9 – בית truie qui file la.
שווה לתת מבט קרוב יותר:
לדברי העלון, רואים בתבליט האבן הזה חזיר רץ על כדור, צייד נושף בקרן יער, גבר מכה את אשתו, כלב מאיים, ארנבת משחקת עם גוריה. חלק ראיתי, אולי, חלק אני מאמין שיש שם.
ואולי מהכיוון הזה ברור יותר:
נמשיך לחפש, בעיקר בקומות העליונות:
תחנה מס.14 – אוכל
בית המשמר. לשעבר קסרקטין בו גרו 400 חיילים ועמם 80 סוסים. היום זו מסעדה.
בקומת הקרקע נותרו שני קמיני אבן ענקיים, בתוך אחד מהם האיש-שעל-הגריל מכין עכשיו את הסטייק שלי:
בעוד הוא מוסיף שומן חזיר לאסכלה, אני מקבל את מנת הפתיחה: טרין ארנבת:
והנה מגיע הסטייק, או אם לדייק: Coeur de basse-côte de boeuf black angus
מקום כבר אין, אבל לא נוותר על קינוח:
את הר השוקולד, הקצפת, הגלידה והעוגיות הזה הזמינה קארן. אני הסתפקתי בקרם ברולה צנוע:
זה היה טעים, אבל אני לא יכול לזוז. וזו בעיה, כי השעה 2:30, ובעל המסעדה מחוייב, מטעמי מסורת, לסגור מיד.
נותר רק להתפלל:
שָׁמַיִם, בַּקְּשׁוּ רַחֲמִים עָלָי!
אִם-יֵשׁ בָּכֶם אֵל וְלָאֵל בָּכֶם נָתִיב –
וַ אֲ נִ י לֹא מְצָאתִיו –
הִתְפַּלְּלוּ אַתֶּם עָלָי!
(ביאליק, לא אני)
אז אם תפילה, מכאן לכנסיה.
תחנה 35 הכנסיה של מלטרואה.
כנסיית ז’יל הקדוש. Saint Gilles. ז’יל (בצרפתית) הוא בעצם אגידיוס, אחד מ-14 “הקדושים המסייעים”, שנחשבים ע”י הקתולים כיעילים במיוחד נגד מחלות שונות.
תוכלו לקרוא על תחומי התמחותם כאן.
כפי שניתן לקרוא, את כאבי הראש תפס אגאתיוס, מחלוקות במשפחה שייכות לאוסטתיוס, על מחלות מעיים אחראי ארסמוס, כאבי גרון בטיפולו של בלזיוס, מוות פתאומי (ניתן לריפוי? נראה שכן) – ברברה הקדושה, מחלות נפש – גאורגיוס, אפילפסיה הלכה לויטוס, רופאים (סוג של מחלה, עובדה) – פנטלאון, טיריאקוס לקח את “פיתויים על מיטת הגוסס” (?).
מה נותר לז’יל שלנו ? ד ב ר (plague) !!!
ביציאה מהכנסיה פגשתי שתי נזירות. לרגע חשבתי לבדוק, שמא אלה צנחנים מצבא צרפת החופשית, בתחפושת נזירית. במחשבה שניה ומפוכחת, ויתרתי.
באוירה דתית, בעקבות העלון, אני יוצא לחפש את תחנה 38, ב rue hurberdière.
על משקוף של מה שנראה כיום כבית מגורים רגיל, אני מוצא את הכתובת:
הכתובת היא בשלוש שפות.
הראשונה אמורה להיות בעברית, ולדברי העלון היא אומרת “בחסדך האמנתי יהוה”
אני רואה את “בחסדך”, את “האמנתי” אני לא רואה, והמלה השלישית היא “אלוהי”.
השפה השניה היא יוונית, ואם להאמין לעלון, שכבר איני מאמין לו, נאמר בה “דע את עצמך” (סוג של שפה נקיה לאוננות?).
השפה השלישית היא לטינית, ובה נאמר “הארץ היא רק תחנה קצרה, השמיים הם המולדת שאלוהים שומר לנו”. ניחא. אם התחנה קצרה, כדאי לנצל כל רגע.
פלאי האמונה.
אני יודע, לא שכחתי את הגנרל, הכמרים המוצנחים ואם המנזר.
תחנה מס.30. מנזר האגוסטינים.
המקום שימש כמפקדה אזורית ברטונית של הרזיסטנס, תנועת ההתנגדות הצרפתית לגרמנים בעת מלחמת העולם השניה. המפקד היה גנרל Louis-Alexandre Audibert. תחילה פעל מנאנט, אבל משעלו על עקבותיו עבר למנזר האגוסטיני במלטרואה.
זה לא הועיל לו, והוא נעצר על ידי הגסטאפו. עבר עינויים קשים, שהותירו אותו חרש באוזן אחת, אבל לא דיבר. גורש לבוכנוואלד, שם שוחרר לבסוף ע”י צבאותיו של גנרל פטון. לאשתו קלייר היה פחות מזל. היא נכלאה ברוונסברוק, שם הומתה בתא גזים, “על ידי לקיחת מקומה של ילדה בת 18” (זה מה שכתוב בגוגל).
הצדעתי לשניהם.
הכמרים המוצנחים. לדברי העלון, גם הם הגיעו למנזר האגוסטיני. מדובר בחיילי צרפת החופשית, שצנחו בלילה שלפני ה D-Day, יחד עם 24,000 אמריקאים ובריטים, במטרה לאבטח את האגפים של חופי הנחיתה בנורמנדי. ב- 18 באוגוסט הגיעו כמה מהם לכפר סן מרסל, הסמוך למלטרואה, שם הוקפו על ידי הגרמנים, ברחו ומצאו מקלט במנזר שלנו, כשהם מחופשים לכמרים. מובן שתחת הגלימות היו במדים, בתקוה שהדבר יעניק להם הגנה במקרה שיתפסו.
בטרם נגיע לאם המנזר, אני חייב לתקן טעות שגם אני נתפסתי לה פעם, עד שגיליתי את האמת.
נהוג לחשוב, שצרפת נכנעה לגרמנים כמעט ללא קרב. זה לא נכון. בשבועיים שבהם התנהלה עדיין הלחימה, נהרגו 92,000 צרפתים. אז נכון, האיסטרטגיה היה עלובה מלכתחילה (קו מזינו, “הארדנים אינם חדירים לשריון”, ועוד). אבל החפ”שים לחמו, ועוד איך.
Yvonne Aimée, ידועה גם כאיבון בובייה, אם המנזר. עבדה בו משנת 1927 עד מותה ב- 1951. הקימה מרפאה מודרנית, בה טיפלה בפצועי הרזיסטנס, אותם הסתירה, אבל גם בפצועים גרמנים. נעצרה על ידי הגסטאפו, עונתה, וברחה בדרך נס, כמובן. אחרי המלחמה קבלה את אות לגיון הכבוד, העיטור הצרפתי הגבוה ביותר, מקביל ל”צלב ויקטוריה” הבריטי ול”אות הגבורה” שלנו.
אני חושב שסיימנו.
נצא ממלטרואה דרך “הגשר החדש”, ממנו נשקף מראה נאה של גשר נוטר-דאם בו נכנסנו לעיר:
להתראות, פרנקופילים.
דני
רוצים להתגורר בטירה של דני?
אם אהבתם את הכתבה ותרצו לפגוש את דני באופן אישי אתם מוזמנים בחום לבוא ולהתארח אצלו בטירה. תוכלו לקרוא עליה עוד בכתבה הזאת.
