ממותניה ומטה – כאחת מבנות חוה.
ממותניה ומעלה – אין, אין יופי כיופיה.
יצאתי עם הפרנקופיל הראשי לתור את דרכי ברטאן ונתיבותיה. בעודנו חולפים על פני שלט דרכים שיגרתי, “MALESTROIT” צדה עינו הפרנקופילית שלטון-משנה: “Ville Médiévale”. עצרנו בחריקה. אמנם, אין עיר או כפר בצרפת שאין להם קומץ סמטאות מרוצפות אבנים ביינימיות, אבל את זה יודעת גם מלטרואה, ובכל זאת מכריזה ללא בושה על מרכולתה. אין מפתה כאשה חסרת בושה. התפתנו. חנינו. שוטטנו.
מצעד לצעד נפלו וחפרו פניו של הפרנקופיל. יש עוד הרבה כאלו, מלמל בצער. לא משהו, נאנח. לגרור לכאן אנשים? בשום אופן, סיכם. אפילו הנזירה שעל קלידי עוגב הכנסיה לא מהלה אכזבתו בנגינתה. לפני שיטביע יגונו ב Merde עסיסי, הסכמתי איתו למרות שלא הסכמתי, וחזרנו לרכב.
כשהגנרל מגיע לבקר ומזמין אותי למלטרואה
בלילה בא אלי הגנרל Audibert, והזכיר לי שמלטרואה היתה מרכז לוחמי הרזיסטנס בברטאן, במלחמת העולם השניה. הוא עצמו, הוסיף בצניעות, פיקד עליהם, עד שהגסטאפו עצר אותו במנזר האגוסטיני שבעיר. מהמנזר הזה צצו לפתע כמרים בגלימות הצמר השחורות. אנחנו צנחנים מצבא צרפת החופשית!
הצהירו, ומיד פשטו בגדיהם ואכן ראיתי את מדיהם המנומרים וצלבי לורן על כתפיהם. גם אם המנזר, איבון איימי בוביה, נדחקה אלי, ועל צווארה תלוי כוכב מחומש מצופה אמייל לבן. “אות לגיון הכבוד”, הסבירה בענווה. מהגנרל דה-גול עצמו קבלתי, למרות שאישית לא כל כך אהב שטיפלתי גם בפצועים גרמניים, עפעפה החסודה בריסיה.
הפרנקופיל אמר ששיש עוד הרבה כמו מלטרואה, מלמלתי. הגנרל התפוגג. הפרנקופיל אמר שלא משהו. הצנחנים התאדו. לגרור לכאן אנשים? בשום אופן, ציטטתי. אם המנזר סובבה אלי את התחת. נרדמתי.
אל דאגה, נשוב לגנרל, לכמרים המוצנחים ולאם איבון בוביה בסןף הכתבה.
התעוררתי משירת הסירנה.
כִּי הַסִּירֵנוֹת תִּקְסֹמְנָה בְּכִשְׁפֵי שִׁירֵיהֶן הַמְצַלְצְלִים
(האודיסאה, שיר 12, שורה 44, בתרגומו של שאול טשרניחובסקי)
הסירנה של ברטאן
“מדמואזל מלטרואה. סירנה”, הציגה עצמה, ויותר לא היתה צריכה לומר דבר. קמתי בבוקר, הנעתי וחזרתי למלטרואה.
כולו 50 קילומטר מ Manoir de la Chausée הטירה בה אני מתגורר (ובה גם אתם תוכלו להתגורר אם תרצו).
אז ככה: הסירנות, כידוע, ממותניהן ומטה צורת דג להן, וממותניהן ומעלה – נשים יפהפיות. זו, הסירנה מלטרואה, אף היא מתחלקת לשנים. ממותניה ומטה, כלומר קומת הקרקע של בתיה, היא ככל הדגים בים. כלומר: חנויות בגדים, בולנז’רי, פטיסרי, בוצ’רי, שרקוטרי, פאבים, מסעדות. אבל ממותניה ומעלה, כלומר קומותיהן העליונות של בתיה… זהירות! פעמיים נפלתי.
טעימה קלה ממה שנראה בהמשך:
ועכשיו – לדרך.
אנחנו נכנסים למלטרואה דרך גשרון כפול שעובר על הקישור של נהר ה- אוסט עם תעלת נאנט-ברסט.
קצת על תעלת נאנט-ברסט
תעלה מלאכותית החוצה את ברטאן לאורכה, מנאנט בדרום ועד ברסט בצפון. מי שהחליט על בנייתה היה נפוליאון, בעקבות המצור שהטיל הצבא האנגלי על ברסט. הרעיון היה ליצור נתיב מים פנימי, שלא יהיה נתון לאיומי צי עוין מכיוון הים. הבניה החלה ב- 1811, ונפוליאון השלישי חנך אותה ב- 1858.
אורכה של התעלה כ- 360 ק”מ. לא פחות מ 238 תאי-ציפה מאפשרים העלאה והורדה של סירות, כדי להתגבר על הפרשי גובה. כיום איבדה התעלה את חשיבותה הצבאית והמסחרית, בהיות התעבורה היבשתית והאוירית שימושית יותר, אך היא עדיין יפה ונוצצת.
ליד המרכז הביניימי יש תחנת מידע לתיירים, שם, אם אינכם סומכים עלי, תוכלו לקבל עלון עם מפה ולבדוק אם המידע שאביא כאן נכון ומדויק. במפה מסומנים האתרים העיקריים ובעלון הסבר קצר עליהם.
תחנה מס.2: בית העיריה של מלטרואה
אתר מס.1 הוא, איך לא, בית העיריה. בחזיתו ה ,coat of arms שלט הגיבורים של מלטרואה, ועליו הכתובת “זה אשר סופר את כספו איננו מלטרואני“. בדקתי אצל הבחור בפאב ממול. לא רק שספר את כספו, אפילו את המטבעות שנתתי בעבור הבירה שלי – ספר גם ספר. הנה הוא שם, מאחורי, המתחזה הלא-מלטרואני הזה.
תחנה מס.2: כיכר העיר. רחבה מלבנית שלאורכה בתי קפה ופאבים.
הבתים העתיקים משלבים בניה באבן עם קורות עץ אלכסוניות.
תחנה מס. 8 בית הפליקאן
מדוע פליקאן? כי הפליקאן, שקנאי בלשוננו, הוא סמל נוצרי נפוץ בכנסיות ובאביזרי קודש, קתוליים בעיקר. מקור הקדושה הוא באגדות עת