אירופה, עד לפני כמאתיים שנים (לפני המהפכה התעשייתית) הייתה מכוסה יערות. מאז ומעולם יערות אלה הקשו על השליטה והתחבורה. הרומאים פרצו, פה ושם, דרכים לנקודות העיקריות, אך נהגו לנצל את נתיבי המים, כדי לחדור לעומק היבשת.כשהקימו מחנותיהם, בחרו בד”כ במפגש נהרות, שיגן עליהם משני כיוונים לפחות ובה בעת יאפשר להם קו לאספקת צרכיהם. כך קרה, שברבות הימים, הצטברה אוכלוסיה אזרחית סביב אותם מחנות (משפחות, סוחרים ומיני בעלי מקצועות שונים לשרותם של הרומאים ואלה החיים סביבם). הצטברות אוכלוסיה זו, לימים, נהייתה לערים.
נתיבי המים באלזס כמקור חיים
מאחר שאירופה, כפי שאנחנו מכירים כיום, החלה התפתחותה עוד לפני המהפכה התעשייתית, הנהרות ולאחר מכן התעלות, הפכו לנתיבים הבטוחים והחשובים ביותר, בעיקר לשם העברת סחורות בכמויות גדולות. זאת לעומת ארה”ב, שאת התפתחותה היא חייבת לרכבת שלאחר המהפכה התעשייתית. כך כל ערי אירופה נמצאות על נתיבי מים – נהרות, תעלות, אגמים וימים.
מאחר שכך קרה, אירופה כוסתה ברשת מסועפת וצפופה של תעלות, המחברת כמעט כל עיר, ישוב ואגם.
כך בעיקר במערב אירופה. טירות נבנו במקומות מפתח לשליטה, לפקח ולגבות מיסים מהנעים באותם נתיבי מים. התנועה על נתיבי המים הייתה בעייתית, בעיקר במעלה הנהר ועוד יותר כאשר היה צריך להגיע למקום שהוא מעבר למפל, או מעל למדרגת גובה קרובה, כמו התחברות לאגם, הגבוה מנתיב המים. לשם כך, תחילה, משכו במעלה הנהרות את הספינות העמוסות בעזרת בני אדם הרתומים לסירות ו/או בעלי חיים כמו פרדות ושוורים. לאחר מכן המציאו את ההמצאה הפשוטה בגאונותה – את “תאי הציפה” כדי להעלות ספינות במדרגות התעלות או הנהרות ובכך להתגבר על הפרשי הגובה במעלה נתיבי המים.
שטרסבורג וגשריה
הויקינגים, שפלשו ופשטו אל תוך עומק היבשת, עשו זאת בעזרת מבנה סירותיהם המיוחד (שטוחות, המאפשרות להם כניסה לנהרות, בניגוד לספינות ים, הזקוקות ליציבותן לחתך עמוק, שם בתחתית החתך הזה שמים את משקולות היציבות) והאפשרות לקדמן במפרשים כמו גם במשוטים. אבל זה כבר סיפור לפוסט אחר. לואי ה XIV- עסק במלחמות, כמו בציד, לצורכי שעשוע וכעסק מעביר זמן. לצורכי שעשועי המלחמה שלו ציווה לבצר רבות מערי צרפת. אחת מהן הייתה שטרסבורג, שביצורה הופקד בידי מהנדס נבון במיוחד. נקודת החולשה העיקרית של שטרסבורג הייתה הגישה אליה ע”י הנהר איל. המהנדס המתוחכם לא רק שבנה סידרת גשרים כדי לחצות את פיצולי הנהר הזה בכניסתו לעיר, אלא שבנה במפתח הקשתות שלהם סכרים. כך שלעת סכנה נסגרו סכרים אלה ולא רק שלא הייתה כניסה לעיר דרך הנהר, אלא שהשטחים שבקדמת העיר הוצפו ושום צבא לא יכול היה לגשת דרך שטחי הצפה אלה לעיר. ואם לא די בכך- הוצבו תותחי ענק בגובה ירכתי ספינה, כדי להטביע כל ספינה, שנקלעה לשטחי הריגה אלה.
צילמתי את תאי הציפה בנהרות ובתעלות השונים. צילמתי את סדרת הגשרים עם כל סכריהם המגנים מאז על העיר, מכיוון תקיפה זה ואת חרכי התותחים שמולם (בסמיכות ובקו ראיה מהג’יט שלנו). צילמתי את זה באיל ובריין. כמו כן צילמתי את התעלות הנהדרות והרומנטיות, החוצות את קולמר. בעניין הריין אני חייב לציין תופעה שאת הפרשנות לה אתם בעצמכם תיתנו- הריין, כידוע מהווה גבול בין צרפת לגרמניה. במקום בו חצינו את הריין כדי לעלות על ספינה לסיבוב קצר על הריין הבחנו בתופעה שהיה קשה להתעלם ממנה. בצד הצרפתי התקבצו המוני ברבורים (צילמתי את תמי מסתובבת ביניהם) ובצד הגרמני הרעישו עולמות עננים שחורים של עורבים…
קצת על הכותב
נמרוד נגב (שמו המקורי הוא נורברט פלשטיין) הוא יליד פריז. גדל שם, עשה צבא כבר כאן… בתחילת דרכו עסק בהנדסת בניין, בהמשך למד גיאוגרפיה (מאוחר יותר הורה את המקצוע בתיכון ובמכללות). כמו כן הוא למד ארכיאולוגיה ועסק בנ”ל כ- 15 שנים 13 מהן כארכיאולוג מחוז. על מנת לראות תמונות נוספות מהפוסט הזה אתם מוזמנים להכנס לקישור הבא.
