טירת בוסי רבוטן (Bussy-Rabutin): מדריך ביקור והיסטוריה

|
עודכן לאחרונה:
|
טירת בוסי רבוטן (Bussy-Rabutin): מדריך ביקור והיסטוריה
תפריט ראשי
בקצרה
טירה בורגונדית שרוזן מוגלה מחצר לואי ה-14 הפך לחצר פרטית משלו, עם יותר משלוש מאות דיוקנאות וכתובות עוקצניות מתחתיהן.
  • מה יש שם: יותר משלוש מאות דיוקנאות מצוירים, שלושים ושמונה סמלים לפיצוח, אולם עם 65 מצביאים, המגדל המוזהב, וגנים על 12 הקטאר.
  • מעמד: אתר מורשת מוגן מ-1862, בבעלות המדינה מ-1929, מנוהל בידי מרכז האנדרטאות הלאומיות ומתויג “בתי המהוללים”.
  • איך מגיעים: ברכב ב-A6 יציאה 23 ואחר כך D980 ו-D954, או ברכבת למונבאר (20 ק”מ) או ללה לום-אלזיה (8 ק”מ) ומשם מונית או אופניים חשמליים.
  • כמה זמן: שעה וחצי בפנים ועוד שעה בפארק, וחצי יום למי שקורא את הכתובות.
  • מתי: פתוח כל יום פרט ל-1 בינואר, 1 במאי, 1 ו-11 בנובמבר ו-25 בדצמבר, עם הפסקת צהריים וכניסה אחרונה שעה לפני הסגירה.
  • כמה עולה: תשעה יורו לטירה ולפארק, ארבעה יורו לפארק בלבד, חינם עד גיל 18 ולבני 18–25 מהאיחוד האירופי.
  • ובונוס: מי שמחזיק כרטיס למוזאופארק אלזיה או למנזר פונטניי משלם 7.50 יורו, וגם ההיפך נכון.

יש טירות שאני רוצה לבקר בהן בגלל היופי שלהן, ויש טירות שאני רוצה לבקר בהן בגלל מי שהתגורר שם. טירת בוסי רבוטן (Château de Bussy-Rabutin) שייכת בבירור לסוג השני, וחיכיתי לביקור שם כבר שנים רבות.

מדאם דה סבינייה
מדאם דה סבינייה

זה התחיל אצלי ממדאם דה סבינייה. מרי דה רבוטן-שנטל (Marie de Rabutin-Chantal, 1626–1696), המרקיזה דה סבינייה, היא אחת הדמויות שאני חוזר אליהן שוב ושוב: אלמנה בגיל עשרים וחמש שהפכה את החופש שנפל בחלקה למקצוע, וכתבה מאות מכתבים שהם עד היום התיאור החי ביותר של המאה ה-17 בצרפת. בניתי מסלול טיול ברובע המארה הצפוני שהולך בעקבות הכתובות שבהן חיה, ודני אשכנזי כתב באתר על טירת רושה שלה בברטאן. מה שמעניין הוא שהקול שאיתו היא התכתבה ארבעים שנה, זה שדחף אותה לפרסם, זה שהמציא איתה סגנון כתיבה שלם, גר בבורגונדי. הוא היה בן הדוד שלה, רוז’ה דה רביטן, רוזן בוסי (Roger de Rabutin, comte de Bussy, 1618–1693).

אז קראתי כמה מההרפתקאות שלו, וכל דף בביוגרפיה שלו גרם לי לרצות להכיר אותו יותר. אדם שנכנס לבסטיליה כי עזב את הגדוד שלו כדי לחזר אחרי רוזנת צעירה, שהחמיץ את שרביט המרשל של צרפת בגלל בדיחה של מפקדו, שהשתתף באורגיה בשבוע הפסחא שסיימה את הקריירה שלו, ושכשהוגלה לאחוזתו הבורגונדית החליט לצפות את הקירות בשלוש מאות דיוקנאות של אנשי החצר שהדירה אותו, כל אחד עם משפט עוקצני מתחתיו. מכירים הרבה דמויות היסטוריות מרתקות יותר?

שדרת עצים בפארק של הטירה, מכוסה בעלי שלכת. צילום: צבי חזנוב
שדרת עצים בפארק של הטירה, מכוסה בעלי שלכת. צילום: צבי חזנוב

אז כשהתחלתי לתכנן את הטיול שלי בבורגונדי עם הורי לאוקטובר 2026, בוסי רבוטן לא הייתה מהטירות ש”נבקר שם אם יסתדר”. היא הייתה נעוצה בלוח הזמנים לפני שהיו לי מלונות, וחלקים שלמים מהמסלול נבנו כך שיאפשרו להגיע אליה בנוחות ובלי לחץ. הטירה יושבת בכפר בוסי לה גראן (Bussy-le-Grand) שבקוט ד’אור, בפינה שהיא לא בדיוק על ציר התיירות הראשי, ולכן שווה לדעת מראש איך מגיעים ומה פתוח מתי.

בכתבה הזאת אתם תמצאו קודם את כל המידע המעשי (שעות, הגעה, כרטיסים ומה אסור לפספס בתוך הטירה ובגנים). אחר כך נגיע למנה העיקרית ונלמד על ההיסטוריה המרתקת של המקום מהמאה ה-14 ועד השיפוץ האחרון, ולקינוח תקבלו המלצה על מסעדה מצוינת מול הטירה וכמה המלצות לינה באזור.

דרך אגב, טירת בוסי רבוטן הייתה חלק ממסלול הטיול שלי בבורגונדי, ושם תמצאו את כל ימי הטיול, המלונות והמסעדות.

טירת בוסי רבוטן מהחצר, עם המגדלים העגולים והגלריה המקושתת משמאל. צילום: צבי חזנוב
טירת בוסי רבוטן מהחצר, עם המגדלים העגולים והגלריה המקושתת משמאל. צילום: צבי חזנוב

מידע פרקטי לביקור בטירת בוסי רבוטן

ימים ושעות פתיחה

הטירה מנוהלת בידי מרכז האנדרטאות הלאומיות (Centre des monuments nationaux), ולכן השעות מסודרות ויציבות לפי שתי עונות (נכון לאתר הרשמי, אוגוסט 2026):

  • מ-15 במאי עד 14 בספטמבר: 09:15 עד 13:00, ואחר כך 14:00 עד 18:00.
  • מ-15 בספטמבר עד 14 במאי: 09:15 עד 12:00, ואחר כך 14:00 עד 17:00.

שימו לב לפרט שעלול להפיל לא מעט מבקרים: יש הפסקת צהריים, שעה בעונה החמה ושעתיים בשאר השנה, והמתחם נסגר בה לגמרי. הכניסה האחרונה היא שעה לפני הסגירה, כך שבחורף מי שמגיע ב-16:15 כבר לא נכנס. את הפסקת הצהריים אני ממליץ לנצל לארוחה ב-La Pause Rabutin, שנמצאת ממש מול שער הטירה (עליה תקראו בהמשך).

הטירה סגורה ב-1 בינואר, ב-1 במאי, ב-1 וב-11 בנובמבר וב-25 בדצמבר. בשאר ימות השנה היא פתוחה בכל יום, כולל בימי שני שבהם מוזיאונים צרפתיים רבים שובתים.

לפי אתרי התיירות של האזור מוצעים גם סיורים מודרכים בצרפתית: בחופשות הלימודים של חג כל הקדושים (Toussaint), חג המולד והחורף וכן מ-1 באפריל עד 31 במאי בשעות 10:15 ו-14:30, ומ-1 ביוני עד 30 בספטמבר בשעות 10:30, 14:30 ו-15:30. מי שמגיע באוקטובר, כמוני, כדאי לו לבדוק מול הטירה אם הביקור נופל בתוך חופשת חג כל הקדושים.

כיצד מגיעים לטירה

הכתובת היא rue du Château, בוסי לה גראן 21150.

ברכב. זו הדרך הנוחה, ובכפר כזה גם הכי הגיונית. מפריז או מליון נוסעים בכביש A6 ויוצאים ביציאה 23, ממשיכים ב-D980 לכיוון סמור אן אוקסואה (Semur-en-Auxois) ומשם ב-D954 לכיוון ונרה-לה-לום (Venarey-les-Laumes) ובוסי לה גראן. מדיז’ון נוסעים ב-N71 ואחר כך ב-D6 וב-D954. דיז’ון נמצאת 65 קילומטרים מהטירה. יש חניה במרחק 150 מטרים מהקבלה, ואין בטירה עמדות טעינה לרכב חשמלי: הקרובות הן בחניון ה-Super U בוונרה-לה-לום, שמונה קילומטרים משם, ובבניה-לה-ז’וויף (Baigneux-les-Juifs, מעניין איזה קשר יש למקום עם יהודים), עשרה קילומטרים. את הרכב כדאי להזמין מהארץ דרך אוטו שי, שיש להם דף הזמנות מיוחד לגולשי “פרנקופילים אנונימיים”.

ברכבת. האתר הרשמי מגדיר את הטירה כ”נגישה חלקית” ברכבת, וזה תיאור מדויק. יש שתי תחנות רלוונטיות: תחנת ה-TGV במונבאר (Montbard), עשרים קילומטרים מהטירה, שנסיעה ישירה אליה מתחנת Paris Gare de Lyon אורכת כשעה ורבע בקווים המהירים; ותחנת ה-TER לה לום-אלזיה (Les Laumes-Alésia) בוונרה-לה-לום, שמונה קילומטרים בלבד מהטירה. את הכרטיסים נוח להזמין מראש דרך Omio, שמרכזת את מפעילות הרכבות במסך אחד וחוסכת את ההתעסקות עם האתר הצרפתי.

הקילומטר האחרון. כאן מתחיל האתגר, ולכן שווה לתכנן אותו מראש. מהתחנה אין תחבורה ציבורית ישירה לכפר. האתר הרשמי מציע שתי אפשרויות: מונית, או אופניים חשמליים שאפשר לשכור ב-Super U בוונרה-לה-לום או במשרד התיירות. שירות ההסעות בהזמנה של Mobigo באזור (TAD 151) מקשר בין סמור אן אוקסואה למונבאר ואינו מגיע לבוסי לה גראן, כך שאין טעם לבנות עליו. משרד התיירות של מונבאר מפרסם רשימת נהגי מוניות מקומיים, ואת המונית מזמינים מראש. אפשר גם לשלב: לרשת ה-TER בבורגונדי-פראנש-קונטה יש שירות “מונית בהזמנה” שמסיע בין יישובים לתחנה הקרובה בתיאום עם כרטיס רכבת, בעלות של 3.50 יורו לאדם אם הנסיעה אינה כלולה בכרטיס, בהזמנה מראש עד היום שלפני הנסיעה.

הכפר מחובר גם לשבילי האופניים של תעלת בורגונדי (Canal de Bourgogne), ובאנדרטה יש מתלה לאופניים, אפשרות להשאיר חלק מהכבודה בקבלה, ואפילו לטעון סוללה חשמלית לפי בקשה. רוכבים על אופניים בבורגונדי? זה הסוג של יעד שנבנה בשבילכם.

כרטיסים ומחירים

מבט מהפארק אל הגנים הגיאומטריים ואל הגשר שמעל החפיר. צילום: צבי חזנוב
מבט מהפארק אל הגנים הגיאומטריים ואל הגשר שמעל החפיר. צילום: צבי חזנוב

המחירים באתר הרשמי בתוקף מ-1 בינואר 2024 (נבדק באוגוסט 2026):

  • כרטיס לטירה ולפארק: 9 יורו.
  • כרטיס לפארק ולגן בלבד: 4 יורו.
  • חינם: מתחת לגיל 18; בני 18 עד 25 אזרחי האיחוד האירופי ותושבי קבע לא אירופיים בצרפת; אדם עם מוגבלות ומלווה; וכן לכולם בראשון הראשון של נובמבר, דצמבר, ינואר, פברואר ומרס.
  • 7.50 יורו: בהצגת כרטיס TGV Inoui מהחמישה ימים האחרונים; בהצגת כרטיס Cezam; ובמסגרת “Visitez Malin”, כלומר בהצגת כרטיס למוזאופארק אלזיה (MuséoParc Alésia) או למנזר פונטניי.
  • 6 יורו: לחברי SNCF Grand Voyageur.
  • חינם: למחזיקי City Pass Dijon.
  • קבוצות: 7.50 יורו לאדם מעשרים משלמים.

עוד כמה פרטים שכדאי לדעת מראש: חוברות ביקור חינמיות בקבלה בצרפתית, אנגלית, גרמנית, הולנדית, איטלקית וספרדית (בעברית אין, מה לעשות); צילום מותר בלי פלאש; עגלות תינוק אסורות בחדרי הטירה ומומלץ מנשא; כלבים מותרים בפנים רק בתיק נשיאה או על הידיים, ובחוץ ברצועה; אזור מנוחה עם שולחנות ליד הקבלה שמותר לאכול בו במהלך שעות הפתיחה.

מה אסור לפספס בטירת בוסי רבוטן

שמלה בסגנון המאה ה-17 ליד דיוקן של אישה, באחד מחדרי הטירה. צילום: צבי חזנוב
שמלה בסגנון המאה ה-17 ליד דיוקן של אישה, באחד מחדרי הטירה. צילום: צבי חזנוב

הביקור כאן הוא לא ביקור שעוסק באדריכלות, אלא ביקור בתוך ראש של אדם אחד. כמעט כל מה שאתם רואים בפנים הוא פרויקט של גולה משועמם, פגוע וחכם מאוד, וזה מה שהופך את הטירה לכל כך מעניינת בעיני.

עוד לפני שנכנסים פנימה, שווה להתעכב בחצר. בית האחוזה מהמאה ה-14 היה מבוצר, וחומה חיצונית סגרה את החצר מצד הגשר עד שנהרסה במאה ה-16. ב-1520 נבנו לאורך החצר הגלריות בסגנון הרנסנס, עם קשתות שטוחות ועיטורים של מגילות, גרוטסקות, מלאכונים ושלטי אצולה. שימו לב גם לחזית של גוף המבנה הראשי, שהושלמה ב-1649: הגומחות שבה ריקות, ולא עמדו בהן פסלים מעולם.

אולם הסמלים

אולם הסמלים (salle des Devises) הוא החדר הראשון בקומת הקרקע, וגם המוזר שבהם. “סמל” כאן הוא ציור אחד ומשפט אחד שמפרש אותו, אופנה אריסטוקרטית של המאה ה-17, ובבוסי יש שלושים ושמונה כאלה. רוז’ה, שקיבל חינוך ישועי, שיחזר כאן את תרגילי סוף השנה של מוריו, ואת המשפטים כתב בארבע שפות: צרפתית, לטינית, ספרדית ואיטלקית.

מעל האח תלוי דיוקן שלו בשריון. בכניסה מחכה לכם בצל, ומתחתיו הבטחה: מי שיישך אותי, יבכה. שימו לב שבמפלס התחתון של החדר נותרו לוחות של סמלים בלי דיוקנאות, כלומר העבודה לא הושלמה. בפלס העליון של הקירות מצוירים 18 מבנים, עדות לעניין שגילה בוסי בבתי המגורים המפוארים של זמנו.

אנשי המלחמה וגלריית המלכים

בחדר ההמתנה של אנשי המלחמה (antichambre des Hommes de Guerre) תלויים שישים וחמישה דיוקנאות של מצביאים, כולם בגודל דומה, כולם על רקע כהה, כולם מיושרים בשורות. התוצאה חגיגית וקצת מצחיקה, כי הפנים דומות זו לזו. בבסיס הקירות מסתתר פרט מעניין: המונוגרמות של רוז’ה ושל מדאם דה מונגלה, המאהבת שלו, שזורות זו בזו. בוסי לא הסתפק בתפקיד המארח: אחד הדיוקנאות בחדר הוא שלו, תלוי בין המצביאים משמאל לאחד החלונות.

חדר ההמתנה של אנשי המלחמה, עם שורות הדיוקנאות של המצביאים. צילום: צבי חזנוב
חדר ההמתנה של אנשי המלחמה, עם שורות הדיוקנאות של המצביאים. צילום: צבי חזנוב

בגלריית המלכים (galerie des Rois) היו שבעים ושמונה דיוקנאות של שליטים ואנשי מדינה, מהוגו קפה ועד שארל ה-10 (מלך בין השנים 1824–1830). חלק מהם הוחלפו בדיוקנאות של דוכסי בורגונדי, בני בית בורבון, קרדינלים ופילוסופים, ויש שם גם סיבילות. מול שורת המלכים תלויים בני משפחת רבוטן, כך שאבותיו של בוסי ניצבים פנים אל פנים מול מלכי צרפת. הגלריה הזאת היא במידה רבה יצירה של המאה ה-19, ותוכלו לקרוא עליה בפרק העוסק בהיסטוריה של המקום.

חדרו של בוסי והמגדל המוזהב

מיטת אפיריון אדומה בין דיוקנאות של נשים. צילום: צבי חזנוב
מיטת אפיריון אדומה בין דיוקנאות של נשים. צילום: צבי חזנוב

בחדרו של בוסי (chambre de Bussy) תלויים עשרים וחמישה דיוקנאות של נשות חצרו של לואי ה-14, ובהן פילגשיו של המלך. פעם קראו לחדר הזה “חדרה של מדאם דה סבינייה”, בגלל הדיוקנאות של המרקיזה ושל בתה שתלויים בו. הן מופיעות כאן בטריפטיך, שמציג מימין לשמאל את מדאם דה סבינייה, את בתה מדאם דה גריניאן (madame de Grignan, 1646–1705) ואת אשתו השנייה של בוסי, לואיז דה רוביל (Louise de Rouville). חפשו את הדיוקן של מדאם דה מונטספן (madame de Montespan, 1640–1707) בפינה השמאלית התחתונה של האח, שנחשב לא מחמיא במיוחד, ואת זה של מדאם דה לה סבליֶיר.

אם יש בטירה חדר אחד שהוא הצהרה, זה המגדל המוזהב (Tour Dorée). הסלון שבמגדל הצפוני-מערבי היה חדר העבודה של רוזן בוסי, והוא מלא בדיוקנאות של מה שהוא כינה “החברות היפות שלי”, כל אחת עם הערה. במרכז מופיע הוא עצמו בתלבושת קיסר רומי. על אחד השולחנות בחדר מונח עותק מחתרתי של “תולדות האהבה של גאליה”, הספר שבגללו בוסי הגיע לכאן מלכתחילה.

אולם הדבר שכדאי להרים אליו את הראש הוא התקרה: ארבע העונות מצוירות בפניהן של נשות משפחת רביטן (הסבתא היא החורף, האם היא הסתיו, אשתו הראשונה הקיץ והשנייה האביב), לצידן לוחמים שנושאים את שלט האצולה המשפחתי, מונוגרמות שלו ושל מונגלה לחלופין עם דגלי פרחי חבצלת, ובמרכז סמל אחד: עיט שתוקף חוגלה. העיט הוא המלך. החוגלה היא הרוזן.

הקפלה ואגף סרקוס

הקפלה תופסת את המגדל הדרומי-מערבי, שלושה חלונות גבוהים מאירים אותה, והכיפה בסגנון גותי מלבלב. מעל המזבח יש תבליט של תחיית לזרוס, וימינה תמונה של המשפחה הקדושה ויוחנן המטביל שנושאת חותם משנת 1797. מעל התבליט, שהוא מהמאה ה-16, תלוי ציור גדול של פרנציסקוס מפאולה הקדוש מאת ברתולומה אסטבן מורילו (Bartolomé Esteban Murillo, 1617–1682).

מיטה בסגנון תקופת שארל ה-10, בחדר שקירותיו מכוסים בבד אדום. צילום: צבי חזנוב
מיטה בסגנון תקופת שארל ה-10, בחדר שקירותיו מכוסים בבד אדום. צילום: צבי חזנוב

אגף סרקוס (aile Sarcus) הוא החלק החדש בביקור, שנפתח לציבור ב-2023 אחרי שיפוץ. בקומת הקרקע שוחזרה החלוקה של תחילת המאה ה-19 עם בודואר, סלון וחדר אוכל מתומן, ובקומה שמעליה דירות רוזני סרקוס בסגנון שארל ה-10, עם ספריות ועם העתק של “הפרוניירה היפה” שצייר בעל הבית עצמו ב-1810.

בדירות של משפחת סרקוס שווה לחפש כמה פריטים:

  • בחדר ההמתנה תלוי “האיש עם הכפפות האפורות” (L’homme aux gants gris), דיוקן מאת איאסינת ריגו (Hyacinthe Rigaud, 1659–1743), הצייר שצייר את הדיוקן המפורסם של לואי 14 בגלימת ההכתרה.
  • חדרה של הגברת מרוהט בסגנון האימפריה ומצופה בד בהדפס הודי של עץ החיים, מתוצרת בית האריגה ברקנייה (Bracquenié). מעל האח תלוי דיוקן של מארי לשצ’ינסקה (מלכה בין השנים 1725–1768), אשתו של לואי ה-15, מאת פייר גובר (Pierre Gobert, 1662–1744).
  • בחדר העבודה תלוי דיוקן של הרוזן דה בופון (Buffon, 1707–1788), המדען ממונבאר השכנה, כשהוא יושב בחדר העבודה שלו, ומסביב ספרייה עם ספרים מהאוסף של משפחת סרקוס.
  • בחדר האוכל הקירות מצוירים כשיש מדומה, ומעל תנור האריחים עומד פסל של הבה (Hébé), אלת הנעורים שמזגה את המשקה לאלים.

מהחצר נכנסים גם למטבחים, שנבנו במאה ה-18, עם אח ענקית מתקופת הרנסנס שבה שיפוד צלייה, חדר שטיפה ותנור לחם. לידם נמצא חדר רחצה מצופה בשיש מדומה, שקיבל מים חמים ישירות מהמטבח, ומסדרון קטן מוביל משם אל מרתף הפירות, שבו אחסנו את היבול.

הפארק והגנים

על המרפסת נמצאים הגנים הגיאומטריים עם הערוגות ועצי הטקסוס בפינות ובריכה עגולה במרכז. משם ממשיכים לשדרות החורשה הגזומה בתכנון כוכבי, עם “חדרי גן” מוסתרים בין השורות, ולפארק בסגנון האנגלי שבו ניצבת קבוצת פסלים של חטיפת פרוספרינה בידי פלוטו.

פסל קיבלה (Cybèle), עם הכתר והאריה, בגני הטירה. צילום: צבי חזנוב
פסל קיבלה (Cybèle), עם הכתר והאריה, בגני הטירה. צילום: צבי חזנוב

יש גם מבוך צמחייה עם עץ גינקו בילובה במרכזו, שובך יונים עם סולם מסתובב שמאפשר להגיע לתאים הגבוהים, ושני בורות קרח שקועים למחצה בצפון הפארק. השובך לא היה רק מבנה חקלאי: הזכות להחזיק שובך יונים הייתה שמורה לאצולה, ולכן הוא היה גם סמל מעמד. בחצר הקדמית, שבה השבילים מתפצלים כמו בורסאי, יש גם אגן שבו שטפו את רגלי הסוסים. בסך הכל הנחלה משתרעת על שלושים וארבעה הקטאר, מתוכם כשנים עשר הקטאר של פארק וגן פתוחים לטיול.

ההיסטוריה של טירת בוסי רבוטן

מבית מבוצר לבית רנסנס: המאות ה-14 עד ה-16

המסורת המקומית מספרת שאדון בשם רנודן דה בוסי (Renaudin de Bussy) הקים כאן בית מבוצר במאה ה-12, באותה תקופה שבה נבנתה הכנסייה הרומנסקית של הכפר. זו גרסה נחמדה, אבל העדות הארכיאולוגית הברורה מתחילה מאוחר יותר.

הקרקע מוזכרת בתחילת המאה ה-14 בשטר נישואים, וב-1346 מופיע במקור “אחוזה היושבת על הנחל”. מדובר אז בבית מבוצר עם מגדלים מרובעים, חומת מגן מסביב לחצר וחפיר המקיף את האחוזה. הבעלות עברה מיד ליד בין משפחות בורגונדיות גדולות, ובהן בית שאטיון (Chastillon) ובית רושפור (Rochefort). אחד מהם, ז’אן דה שנדיו (Jean de Chandio, 1450-1501), אביר ושר בממשלתו של לואי ה-11 (מלך בין השנים 1461–1483), אימץ את השם רושפור כשנשא ב-1499 את ז’אן דה רושפור.

הצאצא שלו, אנטואן ה-2 דה שנדיו (Antoine II de Chandio), הוא זה שהפך את המקום בין 1535 ל-1555 לבית רנסנס בהשפעה איטלקית. הוא הרס את חומת המגן שחצצה בין החצר לנוף, ובמקומה בנה שתי גלריות שנשענות על חמש קשתות סל, ועיטר את הכניסה מעל הקשתות באפריזים מגולפים: לוחמים, גרוטסקות, פוטי וצמחייה. אתם רואים אותם עד היום, והן החלק הישן ביותר שנשמר בשלמותו. בנו קלוד דה שנדיו (Claude de Chandio) ניהל את הנחלה גרוע, ובסוף המאה ה-16 הותיר מבנה מוזנח מאוד.

1602: המשפחה שנתנה לטירה את שמה

בשנת 1602 קנה את האחוזה קרוב רחוק של המשפחה, פרנסואה דה רביטן (François de Rabutin) בתמורה ל-12,300 אקו. הוא עשה מעשה שקבע את שם המקום לנצח: צירף את שם משפחתו לשם הכפר, וכך נולד “בוסי רבוטן”. הוא גם היה חייב לעבוד מהר, כי המבנה שקנה כמעט והפך לחורבה בעקבות ההזנחה.

פרנסואה עיצב לגוף המבנה הראשי חזית סימטרית וקצובה, בשלושה מפלסים: קומת קרקע, קומה ראשונה ועליית גג. האבן הבהירה שלה מול גגות הרעפים הכהים היא בדיוק הניגוד שאתם רואים כשאתם מתקרבים בכביש מלמטה. בנו לאונור דה רביטן (Léonor de Rabutin, 1587–1645) המשיך את העבודה, ושיקום גוף המבנה הושלם ב-1649.

כשמתה אמו של רוז’ה, דיאן דה קוניאק (Diane de Cugnac) בשנת 1650, עברה הטירה אליו. הוא לא ראה בה את הבית המרכזי שלו: הייתה לו כבר טירה בשאזו (Chazeu), ובוסי הייתה בשבילו “בית הקיץ”. כפי שתראו מיד כל זה השתנה, כאשר בוסי הפך לביתו הראשי רוז’ה (ולא ממש מרצונו החופשי).

רוז’ה דה רביטן: קריירה מבריקה וביקור ראשון בבסטיליה

הוא נולד ב-13 באפריל 1618 בטירת אפירי שבסן-אמילן (Saint-Émiland), לא רחוק מאוטן (Autun) ביום שישי ה-13, ואי אפשר להתעלם מכך שהחיים שלו אכן התנדנדו בין תהילה לאסון.

הוא היה הבן השלישי, ולכן נועד לכנסייה. הישועים חינכו אותו בקולז’ של אוטן ואחר כך בפריז. בגיל שתים עשרה מתו אחיו, הוא הפך ליורש העצר של המשפחה, וההורים החזירו אותו הביתה כדי להכשיר אותו לתפקידו החדש. אביו, סגן המלך בניוורנה, החליט שהילד ילמד גם את אמנות המלחמה. כתוצאה מכך נכנס רוז’ה לצבא ב-1633 וב-1636 הצטיין במצור על דול (Dôle) כשהיה בן שמונה עשרה.

בגיל עשרים ושלוש קיבל פיקוד על גדוד. הוא נטש אותו כדי לחזר אחרי רוזנת צעירה ונאה. כשחזר, המתין לו סגן המלך ושלח אותו לבסטיליה, שם בילה חמישה חודשים, באשמה שאיפשר לחיילים שלו לעסוק בהברחת מלח, סחורה שהמדינה גבתה עליה מס כבד. בכלא הוא פגש את המרשל דה בסומפייר (François de Bassompierre, 1579–1646), שהיה שם באותו זמן בעצמו, וזה שהכניס אותו לעולם הליברטיניזם. אז מי שקיווה שהשהות בבסטיליה תצנן מעט את רוחו של בוסי רבוטן, גילה מהר מאוד שהשיג את התוצאה ההפוכה. כמה שנים אחר כך, בזמן הפרונדה (Fronde), מרד האצולה נגד המלוכה בשנות ילדותו של לואי 14, הוא תמך בתחילה במורדים, אבל תוך זמן קצר עבר לצד המלך.

רוז'ה דה בוסי-רבוטן בשריון של לוטננט גנרל של המלך. התמונה נמצאת בנחלת הכלל
רוז’ה דה בוסי-רבוטן בשריון של לוטננט גנרל של המלך. התמונה נמצאת בנחלת הכלל

רוז’ה המשיך בקריירה הצבאית והגיע בגיל שלושים וחמש לדרגת מפקד מחנה (maréchal de camp). את שרביט המרשל של צרפת הוא לא קיבל, ואחת הסיבות הייתה שמפקדו המרשל דה טירן (Turenne, 1611–1675) מנע את קידומו משום שסבר שאופיו וכישרונותיו מתאימים לשעשועים ולכתיבת שירים סאטיריים ולא לפיקוד צבאי עליון ואחראי. טירן העיד עליו כי הוא אכן קצין אמיץ ומוכשר, אך אמר למלך לואי ה-14 את האמרה המפורסמת שחתמה את גורלו המקצועי: “בוסי-רבוטן הוא הטוב שבקציני, אך ורק עבור שירים!”

ליל הפסחא של 1659

בשבוע הפסחא של אפריל 1659 השתתף רוזן בוסי במסיבה, שלפי לא מעט עדויות מהתקופה הפכה לאורגיה של ממש בטירת רואסי (Roissy). במהלך המסיבה חוברו ושרו שירים שלעגו למוסר של החצר, למלך ולמשפחת המלוכה, ובהם גם למארי מנסיני (Marie Mancini), אחייניתו של הקרדינל מזרן (Mazarin, 1602–1661) ואהובתו הראשונה של המלך הצעיר. השערורייה הייתה גדולה, וההשלכה מיידית: מזרן הרחיק אותו מפריז לחצי שנה ומהחצר לכשמונה עשר חודשים.

הוא נשלח לאדמותיו הבורגונדיות, וכאן קורה הדבר שיכריע את גורלו. מאהבתו, מדאם דה מונגלה, חלתה. כדי לשעשע אותה כתב לה ב-1660 קובץ סיפורים סאטירי על עלילות האהבים של החצר, וקרא לו “תולדות האהבה של גאליה” (Histoire amoureuse des Gaules). ברוח דומה הוא גם שרטט, בעקבות “מפת ארץ הרוך” (Carte de Tendre) של ידידתו מדלן דה סקודרי (Madeleine de Scudéry, 1607–1701), מפה סאטירית משלו, “מפת ארץ ההוללות” (Carte du pays de Braquerie), שלועגת לעלילות האהבים של החצר. הספר לא נועד לצאת מהמעגל הפרטי, ובוודאי לא לדפוס. אולם כפי שתראו, הוא ישלם מחיר עצום על הספר הזה.

הבגידה של מדאם דה לה בום

מונגלה שכנעה אותו להשאיל את הכתב יד לחברתה הטובה, מדאם דה לה בום (madame de La Baume). זו הייתה טעות. לה בום, שהוא דחה את חיזוריה יותר מפעם אחת, העתיקה את הספר, הוסיפה לו פרקים על המלך, על משפחתו ועל פילגשיו, ודאגה שהוא יודפס ב-1665 בליאז’ (Liège) תחת שמו של רוז’ה.

התזמון היה אכזרי. ב-1 בינואר 1665 התקבל רוז’ה דה רביטן לאקדמיה הצרפתית (Académie française), בזכות קובץ “מקסימים של אהבה” (Maximes d’Amour) שלו. שלושה חודשים אחרי הטקס הכל התפרק.

למה המלך זעם כל כך? לא בגלל ריכוז של סיפורי אהבים, אלא בגלל שזה היה כתב פלסתר. בחצר שכל כולה מבוססת על כך שסודות, ובמיוחד המבישים שבהם, נשמרים בשקט, בוסי עשה בדיוק את ההפך: הוא ידע הכל וגילה הכל. הוא ניסה להציל את עצמו, הראה למלך את הכתב יד המקורי כדי להוכיח שהתוספות אינן שלו, וזה עבד לרגע. אחר כך נערכה פגישה מאחורי דלתות סגורות, וגורלו נחתם.

ב-17 באפריל 1665 הוא נכנס לבסטיליה ושם נשאר שלושה עשר חודשים. במקביל הוא נושל מכל תפקידיו, ושוחרר חולה ב-1666 בתנאי אחד: עליו לחזור לאדמותיו ולהישאר שם. לואי ה-14 החליט לעשות ממנו דוגמה לכל מי שרק חשב לכתוב יצירות דומות.

16 שנים בבורגונדי, ו 300 דיוקנאות

מ-1666 ועד 1682 חי רוזן בוסי בטירתו, ובזמן הזה עשה את הדבר שהופך את המקום למה שהוא. הוא בנה לעצמו את החצר שממנה גורש. הוא עצמו כתב עליה: “בוסי איננה בית גדול, אבל היא בנויה בפאר, והפנים שלה יפים ביופי נדיר שלא רואים בשום מקום אחר”.

יותר משלוש מאות ציורים תלויים על הקירות. הכמות ניצחה את האיכות: אין כאן אף צייר מפורסם, אף ציור אינו חתום, וסביר שסדנה אזורית גדולה עבדה על הפרויקט לאורך כל שנות הגלות. הציירים לא ראו מעולם את האנשים שציירו והסתמכו על תחריטים, מדויקים פחות או יותר. אלה העתקים של העתקים, ומכאן תחושת הדז’ה וו שמלווה את המבקר בטירה.

יוצאות דופן הן נשות המגדל המוזהב, שהדיוקנאות שלהן נוצרו בסדנאות ורסאי. איך השיג אותם גולה שאסור לו להתקרב לחצר? הוא שלח לרכלנית הגדולה של החצר (את שמה, כמובן, הוא לא טרח לפרסם) הודעה שהוא בונה חדר עבודה מפואר, ובו יתלה דיוקנאות של הנשים שיואילו בטובן לשלוח לו אחד. זה לא היה נכון, אבל כל הנשים נפלו בפח וההביאו לו תחריטים של דיוקנאות במיוחד, בחינם.

דיוקנאות של נשים מעל זוג כורסאות מוזהבות. צילום: צבי חזנוב
דיוקנאות של נשים מעל זוג כורסאות מוזהבות. צילום: צבי חזנוב

ואז, כמובן, הוא כתב מתחת לכל אחד מהם משפט. הרוזנת ד’אולון, קתרין ד’אנז’אן (Catherine d’Angennes), קיבלה את השורה “האישה היפה בזמנה, אך מוכרת פחות בגלל יופיה ויותר בגלל השימוש שעשתה בו”. קרובו גי דה רביטן קיבל הערה על קו מותניים שהוזנח. מה שמעניין הוא שתמצאו כאן גם דיוקנאות של אנשים שאותם הרוזן לא הכיר כלל כמו זה של אוליבר קרומוול (Oliver Cromwell, 1599–1658) שמתחתיו נכתב שהוא זה שכרת את ראשו של שארל ה-1 (מלך בין השנים 1625–1649).

הזעם האמיתי נשמר למונגלה. היא עזבה אותו אחרי השערורייה, והוא כינה אותה מאז “הבוגדנית”. בסמלים שהקדיש לה השווה אותה לסירנה ולגלגל המזל, ובאחד מהם כתב שאי-נאמנותה החזירה לתהילה את כל הנואפות המפורסמות של העת העתיקה. את הכלל היחיד של סוגת הסמלים, שאסור לשלב בהם דמות אנושית, הוא שבר דווקא אצלה, והסביר: אם מותר לשים שם מפלצות, הביטו בה כמפלצת.

שני סמלים נוספים מספרים את מצבו הנפשי בלי מילה על גלות. עץ התפוז נושא את המשפט שהאביב והחורף מערבבים את מתנותיהם, כלומר: יום אחד אתה בפסגת החצר, ומחר כולם שכחו אותך. קנקן המים, שבמרכז האנדרטאות הלאומיות מזהים אותו עם מדאם דה סבינייה, נשפך על גיר חי, שהוא בוסי עצמו, ומתחתיו כתוב שככל שהיא מקררת אותו כך הוא מתלהב יותר.

מיטה עטופה בלבן ובובת תצוגה בשמלה, לצד פרגוד מכוסה בכתב יד. צילום: צבי חזנוב
מיטה עטופה בלבן ובובת תצוגה בשמלה, לצד פרגוד מכוסה בכתב יד. צילום: צבי חזנוב

ואפרופו סבינייה, זה המקום לומר שהקשר בין שני בני הדודים היה מסובך ומופלא בעת ובעונה אחת. הם התכתבו יותר מארבעים שנה, אהבו זה את זה מרחוק, והתחרו ביניהם על הניסוח הטוב יותר ועל האנקדוטה החדה יותר עד שהמציאו סגנון שלם שנקרא על שם המשפחה: “רבוטנאז'” (rabutinage), אמנות הנשיכה האלגנטית בעקבו של הנמען. רוז’ה זיהה בה כישרון אמיתי לפני כולם, העתיק את מכתביה בארבעה העתקים, ודחק בילדיו ובילדיה לשמור אותם ולפרסם אותם אחרי מותה. חלק ניכר מהתהילה של המרקיזה מגיע מהעצה של הגולה מבורגונדי.

הוא סיכם את כל הפרויקט בשתי שורות שמיוחסות לו: הבית שלו הוא “בית עם פנים ייחודיים”, ואם לא תבואו לבוסי, בוסי יבוא אליכם.

שיבה על קצות האצבעות

ב-1682 הרשה לו לואי ה-14 לחזור לחצר. רוז’ה היה אז בן שישים וארבע. ההיתר לא כלל תפקיד ולא הכנסה, והחצר שאליה חזר לא הייתה זו שהכיר: אופנות אחרות, קודים אחרים, אנשים אחרים. הוא הבין את המובן מאליו וחזר לבורגונדי מיוזמתו. ב-1691 העניק לו המלך קצבה, אבל זה היה מאוחר מידי. הוא מת ב-9 באפריל 1693 באוטן, ארבעה ימים לפני יום הולדתו השבעים וחמישה.

ב-1694 לקחו ארבעת ילדיו את הנחלה לידיהם והמשיכו לעבוד בה. אחד מהם, מישל-סלס-רוז’ה דה בוסי רבוטן (Michel-Celse-Roger de Bussy-Rabutin, 1669–1736), עשה קריירה כנסייתית והגיע להיות הבישוף של ליסון, וגם הוא, כמו אביו, נבחר לאקדמיה הצרפתית. בנו האחר, אמה-ניקולא (Amé-Nicolas, 1656–1719), נשאר בלי צאצאים, וכך גם מישל-סלס. כתוצאה מכך משפחת רבוטן החזיקה בטירה שנושאת את שמה פחות ממאה שנה.

המאה ה-18: האישה ששרטטה את הפארק

גשר האבן מעל החפיר של הטירה. צילום: צבי חזנוב
גשר האבן מעל החפיר של הטירה. צילום: צבי חזנוב

ב-1733 נמכרה הנחלה לאציל בורגונדי, אטיין דגונו דה מרסייי (Étienne Dagonneau de Marcilly), יועץ בפרלמנט של דיז’ון. הוא מת ב-1738, ומכאן והלאה הגיבורה היא אשתו, ז’נבייב אלכסיס דה סלן (Geneviève Alexis de Salins), ששמרה את האחוזה עבור שני בניה. היא שיפצה את הבית, בנתה מחדש את החפיר ואת הגשרים שמובילים לחצר ולגן.

העבודה הגדולה שלה נעשתה בין 1755 ל-1758. היא סימנה את שדרות הפארק, נטעה את עצי התירזה, יצרה את חורשת האלמון הגזומה עם חדרי הגן שבתוכה, הרחיבה את מרפסת הגנים הגיאומטריים והוסיפה בערוגות עצי טקסוס בפינות, התקינה בריכה עגולה עם מזרקה במרכז הגנים, וגם הקימה גן ירק ומטע חדשים. חורשת האלמון שלה, אגב, מתפקדת כמעבר: מהגן הגיאומטרי והמסודר של רוז’ה אל הפארק בסגנון האנגלי שיבוא במאה הבאה. גן שנראה כטבע פראי, ובעצם מתוכנן במלואו.

אלמנתו של דגונו הורישה את הנחלה לקרוב משפחה, דניס פרבו (Denis Prévost), איש כנסייה מרואן. היא לא ידעה שהמהפכה בפתח ושהוא יבחר להגר.

1792: החרמה, ופיזור הציורים

ב-1792 הוטל על הטירה עיקול. הרהיטים נמכרו, והציורים הרבים הוסרו מהקירות ופוזרו. זה הרגע שבו כל הפרויקט של רוז’ה דה רבוטן היה אמור להיעלם. אחר כך עברה הנחלה מיד ליד והתדרדרה בהתמדה.

תקופה טובה יותר הגיעה בין 1818 ל-1832, כשהטירה הייתה בבעלות ז’אק דורנו (Jacques Dornau), מנהל דואר, ספסר, ראש הכפר וחבר מועצת המחוז. הוא עשה את הדבר החשוב באמת: קנה בחזרה את הדיוקנאות שהתפזרו בכל האזור, וביצע עבודות הצלה במבנה. הוא מת ב-1832, ומשפחתו החזיקה במקום עוד שלוש שנים.

אחד הסלונים בטירה, עם קירות דמשק אדום ודיוקנאות במסגרות מוזהבות. צילום: צבי חזנוב
אחד הסלונים בטירה, עם קירות דמשק אדום ודיוקנאות במסגרות מוזהבות. צילום: צבי חזנוב

ואפרופו הכפר עצמו, כאן שווה לעצור לרגע לחובבי התקופה הנפוליאונית. בבוסי לה גראן נולד ב-1771 ז’אן-אנדוש ז’ינו (Jean-Andoche Junot, 1771–1813), שהיה מזכירו ואחר כך שליש הראשון של נפוליאון. הוא זכה מחבריו לכינוי “ז’ינו הסערה”, עלה לדרגת גנרל דיוויזיה, שימש מפקד צבאי של פריז וקיבל את התואר דוכס אברנטס. את שרביט המרשל, שאותו רצה יותר מהכל, הוא לא קיבל אף פעם. מצבו הנפשי הלך והתערער (פעם אחת הוא הופיע לנשף עירום כמעט לגמרי להוציא העיטורים שלו), שוחרר מהצבא ומת ב-1813 במונבאר, אחרי שהטיל את עצמו מהחלון ומת מפצעיו.

מעניין ששני יוצאי בוסי לה גראן, כפר של כ-400 איש, כמעט והצליחו להשיג את שרביט המרשל ושניהם נכשלו. האם זה אומר שהכפר מייצר קצינים טובים או קצינים חסרי מזל?

1835: הרוזן שהציל את בוסי

ב-5 באוגוסט 1835 הוצאה הנחלה למכירה פומבית בהוראת בית המשפט של סמור אן אוקסואה, כדי לפתור סבך בעלות משותפת. הקונה היה הרוזן ז’אן-בטיסט סזאר דה סרקוס (Jean-Baptiste César de Sarcus, 1781–1875), אציל ממשפחה פיקרדית שהיה קצין פרשים בצבאו של לואי ה-18 (מלך בין השנים 1814–1824) בבלגיה, שירת את הדוכס מברי, והגיע לבורגונדי בעקבות נישואיו ב-1817.

שלט האצולה של משפחת סרקוס מעל הכניסה הראשית לטירה. צילום: צבי חזנוב
שלט האצולה של משפחת סרקוס מעל הכניסה הראשית לטירה. צילום: צבי חזנוב

סרקוס היה צייר חובב, היסטוריון וארכיאולוג בשעות הפנאי, ואספן משכיל. הוא התאהב באנדרטה ובבעליה מהמאה ה-17, והקדיש לה יותר מעשרים שנה. הוא שיקם את החזיתות, קבע את שלט האצולה המשפחתי מעל הכניסה, שיקם את גלריית המלכים במלואה והשלים אותה בציורים, עיבד מחדש את עיטורי חדרו של בוסי, וגם הוסיף סמלים וכתובות משלו, תוך הקפדה על הסגנון של קודמו. ב-1854 הוא אף פרסם מסה היסטורית על הטירה.

בזכותו סווגה הטירה ב-1862 כאתר מורשת מוגן (monument historique), אחד הבתים הפרטיים הראשונים בצרפת שקיבלו את ההגנה הזאת. בנו, פליקס-איאסינת דה סרקוס (Félix-Hyacinthe de Sarcus, 1818–1887), המשיך להעשיר את האוספים.

גלריית המלכים, שהרוזן סרקוס שיקם והשלים בציורים. צילום: צבי חזנוב
גלריית המלכים, שהרוזן סרקוס שיקם והשלים בציורים. צילום: צבי חזנוב

מהמדינה ועד לוטו המורשת

ב-1929 קנתה ממשלת צרפת את הנחלה, וכיום מנהל אותה מרכז האנדרטאות הלאומיות. הטירה נושאת גם את התואר “בתי המהוללים” (Maisons des Illustres).

הגנים הגיאומטריים שעל המרפסת, ומאחוריהם הפארק. צילום: צבי חזנוב
הגנים הגיאומטריים שעל המרפסת, ומאחוריהם הפארק. צילום: צבי חזנוב

הגנים שוחזרו בין 1991 ל-1993 במסגרת התוכנית לשיקום הגנים ההיסטוריים. אדריכל הנוף התבסס בעיקר על התכניות של ז’נבייב אלכסיס דה סלן, אך שמר גם על חלק מהמחוות של בית סרקוס, ומכאן הניגוד שרואים היום בין הגן הגיאומטרי שעל המרפסת לפארק החופשי שמעבר. המבוך הוא דווקא פנטזיה מודרנית: הוא רעיון של אדריכל הנוף משנות התשעים, ואין שום עדות למבוך בימי רוז’ה דה רביטן או אפילו במאה ה-18. ב-29 במרס 2005 סווגה גם הנחלה כולה.

השלב האחרון התחיל ב-2018, כשהטירה נכנסה ללוטו המורשת של סטפאן ברן. הכספים אפשרו למרכז האנדרטאות הלאומיות לשקם את האגף מהמאה ה-19, להחזיר לקומת הקרקע את החלוקה המקורית שלה עם הבודואר, הסלון וחדר האוכל המתומן, ולחדש את דירות רוזני סרקוס בקומה שמעליה. האגף נפתח למבקרים ב-2023, וכיוון שכך, מי שביקר בטירה לפני התאריך הזה ראה בעצם ביקור אחר. את העיטורים ואת הריהוט שחזרו לפי כמה רשימות מצאי מהמאה ה-19.

איפה אוכלים ליד טירת בוסי רבוטן

La Pause Rabutin

ממש מול שער הטירה נמצאת La Pause Rabutin, ואני ממליץ עליה בחום. את המקום מנהל פנסיונר איטלקי שאוהב לשבת עם האורחים שלו, להתלוצץ איתם ולספר להם סיפורים על המאכלים שהוא מגיש, והאוכל מעולה בדיוק כמו השירות.

אכלתי שם מאפה פלאמיש (flamiche) בורגונדי, אסקרגו (escargots) עם שבלול מבצק תפוחי אדמה, ובוש א-לה רן (bouchée à la reine), מאפה בצק עלים במילוי פטריות ברוטב שמנת, שאותו תוכלו לראות בתמונה. גם המחירים היו נוחים מאוד מאוד. בקיצור, זו אחת המסעדות העממיות הטובות ביותר שבהן אכלתי.

בוש א-לה רן (bouchée à la reine) ב-La Pause Rabutin, מול שער הטירה. צילום: צבי חזנוב
בוש א-לה רן (bouchée à la reine) ב-La Pause Rabutin, מול שער הטירה. צילום: צבי חזנוב

La Pause Rabutin נמצאת ב-13 rue du Château, ממש מול הכניסה לטירה. אפשר להזמין שולחן בטלפון 03 80 96 18 56, ואת המיקום המדויק תמצאו בגוגל מפות.

לינה ליד טירת בוסי רבוטן

בבוסי לה גראן עצמו יש פחות מארבע מאות תושבים, ולכן אין בו מלון. אני עצמי התגוררתי ב-Hotel Relais De La Cote D’or בסמור אן אוקסואה (Semur En Auxois), ולא במקרה. סמור נמצאת כעשרים ואחד קילומטרים מבוסי לה גראן, הכביש ביניהן הוא D954 דרך ונרה-לה-לום, והיא עיירת ימי ביניימית על צוק גרניט ורוד עם ארבעה מגדלים, שערים מבוצרים ורחובות מרוצפים. מבחינה מעשית זו עיר בסיס אידיאלית לטיול בסביבה: יש בה מסעדות, יש בה מלונות, ומשם מגיעים בקלות גם לפארק אלזיה, וגם למנזר פונטניי. כתבתי עליה מדריך שלם, ואתם מוזמנים לקרוא על הביקור בסמור אן אוקסואה לפני שאתם מזמינים.

מחפשים עוד יעדים באזור? הכל מרוכז אצלי בעמוד בורגונדי למטייל.

שאלות ותשובות על טירת בוסי רבוטן

איפה נמצאת טירת בוסי רבוטן ואיך מגיעים אליה?
הטירה נמצאת ברחוב הטירה בכפר בוסי לה גראן שבמחוז קוט ד’אור, בצפון בורגונדי, שמונה קילומטרים מוונרה-לה-לום ו-65 קילומטרים מדיז’ון. הדרך הנוחה היא ברכב: A6 עד יציאה 23, אחר כך D980 לסמור אן אוקסואה ו-D954 לכיוון ונרה-לה-לום ובוסי לה גראן. ברכבת מגיעים לתחנת ה-TGV במונבאר, עשרים קילומטרים מהטירה, או לתחנת ה-TER לה לום-אלזיה, שמונה קילומטרים, ומשם במונית או באופניים חשמליים.
מה שעות הפתיחה של הטירה?
מ-15 במאי עד 14 בספטמבר: 09:15 עד 13:00 ו-14:00 עד 18:00. מ-15 בספטמבר עד 14 במאי: 09:15 עד 12:00 ו-14:00 עד 17:00. יש הפסקת צהריים שבה המתחם סגור, והכניסה האחרונה היא שעה לפני הסגירה. הטירה סגורה ב-1 בינואר, ב-1 במאי, ב-1 וב-11 בנובמבר וב-25 בדצמבר.
כמה עולה כרטיס לטירת בוסי רבוטן?
תשעה יורו לטירה ולפארק, וארבעה יורו לפארק בלבד. הכניסה חינם למי שמתחת לגיל 18, לבני 18 עד 25 אזרחי האיחוד האירופי ותושבי קבע לא אירופיים בצרפת, ולכולם בראשון הראשון של נובמבר, דצמבר, ינואר, פברואר ומרס. בהצגת כרטיס TGV Inoui מהחמישה ימים האחרונים או כרטיס למוזאופארק אלזיה או למנזר פונטניי המחיר יורד ל-7.50 יורו.
כמה זמן לוקח הביקור בטירה?
האתר הרשמי נוקב בשעה וחצי לביקור בפנים, ובעוד שעה לפארק ולגנים. מי שמתעניין בכתובות שמתחת לדיוקנאות ובסמלים יגלה שאפשר להעביר כאן חצי יום בקלות.
מי היה רוז’ה דה בוסי רבוטן ולמה הוגלה?
אציל בורגונדי, מפקד מחנה בצבא לואי ה-14, סופר וחבר האקדמיה הצרפתית, ובן דודה של מדאם דה סבינייה. הוא כתב את “תולדות אהביה של גאליה” כדי לשעשע את מאהבתו החולה, הספר יצא לדפוס ב-1665 בלי הסכמתו ועם תוספות פוגעניות על המלך, ולואי ה-14 שלח אותו לשלושה עשר חודשים בבסטיליה ואחר כך לגלות באחוזתו הבורגונדית עד 1682.
האם הביקור מתאים למשפחות עם ילדים?
כן, ובעיקר בגלל הפארק. יש מבוך צמחייה, שדרות רחבות וחפיר עם ברווזים. שימו לב שעגלות תינוק אסורות בחדרי הטירה ומומלץ מנשא, ושהשבילים מכוסים חצץ.
מה כדאי לשלב עם הביקור בטירה?
מוזאופארק אלזיה נמצא כחמישה קילומטרים מהטירה, פלביני-סיר-אוזרן של סוכריות האניס כשבעה קילומטרים, ומנזר פונטניי כשנים עשר קילומטרים. הכרטיס לאחד מהם מזכה בהנחה בטירה ולהיפך, ולכן שווה לתכנן אותם ליום אחד.
כתיבת תגובה

אתר זה עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.