להסתובב בין בתים עם שלדי עץ וגגות משופעים; לפסוע לצד תריסים מקושטים ואדניות פרחים; להיכנס למסעדה משפחתית ולהתענג על נקניקים איכותיים ובירה מהחבית; חושבים על גרמניה? ברוכים הבאים לאלזס שבצרפת. ובכן, לפחות בעת כתיבת השורות…
אלזס, אזור תרבותי וחבל ארץ צרפתי (עד לרפורמת החבלים הביזורית), נודעת בשנים האחרונות כמוקד תיירותי, הודות לנופיה ולאווירה שאופפת רבים מכפריה. שוקי חג מולד, פסטיבלים חקלאיים ופעמוני כנסיות משלימים תמונה מתעתעת של יציבות נטולת תהפוכות. ברם, ההומוגניות שניכרת בבתי העץ רחוקה מחוויית התושבים המעורים בהיסטוריית המקום.
כדי להבין את הדואליות, האזינו לשיחת שני מקומיים בכיכר המרכזית: האחד מדבר צרפתית במבטא מחוספס, השני עונה באלזסית – שפה המזכירה גרמנית עתיקה. שניהם מכירים את המורשת הכפולה, אך כל אחד מהם מרגיש בבית בדרך אחרת. במאפייה הסמוכה ניתן למצוא גם באגט וגם ברצל – שילוב שמייצג את האזור יותר מכל ספר היסטוריה.
כיום מתפארת אלזס במוסדות בין־לאומיים ובאהדת תושביה לחזון האירופי, אך מבט בוחן יגלה רמזים להיסטוריה ממושכת של מאבקי שליטה.
האטימולוגיה מספקת מידע ראשוני: השם ‘אלזס’, נגזר מהצירוף ‘Ali-saz’, ‘תחום זר’ בגרמנית עילית עתיקה. למעשה, כל כפיס עץ או אבן רחוב מהווים עדות אילמת לרעמי תותחים, לדהרות פרשים ולחוויית זרוּת וניתוק של תושבים, שנמסרו מיד ליד כתשר למנצחים.
את הסמטאות חרכו מגפי לוחמים רומאים, גרמנים, צרפתים ואחרים. עבור האלזסים — ארצם היא בית; עבור אחרים הייתה היא שלל מלחמה. חזות פסטורלית מקבלת תדמית שונה כשמהרהרים בבני הדורות הקודמים: כמה אימפריות קמו ונפלו! כמה גורלות הוכרעו בסמטאות הללו!
על גפנים ומבצרים
בעוד ההיסטוריה החקלאית של אלזס מתוארכת לשנת 1500 לפנה”ס וציידים נוודים הותירו חותם תיעודי כבר בתקופה הפרה־היסטורית, הרומאים הם שהפכו את אלזס לנכס אסטרטגי. בשלביה הראשונים של מלחמת גאליה כבשו הרומאים את האזור. חייל שעמד בראש גבעה המשקיפה על הריין, ראה לנגד עיניו יותר מאדמה חדשה.
עבור הרומאים הייתה אלזס עתיד מבטיח, אזור שליטה חיוני, תקווה להרמת קרן האימפריה. עבור המקומיים היה הכיבוש נכס תרבותי: כניסה לסדר חברתי שגובה נאמנות, אך משלם ביציבות.
במאה הראשונה שולבה אלזס בגרמאניה סופריור, פרובינקייה רומית באזור גרמאניה, מדרום לריין. שטרסבורג, בשמה הקודם ‘ארגנטוראטום’, שימשה מחנה צבאי לחיילי הלגיון השמיני של אוגוסטוס. במאה השנייה הגיעה מגמת העיור לשיאה, והאוכלוסייה הלכה וגדלה עד לאמצע המאה הרביעית. כבר אז, ברמז מטרים, רווחו באזור בתי עץ, בניגוד למגמת האורבניזציה וככל הנראה בשל היעדר סלע נגיש בעמק הריין.
על אף עדויות לגידול גפנים, לא קיים קונסנזוס היסטורי על תפוצת היין המקומי. מנגד, ידוע כי כמויות גדולות של יין יובאו מחצי האי האיברי, לצד שמן ובשרים מלוחים. דגנים גדלו באלזס דשנת הקרקעות, וסיפקו לתושבי המקום אמצעי קיום.q/
אלזס האלמאנית
רומא לא נבנתה ביום אחד והשליטה הרומית באלזס לא תמה ביום בהיר, אך בחלוף השנים התערער מעמדה של האימפריה. האלמאנים, קונפדרציית שבטים גרמאניים שוואבים, הם שתפסו את המקום.
המסורות הפגניות נשמרו באדיקות עד למאה השביעית לספירה, בה החלו האלמאנים להתנצר. רשמי תקופתם ניכרים גם בימינו, הודות לשפתם — שהייתה הבסיס לניבים גרמניים מודרניים, לרבות אלזסית.
עבור התושבים הייתה ההיסטוריה לחוויה קיומית: השלטים הלטיניים הוסרו, השפה הומרה בגרמנית מחוספסת של לוחמים אלמאנים, הרחובות, הבתים, הסמטאות ומבני העץ, הכול נותר כשהיה, אך השליטה התחלפה. התרבות האזורית נקרעה שוב, בתמורה לחלופה שהציעה הכובש.
אלזס הפרנקית
מלאכתו של היסטוריון דומה למלאכתו של ארכיאולוג: כמו פלימפססט מתרבדת שכבה היסטורית על גבי קודמתה, מטשטשת, משמרת ויוצרת נדבך נוסף.
מזכרות התקופה הפרנקית באלזס אינן קשות לאיתור. במהלך המאה החמישית אתגרו הפרנקים את השליטה האלמאנית. קרב טולביאק בהובלתו של כלוביס הראשון סימן את קץ השלטון הישן. האגדה מספרת כי בעודו צופה בתבוסה מתהווה, נשא כלוביס עיניו מעלה ונשבע שאם ינצח — ימיר דתו לדתה של רעייתו, קלותילדה, הנוצרית קתולית.
הקרב הוכרע לטובת הפרנקים והשינוי הוחל: מקדשים מקומיים הוסבו לכנסיות; נזירים פרנקים הפיצו תורתם בקרב תושבים, הפצירו בהם להחליף את האלים המקומיים באל חדש. אלזס סופחה לאוסטרזיה ונשארה חלק מפרנקיה המרובינגית והקרולינגית עד להתפרקותה.
מלבד התמורות הדתיות התפתחו מגמות מעמדיות: מנזרים נוסדו על ידי משפחות בולטות, תוך העצמת מעמדן וחשיבותן הכלכלית. אליטה נוצרית התגבשה בתמיכת מלכי הפרנקים, תרמה להיווצרות השכלה חיונית בעולם פוסט־רומי.
מותו של לואי החסיד סימן פרק חדש בתולדות אלזס. כדמות מפתח בהיסטוריה האירופית; הסתלקותו מהזירה הייתה פתיח למאבקי ירושה ממושכים. עקב מעמדה הייתה חשופה אלזס לרבות מההשלכות: בזמן קצר השתייכה לפרנקיה התיכונה, לממלכת לותרינגיה ולפרנקיה המזרחית.
האימפריה הרומית הקדושה
השלב הבא במטמורפוזה האלזסית היה העברתה לפטרונות ה”גוף שאין כמותו, מעין מפלצת”, כניסוחו של סמואל פופנדורף. האימפריה הרומית הקדושה, זו ש”אינה קדושה, רומית או אימפריה” (וולטר), זכתה באלזס בשנת 870.
הרפורמות הפוליטיות הדהדו שינויי עומק: אלזס פוצלה לאזורים פאודליים קטנים, אך תחת שושלת בית הוהנשטאופן חוותה עדנה, בפרט בהיותה כפופה לשלטונו של פרידריך הראשון — שהגדירהּ כמחוז בשלטונו. שיטת הממשל כללה מעמד אדמיניסטרטיבי, בראשו עמדו אנשים שאינם מהאצולה.
הצעד נבע מסדרת מאבקים בין אדנות פאודלית לבין הכנסייה. הנחת היסוד הייתה כי מעמד ביורוקרטי שאינו תלוי, יפחית סיכוני שאפתנות ויצמצם את החיכוך עם הגופים הנוצריים.
שינויים ממסדיים התחוללו: בית משפט הוקם לצד גופי שלטון אחרים; הבישוף של שטרסבורג קיבל את מרב הסמכויות הניהוליות, אך מעמדו עורער על ידי הרוזן רודולף הראשון, שתבע זכויות שלטוניות. שטרסבורג התעצבה כמובילה, המאוכלסת והחשובה מבין ערי אלזס. מאבק פוליטי הקנה לתושבים הישג דיפלומטי: שטרסבורג הוכרה כעיר קיסרית חופשית; ככזו הייתה כפופה במישרין לקיסר וזכתה לאוטונומיה ולנציגות בדיאט (האספה הפרלמנטרית).
מרעילי הבארות
תיעודים היסטוריים מספקים מידע יקר על יהדות אלזס. בשלב המתואר היו רבים מהיהודים עוסקים בספורט הלאומי — הלוואה בריבית; הקיסר נטה להם חסד והקהילה המקומית שגשגה.
האוטופיה לא נמשכה זמן רב. לאחר שנות שלווה רעדה האדמה לרגלי היהודים. במאה ה־14 החלה סדרת חורפים קשים; יבול דל נקצר ורעב התחולל ביבשת. ‘המוות השחור’ פקד את אלזס, וכמו בחלקים אחרים של אירופה, זעקות אימת המגפה נמהלו בזעקות הפוגרומים ביהודים.
ועדות החקירה הובילו למסקנות, צפויות, בלתי נמנעות בדבר זהותם של האשמים: בשנים הבאות נרצחו אלפי יהודים, ‘מרעילי בארות’ — על פי הדעה המדעית המנומקת — במהלך הטבח בשטרסבורג. גם לאחר מכן לא שבו החיים לתקנם: על היהודים נאסרה התיישבות מחודשת, דבר שבמפתיע לא מנע אסון טבע נוסף: רעידת האדמה בשבר הריין, בשנת 1356.
משחק הכיסאות
בדומה לאימפריות רבות, ליבת השליטה של האימפריה הרומית הקדושה התדלדלה במסעות כיבוש. השלטון הגרמני שמר על מאחזי שליטה, אך מעוז הכוח הדומיננטי באירופה עבר לצרפת, שהחלה במסע התרחבות.
במהלך מאות השנים הבאות התפתח ‘משחק כיסאות’, במסגרתו הוצעה והועברה אלזס כנדוניה מיד ליד. בשנת 1299 ביקשה העלמה בלאנש לבית קאפט, אחותו של פיליפ הרביעי מלך צרפת, להתקשר בקשרי שידוכין עם רודולף, שיהפוך לימים לרודולף הראשון, מלך בוהמיה ופולין.
כמחווה אדיבה הוצעה אלזס על ידי השלטון הצרפתי, דבר שהיה עלול לחולל תמורות נוספות בקרב התושבים למודי התהפוכות. הנישואים המיוחלים אכן התרחשו, אך העסקה הכרוכה בהם מעולם לא יצאה לפועל.
הסחף הצרפתי לכיוון נהר הריין נבלם עקב מלחמת מאה השנים. במהלך 116 שנות מלחמה היה בית ולואה נתון תחת מגמת מגננה. אירועי הלחימה התעצבו כמאבק מתיש מבית. בלימה הפכה לערך עליון; כיבוש שטחים נוספים לא נראה כהימור אסטרטגי סביר.
סיום המלחמה עם בית פלנטג’נט סימן את המשך השאיפה הצרפתית להתרחבות עד נהר הריין. בשנת 1444 נשמע שוב רעש מגפי החיילים. ההיסטוריה המעגלית שבה לביקור חוזר. חילות הצבא הצרפתי דרשו את כניעתן של מץ ושטרסבורג, נכסים אסטרטגיים רבי־חשיבות, ואף פתחו במתקפה על בזל.
הדיפלומטיה היא המשך המלחמה באמצעים אחרים
*פרפרזה על דבריו של קלאוזוביץ’ שהמלחמה היא המשך הדיפלומטיה בדרכים אחרות.
בשנת 1469 נכתב פרק חדש בסיפור המסועף של אלזס — הדוכס האוסטרי זיגיסמונד חתם על הסכם סנט־אומר. דוכס בורגונדי שארל הראשון, ‘הנמהר’, קיבל במשכון את השטחים ההבסבורגיים של אלזס עילית, ברייזאך, מחוז פררט, מחוז האונשטיין, אורטנברג וארבע עיירות הריין: ריינפלדן, סקינגן, לאופנבורג וולדשוט.
בתמורה למהלך נחקקה ברית הגנה בין המנהיגים, אינטרס ראשון במעלה של זיגיסמונד, שהתמודד נואשות עם התרחבות הקונפדרציה השווייצרית אל עבר מחוזותיו. נוסף על הסכם ההגנה שילם שארל 50,000 פלורנים עבור חלקי הארץ שהועברו לרשותו.
השינוי לא הורגש בטווח המיידי. תמהיל האזרחים נותר כשהיה והשגרה נשמרה כמעט במלואה. בטווח הארוך, לעומת זאת, ניכרו השפעות המהלך: הדוכס הנמהר הפך לשכן גבול של השווייצרים; זכויות היתר הכלכליות של תושבי המקום תמו; זרעי המרד נזרעו בשטחי הריין העליון.
למרות העברת הבעלות החזיקה האימפריה הרומית הקדושה בזכויות גביית מיסים. פרידריך השלישי, ארכידוכס אוסטרייה, זכה ברווחים כספיים כתוצאה מעסקת הטלאים. בחלוף השנים, האחיזה החלקית ושימוש מחוכם בנישואי שושלת, החזירו לבית הבסבורג את השליטה באלזס עילית ובבלפורט. אך עיירות אחדות נותרו תחת שלטון צרפתי. העיר מילוז, לעומתן, הצטרפה והשתייכה לקונפדרציה השווייצרית בשנת 1515, עד לשלהי המאה ה־18.
רפורמציה כמפנה
בזמן הרפורמציה הפרוטסטנטית חזר השגשוג לאלזס. שטרסבורג הייתה לקהילה מפותחת כלכלית ותרבותית. אזרחיה קיבלו את הנצרות הפרוטסטנטית בשנת 1523, צעד נוסף שתרם לבידולם היחסי מצרפת הקתולית. מאבק איתנים התחולל: מרטין לותר , מחשובי הרפורמיסטים הראשונים, הוביל את מאמצי ההמרה. מנגד פעלו כוחות האימפריה הרומית, הקתולית באופייה, כדי לבער את ניצני הכפירה. פירות המאבק היו פסיפס רב־גוונים וחסר אחידות.
איכר אלזסי שנכנס לכנסיית הכפר – גילה שהפסלים והציורים הוסרו, חלק ממורשת האיקונקלאזם הפרוטסטנטית, המזבחות ריקים והתפילה נשמעת בשפה אחרת. בעבר דיבר כהן הדת בלטינית; כעת הוא מדבר בגרמנית ברורה, ישירה, לפי עקרונות הפרוטסטנטיות.
חלק מהתושבים מקבלים את השינוי בהתלהבות, בעוד אחרים ממלמלים בתסכול. בקרוב מאוד יתפרץ המתח באלימות. העיר מומפלגארד (בצרפתית: ‘Montbéliard’), מדרום-מערב לאלזס, הייתה היחידה בה נשתמרה הומוגניות יחסית: המקום נותר מובלעת פרוטסטנטית מובהקת עד לשנת 1793.
ספרד נכנסת לתמונה
לאחר רצף צרפתי-גרמני, גורם חדש (למחצה) נכנס למשוואה — הספרדים, ליתר דיוק בית הבסבורג בגרסתו הספרדית. בין השנים 1516 ל־1700 נשלטה ספרד הקתולית על ידי מלכים מבית הבסבורג, חוטר של הבית האוסטרי. בשנת 1617 נחתם הסכם חשאי בין פיליפ השלישי, מלך ספרד והסניף ההבסבורגי הבכיר, לבין הארכידוכס האוסטרי פרדיננד השני, הסניף הזוטר של השושלת, בנוגע להקצאת אחזקות מפתח שנויות במחלוקת.
במסגרת ההסכם, שנודע כ’הסכם אונאטה’, העניק פרדיננד לפיליפ שליטה מלאה על שטחים הבסבורגיים לאורך ‘הדרך הספרדית’, רצף טריטוריאלי רופף של שטחים ריבוניים שנעו מאיטליה העליונה, דרך אלזס והמחוז החופשי של בורגונדי ועד להולנד הספרדית.
בשלב זה התערב הקרדינל רישלייה. כאיש עתיר כישורים, בעל תאוריות פוליטיות ברורות (וייצוג שאינו הוגן ביצירתו הגדולה של דיומא האב ‘שלושת המוסקטרים’), הקדיש הקרדינל לעתיד מאמצים רבים למאבק כנגד כוחה הגובר של השושלת האוסטרו־ספרדית. מדיניותו הייתה ריאליסטית צרופה: כל ערך נזנח אל מול טובת המדינה. גשר הבסבורגי שיחבר בין ספרד לבין ארצות השפלה, ידע רישלייה, אינו עולה בקנה אחד עם טובת צרפת.
בשנת 1639 כבשו כוחות צרפתיים את מרבית שטחי אלזס. הכיבוש התחולל בעת מלחמת שלושים השנים — אשר יצרה קיטוב אירופי והובילה להשלכות רחבות היקף. ההבסבורגים, שהיו שקועים בלחימה בהונגריה, מכרו בשנת 1646 את אלזס לצרפתים, בסכום של 1.2 מיליוני טאלרים.
ניצני שלום
שלום וסטפאליה נחשב לרגע מפנה בתולדותיה של אירופה הישנה. מלחמה אזורית תמה וגבולות התעצבו במחי יד, אך דווקא האלזסים למודי השינויים לא חוו רפורמה ניכרת במעמדם. מרבית שטחי אלזס הוכרו כחלק מצרפת, אולם תנאי ההסכם היו מעורפלים וסבוכים. ערים אחדות שמרו על עצמאות, וגם בערים שסופחו הוחלט להנציח דפוסים קהילתיים ולא להרעיד את אמות הסיפים. הערפול היה חיוני: באזור בעל אוכלוסייה הטרוגנית, לשון החוק חייבת לספק מרחב לדיאלקטיקת מיקוח הכרחית.
גבול המכס הצרפתי נשאר ללא שינוי והשתרע לאורך הרי הווז’, דבר שהעניק אוריינטציה גרמנית לכלכלה; השפה הגרמנית נותרה בשימוש במִנהל המקומי, בבתי הספר ובאוניברסיטה (הלותרנית) של שטרסבורג, שהמשיכה למשוך תלמידים מארצות שכנות. למארג התרבותי התווספה שכבה נוספת.
קתדרלת שטרסבורג, מונומנט מרהיב של אדריכלות רומנסקית-גותית, הפכה אומנם לקתולית — במסגרת צו פונטנבלו ודיכוי הפרוטסטנטיות בצרפת הקתולית; אך הפלורליזם הדתי נשמר ברובו והאקלים היה סובלני ומכיל.
צרפת חיזקה את אחיזתה עם הסכמי ניימכן, שהביאו את מרבית הערים המקומיות לשליטתה, ולאחר טרנספורמציות טקטוניות, כבשה את שטרסבורג בפעולה נטולת התגרות. השינויים הטריטוריאליים הוכרו בהסכם ריסוויק, שסיים את מלחמת תשע השנים.
רוח המהפכה
אך פריחה כלכלית אינה ערובה ליציבות אזורית. שנת 1789 נשאה בכנפיה בשורה לעולם המודרני: המהפכה הצרפתית. האלזסים לא שקטו על שמריהם — עם הישמע חדשות נפילת הבסטיליה הסתער קהל נזעם על בניין העירייה בשטרסבורג. מנהיגי העיר ברחו; השיטה הפיאודלית תמה באופן סמלי. בשנה העוקבת חולקה אלזס לראשונה לשני מחוזות — הריין העליון והריין התחתון — במסגרת חלוקתה של צרפת ל־83 מחוזות.
בשנת 1792, לאחר ארוחת ערב ציבורית, התיישב רוז’ה דה ליל, קצין בעל רגש פטריוטי המשרת בשטרסבורג, כשבליבו רצון עז — לתרום את תרומתו לאומה. אחוז להט כתב את מילות פזמון הלכת ‘שיר מלחמה לצבא הריין’, ששונה בהמשך ל’לה מרסייז’, ההמנון הצרפתי עד לימינו (תוכלו לקרוא עוד על המנון המרסייז בכתבה הזאת).
דה ליל לא היה רפובליקני מהפכני במובן הרדיקלי, כי אם נאמן מונרכיה חוקתית ליברלית ברוח הנאורות המתונה. הוא התנגד להקצנת המהפכה והסתייג משלטון הטרור. בשלב מסוים הוא אף נעצר בחשד לעמדות פוליטיות ‘עוינות’, אך ניצל באורח נס מהגיליוטינה.
מהפכנים חשובים יצאו משטרסבורג, אך רבים מהתושבים היו בעמדת אופוזיציה ליעקובינים ותמכו בהשבת המלוכה. תושבי אזור סונדגאו, בחלקה הדרומי של אלזס, ערכו ‘עליות לרגל’ למקומות דתיים מעבר לגבול הצרפתי. בפרט צבאו התושבים על מנזר מריאשטיין — ליד בזל, לצורך עריכת טקסי הטבלה וחתונות, סקרמנטים שלא התאפשרו על ידי שלטון המקיים מסע רדיפה כנגד מוסדות דת.
השיבה המאוחרת
כאשר צבא המהפכה הצרפתי של הריין ניצח, עשרות אלפים נמלטו מזרחה. מאוחר יותר הורשו לשוב, אך מוטיב השיבה המאוחרת הפך לסיפור התמודדות יום יומי עבור הגולים, שלעיתים נוכחו לגלות שאדמותיהם ובתיהם הופקעו.
שוו בנפשכם את ייסורי השבים: אם אוחזת בידו של ילד, שמביט סביבו בבלבול, מחפש בעיניו הצעירות משהו מוכר. אב נושא על גבו צרור קטן, שריד אחרון לחיים שאבדו בדרך. עומדים שם, חסרי מילים, מביטים בשאריות של עברם. הבית שאליו השתוקקו כל כך לחזור חדל מהתקיים, ובמקומו מתגלה להם מציאות קשה של אובדן. הם יודעים שאין עוד למה לשוב, אך אין להם לאן ללכת. הטרגדיה, אגב, תועדה על ידי גתה, גדול משוררי העידן, בשירו ‘הרמן ודורותאה’.
פעם נוספת — ‘שטח זר’
לאחר התבוסה בקרב ווטרלו (1815), קואליציית מדינות אירופה החליטה שכדי להבטיח שנפוליאון או תומכיו לא ינסו ליטול את מושכות השלטון, עליהם להציב כוחות צבא זרים על אדמת צרפת, בעיקר במחוזות הגבול.
באלזס, במיוחד באזור הריין התחתון, הנוכחות הצבאית הייתה עצומה: יותר מ־280,000 חיילים זרים ו־90,000 סוסים! השלכות המצב על הכלכלה, התשתיות והמסחר היו כבירות, אך דבר לא ישווה להשלכות החברתיות: הנוכחות הצבאית יצרה מתח פנימי וגרמה לקרע במרקם החיים, שהיה רעוע ממילא לאחר עשרות שנות מלחמה.
חרף הכיבוש גדלה האוכלוסייה במהירות שאינה מביישת קטסטרופה מלתוסיאנית: מ־800,000 תושבים ל־1,067,000 תושבים בתוך 32 שנים בלבד! שינויים דמוגרפיים באזור הלום קרבות, לרוב אינם טומנים בחובם הבטחה גדולה. רעב גובר, מצוקת דיור ומחסור במקומות עבודה — הובילו לגלי הגירה שלילית. פריז הייתה היעד הסביר ביותר (הברון אוסמן היה חבר בולט בקהילת האלזסים בפריז), אך גם רוסיה, האימפריה האוסטרית, ארצות הברית וקנדה היו יעדים אפשריים למהגרים מלאי תקווה.
מלחמת צרפת-פרוסיה
בשנת 1871 יזם נפוליאון השלישי מלחמה בין הקיסרות הצרפתית השנייה לבין ממלכת פרוסיה. לגרמנים עמד יתרונם המספרי, הארגוני והטכנולוגי, וצרפת המובסת נדרשה, במסגרת הסכם פרנקפורט, להעביר לגרמניה את רוב אלזס וכרבע מלורן. אלזס-לורן הפכה לישות טריטוריאלית בקיסרות הגרמנית החדשה.
בעוד חברות אחרות בפדרציה נשלטו על ידי ממשלתן שלהן, אלזס-לורן נוהלה על ידי הממשל בברלין. מתוך אוכלוסייה של כמיליון וחצי אזרחים, בחרו בין 100,000 ל־130,000 אלזסים להישאר תחת שלטון צרפתי ולעזוב את ביתם. רבים מהם היגרו לאלג’יריה והוגדרו ברבות הימים כ’פִּייֵה נוּאַר’ (מילולית: כפות רגליים שחורות).
אשליית הסובלנות כלפי הנכבש (הוענקה לטריטוריה מידת אוטונומיה — דבר שהתבטא בדגל ובהמנון) התנפצה כשנתיים מאוחר יותר. חַיִל גרמני שהוצב בעיר סאברן בצפון-מערב אלזס נהג דרך קבע להשפיל את התושבים, ובעקבות כך מרדו האחרונים בצבא הגרמני, אשר הגיב להתקוממות בפעולות חריפות.
מלחמת העולם הראשונה
בפרוץ מלחמת העולם הראשונה בחרו רבים מהאלזסים לשרת בצי הקיסרי הגרמני. בשלהי המלחמה התחולל מרד מלחים: רבים מהמורדים היו בני אלזס, שזהותם מעולם לא הייתה חפה מדילמות פנימיות. המרד הוליד משבר חמור, ובעקבות התגברות הלחץ הפוליטי נאלץ הקייזר וילהלם השני להתפטר מתפקידו, התפטרות שסימנה את סוף הקיסרות ואת לידת רפובליקת ויימאר.
תושבי אלזס, נתינים ישירים של הקייזר, נותרו ללא ראש מדינה, והמלחים שבו לביתם במטרה לייסד רפובליקה עצמאית. ז’אק פיירוט נבחר לראש העירייה של שטרסבורג, והכריז על ביטול האימפריה הגרמנית ועל הקמת ‘הרפובליקה הצרפתית’. הכרזת עצמאות עצמית זו הולידה את ‘רפובליקת אלזס-לורן’ — ממשלת גורמים מקומיים שהושפעו מרעיונות מהפכניים וסוציאליסטיים, ופעלה במקביל להתארגנות סובייטית של פועלים ומהפכנים.
צרפת נוקטת ביוזמה
צרפת, לעומת זאת, ראתה באלזס-לורן חבל ארץ שיש להחזירו לשליטתה, ולכן התנגדה לכל הכרזת עצמאות מקומית. כאשר הכוחות הצרפתיים נכנסו לאזור, מטרתם הייתה דיכוי תנועות הפועלים וסילוק כל שלטון שהוכרז באופן חד־צדדי, בכלל זה גם ‘רפובליקת אלזס-לורן’. פחות משבועיים נדרשו לביטול שביתות העובדים ולהוצאת הסובייטים והמהפכנים מהשלטון. עם הגעת החיילים הצרפתים, אלזסים רבים הריעו לחידוש הסדר ולהפסקת האנרכיה.
וודרו וילסון, נשיא ארצות הברית וליברל נאיבי, התעקש לטעון שהיסטוריית האזור מקנה לו מעמד משפטי עצמאי; אך צרפת סירבה למשאל עם מקומי בדבר המבנה השלטוני, נאמנת לתפיסתה העצמית כמשחררת החבל מכיבוש גרמני. במסגרת חוזה ורסאי אושרר השינוי: המקום נמסר על ידי הגרמנים והועבר לשליטה צרפתית.
המדיניות הצרפתית הייתה נוקשה: השפה הגרמנית הודרה ממוקדי חיים רבים, למעט היתר שימוש בתרגום לגרמנית לצורך תעמולת בחירות (עד לשנת 2008). כדי שלא לעורר אנטגוניזם בקרב התושבים, האזור לא הוכפף למספר שינויים משפטיים שהתרחשו ביתר צרפת, דוגמת החוק המפריד בין הדת למדינה.
מלחמת העולם השנייה
במהלך מלחמת העולם השנייה נכבשה אלזס על ידי כוחות גרמניים (1940). עם שחר נעו הטנקים הגרמניים ברחובות הערים והשדות של אלזס-לורן, שוברים את דממת הבוקר ומשנים את גורל האזור. דגלי צרפת הורדו והסמלים הנאציים נתלו על מבני העיר העתיקים, כעדות אילמת לשינוי הדרמטי. אזרחים רבים התעוררו למציאות חדשה, שבה שפתם הצרפתית הודחקה וזהותם התרבותית דוכאה.
130,000 צעירים נאלצו ללבוש את המדים הגרמניים, ללחום בשם מדינה שלא הייתה מדינתם, תחת דגל זר. הכיבוש הגרמני הפך לפצע עמוק, והותיר את תושבי האזור לכודים בין נאמנויות כפויות ומלחמה שקרעה את זהותם.
לוחמים רבים לא שבו מעולם. האדמה הקפואה בלעה אותם בלא קבר. מעטים הצליחו להימלט לשווייץ, בעת שאחרים הצטרפו למחתרת. באקט נדיר של גאולה, שוחררו 1,500 לוחמים משבי סובייטי ונשלחו לאלג’יר, שם הצטרפו לשורות ‘צרפת החופשית’, נחושים להשיב את כבוד מולדתם.
לאחר המלחמה
כיום, חבל אלזס-לורן כפוף למערכת חוקים מקומית השונה באופן מהותי מהחקיקה הכלל־ארצית של צרפת — תופעה המכונה ‘המשפט המקומי’. הבדל זה הוא פרי הכרה בהיסטוריית הסיפוח והכיבוש של האזור, והוא נשמר בתחומים כדיני עבודה, ביטוח בריאות וניהול מוסדות דת.
בשנים האחרונות נעשים מאמצים מצד הרשויות המקומיות ואף האיחוד האירופי לקדם את השפה האלזסית כחלק מהזהות התרבותית. השפה נלמדת בבתי הספר, במסגרת המדיניות הלאומית להגנה על שפות אזוריות, בנוסף לשפה הגרמנית — שנלמדת כשפה זרה בגני ילדים ובבתי ספר מקומיים.
עם זאת, חוקת צרפת ממשיכה לקבוע כי הצרפתית היא השפה הרשמית היחידה של הרפובליקה, דבר שמגביל את מעמדן המשפטי של שפות אזוריות, גם כאשר מתקיימת תמיכה מוסדית בהן.
תקווה באופק
ההיסטוריה של אלזס אינה רק פסיפס שלטונות מתחלפים, כיבושים וקרעים תרבותיים — אלא גם עדות מופלאה ליכולתה של זהות אנושית להתקיים על אף טלטלות הזמן. מה שהיה ‘תחום זר’ הפך לזירה של פיוס בין מזרח למערב, בין מסורת לקדמה.
כיום, בעידן של שלום אירופי, אלזס ניצבת כסמל לאפשרות של חיים משותפים, לכיבוד ההבדל תוך שמירה על שלמות אזרחית. האתגר שטרם הושלם — להבטיח שגם בעתיד יישמר ריבוי הקולות, הזיכרונות והנרטיבים. אם תדע צרפת לשלב בין הכרה בעבר לבין פתיחות לעתיד; אם ימצא האיחוד האירופי את הדרך לתמוך בגיוון מבלי לפרום את האחידות; אולי תוכל אלזס להיות לא רק גלויה ציורית של עבר מורכב, אלא גם מודל תרבותי לעתיד מאוחד.
