מגיפת הקורונה כמעט וחיסלה את בתי הקולנוע, כאשר ברגע אחד התרוקנו האולמות והנטפליקס הפך לספק הסרטים העיקרי שלנו. בעודי יושב בבית, נתקלתי בלא מעט סרטים בינונייים להחריד שתעשיית הקולנוע האמריקאית (במיוחד זו של נטפליקס) יצרה בשבילנו ולאט לאט איבדתי את האמון בכך שאוכל לצפות בסרט טוב שנוצר בשנים האחרונות.
התחושה שלי הייתה שעל התעשייה הזאת השתלטה רוח צדקנית של פוליטיקלי קורקט, שמנסה בכל סרט, ולא חשוב מאיזה סוג, לחנך אותנו. התוצאה הייתה ריצת אמוק שלי לעבר הנוסטלגיה והסרטים של פעם, לימים שעוד ידעו לעשות סרטים שמטרתם לבדר ולרגש ולא לדחוף לנו כל מיני אג’נדות.
לשמחתי הרבה נראה שהקורונה נסוגה (לבינתיים לפחות), בתי הקולנוע נפתחו ולפני מספר ימים זכיתי להיות בהקרנת בכורה של הסרט “התקופה היפה בחיי”, בזכותו חזר לי האמון בתעשייה הזאת. בכתבה הקצרה שלפניכם אנסה להסביר מה יש בסרט הזה, שגרם לי להתאהב בו ממבט ראשון, ומדוע כדאי גם לכם לרוץ ולראות אותו.
עלילת הסרט “התקופה היפה בחיי”
ויקטור (דניאל אוטיי) הוא אומן קומיקס שעתידו כבר מזמן מאחוריו. הוא נשוי למריאן (פאני ארדן) שבזה לו ויש לו בן נוצלח, אומנם, אך כזה שגורם לו לתסכול וקנאה.
לאחר שאישתו סילקה אותו מהבית הוא נענה להצעה מיוחדת של יזם שמאפשר ללקוחותיו לחזור בזמן לאיזו תקופה שהם רק רוצים. ויקטור מחליט לחזור כ-40 שנה אחורה, ליום שבו הוא פגש לראשונה את מי שתהיה אישתו. היזם בונה בשבילו, באמצעות תפאורה ושחקנים, את המסעדה הקטנה בעיר ליון בה הוא הכיר את אשתו והגיבור חובה דקה אחר דקה את האירועים שהובילו לקשר ביניהם.
האם יצליח הגיבור להבין מה גרם לאשתו להתאהב בו לפני 40 שנים? האם הוא לא יתאהב בטעות בשחקנית הצעירה, שמגלמת את אותה בחורה בה הוא התאהב בשנות ה-70? האם אפשר בכלל להמשיך לחיות בנוסטלגיה ולברוח מהמציאות העכשוית?
את כל התשובות לשאלה הזאת ולשאלות אחרות תקבלו במהלך שעתיים קסומות שיחלפו באותה מהירות בה חלפה הילדות שלכם.
מדוע כל כך אהבתי את הסרט הזה?
לפני שאתחיל, אזהרת ספויילר: החלק הזה עוסק בעלילה של “התקופה היפה בחיי” וניתן ללמוד ממנו כיצד הסרט הסתיים. אני עושה זאת מכיוון שיצירה קולנועית זאת, להבדיל מסרטים המבוססים על ספרי אגתה כריסטי למשל, איננה מתיימרת להכיל הפתעות או מעברי עלילה חדים. לכן, גם אם תקראו את הביקורת שלי, לפני שתצפו בסרט, קשה לי להאמין שההיכרות עם העלילה תפגע בהנאה שלכם.
אחרי שסגרנו את הפינה הזאת, בואו נתחיל לדבר על הסרט עצמו. על מנת לענות על השאלה מדוע כל כך אהבתי את “התקופה היפה בחיי”, ניתן כמובן ללכת, ראשית כל, אל ה”חשודים הרגילים”, הלא הם השחקנים והבמאי.
אין ספק שניקולא בדוס הצליח לאסוף כאן את ה”קרם דה לה קרם” של הקולנוע הצרפתי, החל מדניאל אוטיי, שמשחק ברגישות עצומה את דמותו המורכבת של גיבור הסרט, דרך פאני ארדן, שהיא לא רק שחקנית עם נוכחות עצומה אלא גם יפהפייה אמיתית (איך היא מצליחה להיות כל כך יפה בגיל 72, אלוהים יודע), דרך דוריה טילייה שופעת הקסם, ועד אחרון השחקנים, שכל אחד משחק את תפקידו בהרמוניה נפלאה.
מעבר לאיכות השחקנים, צריך לציין לשבח את הבימוי הקצבי שגורם לכך שלמרות שהסרט נמשך קרוב לשעתיים, לא מרגישים שום עייפות והזמן חולף במהירות עצומה. לכל זה יש כמובן לצרף את האיכות הגבוהה של ההפקה שמתבטאת הן בתלבושות והן בהקפדה על הפרטים הכי קטנים על הסט (אין ברירה כשמדובר על יצירה קולנועית שעוסקת בעצם במעין הפקת סרט שמתרחש בתקופה מסויימת).
אולם, כל מה שהזכרתי עד כה לא יכול ליצור סרט גאוני. סרט טוב? כן. סרט מומלץ? בודאי. אולם לא סרט גאוני, כזה שנכנס לפנתאון הסרטים הצרפתיים מיד אחרי עלייתו לאקרנים. כדי שסרט יהיה גאוני הוא צריך לגעת ישירות בלב ואת זה עושה “התקופה היפה בחיי” באמצעות העיסוק הרגיש בנוסטלגיה.
אני יכול להעיד על עצמי שאני אדם מאוד נוסטלגי, ואין ספק שאהבתי לפריז נובעת בדיוק מאותה נוסטלגייה שמהווה חלק חשוב מאישיותי (מוזמנים לקרוא את הכתבה רוחות הרפאים של פריז, כדי להבין טוב יותר למה אני מתכוון). מעבר לזה, חשוב לזכור שלולא הייתה קיימת תופעת הנוסטלגיה, הרי שפריז בפרט וצרפת בכלל, לא היו הופכות ליעדי תיירות כל כך פופולריים.
הרי בואו נהיה כנים: אנחנו באים לצרפת בזכות המלכים ששלטו בה, המיתולוגיה של הבל אפוק או הבוהמה של מונפרנאס ולא בזכות מה שמתרחש בפריז כיום (היוצא מן הכלל המעיד על הכלל הוא היורודיסני, שאומנם מביא לצרפת לא מעט תיירים אך אין בוא שום דבר צרפתי).
מה שהסרט הוכיח לי, למרות שידעתי זאת עוד קודם, הוא שהנוסטלגיה היא כח חזק מאוד, אפילו כשמדובר בנוסטלגיה של אחרים. ועובדה: אני מבטיח לכם שגם אם נולדתם, כמוני, אחרי שנת 1974 המוזכרת בסרט, הרי לאחר שתצפו בו, תרצו מיד לחזור לתקופה הזאת, כאילו שם התרחשו הימים היפים של חייכם.
מכאן המסקנה העצובה והמרגשת שעולה מהסרט, ורלוונטית לכל חובב נוסטלגיה, היא שהבריחה לעבר שכבר איננו קיים, יכולה אולי לתבל את הטיול הבא שלכם לצרפת, אולם במקביל עלולה להיות לה השפעה הרסנית על ההווה, אותו חובבי הנוסטלגיה דוחים. אין ספק שזוהי מסקנה שעושה “קווץ’ בלב” ועשויה להפעיל, אצל חלקכם, את בלוטת הדמעות.
אולם המזל הגדול הוא שיוצר “התקופה היפה בחיי” לא נעצר כאן ומוכיח, לקראת סוף הסרט, שלהתרפקות על העבר ישנם גם אלמנטים חיוביים. הרי, לולא אותה חזרה לעבר לא היו גיבורי הסרט מבינים עד תום מה הייתה הסיבה שחיברה אותם זה לזו, באותו ערב של שנת 1974. מכאן שללא הנוסטלגיה הם לא היו חוזרים זה אל זה ומקבלים אחד את השני, על שלל החסרונות של כל אחד מהם.
אם בלוטות הדמעות שלכם לא עבדו, כשהבמאי משחזר את התקופה היפה של גיבור הסרט, הרי שמובטח לכם שלא תישאר עין יבשה, כאשר, בסוף הסרט, הגיבור חוזר לאישתו. ואם הסרט הצליח לגרום לכם להתרגש ואף לדמוע, הרי שסיבה זו לבדה צריכה להכניס אותו לרשימת הסרטים הצרפתיים הטובים ביותר.
היכן ניתן לצפות בסרט הזה?
הסרט יוצג החל באמצע יולי 2021 במקומות הבאים:
- סינמטק תל אביב
- יס פלנט רמת גן
- יס פלנט ראשון לציון
- יס פלנט חיפה
- יס פלנט ירושלים
- יס פלנט זכרון יעקב
- יס פלנט באר שבע
- סינמה סיטי גלילות
- סינמה סיטי ראשון לציון
- סינמה סיטי ירושלים
- סינמה סיטי חדרה
- סינמה סיטי אשדוד
- סינמה סיטי באר שבע
- הוט סינמה קריון
- הוט סינמה חיפה
- הוט סינמה כפר סבא
- הוט סינמה מודיעין
- הוט סינמה פתח תקווה
- הוט סינמה רחובות
- מובילנד נתניה
- לב סמדר ירושלים
- לב מנדרין תל אביב
- לב רעננה
- לב אבן יהודה
- לב דניאל הרצליה
- לב עומר
- לב סביון
