יש טירות בעמק הלואר שמספרות סיפור אחד, נקי ואחיד (לדוגמא טירת שאמבור). טירת בלואה (Château de Blois) מספרת ארבעה — וכל הארבעה ניצבים זה מול זה, באותה חצר בדיוק.
רוב הארמונות בעמק נבנו אט-אט על פני דורות, אבל ברוב המקרים השליטים הבאים טרחו “לתקן” ולאחד את מה שקדם להם. בבלואה זה פשוט לא קרה. כל שליט בנה לעצמו אגף חדש לגמרי, כמעט בלי לגעת במה שכבר עמד שם. התוצאה היא חצר שבה תראו, בסיבוב של 180 מעלות: שרידי מצודה מהמאה ה-13, אגף גותי-לוהט, אגף רנסנסי מפואר ואגף קלאסי. ארבעה סגנונות אדריכליים, ארבע תקופות, ושלל אישיויות מלכותיות שונות לחלוטין שמילאו את החדרים הללו בתככים, שירה ודם.
אם הגעתם לכאן כדי לתכנן טיול לבלואה — המשיכו לחלק הבא. אם אתם כאן בשביל הסיפורים ההיסטוריים העסיסיים (ויש הרבה כאלה) — דלגו ישירות אל “ארבעה אגפים, ארבע אישיויות”.
ורק דבר אחרון לפני שנמשיך, בפעם האחרונה שהייתי בטירת בלואה וצילמתי הייתה בשנת 2014. לצערי חלק גדול מהתמונות שצילמתי אבדו ולכן, להבדיל מכתבות אחרות שלי, כאן תמצאו יחסית מעט תמונות. אולם כדי לפצות אותכם מצאתי סרטון מקסים בן כ-7 דקות שיראה לכם את טירת בלואה במלוא תפארתה. פנו לכם כמה דקות, צפו בסרטון והמשיכו לקרוא אחריו.
טירת בלואה – מידע למבקר 🎟️
שעות ומחירים (2026)
שעות כניסה לארמון
- 1 בינואר – 28 בפברואר: 10:00 – 17:00
- 1 במרץ – 31 במרץ: 10:00 – 17:30
- 1 באפריל – 30 בספטמבר: 09:00 – 18:30
- 1 באוקטובר – 16 באוקטובר: 09:00 – 18:00
- 17 באוקטובר – 1 בנובמבר: 09:00 – 18:30
- 2 בנובמבר – 18 בדצמבר: 10:00 – 17:00
- 19 בדצמבר – 3 בינואר: 10:00 – 18:00
כרטיסים ומחירים
מבוגרים: 16 יורו (נכון לשנת 2026). ילדים 6–17: 8 יורו. מתחת לגיל 6: חינם. מכיוון שמדובר בטירה מאוד פופולרית בעונת התיירות, מומלץ בחום להזמין כרטיסים מראש באמצעות הקישורים הבאים:
- הזמנת כרטיסי כניסה לטירה
- הזמנת כרטיסי כניסה למופע האור-קולי (פעיל בין אפריל לנובמבר)
- הזמנת כרטיס Loire Valley Châteaux Pass (משתלם במיוחד אם החלטתם לבקר במספר טירות)
איך מגיעים 🚂
ישנן מספר דרכים נוחות להגיע לטירת בלואה מפריז. הנה האופציות העיקריות שיעמדו לרשותכם:
טיול מודרך מפריז
אם החלטתם לצאת מפריז ליום אחד בלבד כדי לבקר בעמק הלואר, אני ממליץ לכם בחום לא לשכור רכב, אלא פשוט לקחת סיור מאורגן. זה יאפשר לכם לראות יותר מטירה אחת ביום ויחסוך לכם הרבה כאב ראש (ותכל’ס, אם משקללים את עלות השכרת הרכב, הדלק, האגרות וכרטיסי הכניסה – זה יוצא ממש משתלם כלכלית).
אם החלטתם לקבל את עצתי, הנה כמה סיורים מעולים שכוללים את טירת בלואה ויוצאים ישירות מפריז:
הגעה באמצעות רכבת
ניתן להגיע לבלואה באמצעות רכבת ישירה מתחנת פריז-אוסטרליץ (Paris-Austerlitz) לתחנת Blois-Chambord (משך הנסיעה הוא כשעה וחצי עד שעתיים), ומשם מדובר בכ-10–15 דקות הליכה רגועה לטירה. אם אתם מחפשים אתר מומלץ להזמנת כרטיסי רכבת, ההמלצה הקבועה שלי היא Rail Europe. אם תרצו למצוא עוד אתרים טובים להזמנת נסיעות, אתם מוזמנים להיכנס לארגז הכלים שלי.
רכב שכור
אם החלטתם לשכור רכב בפריז ולנסוע לטירת בלואה באופן עצמאי, הדרך המהירה ביותר היא נסיעה דרומה דרך כביש האגרה A10. המסלול כולל התחברות לכביש A10 ביציאה מפריז, ולבסוף ירידה ביציאה 16 (Mer) כדי להמשיך בכבישים המקומיים D205 ו-D112 היישר אל העיר בלואה.
כמו שאמרתי קודם, אני ממש לא ממליץ להגיע מפריז לבלואה ברכב רק עבור יום אחד. עם זאת, אם החלטתם להפוך את העיר בלואה לבסיס יציאה נוח שממנו תגלו את שאר הטירות של עמק הלואר, תוכלו למצוא כמה מלונות ממש מומלצים בכתבה המוקדשת לנושא לינה בעיר בלואה והסביבה.
כמה זמן להקדיש לביקור? ⏱️
יום מלא – אם אתם רוצים לראות את הטירה בנחת ולטייל גם בעיר העתיקה. חצי יום – אם אתם בדרך לטירות אחרות באזור (כמו שנונסו או שמבור) ומשלבים את בלואה כחלק ממסלול עמוס.
מה אסור לפספס בטירה? 👀

- החצר עצמה עמדו במרכזה לפני שאתם נכנסים לחדרים ותנו לארבעת האגפים לסגור עליכם. זה הרגע שבו מבינים שמשהו כאן לחלוטין לא רגיל.
- מדרגות החילזון של פרנסואה ה-1
- חדר ההתנקשות המדמם של הדוכס מגיז
- המופע האור-קולי בקיץ — שמספר את כל ההיסטוריה הזו בצבעים ואורות על גבי החזיתות עצמן. תוכלו להזמין כרטיס למופע באמצעות הקישור הזה.

עונה מומלצת ☀️
אביב וסתיו — בעיקר בשביל המופע האור-קולי (הפעיל מאפריל ועד ספטמבר) ובשביל הפריחה בעמק הלואר בכלל. ספטמבר נחשב כנראה לחודש המושלם ביותר: פחות עמוס בתיירים, הירוק עדיין בוהק סביב, ואור אחר הצהריים על אבני הטירה הלבנות פשוט שווה כל תמונה.
ארבעה אגפים, ארבע אישיויות (והמון דרמה) 👑
כדי להבין את טירת בלואה באמת, צריך להכיר את הנפשות שפעלו בה. הנה סקירה היסטורית של המבנה המרתק הזה דרך הדמויות שעיצבו אותו (ולפעמים גם מצאו בו את מותן):
רוזני בלואה בימי הביניים: מצודת העץ, הוויקינגים ו”הנוכל”
לפני שהפכה לפנינה ארכיטקטונית וזירה למזימות מלכותיות ברנסנס, טירת בלואה התחילה את דרכה כמעוז צבאי קודר ומבוצר היטב בימי הביניים המוקדמים. העדות ההיסטורית הראשונה לקיומו של מבצר באתר מגיעה משנת 854, תחת שלטונו של המלך שארל הקירח (Charles le Chauve). באותם ימים לא היה מדובר בארמון אבן מפואר אלא במצודת עץ פשוטה ואסטרטגית, שהוקמה על גבי הצוק הסלעי המשקיף על נהר הלואר. אלא שהמיקום המצוין הזה משך גם צרות: לוחמים ויקינגים פשטו על האזור, תקפו את המצודה והעלו אותה באש עד היסוד.
במאה ה-10 שוקם האתר והפך למרכז כוח פוליטי עצום בזכות רוזני בלואה (Comtes de Blois) החזקים והעשירים. הרוזן תבו הראשון (910-978 Thibaud Ier de Blois), שזכה לכינוי הלא-מחמיא אך השנון “הנוכל” או “המרמה” (Le Tricheur), הבין את הפוטנציאל של המקום.

הוא החליט להחליף את קורות העץ הפגיעות במגדל שמירה ומבצר אבן מאסיבי. תבו וצאצאיו הפכו לאחת השושלות המשפיעות ביותר בצרפת הפיאודלית, עד כדי כך שהם שלטו גם על מחוז שמפאן העשיר והיוו איום ממשי ומתמיד על מלכי צרפת הראשונים מהשושלת הקאפטינגית.
במשך מאות שנים שימשה הטירה כמרכז שלטוני פיאודלי קשוח, עד שבשנת 1218 הלך לעולמו תבו השישי (Thibaut VI), הרוזן האחרון מבית שמפאן, מבלי להותיר יורשים זכרים. השליטה על המחוז והטירה עברה לידי בית שאטיון (Châtillon). לקראת סוף המאה ה-14, הרוזן גי השני לבית שאטיון (Guy II de Châtillon 1346-1397) שקע בחובות כבדים בעקבות מלחמות ממושכות ואסונות משפחתיים (כולל מות בנו היחיד).
בצר לו, ובחוסר ברירה משווע, הוא קיבל בשנת 1391 החלטה ששינתה את פני ההיסטוריה הצרפתית: הוא מכר את רוזנות בלואה ואת הטירה ללואי הראשון, דוכס אורליאן (Louis Ier d’Orléans), אחיו הצעיר של המלך שארל השישי, תמורת סכום עתק של 200,000 שטרי זהב. מכירה זו היא שהביאה את ענף האורליאן המלכותי אל הטירה, והניחה את התשתית להפיכתה של בלואה ממעוז פיאודלי ימי-ביניימי לארמון מלוכה מפואר ברנסנס.
אולם המעמדות (המאה ה-13) וז’אן ד’ארק
החלק העתיק ביותר שנותר בטירה הוא אולם המעמדות (Salle des États) מהמאה ה-13, שריד למצודה הימי-ביניימית של רוזני בלואה. זהו למעשה האולם הגותי-אזרחי העתיק ביותר בצרפת כולה. ואם כבר מדברים על ימי הביניים – בשנת 1429, הגיעה לכאן לא אחרת מאשר ז’אן ד’ארק (Jeanne d’Arc) כדי לקבל את ברכת הארכיבישוף של ריימס בכנסיית הטירה, רגע לפני שיצאה בראש הצבא לשחרר את העיר אורליאן מהמצור האנגלי.
אם תכנסו לאולם המונומנטלי הזה, תגלו חלל ענק המחולק לשני אולמות אורך על ידי שורה של עמודי אבן מרכזיים התומכים בתקרת עץ מרהיבה (ששוחזרה בצורה מדויקת ומרהיבה במאה ה-19 על ידי Félix Duban). האולם הזה לא שימש רק לסעודות של רוזני המחוז; הוא היה הלב הפוליטי הפועם של צרפת ברגעים קריטיים במיוחד.

במהלך המאה ה-16, כאשר מלחמות הדת איימו לפרק את הממלכה, שימש האולם כאתר הכינוס של אספת המעמדות (Layout / États généraux) המפורסמת בשנים 1576 ו-1588 תחת שלטונו של אנרי השלישי. כאן, בין כתלי האבן הללו, ניסו נציגי האצולה, הכמורה והעם להכתיב למלך תנאים, מזימות פוליטיות נרקמו בגלוי, והמתח הגיע לשיאו רגעים ספורים לפני הרצח הדרמטי שהתרחש קומה אחת בלבד מעליהם.
שארל ד’אורליאן: הנסיך המשורר
לפני שהפכה למעון מלכותי רשמי, הטירה הייתה שייכת לשארל, דוכס אורליאן (1394–1465). שארל נפל בשבי האנגלים בקרב אז’נקור המפורסם (1415) ובילה לא פחות מ-25 שנים ארוכות בכלא הבריטי, שם מצא נחמה בכתיבת שירה נוגה ויפהפייה. כשחזר לבסוף לצרפת, הוא התיישב בבלואה והפך את המצודה הצבאית והקודרת למרכז תרבותי תוסס. הוא נהג לערוך כאן תחרויות שירה יוקרתיות (באחת מהן השתתף המשורר הנודע פרנסואה ויון). בנו של שארל הוא זה שישנה את גורל הטירה לתמיד.
שארל, שהיה אחיינו של המלך שארל השישי, חזר מהשבי הבריטי כשהוא כבר בן 50, גיל מתקדם מאוד לאותה תקופה (שלא לדבר על כך שרעייתו האהובה, בון מארמניאק, הלכה לעולמה עוד בזמן שהיה כלוא מעבר לתעלה מבלי שיזכה להיפרד ממנה).

במקום לשקוע במרירות או לצאת למסעות נקם צבאיים, הוא בחר להביא איתו לבלואה את האווירה המעודנת והתרבותית שספג. הוא הרס חלק מחומות המבצר הישן כדי להכניס אור, בנה מגורים נוחים יותר, והקים ספרייה מפוארת שהייתה אחת הגדולות בזמנה.
חצר הטירה שלו הפכה לאבן שואבת לאמנים, פילוסופים ואנשי רוח. הסיפור המקסים ביותר הוא על תחרות השירה הנודעת של בלואה שארגן בשנת 1457: שארל נתן למשתתפים שורת פתיחה קבועה (“אני מת מצמא ליד המעיין”) וביקש מהם לחבר סביבה שיר. פרנסואה ויון, המשורר המורד והגאון, הגיע לטירה, כתב בלדה אלמותית, וזכה במקום הראשון. בגיל 68, שארל התחתן בשלישית עם מריה מקלוו (Marie de Clèves 1426-1487) הצעירה, ובאורח פלא נולד להם בן קטן בשם לואי – מי שעתיד להפוך למלך צרפת ולשנות את מעמדה של הטירה לעולמי עד.
לואי ה-12: הקיפוד המלכותי

בנו של שארל הפך למלך צרפת בשנת 1498 תחת השם לואי ה-12 (Louis XII). הוא ואשתו, אן מברטאן, החליטו להפוך את בלואה למעון המלכותי המרכזי שלהם. האגף שהוא בנה מסמן את התפר האדריכלי שבין האדריכלות הגותית המאוחרת (הסגנון ה”לוהט”) לתחילת תקופת הרנסנס הצרפתי. תראו כאן חזיתות מתחלפות של לבנים אדומות ואבן לבנה, חלונות מעוטרים (לוקרנים), ופסל פרש גדול של המלך בנישה מעל הפתח הראשי.
(אם תסתכלו טוב על הסמלים המעטרים את האגף, תבחינו בקיפוד. זה היה הסמל האישי של לואי ה-12, ואם תהיתם – מישהו בארמון כנראה חשב שזה רעיון מצוין לחקוק קיפודים בכל פינה אפשרית בבניין!)

אי אפשר לדבר על אגף לואי ה-12 בלי להקדיש מקום של כבוד לרעייתו המשפיעה, אן מברטאן (Anne de Bretagne). אן, שהייתה דמות פוליטית אדירה ודוכסית ברטאן בזכות עצמה, ניהלה בטירת בלואה חצר מלכותית מפוארת, קפדנית ויוצאת דופן.
היא הייתה המלכה הראשונה בצרפת שהקימה לעצמה משמר אישי של “ליידיז” (בנות אצולה צעירות שזכו לחינוך קפדני וליווי צמוד). כאן בטירה היא ילדה את בתה, קלוד מצרפת (מי שתתחתן בהמשך עם המלך הבא, פרנסואה הראשון). חייה של אן היו רצופי טרגדיות של אובדן ילדים, וב-9 בינואר 1514 היא הלכה לעולמה באותה טירה בבלואה, בגיל 36 בלבד, לאחר שסבלה מאבנים בכליות.
מותה הכה את המלך לואי ה-12 ביגון עמוק כל כך, שהוא הורה לערוך לה הלוויה מלכותית חסרת תקדים שנמשכה 15 ימים שלמים. על פי צוואתה, לבה של אן הוכנס לתוך תיבת זהב מרהיבה (רליקווריום) ונשלח לעיר הולדתה נאנט, כאות לנאמנותה הנצחית לחבל ברטאן, בעוד גופתה נקברה בבזיליקת סן דני בפריז.
פרנסואה הראשון: סלמנדרות ומדרגות תיאטרליות
פרנסואה ה-1 (François Ier), שירש את הכתר ב-1515, ממש לא היה מסוג האנשים שמסתפקים במה שיש. הוא בנה אגף רנסנסי מפואר שכולל את אחד האלמנטים המצולמים ביותר בכל עמק הלואר: מדרגות החילזון המונומנטליות.

אלו מדרגות חצי-פתוחות לחצר, שנועדו לשמש כבמה תיאטרלית של ממש – כאן חברי החצר המלכותית יכלו לעלות, לרדת, לצפות ולהיראות במיטב מחלצותיהם. הסמל האישי של פרנסואה, הסלמנדרה ש”חיה באש”, מפאר את כל החלק הזה של הטירה.
אם תצאו מחוץ לחצר הפנימית ותביטו בטירה מכיוון העיר והעמק, תגלו את חזית הלוג’יות (Façade des Loges) המדהימה של אגף פרנסואה הראשון. מדובר במפגן כוח ארכיטקטוני יוצא דופן שנבנה בהשראת הלוג’יות המפורסמות של דונטו ברמנטה בוותיקן ברומא. פרנסואה הראשון רצה להראות לכל תושבי בלואה ולעולםו כולו שהוא מלך מודרני, נאור ומחובר לרנסנס האיטלקי. החזית מאופיינת בשורות של מרפסות פתוחות, גלריות ונישות עמוקות שיוצרות משחקי אור וצל מרהיבים, והיא משקיפה בגאווה על הגגות של העיר העתיקה ועל נהר הלואר הזורם למרגלותיה.
חדר הסודות והרעלים של קתרין דה מדיצ’י (Studiolo)
בתוך אגף פרנסואה הראשון, בקומה השנייה, נמצא אחד החדרים המסתוריים והמרתקים ביותר בטירה – ה”סטודיולו” (Studiolo) או חדר העבודה של המלכה קתרין דה מדיצ’י. החדר הזה מתהדר ב-237 פנלים של עץ אלון מגולף בעיטורים רנסנסיים מרהיבים, שמאחוריהם מסתתרים ארבעה ארונות קיר סודיים לחלוטין, הנפתחים באמצעות מנגנון לחיצה נסתר.

לפי האגדות העממיות וה”לשונות הרעות” של חצר המלוכה הצרפתית, קתרין – שזכתה למוניטין האפל של “מלכת הרעלים” – השתמשה בארונות הללו כדי להחביא את בקבוקוני הרעל המפורסמים שלה, ששימשו אותה לחיסול יריבים פוליטיים.
היסטוריונים מודרניים נוטים להרוס את המסיבה ומסבירים שהארונות הללו שימשו כנראה לאחסון מסמכים מדיניים סודיים, חפצי אמנות יקרי ערך או ספרים נדירים, אבל השילוב של פנלי העץ הכהים והמנגנונים הנסתרים עדיין מעורר צמרמורת ותחושת מסתורין בכל מי שכף רגלו דורכת בחדר.
5. גסטון מאורליאן: הכסף נגמר באמצע
במאה ה-17, בלואה ניתנה כמתנת חתונה לגסטון מאורליאן (אחיו הצעיר והתככן של המלך לואי ה-13). גסטון שכר את שירותיו של האדריכל הדגול פרנסואה מנסאר במטרה להרוס את הטירה הישנה ולבנות במקומה ארמון קלאסי, סימטרי ומאופק. הוא הספיק להרוס כרבע מהאגף של פרנסואה ה-1 ולהתחיל בבנייה, אבל אז פשוט נגמר לו התקציב (והוא גם איבד את התמיכה הפוליטית בחצר המלוכה). האגף נותר לא גמור עד עצם היום הזה – מעין חתיכת פאזל קלאסית מרשימה שנתקעה באמצע הבנייה וממתינה לסיום.

אם תביטו מקרוב באגף גסטון מאורליאן, תוכלו לראות את הגאונות של מנסאר – האדריכל שהעניק לעולם את גגות ה”מנסארד” המפורסמים של פריז. למרות שהמבנה לא הושלם (תוכנן במקור להקיף את כל החצר וליצור חצר קלאסית מושלמת), החלק שנבנה מציג שילוב מושלם של שלושת הסגנונות הקלאסיים: עמודים דוריים בקומת הקרקע, עמודים איוניים בקומה הראשונה ועמודים קורינתיים בקומה השנייה.
גולת הכותרת הארכיטקטונית היא גרם המדרגות המרכזי המרהיב, שמעליו מתנשאת כיפה כפולה ייחודית המאפשרת לאור יום טבעי להציף את החלל בצורה שמימית. חוסר היכולת הכלכלית של גסטון (והעובדה שנולד לו סוף סוף אחיין – לואי ה-14 לעתיד – מה שחיסל את סיכוייו לרשת את כתר צרפת ולזכות בתקציבי עתק) הותירו לנו עדות אילמת ומרתקת להתנגשות שבין יומרות פוליטיות ענקיות למציאות תקציבית קשוחה.
דם בחדר השינה ובריחות באישון לילה
ההתנקשות בדוכס מגיז (1588)

בלואה היא לא רק אדריכלות מרהיבה; היא גם זירת רצח מפורסמת. ב-1588 צרפת הייתה קרועה במלחמות דת אכזריות. הליגה הקתולית, בראשות הדוכס אנרי דה גיז (Henri I de Guise), הצליחה לגרש את המלך אנרי השלישי מפריז שלו. הדוכס הרגיש כל כך בטוח בעצמו, עד שכשמקורביו הזהירו אותו שהמלך עלול לפגוע בו, הוא ביטל את הדברים בבוז ואמר בביטחון: “הוא לא יעז”.
הוא טעה בגדול.
בבוקר החורפי והמושלג של ה-23 בדצמבר 1588, זומן הדוכס לפגישה במגורי המלך. הוא נכנס לחדר, אך במקום המלך, המתינו לו שמונה משומריו הפרטיים של אנרי השלישי (קבוצה שכונתה “הארבעים וחמישה”). הם התנפלו עליו ודקרו אותו שוב ושוב. ההתקפה הייתה כה פתאומית, שהדוכס – ענק ממדים ולוחם מהולל – אפילו לא הספיק לשלוף את פגיונו, וקרס מת על הרצפה.
לפי האגדה (שהיסטוריונים עדיין חלוקים עליה), אנרי השלישי המתין כל העת בחדר הסמוך. לאחר מכן יצא להביט בגופת יריבו שגובהו התקרב לשני מטרים, ומלמל: “אלוהים, כמה הוא גדול! הוא נראה גדול עוד יותר מת מאשר חי”. למחרת בבוקר, גם אחיו של הדוכס, הקרדינל לואי דה גיז, נרצח באכזריות. גופותיהם של השניים נשרפו ואפרם הושלך לנהר הלואר, כדי למנוע את הפיכת קבריהם למוקדי עלייה לרגל של קתולים נזעמים.
בקומה מתחת, שכבה חולה קתרין דה מדיצ’י (Catherine de Médicis), אמו של המלך. כששמעה מה עשה בנה, מסופר שהגיבה באמירה המצמררת: “זה תפור היטב בני, עכשיו צריך לאחות”. אלא שהאיחוי מעולם לא קרה. קתרין מתה ימים ספורים לאחר מכן (ב-5 בינואר 1589) באותה הטירה, וכמה חודשים מאוחר יותר, המלך עצמו נרצח על ידי נזיר פנאטי שביקש לנקום את מותם של האחים לבית גיז.
הבריחה הגדולה של מארי דה מדיצ’י

אם חשבתם שבכך תמו הדרמות של בלואה, חכו לסיפור הבא. בשנת 1617, המלך הצעיר לואי ה-13 מאס בשליטתה המוחלטת של אמו, מארי דה מדיצ’י, תפס את השלטון בכוח והגלה אותה לטירת בלואה תחת משמר קפדני. אבל מארי לא התכוונה לוותר או להעביר שם את שארית חייה.
בלילה שבין ה-21 ל-22 בפברואר 1619, במבצע נועז שקשה לדמיין שמלכה-אם מבצעת בעצמה, היא נמלטה מהטירה באישון לילה! היא השתלשלה מבעד לחלון בעזרת סולם חבלים אל תוך חפיר הטירה, משם חברה לתומכיה, ברחה לכרכרה שהמתינה לה והציתה מרידה גלויה נגד בנה.
היום, אחרי כל הדם והדרמות, אפשר פשוט לבוא לבלואה בקיץ ולראות את אותה החצר בדיוק, את אותם ארבעה אגפים מרהיבים, מוארים במופע אור-קולי שמספר את כל הסיפור הזה בלי שאף אחד יצטרך לברוח מהחלון או למות שוב.
שאלות נפוצות על טירת בלואה
כמה זמן צריך לבקר בטירת בלואה?
לפחות שעה וחצי — ועד שלוש שעות אם אתם אנשים (כמוני) שעוצרים ליד כל לוח שמן, מחפשים את הקיפודים והסלמנדרות, ושואלים את עצמם מה גסטון מאורליאן חשב לעצמו כשהוא הורס אגף שלם ואז פשוט נגמר לו הכסף באמצע.
האם אפשר להגיע לבלואה מפריז ביום אחד?
בהחלט. רכבת מאוסטרליץ, שעה וחצי עד שעתיים של נסיעה רגועה, ואתם שם. אפשר (ואפילו רצוי) גם לשלב WITH טירת שמבור — אם אתם מסוג האנשים שרוצים להספיק לראות שתי טירות ביום ולחזור עייפים אך מרוצים לפריז.
האם המופע האור-קולי שווה?
מאוד — אבל בתנאי שאתם מגיעים אליו אחרי שקראתם על ההיסטוריה המקומית. כי אז, כשהאור נופל על חדר ההתנקשות ומישהו מתחיל לספר בקול דרמטי את סיפורו של הדוכס מגיז, זה כבר לא סתם עוד show תיירותי. זה מקבל הקשר מצמרר וחי.
מה ההבדל בין טירת בלואה לטירות האחרות בעמק הלואר?
רוב הטירות בעמק הן גדולות, יפות ומספרות סיפור היסטורי או אדריכלי אחד. בלואה מספרת ארבעה סיפורים במקביל — וכולם מסתכלים עליכם באותה חצר פנימית. היא אולי לא הכי גרנדיוזית חיצונית כמו שמבור, אבל היא ללא ספק הכי עמוסת דרמה, דם והיסטוריה מבפנים.
האם בלואה מתאימה לילדים?
מאוד. ילדים מתחת לגיל 6 נכנסים בחינם, ויש המון מה לראות ולחקור בתוכה. רק לחפש את הקיפודים של לואי ה-12 ואת חיות הפלא על הקירות זו חוויה בפני עצמה ששווה ביקור לילדים סקרנים.