יוסי זיסמן, “סוחר אמנות ושמו נימאנד”

ספרו של יוסי זיסמן, “סוחר אמנות ושמו נימאנד”, הוא מותחן היסטורי מרתק המדלג בין עבר, הווה ועתיד וסובב סביב צירו של ציור מאת חיים סוטין הנקרא “הצועני”. הרומן עטוף בסיפור מסגרת בתחילתו ובסופו, המציג את הצייר המדובר וציורו.

סיפור מסגרת: פרולוג ואפילוג

הפרולוג מתמקד בשלושה מומנטומים בחייו של סוטין, המתרחשים לפני מותו, בילדותו ובאמצע חייו. שעות אחדות לפני מותו שרוי סוטין מכווץ ומוכתם בדם וזיעה, חבוי בתא מטען של מכונית, החומקת ממחסומי הגסטפו ומביאה אותו לבית חולים בפריז שם יגווע. זוהי עובדה שמחבר הספר שאב מחייו של סוטין שנפטר מכיב קיבה שהידרדר לסרטן במרפאה ברובע ה-16 אחרי נסיעה ארוכה ומייגעת מחבל טורן לפריז באוגוסט 1943.

הצועני, לפי הפיקציה של זיסמן, נתן לחיים הקטן את ברכת הדרך לחייו האמנותיים, מעין הוראות הפעלה:

הצועני נשא את שתי כפות ידיו הגדולות והרכות והניח אותן על ראשו הקטן. “תסתכל פה סביב, על העולם, על הצבעים, הם סמיכים ועמוקים, ותמיד,” לחש לעברו הנווד הצועני, “תמיד הם בתנועה.” וידו רפרפה עוד לרגע קצר על עיניו של הילד, נגעה בחטף בפניו, והוא נעלם מן המקום. (עמ’ 7).

האפילוג חוזר לחיים סוטין, לאמצע חייו, לשיחה בינו לבין הציירת הצרפתיה מהעיר רנס שאהובה מברלין נורה בשוגג. סוטין מספר לה גרסה שנייה של פגישתו עם הצועני כשהיה ילד:

“כשהייתי ילד בבלארוס הופיע בכפר שלי איזה נווד צועני. הוא ניגש אלי, כיסה לי את העיניים וביקש ממני להתבונן היטב בצבעים שמסביב ואז נעלם.” (עמ’ 333).

כיסוי העיניים מוסיף נדבך לנרטיב האמנותי של הצועני, כפיל של סוטין לעתיד, המורה לילד להשליך על העולם את מסכת רגשותיו כדי לצבוע אותו בצבעיו הפנימיים. לא די בהבטה בלבד.

סוטין נותן לציירת הצרפתיה מרנס כמתנת פרדה את ציורו “הצועני”. למעשה צייר שני ציורים זהים וכאן מופיע מוטיב הדואליות השזור לכל אורך הספר. כמעט לכל אירוע ולכל גיבור יש כפיל ועל הקורא הקשוב לטוות את החוטים.

עלילה רבת תפניות

בין הפרולוג לאפילוג משתרעת עלילה מסחררת ודחוסה שאירעה שמונים שנה מאוחר יותר. ברוב פרקיה מדבר בגוף ראשון אייזיק ניאמנד, סוחר אמנות, כמו יוסי זיסמן עצמו שהיה בעל גלריה בת”א. אייזיק שרוי באבל כבד על מות אשתו האהובה מסרטן הכבד. שיחה טלפונית מוציאה אותו מקהותו ומבהילה אותו לחיפה.

בבית מיושן, נודף ריח זוקן, הוא פוגש בהוראס, אספן אמנות עשיר ועייף בן תשעים, שמטיל עליו למצוא את “הצועני” שנגנב ממנו ומצייד אותו במקדמה שמנה ובכרטיס אשראי לכל הוצאותיו. כאן מתחילות הרפתקאותיו של אייזיק, בן חמישים, אוהב נשים והן מחזירות לו כגמולו, מתחרמן די בקלות, בייחוד על נערות בר אך גם על קריסטין, צרפתיה מסתורית ויפהפיה מרנס, נכדתה של הציירת מ”לה רוש”, שמתעתעת בו וטומנת לו מלכודת. והיא כנראה לא היחידה. האם הוראס אמר לאייזיק את האמת?

אט אט רואה הקורא עד כמה העלילה מסובכת ועד כמה לא קל להבינה. התעלומה מתעבה, המתח בשיאו: לאן נעלם הציור “הצועני”? תולדותיו מלאות תהפוכות. הוא הציל את חייו של הוראס ואחותו ממוות אחרי שאביהם נתן אותו במתנה לפושע הנאצי הרמן גרינג ואשתו תמורת מסמכי הגירה לילדיו. הוא עצמו ואשתו נספו בשואה.

וכאן לא הסתיימו עדיין גלגוליו של הציור. גרינג נתן אותו במתנה לבתו של הימלר ולאחר מכן נחת הציור על קיר ביתו של מפקד אס-אס שהיה אחראי לשליחתם של לפחות ארבעת אלפים יהודים לאושוויץ עד שהגיע, בדרך לא צפויה, לידיו של הוראס. הציור שהציל את חייו של הוראס ואחותו התגלה לו שוב בנסיבות לא פחות דרמטיות. לא אכנס לפרטים, כמובן, אך ארמוז רק שעברו של הוראס קשור בקבוצת “הנוקמים” מהבריגדה היהודית שהוציאה להורג עשרות נאצים ומשתפי פעולה. פעילות שגורמת לו לייסורי מצפון לפני מותו הקרב והולך.

אייזיק, המסרב להפצרותיו של הוראס לחדול משליחותו, מובל למלכודת על ידי הצרפתיה שסיחררה אותו ביופיה ובהתחמקויותיה. תיאור המכות שהוא סופג מוביל שוב אל עניבת החנק האדומה של הצועני ואל גופת הצייר הגרמני שמקטורנו הוכתם בדם:

והוא סוטר בעוצמה אדירה על פני. אני חש בעצמות גולגולתי המזדעזעות בכאב נורא ועוצם את עיני. להבות אש מלחכות את לחיי הימנית הבוערת אדומה, וסילונות של דם ניגרים מאפי,