יוסי זיסמן, “סוחר אמנות ושמו נימאנד”,
מאת ד”ר אורנה ליברמן

גילוי נאות לפני שנתחיל:

מתוך אהבתי לצרפת אני משקיע רבות באתר ובשיפור מתמיד של התוכן וחווית השימוש בו, כדי שתהנו ממנו. אשמח אם כשאתם מזמינים מלון, כרטיסים לאטרקציות ורכבות או שוכרים רכב, תעשו זאת דרך אתרי ההזמנות המומלצים (כאן בקישור). אציין שאני מקבל עמלה קטנה על כל קנייה כזאת, וכך בכל פעם שאתם קונים דרכי אתם גם נהנים ממוצר איכותי מאתר אמין, וגם מאפשרים לי להוסיף ולהשקיע באתר להנאתכם.

יוסי זיסמן, "סוחר אמנות ושמו נימאנד" מאת ד"ר אורנה ליברמן
ניווט מהיר
זמן קריאה משוער: 11 דקות

ספרו של יוסי זיסמן, “סוחר אמנות ושמו נימאנד”, הוא מותחן היסטורי מרתק המדלג בין עבר, הווה ועתיד וסובב סביב צירו של ציור מאת חיים סוטין הנקרא “הצועני”. הרומן עטוף בסיפור מסגרת בתחילתו ובסופו, המציג את הצייר המדובר וציורו.

image
חיים סוטין, הצועני, 1922

סיפור מסגרת: פרולוג ואפילוג

הפרולוג מתמקד בשלושה מומנטומים בחייו של סוטין, המתרחשים לפני מותו, בילדותו ובאמצע חייו. שעות אחדות לפני מותו שרוי סוטין מכווץ ומוכתם בדם וזיעה, חבוי בתא מטען של מכונית, החומקת ממחסומי הגסטפו ומביאה אותו לבית חולים בפריז שם יגווע. זוהי עובדה שמחבר הספר שאב מחייו של סוטין שנפטר מכיב קיבה שהידרדר לסרטן במרפאה ברובע ה-16 אחרי נסיעה ארוכה ומייגעת מחבל טורן לפריז באוגוסט 1943.

חיים סוטין, דיוקן עצמי ליד וילון, 1917
חיים סוטין, דיוקן עצמי ליד וילון, 1917

וכאן נכנסת הבדות לפעולה כשיוסי זיסמן כותב שברגע ההוא ראה סוטין בהזיותיו את הצועני מילדותו, איתו ודאי הזדהה כעת, משהגיע לגיל מבוגר יחסית ועמד למות בייסורים. אוסיף שקיים דמיון מסוים בין דיוקניו העצמיים המוקדמים של סוטין לפניו של הצועני, ציור המתאר מן הסתם במין נבואה את סוטין עצמו לפני מותו. סוטין צפה את העתיד, ובדיוק רב.

הצועני, לפי הפיקציה של זיסמן, נתן לחיים הקטן את ברכת הדרך לחייו האמנותיים, מעין הוראות הפעלה:

הצועני נשא את שתי כפות ידיו הגדולות והרכות והניח אותן על ראשו הקטן. “תסתכל פה סביב, על העולם, על הצבעים, הם סמיכים ועמוקים, ותמיד,” לחש לעברו הנווד הצועני, “תמיד הם בתנועה.” וידו רפרפה עוד לרגע קצר על עיניו של הילד, נגעה בחטף בפניו, והוא נעלם מן המקום. (עמ’ 7).

האפיזודה המסופרת לאחר מכן היא סיפורו הטרגי של צייר גרמני, בן זוגה של ציירת צרפתיה, דיירי אותה עיר אמנים במונפרנס, “לה רוש”, שבה התגורר גם סוטין. שוטרים ירו בגרמני לאחר שחשבוהו בטעות לפורץ. סוטין, שהיה עסוק בציורו, ירד לרחוב למשמע היריה והבחין בגופת הקורבן שמקטורנו וחולצתו הוכתמו בדם. מבוהל חזר לחדרו והוסיף עניבה בצבע אדום סמיך לצווארו של הצועני שפניו היו מיוסרות, צמוקות ומעוותות.

יוסי זיסמן, סוחר אומנות ושמו ניאמנד. הוצאת מטר
יוסי זיסמן, סוחר אמנות ושמו נימאנד, הוצאת מטר, 2022

“זה לא הוא, זה לא הוא”, אומר גבר צעיר ליד גופתו של הצייר הגרמני שנורה לשווא. בסוף הרומן נבין שגיבורים רבים בו משקרים ומתחזים, אחד מהם אף חי בזהות בדויה. מלווה את מוטיב הזהות הלא ברורה מוטיב חוסר הצדק הפוגע בגיבורי הספר בו אחדים מהם נורים לשווא או מקפחים חייהם באופן אחר, לעתים בגלל עבירה שביצעו שעונשה לא צריך היה להיות מוות.

האפילוג חוזר לחיים סוטין, לאמצע חייו, לשיחה בינו לבין הציירת הצרפתיה מהעיר רנס שאהובה מברלין נורה בשוגג. סוטין מספר לה גרסה שנייה של פגישתו עם הצועני כשהיה ילד:

“כשהייתי ילד בבלארוס הופיע בכפר שלי איזה נווד צועני. הוא ניגש אלי, כיסה לי את העיניים וביקש ממני להתבונן היטב בצבעים שמסביב ואז נעלם.” (עמ’ 333).

כיסוי העיניים מוסיף נדבך לנרטיב האמנותי של הצועני, כפיל של סוטין לעתיד, המורה לילד להשליך על העולם את מסכת רגשותיו כדי לצבוע אותו בצבעיו הפנימיים. לא די בהבטה בלבד.

סוטין נותן לציירת הצרפתיה מרנס כמתנת פרדה את ציורו “הצועני”. למעשה צייר שני ציורים זהים וכאן מופיע מוטיב הדואליות השזור לכל אורך הספר. כמעט לכל אירוע ולכל גיבור יש כפיל ועל הקורא הקשוב לטוות את החוטים.

עלילה רבת תפניות

בין הפרולוג לאפילוג משתרעת עלילה מסחררת ודחוסה שאירעה שמונים שנה מאוחר יותר. ברוב פרקיה מדבר בגוף ראשון אייזיק ניאמנד, סוחר אמנות, כמו יוסי זיסמן עצמו שהיה בעל גלריה בת”א. אייזיק שרוי באבל כבד על מות אשתו האהובה מסרטן הכבד. שיחה טלפונית מוציאה אותו מקהותו ומבהילה אותו לחיפה.

בבית מיושן, נודף ריח זוקן, הוא פוגש בהוראס, אספן אמנות עשיר ועייף בן תשעים, שמטיל עליו למצוא את “הצועני” שנגנב ממנו ומצייד אותו במקדמה שמנה ובכרטיס אשראי לכל הוצאותיו. כאן מתחילות הרפתקאותיו של אייזיק, בן חמישים, אוהב נשים והן מחזירות לו כגמולו, מתחרמן די בקלות, בייחוד על נערות בר אך גם על קריסטין, צרפתיה מסתורית ויפהפיה מרנס, נכדתה של הציירת מ”לה רוש”, שמתעתעת בו וטומנת לו מלכודת. והיא כנראה לא היחידה. האם הוראס אמר לאייזיק את האמת?

אט אט רואה הקורא עד כמה העלילה מסובכת ועד כמה לא קל להבינה. התעלומה מתעבה, המתח בשיאו: לאן נעלם הציור “הצועני”? תולדותיו מלאות תהפוכות. הוא הציל את חייו של הוראס ואחותו ממוות אחרי שאביהם נתן אותו במתנה לפושע הנאצי הרמן גרינג ואשתו תמורת מסמכי הגירה לילדיו. הוא עצמו ואשתו נספו בשואה.

וכאן לא הסתיימו עדיין גלגוליו של הציור. גרינג נתן אותו במתנה לבתו של הימלר ולאחר מכן נחת הציור על קיר ביתו של מפקד אס-אס שהיה אחראי לשליחתם של לפחות ארבעת אלפים יהודים לאושוויץ עד שהגיע, בדרך לא צפויה, לידיו של הוראס. הציור שהציל את חייו של הוראס ואחותו התגלה לו שוב בנסיבות לא פחות דרמטיות. לא אכנס לפרטים, כמובן, אך ארמוז רק שעברו של הוראס קשור בקבוצת “הנוקמים” מהבריגדה היהודית שהוציאה להורג עשרות נאצים ומשתפי פעולה. פעילות שגורמת לו לייסורי מצפון לפני מותו הקרב והולך.

אייזיק, המסרב להפצרותיו של הוראס לחדול משליחותו, מובל למלכודת על ידי הצרפתיה שסיחררה אותו ביופיה ובהתחמקויותיה. תיאור המכות שהוא סופג מוביל שוב אל עניבת החנק האדומה של הצועני ואל גופת הצייר הגרמני שמקטורנו הוכתם בדם:

והוא סוטר בעוצמה אדירה על פני. אני חש בעצמות גולגולתי המזדעזעות בכאב נורא ועוצם את עיני. להבות אש מלחכות את לחיי הימנית הבוערת אדומה, וסילונות של דם ניגרים מאפי, זורמים לצווארי ומכתימים את דשי מקטורני. (עמ’ 300).

גיבור משנה, חנוך

בפרק החמישי של הרומן צץ לפתע גיבור משנה, מעין כפיל של אייזיק, פחות צבעוני ממנו ויותר מיוסר. מיהו גבר שני זה ואיך הוא קשור לעלילה? מדובר בעיר ציריך, בבנק, בכספת, בעיר דילסדורף, בבדיקה של ציור ובקביעת מחיר.

האיש המסתורי מעוניין להתחמק מעברו ולמחוק את זהותו. הוא מסרב לומר את שמו לנערת הבר המושכת את תשומת לבו. נושים עלומים לא פחות רודפים אותו.

עוד פרקים, בקצב גובר והולך, המספרים כולם על הגבר הזה, ששמו חנוך, בגוף שלישי מופיעים עד לסופו של הספר. לא אגלה לכם מיהו חנוך אך אומר שהאיש מוחק את חייו הקודמים בישראל ומתחיל בחדשים בעיר לוגאנו עם אנייטה מלהקת “אבבא”. כמו אייזיק גם הוא נמשך לנערות בר אך במידה הרבה פחות אובססיבית ובוחר בקשר יציב ועמוק.

עם זאת, חוטים סמויים מחברים את שני הגיבורים. בתחילת הספר, אחרי פגישתו עם הוראס, נזכר אייזיק בילדותו בעיר חיפה:

אני נשען לרגע על מעקה האבן ומביט למטה אל הרציפים. זיכרון תמונת אמי, מנופפת אלי באהבה מחלון האוטובוס העמוס באנשים, נגלית מול עיני. האוטובוס יוצא מהתחנה ואני ובן דודי שבים להלך בין ההמון הנדחק אל הרציפים. אנו נכנסים לחנות תקליטים גדולה ומגלים להפתעתנו כי הגיע התקליט שחיכינו לו זמן רב. התקליט החדש של להקת “אבבא”. בהתלהבות אנו רצים לטלפון הציבורי, מתקשרים לבת דודתי, וזו מגיעה בחופזה באוטובוס מהכרמל, ארנק בידיה. אנו קונים את התקליט נרגשים.

איני זוכר כמה פעמים האזנו לתקליט באותם ימים. אך גם היום, כארבעים שנה מאז אותו בוקר, כשאני שומע באקראי שיר מאותו תקליט, מתדפק בי זיכרון הימים ההם והצלילים המוכרים מעוררים לרגע את הרגשות הרעננים והחדים של ילדותי וזכרם המתוק מבקיע מבעד לכל ההתנסויות והתובנות שנאספו ונערמו בנפשי, והם פורצים את כל אותן שכבות שנאטמו ונעזבו במרתפי השכחה, ומעלים תחתן את רעננות אותם ימים בגעגועים צורבים. (עמ’ 23).

חנוך הוא האיש אשר יקשור את עתידו עם זה של אנייטה מלהקת “אבבא”. חייו החדשים והרעננים איתה מרפררים אל עברו של אייזיק שכילד האזין בהתלהבות לשירי הלהקה. חנוך ואייזיק מחוברים, אם כן, גם בקשר שלהם ללהקה השוודית המפורסמת. אייזיק רק חלם בילדותו על הלהקה הרחוקה והבלתי מושגת בעוד שחנוך הגשים את חלומו של הכפיל ונעשה בן זוג של אחת מחברותיה.

קשרים נוספים נטווים בין שתי הדמויות, למשל מות אמו של חנוך כשהיה בן חמש עשרה עליו הוא מספר בקטע נוקב, המקביל במידה מסוימת למותה של אשתו של אייזיק, שתיהן מסרטן ובאותו גיל.

גם אייזיק, בסופו של דבר, כמו חנוך, יודע אהבות גדולות. התפרפרויותיו הרבות נועדו מן הסתם לנחם אותו על מות אשתו ואף לנסות למצוא משהו ממנה בנשים המזכירות אותה. לא בלי יסורי מצפון המתגלים מן הסתם בחלום. המפגש הראשון עם נערת בר בברלין מוליד סצנה שבה אשתו המנוחה מופיעה לפניו בדמעות ומתגוששת עם הבחורה שזה עתה עזבה את חדר המלון.

סיפורי הרפתקאות אהבהביו של אייזיק תופסים מקום נכבד בספר ובעיניי ילדותיים קמעה, הגבר המתפאר בכיבושיו, אך נעימים למקרא. ניכרת אמפתיה לנשים, הצעירות והמבוגרות יותר, לעתים מטופלות בילדים, הנאלצות בעל כורחן להתמסר לזנות.

גם מחוץ לאפלולית הברים נמצא אייזיק בפוסטורה מחמיאה של מושא תשוקה. כך שבר את לבה של פלורנס, אהובה צרפתיה, שאותה זנח לפתע פתאום לטובת האהבה הגדולה עם הישראלית שנפטרה בטרם עת מסרטן ולמרבית הכאב יחד עם העובר שלא זכה להיוולד.

מחיפוש ברשת הבנתי שיוסי זיסמן יצר בספרו בלבול מכוון בין שתי חברות הלהקה. האחת היא אנייטה, הבלונדינית והשנייה היא אנני-פריד, הברונטית, המכונה פרידה. המחבר נוקב בשם “אנייטה” אך פרידה היא זו שעברה לגור בשוויץ, כמו אנייטה ברומן. אנייטה האמיתית לא עזבה את שוודיה.

זאת ועוד, קורות חייה של פרידה משתלבות להפליא בעלילת הספר. פרידה נולדה מרומן אסור בין אימא נורווגית לחייל נאצי נשוי. כדי לחסוך לה את ההתעללויות שהיו מנת חלקם של ילדים שנולדו מקשרים כאלה, היגרו אימה וסבתה יחד איתה לשוודיה.

חייה הבוגרים של פרידה, שברומן נקראת, כאמור, אנייטה, היו רבי טרגדיות. הגדולה שבהן היא מותה של בתה בתאונת דרכים בגיל 31. זיסמן איננו מספר כל זאת בספרו אך הביוגרפיה של פרידה מרפררת לזוג המעורב, הציירת הצרפתיה והצייר הגרמני שנהרג בשוגג ואולי גם לאייזיק היהודי-ישראלי ולקריסטין הצרפתיה שהבדלים תרבותיים מתגלעים ביניהם. לך תסביר לצרפתיה מהו יין נסך.

חייה של פרידה מרפררים גם לשתי תאונות דרכים בספר המקפחות את חייהם של ילד, חבר כיתה של אייזיק ושל ידידה נוספת שעמדה לנסוע לניו זילנד כדי לפתוח בפרק חדש אחרי הידרדרות לסמים ולזנות.

מתח, סקס ואלימות, משקאות חריפים, כסף גדול וכסף קטן אך הספר עמוק ומסעיר (קראתי אותו פעמיים) ונוגע במספר סוגיות חשובות, כמו:

אמנות ושואה

רבים מסוחרי האמנות ואספניה אותם פוגש אייזיק, חיפאי במקור אך איש העולם הגדול המסתובב כמו בעיר הולדתו בפריז, ברלין, ורשה, ניו יורק, בחיפושיו אחרי הציור של סוטין, קשורים קשר זה או אחר, מצד זה של המתרס או מצדו השני, לתקופה הנאצית האפלה. שדידת ציורים מיהודים, התעשרות ממסחר בתמונות גנובות, פעילות ארגון הנוקמים, התגברות הניאו-נאציזם בתקופה העכשווית – כל אלה נידונים בספר באופן מעניין ומושכל.

חלק מהגיבורים מתפלשים בבוץ בלי שום יסורי מצפון, חלק מהם מתחבטים בעינויים עצמיים ובסוגיות מוסריות. הוראס, למשל, מצטער על כך שלא שמר על נקיון נפשו והתפתה לשתף פעולה עם הנוקמים.

מה מותר ומה אסור בנוגע ליצירות שנגזלו מיהודים בשואה – סוגיה זו עומדת בלב הרומן. סוחר אמנות בשם סולומון, שהגיע לניו יורק בגיל 25 כפליט, מסביר את החירות שנטל לעצמו בתקופה ההיא והסייגים ששם לה לאחר מכן:

לפתע סולומון מתנער, פניו מאדימות וידיו רועדות מעט, הוא ממהר להניח את הכוס על השולחן ופונה אלי. “אתה צריך להבין.” רעד עובר בקולו. “בסוף שנות הארבעים, בשנות החמישים, כשהתחלתי לעסוק באמנות, התגלגלו לפה הרבה תמונות חשובות מאירופה. אנחנו כולנו ידענו שהציורים האלו הגיעו מהמלחמה וחשבנו אז שהבעלים האמיתיים שלהם… נו, אתה מבין.” הוא משפיל את מבטו. “אבל אני, שבאתי מליטא אחרי שהורי ושלוש אחיותי נרצחו שם, הרגשתי שיש לי בהם זכות מסוימת, שיש לי זכות לבנות בעזרתם את חיי מחדש.”

הוא מביט בי במבט טורד ומניח את ידו על ברכי. “אבל כשבא אלי עכשיו האדון הגרמני הזה,” הוא ממשיך בקול נמוך, “כבר לא רציתי בזה יותר ואני לא צריך את זה יותר. הזמן הרב שחלף מאז, החיים החדשים שלי, שהם כה יקרים לי, והזמן המועט שעוד נותר לי.” הוא מושך את ידו ממני, “ואני מציע גם לך.” פניו מתקדרות כאילו נזכר בדבר המעלה בו חלחלה. “עזוב את זה, שום דבר טוב לא יבוא לך מכאן.” הוא מנופף מולי באצבעו. “נכון שבעוד חמישים־שישים שנה, כשאני וכנראה גם אתם נהיה מתחת לאדמה הזאת, התמונות האלה יהיו עדיין כאן, תלויות על הקיר, ומה שקרה איתן בזמן המלחמה יהיה רק פרק קטן, נשכח, במה שעבר עליהן. מי שיביט בהן, יאהב אותן, ירכוש או יסחר בהן בעתיד, הפרק הזה יהיה לו כמו אנקדוטה קטנה, כמעט חסרת חשיבות. המעשים שלנו, בני האדם, לא ישנו את היצירות האלה. יש להן קיום משל עצמן. אבל היום, היום זה עדיין לא הזמן לגעת בהן, זה עוד מוקדם מדי.” הוא נאנח ונשען לאחור. (עמ’ 174).

תשלום חובות

מצד אחד מראה הרומן שאין צדק בעולם אך מצד שני עובר כחוט השני הרעיון שכל אחד משלם על מעשיו הרעים, במוקדם או במאוחר, למשל:

הוראס שומט את השמיכה על ברכיו ומגביר את קולו, “שמעון הקָפר רוצה לומר, אל תטעה לחשוב שאחרי מותך לא יחכה לך דבר. שם בשאול יבואו חשבון על כל המעשים הרעים שעשית, כי כמו ש’על כרחך אתה נוצר ועל כרחך אתה מת, כך על כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני הקדוש ברוך הוא’, ואני,” הוא מנמיך את קולו, “תמיד הייתי איש אמונה, ואני יודע כי בעוד זמן לא רב אתן את הדין על מעשי.” (עמ’ 243).

אייזיק עצמו, שנותר עם סכום כסף גדול שזכה בו מן ההפקר ולא החזירו ליורשי הגברת העשירה, בעלת החוב, מחליט לתת אותו במתנה למי שזקוקה לו יותר ממנו. קיימת תמיד האפשרות לפרוע חובות בדרך עקיפה.

קמילה ומוות, סוף כל בשר

המודעות לקמילת הבשר ולסופיות החיים בולטת בתיאורים של דמויות על סף המוות כמו הוראס הקשיש וכמו סבו של אייזיק בחלומותיו אך גם בהרהוריו של אייזיק נוכח יופיין הבוהק של נערות בר:

הן שבות להתנועע בהתלהבות. בעוד ארבעים, חמישים שנה, אני חושב לעצמי, לא ייוותר דבר מהאנרגיה התוססת הזאת הכלואה בגופן, המניעה אותן. כל זה יתפוגג, יתמוסס, וכל מה שיישאר מגופן היפה, החלק, המתריס, יבואו הימים והזִקנה בסופם, וימחקו. (עמ’ 24).

ולאה, דמות טרגית ברומן, כבר נמצאת באזור הדמדומים, בטרם עת:

סיפרו עליה שכשהייתה נכנסת לאחד המועדונים בניו יורק, התזמורת היתה מפסיקה לנגן והזמר היה מכריז על בואה של מלכת הוואי. כך כינו אותה. הגברים לא יכלו להסיר ממנה את מבטם והנשים סקרו אותה בקנאה. אך מאורעות חייה השחיתו בהתמדה את יופייה. הזמן הלך ונגס בעור פניה, שספג אליו את יגונה ושיקף אותו לעיני כול. (עמ’ 73).

משמעות האמנות

מכאן מובן יותר מדוע ציוריו של סוטין מדברים כל כך אל לבו של אייזיק:

אני מפלס דרכי בין האנשים. נע מתמונה לתמונה, בוחן אותן בזו אחר זו. הפורטרטים של סוטין מושכים אותי אליהם כמגנט. כבר ראיתי רבים מהם, אך שוב ושוב אני נסער מכתמי הצבע שסוטין הניח בסערת נפש על הבד, מהבעתן המשתאה, האבודה, של הדמויות המעוותות בצערן. חלקן כורעות מצער ייסורי הנפש וחלקן מצער שפלות הרוח הבאה מקשיי היום־יום. על פניהן נסוכה תבוסת החיים ואצבעות ידיהן הגרומות מעוותות בניסיון
הכושל לתפוס ולשלוט בהוויית חייהן.

אני מהרהר בפורטרטים שצוירו לפני מאות שנים ועד ימינו. בדמויות ההדורות המלאות בחשיבות עצמית והמטילות עלינו, שעה שאנו מתבוננים בהן, שעמום העולה מנפיחותן הריקה. אנו אדישים להן בשל ההוויה המושלמת שהן מבקשות להציג. הוויה שאנו יודעים שהיא שקרית. ואילו כאן, בדמויות המעוותות האלה של סוטין, השבריריות והפגיעות, הדמויות כה נוגעות בנו עד שאנו מבקשים לעטוף אותן ולגונן עליהן מפני צערן. (עמ’ 64-65).

משמעות החיים

ואם כך, מהו היחס הנכון שיש לאמץ? אולי זה של דומיניק?

“דומיניק,” אני צוחק, “תמיד היית מין כזה פילוסוף, אבל לאן אתה חותר בדיוק?” “לאן אני חותר? לא הבנת?” קולו רועם והסיגר כמעט נשמט מאצבעותיו. “אנחנו כלום כאן, לא מבינים כלום, לא יודעים כלום ותמיד נהיה במצב הזה שהחיים שלנו הם כלום אחד גדול, גם לא פסיק, אבל לנו,” הוא טופח על כרסו ומנמיך מעט את קולו, “לנו החיים שלנו הם הכול. הם כל כך חשובים, ואפילו כשאתה מהרהר במצבך מול היקום הענקי הזה, אתה לפחות יודע שכל רגע בחצי הפסיק הזה שלך הוא יקר, ואני,” הוא מזדקף מולי, “כבר לפני שנים החלטתי שאמצה כל רגע ורגע מזוין בחיים האלה, ולפי איך שאני ורק אני מבין במוח הנמלה הקטן שלי,” הוא מטעים את סוף דבריו וטופח על חזהו.

אני שותק במבוכה.

“ושתדע,” הוא יונק מהסיגר, “שכל התיאוריות והפילוסופיות והדתות והאמונות וכל הזבל הזה לא מעניינים אותי וגם לא שווים בעיני לכלום, אני משתין על הכול.” הוא משתתק לרגע ומסדיר את נשימתו. “רק מה שמביא אותי לשלוות נפש, לאיזון פנימי, לחיים שבעיני הם טובים, שמחים ומהנים, זה מה שחשוב בעיני.” הוא מביט בי ומחייך.

“וואו, זה היה נאום,” אני צוחק. (עמ’ 182-183).

למה כדאי לקרוא את הספר

מותחן מרתק לחובבי אמנות (פיקאסו, קאלדר, קדישמן, מגריט, בסקיאט, נולדה ועוד), לחובבי היסטוריה (שואה והשלכותיה בדורות הבאים), לחובבי זמר (“אבבא”, “בלונדי”, אלביס קוסטלו) ולחובבי ספרות (סגנון משובח, מבנה מעניין, חוטים סמויים).

הרובד הפסיכואנליטי, שמביא את חלומות הגיבורים, הרפרורים לתנ”ך וליהדות בכלל (אייזיק הוא יצחק, עקדת יצחק – אבות ובנים, סיפור יונה ונינווה כביטוי לעוון ולסוגיית הסליחה ועוד), ההתכתבויות עם ספרות עברית (הפרק ״מאחורי הגדר״ רומז לסיפורו האפונימי של ביאליק, בעל המוסך, נעים, בפרק האחרון, מזכיר את ״המאהב״ של א.ב. יהושע ועוד) משולבים יפה בעלילה. מציאות ובדות סרוגות ומשורגות בסבך המאתגר את הקורא ומעורר מחשבות על המצב היהודי-ישראלי בפרט ועל המצב האנושי בכלל.

יש בספר נגיעות בנושאים חשובים כגון מהות האמנות, מהות החיים והקשרים ביניהן, הרהורים ותהיות על נצחיות וזמניות, על אמנים שיישארו ואמנים שישתכחו. ומעל הכול מרחפת דמותו של הצועני שבסוף הספר יוצאת מן התמונה של סוטין וקורמת עור, בשר וגידים בדמותו של פסנתרן בר שפוף וחבוט, הפוצח בניגון חסידי. כי המוזיקה הצוענית והמוזיקה החסידית דומות זו לזו ומביעות שתיהן את שמחת החיים המהולה בעצב ובגעגועים ומשקפת את המצב האנושי של מי שסובלים ונודדים, מתבלבלים ותועים.

יוסי זיסמן, סוחר אמנות ושמו נימאנד, הוצאת מטר, 2022

רוצים לקרוא עוד על חיים סוטין?

מוזמנים לקרוא את הכתבה אמדאו מודיליאני וחיים סוטין: הבוהמיינים האחרונים של מונפרנאס.

רוצים לקרוא עוד על אמנות ושואה?

מוזמנים לקרוא את הכתבות הבאות:

כמה מילים על ד”ר אורנה ליברמן

ד"ר אורנה ליברמן
ד”ר אורנה ליברמן

אורנה ליברמן, בעלת דוקטורט בספרות צרפתית, היא חוקרת תנ”ך, ספרות ותרבות, המתגוררת בצרפת. אתם מוזמנים לבקר בבלוג שלה, לשון המקרא – אור חדש על שפה עתיקה, המוקדש בעיקרו לביאור התנ”ך דרך שפתו.

ד”ר אורנה ליברמן חקרה ומצאה שכל מילה ומילה בעברית מביעה גם את ההפך שלה: לכל מילה יש תאומה מנוגדת. רוע הוא גם רעות, נעווה הוא גם נאווה, שר הוא גם רש. פרטים והסברים על תופעת כפילות השפה ומשמעויותיה בבלוג, הכולל גם לא מעט רשומות על תרבות צרפת ותרבויות אחרות. כך מאחד הבלוג את שתי אהבותיה הגדולות של אורנה, העברית והצרפתית.

התרבות הצרפתית תופסת מקום נכבד בחייה וכתבותיה הרבות והמגוונות באתר “פרנקופילים אנונימיים” ממחישות את קשת הנושאים בהם היא מתעניינת ואותם היא חוקרת.

צבי חזנוב (הפרנקופיל). צילום: לירן הוטמכר

נעים מאוד שמי צבי חזנוב (הפרנקופיל), בעל תואר ראשון ושני בתרבות צרפת ויחסים בין לאומיים מהאוניברסיטה העברית, ומאוהב בצרפת ותרבותה מאז שאני ילד. את הידע שצברתי ואת האהבה אני שמח לחלוק אתכם כאן.

מוזמנים ליצור איתי קשר

מתכננים טיול לצרפת?
מוזמנים להיכנס ל"ארגז הכלים" שלי שמכיל שורה של אתרים אמינים להזמנות מלונות, כרטיסים, רכבים וכל דבר נוסף שתזדקקו לו לבניית טיול מושלם.
רוצים לא לפספס אף כתבה?
הרשמו לעלון שלי ותתחילו לקבל כתבות מרתקות כל שבוע לאימייל. כבונוס אשמח גם לתת לכם בחינם את ההרצאה שלי "טיול בפריז בעקבות מולייר".​

אהבתם את הכתבה?

מוזמנים לספר לחברים שלכם

ניווט מהיר
הפרנקופיל
בואו נשמור על קשר

הכתבות המעניינות ביותר, מידע על טיולים בצרפת, הרצאות, ערבי שאנסונים ועוד דברים שפרנקופילים אוהבים אצלך במייל פעם (או מקסימום פעמיים) בשבוע.

ואם זה לא שכנע אותכם…

מי שנרשם כעת יקבל את הרצאה שלי על טיול בפריז בעקבות מולייר בחינם!

דילוג לתוכן