אוסף אמיל בירלה במוזיאון מיול ד”ר אורנה ליברמן

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp

במוזיאון מיול מתקיימת עתה, עד 21 ביולי, תערוכה מתחלפת המציגה את אוספו של יצרן הנשק הגרמני אמיל בירלה, שנולד בגרמניה אך חי, החל מ-1924 ועד מותו, בציריך. אמיל בירלה, שנולד ב-1890 בגרמניה ונפטר ב-1956 בשוויץ, רכש כשש מאות תמונות, כשהוא הולך ומגביר את קצב הרכישה עד יום מותו.

ארבע שנים לאחר פטירתו הפתאומית מהתקף לב בגיל 66, הקימו אלמנתו (1896-1979), בנו (1921-2012) ובתו (1926-2014), בבית הסמוך ליד הבית שבו גרה המשפחה, מוזיאון שבו הציגו את האוסף לקהל הרחב. בעקבות הסכם בין משפחת האספן (בנו של הבן דיטר ובנה של הבת הורטנזה) לעיריית ציריך, יעבור האוסף בשנה הבאה למוזיאון לאמנויות יפות של העיר, לאגף שתוכנן על ידי האדריכל הבריטי דיוויד צ’יפרפילד. יש לציין שבשנותיו האחרונות תמך אמיל בירלה במוזיאון לאמנוית יפות בציריך בתרומות של כספים (לצורך הרחבתו שכללה בניית אולם תצוגה נוסף) וכן של תמונות (שני ציורי נימפיאות של קלוד מונה).

הליכי המעבר למוזיאון העירוני הואצו בעקבות שוד מזוין שבוצע ב-2008 במוזיאון המשפחתי ובמהלכו נגנבו ארבע יצירות חשובות של האוסף בשווי של כ-180 מיליון פרנקים שווייצריים. התמונות שנשדדו הן: “הנער באפוד האדום” של סזאן, “הרוזן לודוביק לפיק ובנותיו” של דגה, “שדה פרגים ליד ותיי” של מונה, “ענפי עץ ערמון בפריחה” של ואן גוך.

שתי התמונות האחרונות נמצאו שבוע לאחר השוד במכונית על ידי שומר מגרש החנייה של המרפאה הפסיכיאטרית האוניברסיטאית של ציריך, שתי האחרות נמצאו בבלגרד בפשיטה שערכו כוחות המשטרה ב-2012. המוזיאון המשפחתי, שלא היה מצויד באמצעי בטיחות משוכללים, נסגר ב-2015 והאוסף עבר לתצוגה בפונדסיון דה לרמיטאז’ בלוזאן.

בשנה שעברה הוצג האוסף בשלושה מוזיאונים ביפן (טוקיו, פוקואוקה, נגויה) ונהנה מביקורם של כשבע מאות שמונים אלף צופים. ועתה, כאמור, נגיש האוסף בפריז עד סוף יולי. אם תחמיצו את התצוגה, תוכלו תמיד לראות אותה בציריך, החל מ-2020, וזאת באגף החדש של המוזיאון לאמנויות יפות במרכז עיר.

לפני שנמשיך, כבר נרשמתם לעלון שלי?

הכתבות המעניינות ביותר, מידע על טיולים בצרפת, הרצאות, ערבי שאנסונים ועוד דברים שפרנקופילים אוהבים אצלך במייל פעם בשבוע.

הבטחה של פרנקופיל – מכיוון שאני לא נפוליאון אין לי שום כוונה להפגיז את תיבת הדוא”ל שלכם או להעביר את פרטי הדוא”ל לגורמים אחרים.

אספן שנוי במחלוקת

אמיל בירלה שרד את מלחמת העולם הראשונה שבה שרת כקצין ונשא לאישה ב-1920 את בתו של בנקאי מצליח. חותנו סידר לו עבודה בבית חרושת למכונות, שהיה אחד מבעליו, בעיר מגדבורג. ב-1924 נשלח בירלה על ידי ההנהלה ממגדבורג לפקח על בית חרושת אחר שקנתה בארליקון, רובע בצפונה של ציריך.

בירלה החל לייצר נשק ורכש את זכויות הפטנט של תותח מהיר נגד מטוסים בקוטר עשרים מ”מ, שפותח על ידי המהנדס הגרמני ריינולד בקר. בשקט בשקט סייע בירלה לגרמניה ומכר לה תותחים למרות איסור ההתחמשות שחל עליה במסגרת חוזה ורסאי מ-1919.

בד בבד מכר היצרן והסוחר המצליח את מרכולתו, תותחים נגד מטוסים וכמו כן אמצעי לחימה נגד אוניות וצוללות, גם לצבא הבריטי והצרפתי. כסף זה כסף. החל מ-1940 הקליינט היחיד שלו היה, בתוקף הנסיבות, הצבא הנאצי שלו סיפק תותחים ואמצעי לחימה אחרים, תחת עינם האוהדת של שלטונות הקונפדרדציה השוויצרית, שהעניקו לו שלוש שנים קודם לכן אזרחות מקומית. מה שבטוח בטוח.

תוך ארבע שנים הגדיל אמיל בירלה, הודות למלחמה, את רווחי בית החרושת, שבינתיים קנה את כל מניותיו ונעשה בעליו הבלעדיים, ממאה ארבעים אלף פרנקים שוויצריים למאה עשרים ושבעה מיליון… אמיל בירלה הפך להיות האיש העשיר ביותר בשוויץ ואף באירופה, עשיר אך שנוא.

בשנות החמישים הרחיב אמיל בירלה את עסקיו גם מחוץ לאירופה, גיוונם והגיע עד לארה”ב, הודו וצ’ילי. עם זאת, המשיך את פעילותו כיצרן נשק וסיפק, הוא ובנו אחריו, מערכות טילים מהדור החדש של אז לארה”ב, לקנדה, לאנגליה, לשוויץ, לנאט”ו.

אחרי פטירתו של אמיל בירלה המשיך לנהל את החברה בנו דיטר וזאת במשך 34 שנה. פעילותו הלא חוקית גרמה לו צרות עם השלטונות השוויצריים והכתימה לעד את שמו: ב-1970 נידון דיטר בירלה למאסר על תנאי ולקנס על יצוא נשק שלא כחוק לדרום אפריקה, לאירן ולניגריה.

על אף שהקים בתי חרושת נוספים בהודו ובמצרים והרחיב עוד ועוד את פעילות החברה, מכירת נעלים ותיקים (רכישת המותג “באלי”), ביטוח ומלונאות, לא הצליח למנוע את הידרדרותה. מערך ההגנה האווירי “אדטס” שנכשל רוקן את קופותיה.

בתחילת שנות השמונים פוטרו כעשרת אלפים עובדים (מתוך שלושים ושבעה אלף שמנתה החברה בשיאה) ובנה של הורטנזה, אחותו של דיטר, נטל לידיו את הפיקוח. אך נכדו של אמיל בירלה לא הגשים את התקוות שתלתה בו אמו. לאחר שנכשל בהחזרת העטרה ליושנה, קנו ב-2005 אנשי עסקים אוסטריים את החברה שספגה הפסדים כבדים כל יום. גם הם לא הצליחו לשקמה. כך בא הקץ על מפעלו השנוי במחלוקת של אמיל בירלה.

בירלה רוכש “אומנות מנוונת”

יצרן הנשק החל לרכוש תמונות כדי לקשט את הבית הגדול אליו עבר לגור עם משפחתו ב-1936. את רוב רכישותיו ביצע דרך גלריות שמושבן היה בשוויץ. בזמן מלחמת העולם השנייה רכש בירלה כמאה תמונות, שלוש עשרה מהן התגלו בזמן ההוא כרכוש שנגזל מיהודים.

בירלה טען שלא ידע דבר על הגזל והציע לבעליהן לרכוש אותן פעם שנייה. תשעה בעלים, ביניהם סוחר האמנות היהודי, סבה של העיתונאית אן סנקלר, פול רוזנברג, הסכימו לעסקה. ארבעה בעלים אחרים קיבלו את תמונותיהם חזרה. בירלה קנה מרוזנברג ארבע תמונות, שהיוו חלק מהרכוש שנגזל.

מהלכים אלה התרחשו ב-1948. ב-1951 תבע בירלה למשפט את הגלריה השוויצרית בלוצרן, גלריית תיאודור פישר, שמכרה לו את התמונות שנגזלו ואף זכה בו. גלריית פישר החזירה לו את הסכומים ששילם בעד התמונות הגזולות.

ההיסטוריונית עמנואל פולק, שפרסמה זה עתה את ספרה “שוק האמנות תחת הכיבוש” (1), מסבירה שגלריית פישר סיפקה להרמן גרינג, יד ימינו של היטלר, יצירות קלאסיות וכתמורה קיבלה ממנו את מה שכינו הנאצים “אמנות מנוונת”, דהיינו תמונות אימפרסיוניסטיות שנבזזו מיהודים.

גלריית פישר אף נאותה לערוך מכירה פומבית בה הציעה ב-1939 למכירה 125 “תמונות מנוונות” שנבזזו על ידי הנאצים בצרפת. הרווחים נועדו למימון הוצאות הצבא של גרמניה הנאצית. יצירות אלה מכרה הגלריה לאמיל בירלה, שבזמן תקופת המלחמה רכש כמאה תמונות.

עמנואל פולק היא גם אוצרת התערוכה, ששמה הוא ככותר הספר, במוזיאון השואה בפריז (2). התערוכה ממחישה באופן סצנוגרפי את מחקרה של עמנואל פולק, הערוך בצורת ספר. בזיזתם של היהודים, בעלי גלריות ואנשים פרטיים, שתמונותיהם הוחרמו, רוכזו במוזיאון ז’ה דה פום בגן הטווילרי והובלו לגרמניה, הייתה אחד מהשלבים הראשונים במסגרת תוכניתם של הנאצים לגרש את כל היהודים מהחיים הפוליטיים, החברתיים והכלכליים ולהביא להשמדתם הפיזית.

עמנואל פולק מצרה על כך שהתערוכה לא מסבירה באופן מפורט את סיפורי התמונות שנבזזו. “הקוראת” של קורו, למשל, נקראה במקור, כשהייתה ברשותו של פול רוזנברג, “אישה בחולצה אדומה”. לאחר שנגזלה על ידי הנאצים, שונה שמה כדי לטשטש את הגניבה. כך נמכרה לבירלה תחת השם “הקוראת”.

קמי קורו, הקוראת (אישה בחולצה אדומה), 1845/50.
קמי קורו, הקוראת (אישה בחולצה אדומה), 1845/50.

המופעים הכי טובים בפריז

דרך מעולה לבלות ערב בלתי נשכח

אירן קהאן מאנטוורפן

סיפורה של התמונה של רנואר, “אירן קהאן מאנטוורפן” (“אירן הקטנה”), אף טרגי יותר. סוחר האמנות פול רוזנברג הצליח להינצל מציפורני הנאצים אך גורל משפחות קהאן, דה קמונדו וריינק לא שפר עליהן כגורלו. סיפורה של התמונה התחיל ב-1880, כאשר לואי קהאן, בנקאי ואספן אמנות צרפתי מאנטוורפן, הזמין אצל רנואר תמונה של בתו הבכירה, אירן (1872-1963).

התמונה, הנחשבת ליצירת מופת, לא מצאה חן בעיני משפחת קהאן. גם אירן לא אהבה אותה. הבנקאי ואשתו, הוריה של אירן, התמהמהו בתשלומם לרנואר, שאף צייר תמונה נוספת, של שתי בנותיהם הצעירות יותר. גם תמונה זו לא מצאה חן בעיני המשפחה. רנואר עזב את ביתם, שכרו בכיסו, אך מאוכזב, ממורמר, זועם ופגוע. כיום אין עוררים על כך ששתי התמונות, שבהן צייר רנואר את בנות קהאן, הן יצירות מופת.

אוגוסט רנואר, אירן קהאן מאנטוורפן (אירן הקטנה), 1880
אוגוסט רנואר, אירן קהאן מאנטוורפן (אירן הקטנה), 1880

אירן קהאן גדלה ונישאה ב-1891 למואיז דה קמונדו, בנקאי ואספן אומנות, כאביה. לזוג נולדו שני ילדים, נסים (1892-1917) וביאטריס (1894-1944). זמן קצר לאחר הולדת בתה ביאטריס, התאהבה אירן ברוזן איטלקי יפה תואר שבעלה שכר את שירותיו כדי שיאמן את סוסי חוותו. מואיז דה קמונדו היה לא רק חובב אמנות נלהב אלא גם חובב סוסים מושבע.

הזוג התגרש ואירן התנצרה, נישאה לסייס האיטלקי, ילדה בת נוספת ונפרדה מבעלה השני. ילדיה מנישואיה הראשונים, נסים וביאטריס, המשיכו לגור עם אביהם בבתיו השונים. ב-1910 נתנה אמה של אירן את הציור של רנואר לנכדתה ביאטריס.

נסים נהרג כשמטוסו הופל בקרב אווירי במלחמת העולם הראשונה בעודו בן 25 בלבד. אביו הפך את האחוזה העירונית שבנה ליד פארק מונסו, ברחוב מונסו 63, למוזיאון על שמו של בנו, מוזיאון נסים דה קמונדו, הוריש אותו למדינה ולא פסק מלהעשירו בשכיות חמדה עד יום מותו ב-1935 (3).

הציור של אירן, שהיה בבעלותה של ביאטריס, הועבר, יחד עם אלפי ציורים אחרים, על ידי מנהלי המוזיאונים הצרפתים הלאומיים בפריז ובצפון, לטירת שמבור, שנראתה בעיניהם כמקום בטוח יותר מפני הפצצות הגרמנים ומוראות המלחמה. ב-1941 נבזז הציור מהטירה על ידי הרמן גרינג.

ליאון ריינק, בעלה של אירן ממנה התגרש ב-1942, מחה נמרצות בפני השלטונות הצרפתים על גניבת תמונה זו בפרט ועל הגניבות בכלל. יש אומרים שצעדו זה החיש את סופה המר של המשפחה. ליאון, גרושתו אירן ושני ילדיהם, פאני בת ה-23 וברטרן בן ה-20, נתפסו, נעצרו, הובלו לדראנסי ומשם לאושוויץ. פאני נרצחה מייד ב-1943 בעוד שביאטריס מתה שבועיים לפני שחרור המחנה. ליאון וברטרן מתו מאפיסת כוחות באושוויץ בתחילת 1944.

לאחר תום הכיבוש, ב-1946, זיהתה אירן את תמונתה, שכונתה “הילדה הקטנה בסרט הכחול”, בתערוכה שנקראה “יצירות מופת צרפתיות שנמצאו באוספים בגרמניה”. היא דרשה וקיבלה אותה חזרה מבעליה – אמיל בירלה שקנה אותה בתקופת המלחמה מאיש קשר של הרמן גרינג. אך אירן, ששנאתה לתמונה לא פחתה, החליטה למכור אותה שוב וכך חזרה התמונה ב-1949 לאוספו של לא אחר מאשר אמיל בירלה (4).

הספר השחור של בירלה

ספר נוסף, בגרמנית, “הספר השחור של בירלה, אמנות גנובה במוזיאון לאמנויות יפות בציריך?”, שנכתב על ידי שני היסטוריונים, בוחן חלק מהיצירות שקנה בירלה כמו גם את אישיותו הבעייתית (5). הספר מצהיר שתמונות נוספות מאוספו של בירלה, מלבד אלה שמוצאן נחקר, נמכרו על רקע עכור. כמאה תמונות קנה בירלה בתקופת המלחמה ורק מקור חלק מהן נחקר כהלכה.

“הספר השחור של בירלה” בוחן תשע עשרה מתמונות אלה. איך, למשל, שואל הספר, עברה התמונה “השולטנית” של מאנה מידיו של היהודי הגרמני מקס זילברברג ב-1933 לידיו של אמיל בירלה ב-1953? נתיב היסורים של מקס זילברברג החל ב-1933 והסתיים ברציחתו באושוויץ. קטלוג קרן בירלה מעלה גרסה שונה לחלוטין ומטיל ספק בבעלותו של מקס זילברברג על התמונה.

אדואר מאנה, השולטנית, 1871
אדואר מאנה, השולטנית, 1871

שדה פרגים ליד ותיי

סוגייה כאובה נוספת, שעליה עומד הספר, היא אותן תמונות שנמכרו במחיר נמוך משוויין האמתי על ידי בעליהן היהודיים שנאלצו לעזוב בחיפזון את גרמניה הנאצית או את אירופה הכבושה. “שדה פרגים ליד ותיי” של מונה, תמונת הדגל של התערוכה במוזיאון מיול, נתבעת על ידי הצ’יליאני חואן קרלוס אמדן, הטוען שאביו נאלץ למכרה במחיר נמוך, שלושים אלף פרנקים שוויצריים, לסוחר האמנות פריץ נתן, לפני שברח מגרמניה הנאצית לאמריקה הלטינית.

פריץ נתן, סוחר יהודי ממינכן שמצא מקלט בשוויץ, מכר את התמונה בשלושים וחמישה אלף פרנקים שוויצריים לאמיל בירלה. קרן בירלה מצידה טוענת שאמדן ניהל משא ומתן ראוי ואף דחה הצעה של בנק שוויצרי לרכישת התמונה בטענה שמחירו נמוך מדי. כמו כן טוענים צאצאיו של אמיל בירלה שאביו של חואן קרלוס אמדן, בנו של מקס אמדן, לא איבד את השליטה בהונו במשך כל תקופת המלחמה.

חואן קרלוס מצידו נעזר בעורכי דין מומחים ומתכונן להיאבק כדי להחזיר לרשותו את התמונה. מדובר בתמונה שנקנתה ב-1920 על ידי איש העסקים, אייל חנויות הכלבו והאספן היהודי מהמבורג, מקס אמדן, סבו של חואן קרלוס. שווייה כיום מוערך בעשרים וחמישה מיליון פרנקים שוויצריים.

קלוד מונה, שדה פרגים ליד ותיי, 1879
קלוד מונה, שדה פרגים ליד ותיי, 1879

אוסף מושלם

האם כיפר אמיל בירלה על האופן שבו עשה את הונו באופן שבו השתמש בו? כל אחד ודעתו שלו. אמיל בירלה מכר נשק לנאצים, זוהי עובדה. אמיל בירלה קנה תמונות גנובות מיהודים דרך אנשי קשר מקורבים לגורמים נאצים, זאת גם עובדה, אך אלה המגינים על שמו חוזרים על טענתו ואומרים שבירלה לא ידע מה מקורן של התמונות שרכש. אך אם אישיותו של האספן ופועלו מעוררים ובצדק שאלות ותהיות קשות ביותר, על איכות האוסף אין עוררים. סוחר המוות הממולח היה אספן חד עין. לפנינו אוסף מושלם, אחד מהיוקרתיים בעולם כולו, שכל מנהל מוזיאון היה חפץ בו.

תקצר היריעה מלתאר את התערוכה המהממת, פנורמה של האמנות הצרפתית במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, מה גם שהסברים חכמים ומפורטים מפארים את קירותיה. מומלץ לשריין לפחות שלוש שעות, אם ברצונכם ליהנות ולהשכיל כהלכה. מייעצת לפסוח על האוסף הקבוע של המוזיאון, יצירותיו המהממות של האמן הרב תחומי אריסטיד מיול, כדי לחזור אליו פעם נוספת. מיול, כמו האוסף של בירלה, ראוי לביקור בפני עצמו.

בצעירותו, למד אמיל בירלה פילולוגיה וספרות באוניברסיטת פרייבורג והיסטוריה של האמנות באוניברסיטת מינכן. בביקור בגלריה הלאומית בברלין ב-1913 ראה את האימפרסיוניסטים בפעם הראשונה ונרעש. בירלה העיד על עצמו שהיה רוצה להיות צייר, שהרי לולא כך, לא היה נעשה אספן. הביקור במוזיאון בברלין ישפיע על כל ימי חייו. חלק גדול מהתערוכה מוקדש אכן לאימפרסיוניזם אך ניכר רצון עז של האספן להבין את לידתו של הזרם מתוך תקופות קודמות יותר.

התערוכה ממחישה את התפתחות זרמי הציור זה מתוך זה ובד בבד את תרומתו האישית של כל צייר להיסטוריה של האמנות. אמיל בירלה הבין באמנות ובהתפתחותה לאורך הדורות, גם על כך אין עוררים. הוא נהג לומר שדומייה הוביל אותו לרמברדנט ומאנה לפרנס הלס. וכך מוצגות לפעמים היצירות בזוגות, צמד ציורים של שני אמנים שונים, לשם השוואה, או צמד ציורים של אותו צייר עצמו.

ניכרת אכן הנטייה להבין את ההתפתחות שעוברים הציירים הם עצמם במשך תקופת יצירתם. ובירלה הבין במפנים וזעזועים וידע לבחור את התמונות שקנה. מהדרמה של המתאבד בירייה על המיטה של מאנה לגן המרהיב של בלווי שבו יושבת זוגתו, מהאימפרסיוניזם של גוגן לעבר האקזוטיזם בטהיטי, מסלול נדידותיו של ואן גוך בכמה תמונות בלבד – כל אלה מרשימים את הצופה.

חמישים ושבע יצירות מוצגות במוזיאון מיול, מאדואר מאנה ועד פבלו פיקאסו. ועוד:
אימפרסיוניסטים: מונה, פיסארו, רנואר, סיסלי, דגה
פוסט אימפרסיוניסטים: סזאן, גוגן, לוטרק, ואן גוך
ציירים מקבוצת הנאבי (מ-נביא, בעברית): וילאר, בונאר
קוביסטים ופוביסטים: בראק, דראן, ולמנק

כדי להרחיב את תקופות הזמן, מבט מהיר לעבר הקדומים – תמונה של אלברט קויפ ההולנדי מהמאה ה-17 ותמונה של פרנצ’סקו גארדי הוונציאני מהמאה ה-18, כמו גם הצצה לעבר המודרניים – דראן אחד, בראק אחד ושני פיקאסו.

רבות הן יצירות המופת האבסולוטיות המפארות את האוסף, וביניהן נזכיר את “המתאבד” ו”פינה בגן בלווי” של מאנה, “המעיין” של רנואר, “הרקדנית הקטנה בת ה-14” של דגה, “מסלין” של לוטרק, “המנחה” ו”חמניות על כורסה” של גוגן, “הנער באפוד האדום”, “הגנן ולייה”, “הפיתוי של סנט אנטואן” של סזאן, “ארוחת הצהרים” של בונאר, “יום של שלג בלובסיין” של פיסארו, “הזורע בשקיעה” של ואן גוך.

התרגעות

תוכלו לפרוק את המתח, להתרווח ולהתרגע בישיבה באחד מבתי הקפה/מסעדות שמציע הפסאז’ החדש, מקדש גסטרונומי בלב הרובע ה-7, “בופסאז’“, ביציאה מהמוזיאון. פייר ארמה, אן-סופי פיק, טיירי מארקס, יאניק אלנו הם חלק מהכוכבים המציעים אוכל, גם כריכים, ושתייה. מדובר במתחם מודרני הכולל גם בוטיקים, סופרמרקטים ואולם ספורט לנוחיות דייריו, על פני עשרת אלפים מטרים רבועים, שהצריך שלוש שנות עבודה, עם ארבעה פסלים, כולל יער הקרטון המפורסם של אווה ז’וספן.

ובעודכם עוזבים את המקום במעבר הצר לאורך עשרים מטר, שיוביל אתכם לבולבר רספיי, בין גזעי העץ מקרטון בפס הוויטרינה לבין פס המראה מולו שבו הם משתקפים, זיכרו להגיד תפילת הודייה קצרה על המזל שנפל בחלקכם לפקוד מקומות מופלאים וייחודיים כאלה.

החצייה, יצירתה של אווה ז’וספן בבופסאז’

מידע על המוזיאון

ניתן לקבל מידע נוספת על התערוכה ועל מוזיאון מאיול בקישור הזה.

(1) Emmanuelle Polack, Le marché de l’art sous l’Occupation, Tallandier, 2019

(2) Le marché de l’art sous l’Occupation 1940-1944
Mémorial de la Shoah

(3) קישור לאתר מוזיאון נסים דה קמונדו

(4) על קורות משפחת דה קמונדו כתב הביוגרף פייר אסולין בספרו, “האחרון לבית קמונדו“, שיצא לאור בהוצאת שוקן, בתרגומה של עדינה קפלן, ב-2004
הספר במקור:
(5) Thomas Buomberger, Guido Magnaguagno, Schwarzbuch Bührle:
Raubkunst für das Kunsthaus Zürich? Rotpunktverlag, 2015

כמה מילים על אורנה ליברמן

אורנה ליברמן היא חוקרת תנ”ך, ספרות ותרבות המתגוררת בצרפת. אתם מוזמנים לבקר בבלוג שלה לשון המקרא – אור חדש על שפה עתיקה, המוקדש בעיקרו לביאור התנ”ך דרך שפתו, אך כולל לא מעט רשומות על תרבות צרפת.

הכתבה עודכנה לאחרונה בתאריך

כמה מילים עלי

נעים מאוד, שמי צבי ואני פרנקופיל (אדם שאוהב את תרבות צרפת). יצרתי את האתר כדי לחלוק אתכם את האהבה שלי לצרפת ותרבותה וכולי תקווה שתדבקו בוירוס האהבה לצרפת בדיוק כפי שאני נדבקתי בפעם הראשונה שביקרתי בפריז (בגיל 3).

אם תרצו להכיר אותי יותר לעומק אתם מוזמנים ללחוץ על התמונה.

מלונות ודירות במחירים הטובים ביותר בצרפת

Booking.com

מידע שימושי

מלונות ודירות במחירים הטובים ביותר בצרפת

Booking.com

מצאתי עוד כמה כתבות שיכולות לעניין אותך

אשמח לשמוע את דעתכם

תגובה אחת

  1. היי
    הכתבה נהדרת
    הייתי בתערוכה לפני כחודש אבל הכתבה עשתה לי חשק רב לחזור לביקור נוסף בביקורי הבא בפריז
    תודה רבה
    אורית

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

בואו נשמור על קשר

הכתבות המעניינות ביותר, מידע על טיולים בצרפת, הרצאות, ערבי שאנסונים ועוד דברים שפרנקופילים אוהבים אצלך במייל פעם בשבוע.

הבטחה של פרנקופיל – מכיוון שאני לא נפוליאון אין לי שום כוונה להפגיז את תיבת הדוא”ל שלכם או להעביר את פרטי הדוא”ל לגורמים אחרים.

הרשמה לעלון של פרנקופילים אנונימיים

התגעגעתם? סיורי הבוטיק בפריז עם הפרנקופיל חוזרים לזמן מוגבל בעוד:

ימים
שעות
דקות
שניות

הנה כמה מהסיורים שאני מציע

  • המארה
  • פסאז'ים
  • איל דה לה סיטה ואיל סן לואי
  • הרובע הלטיני
  • מונמרטר
  • ועוד

רוצים לקבל גישה למפות צרפת האינטרקטיביות שלי?

הירשמו לעלון שלי ותקבלו גישה למפות אינטרקטיביות ומלאות בכל טוב של פריז, אלזס, עמק הלואר, פריגור ועוד.

במידה וכבר נרשמתם לעלון שלי תקבלו את הקישור למפות הללו באחד מהאימיילים הקרובים. אם לא קיבלתם אתם מוזמנים ליצור איתי קשר ואשלח לכם את הקישור.

צבי חזנוב - פרנקופילים אנונימיים. צילום: לירן הוטמכר
האתר משתמש בעוגיות (ולא רק מדלן) על מנת לספק לאורחיו חווית משתמש איכותית. ניתן לקרוא על כך עוד בדף העוסק בפרטיות ותנאי השימוש.

מלונות פופולריים בפריז

מבוסס על הזמנות הגולשים באתר. המלונות מסודרים לפי הפופולריות שלהם, כאשר אלו שהוזמנו הכי הרבה נמצאים למעלה.

עד כה רוב ההמלצות שלי באו מהאתר Booking.com שהוא בעיני האתר המוביל בכל הקשור להזמנת מלונות ודירות. אולם אין זה אומר שאין אתרים אחרים ולעיתים אפשר למצוא שם דילים מעולים. כך שגם אם מצאתם מלון שאהבתם שווה לכם לחפש את אותו מלון ברשימת האתרים הללו:

Hotels Combined

 אתר השוואות מחירים ישראלי. מומלץ בחום להשתמש בו על מנת לוודא שהמחיר שקיבלתם הוא הנמוך ביותר.

Hotels.com

אתר הזמנות מפורסם שמעבר למחירים התחרותיים שהוא מספר יש לו גם מבצע: על כל 10 לילות שתזמינו בו תוכלו לקבל לילה חינם.

Expedia

עוד אתר הזמנות ותיק ומוערך שמספק ללקוחות ותיקים מגוון צ’ופרים כגון הנחות, שידרוג החדר, צ’ק אאוט מאוחר ועוד.