דיוקנה ומותה המסתוריים של אנייס סורל הפילגש המלכותית הראשונה של צרפת מאת אורלי גונן

הדיוקן של אנייס סורל. מקור תמונה ויקיפדיה.

מלכי צרפת ידועים בחוסר נאמנותם לנשותיהם החוקיות אבל הייתה יפהפייה אחת, נועזת במיוחד, בשם אנייס סורל (Agnes Sorel), שהצליחה לגרום לשארל השביעי, מלך צרפת, למנות אותה לפילגש המלכותית הרשמית הראשונה שהייתה אי פעם בצרפת. כשנפגשו היא הייתה בת 20, הוא היה בן 40, נשוי ואב לשישה ילדים (המלכה החוקית עתידה ללדת לו עוד 8 צאצאים) אבל זה כמובן לא הפריע לו להתאהב בה ממבט ראשון ובשש השנים שבהן בילו ביחד היא ילדה לו ארבע בנות והייתה אחת הנשים העשירות והמשפיעות ביותר במדינה.

דמותה של אנייס, הפילגש הרשמית, מופיעה בכמה וכמה יצירות אמנות אבל הציור שנחשב ליותר מעניין, ומאוד ביזארי, הוא זה שתיאר אותה בדמותה של מריה, חיוורת כגוויה וחושפת שד.

ז'אן פוקה, הבתולה והילד מוקפים במלאכים, 1450 בקרוב, עץ, 91.8X83.3 ס"מ, מוזיאון מלכותי לאמנויות היפות, אנטוורפן
ז’אן פוקה, הבתולה והילד מוקפים במלאכים, 1450 בקרוב, עץ, 91.8X83.3 ס”מ,
מוזיאון מלכותי לאמנויות היפות, אנטוורפן

 

מה שיותר מפתיע שהציור נעשה לאחר מותה והוזמן לא על ידי אהובה המלך, אלא על ידי מי שהיה הגזבר המלכותי, אטיין שבלייה. אטיין ואנייס לא ניהלו רומן, אז כדי להבין מדוע הזמין דיוקן שלה כמריה הקדושה, שנראית מופקרת למדי וגם תלה את הציור במקום מאוד מפתיע: מעל הקבר של אשתו, צריך להבין את השתלשלות האירועים בסיפור האהבה הנפלא בין המלך לפילגש המלכותית הרשמית.

אנייס הופכת למאהבת מלכותית

אנייס נולדה בתקופה שבה צרפת הייתה חסרת מנוחה ונתונה במלחמה עם האנגלים. היא הייתה בתם של ז’אן סורו וקתרין דה מניילה (Jean Soreau & Catherine de Maignelais) שהשתייכו לאצולה הנמוכה. הוריה סיפקו לה חינוך מעולה, היא למדה לקרוא, לכתוב, לרקוד, לשיר ולנגן בכמה כלי נגינה. אנייס נחשבה לנערה מבריקה, אשת שיחה מרתקת וגם מאוד יפה: בלונדינית עם עיניים כחולות.

בגיל 15 הוריה השיגו לה משרה נחשקת: לשמש כאחת ממלוות הכבוד של איזבל אנז’ו, גיסתו של שארל השביעי, מלך צרפת. כשאנייס הייתה כבת 20 המלך בא לבקר את גיסו וגיסתו וזו הייתה הפעם הראשונה שבה ראה את אנייס ומרוב תדהמה לא הצליח לדבר. אנייס לעומת זאת לא התלהבה מהמלך, הוא היה מבוגר ממנה בעשרים שנה, לא היה גבר נאה ונחשב למלך חלש דכאוני וחסר בטחון כתוצאה מילדות לא מאושרת – אמו הקפריזית סיפרה לכולם שהוא ממזר ואביו, שארל השישי, היה משוגע.

ז'אן פוקה, דיוקן המלך שארל השביעי, 1445 בקרוב, עץ, 72X86 ס"מ, מוזיאון לובר, פריז
ז’אן פוקה, דיוקן המלך שארל השביעי, 1445 בקרוב, עץ, 72X86 ס”מ, מוזיאון לובר, פריז

 

המלך הוקסם מאנייס ולכן קידם אותה ומינה אותה לתפקיד חדש, אחת ממלוות הכבוד של אשתו. הוא ניפגש איתה בחשאי ונתן לה מתנות יקרות: בדים יקרים, תכשיטים, פרוות וטירות. תוך זמן קצר אנייס נהפכה לפילגש הרשמית של המלך, שכינה אותה “גברת היופי”, היא סוף סוף התאהבה בו. אנייס תמיד הייתה לידו: ליד השולחן, במיטה, או בחדר המועצה.

המלכה הרשמית, מארי מאנז’ו, שמרה אמונים למלך. היא לא התנגדה ליחסי האהבה החדשים של בעלה ושמרה על יחסים ידידותיים עם אנייס. היא הייתה מספיק חכמה כדי להבין ש”נישואים ללא אהבה פירושו אהבה ללא נישואים”, והחליטה למלא את זמנה בגידול 14 ילדיהם.

המלכה מארי מאנז'ו. מקור תמונה: ויקיפדיה
המלכה מארי מאנז’ו. מקור תמונה: ויקיפדיה

 

בני התקופה החשיבו את אנייס כאישה הכי יפה בצרפת אך אף אחד לא האמין ששארל ישמור לה אמונים יותר משנה או שנתיים, אבל אנייס הייתה מלאה בהפתעות. היא הקפידה על הופעתה החיצונית ועשתה הכל כדי להראות תמיד חושנית ומושכת: שיערה עוצב בקפידה, שובל שמלתה היה ארוך הרבה יותר מזה של שאר הנשים בארמון והיא דאגה שהמחשוף של שמלותיה יהיה כל כך עמוק שיוכלו לראות בברור את השדיים והפטמות שלה, הרבה פעמים נהגה להסתובב בשמלות שחשפו שד אחד באופן קבוע.

אמן אנונימי, דיוקן אנייס סורל, מאה 16, שמן על לוח, 97X130 ס"מ, אוסף פרטי (העתק נמצא בטירת לוש). מקור תמונה: ויקיפדיה.
אמן אנונימי, דיוקן אנייס סורל, מאה 16, שמן על לוח, 97X130 ס”מ, אוסף פרטי (העתק נמצא בטירת לוש). מקור תמונה: ויקיפדיה.

האהבה בין אנייס למלך התעצמה מיום ליום והיא ילדה לו שלוש בנות (אחת מהן תהיה אמא של לואי דה ברזה, בעלה של דיאן דה פואטייה, פלגש מלכותית חשובה כשלעצמה). אנייס הוציאה את המלך מהדיכאון שלו והניעה אותו להמשיך להילחם נגד האויב האנגלי. היא הפכה אותו למלך חזק, החלטי ובעל בטחון עצמי. כוחותיו גרשו אט אט את האנגלים, שכבשו חלק גדול מצרפת במשך כמעט 50 שנה.

עד שהמוות יפריד ביננו

ההכרה באנייס כפילגש רשמית גרמה לכך שביחד הם שלטו במדינה, כביכול שום דבר בעולם לא יכול היה לעמוד בדרכם, פרט אולי למוות. מתוקף תפקידה אנייס התחברה עם האנשים הכי חזקים בממלכה: ז’אק קר (Jacques Coeur) ואטיין שבלייה (Étienne Chevalier). ז’אק קר היה סוחר עשיר שמונה לשר המסחר. רוב אנשי החצר היו חייבים לו כסף, והמלך היה בעל החוב הגדול ביותר שלו – ז’אק ממש מימן את שחרורה של נורמנדי מכיסו הפרטי. המלך וידא שהוא מיודד עם אנייס, בכל זאת היה חשוב שתכיר את האדם שאחראי על כל ענייני כספי הממלכה. לאנייס ולו היה הרבה מן המשותף: שניהם באו ממעמד נמוך יחסית והשיגו את המעמד הגבוה ביותר האפשרי ובשניהם קינאו כמעט כולם, לכן הם נהיו לחברים טובים מאוד.

אוגוסט פרולה, פסלו של ז'אק קור, 1874, שיש, בורז'. מקור צילום: ויקיפדיה.
אוגוסט פרולה, פסלו של ז’אק קור, 1874, שיש, בורז’. מקור צילום: ויקיפדיה.

אטיין שבלייה שימש כגזבר המלכותי. אטיין השיג את הסכומים העצומים שהיו נחוצים לממן את המלחמה הארוכה עם האנגלים. המלך ביקש ממנו למלא את כל משאלותיה וגחמותיה של אנייס, הם נהיו מאוד קרובים והוא נהייה לאיש סודה.

בזמן ששארל השביעי היה עסוק במלחמה בנורמנדי, אטיין שבלייה קיבל מידע על מזימה של האנגלים לשחד את השומר הסקוטי של המלך כדי לתפוס אותו. אטיין מיהר לספר לאנייס את הסוד והיא החליטה שהיא צריכה להזהיר את המלך בעצמה. למרות שהיה חורף והיא הייתה בחודש השמיני להריונה, אנייס יצאה למסע של מאות קילומטרים שבסופו הגיעה לאהובה.

זוג האוהבים הספיקו לבלות ביחד זמן קצר עד שתקפו את אנייס צירי לידה, אבל הלידה לא הייתה מוצלחת, הבת הרביעית ואנייס לא שרדו, אנייס הייתה בת 28.

לפני שנמשיך: הנה כמה תערוכות שרצות ממש עכשיו בפריז

הדיוקן המסתורי של אנייס סורל

לאחר מותה אטיין שבליה פנה לז’אן פוקה, הצייר הרשמי שלו ושל שארל השביעי והזמין ממנו דיפטיכון (ציור שמורכב משני לוחות שמחוברים ביניהם בעזרת צירים), עם שני לוחות הקדשה כדי לתלות מעל קברה של אשתו.

בלוח השמאלי רואים פרוזדור מפואר מקושט כולו באריחי שיש ובו שני גברים. מימין מזמין הציור, הגזבר אטיין שבלייה, כורע ברך בתפילה, מתבונן הצידה ונראה שקוע במחשבות. שמו Estienne , כתוב בצורה ישנה, על עמוד השיש מאחוריו באותיות זהב.

ז'אן פוקה, דיוקן אטיין שבלייה פרט מדיפטיך מלון, סביבות 1450. מקור תמונה: ויקיפדיה.
ז’אן פוקה, דיוקן אטיין שבלייה פרט מדיפטיך מלון, סביבות 1450. מקור תמונה: ויקיפדיה.

 

לידו עומד הקדוש הפטרון שלו סטפן (אטיין בצרפתית), ידו הימנית מונחת על כתפו של אטיין, היד השנייה מונחת על ספר הברית החדשה שעליו אחד מהאבנים שאיתן רצחו אותו, הוא מתבונן הצידה במבט מעט משועמם. בהחלט מתאים להציג קדוש תומך ליד אדם בעל תפקיד בולט ופגיע בחצר המלוכה מלאת התככים של שארל השביעי שכן כידוע המלך עלול להיות הפכפך בחסדיו. הקדוש נועד גם להיות מליץ יושר לאטיין בפני מריה הבתולה, שמוצגת בלוח הימני באזור שמימי, יושבת על כס מלכות שנישא על ידי מלאכים. בחיקה יושב ישו התינוק, מצביע לכיוון אטיין כדי לרמז שתפילתו נשמעה והוא יכול לקוות לחסד אלוהי.

מה שמפתיע שנוצרת אווירה מוזרה בגלל נוכחותם של המלאכים האדומים והכחולים ועוד יותר מפתיע שמריה נראית כשאחד מהשדיים שלה חשוף.

ז'אן פוקה, הבתולה והילד מוקפים במלאכים, 1450 בקרוב, עץ, 91.8X83.3 ס"מ, מוזיאון מלכותי לאמנויות היפות, אנטוורפן. מקור תמונה: ויקיפדיה.
ז’אן פוקה, הבתולה והילד מוקפים במלאכים, 1450 בקרוב, עץ, 91.8X83.3 ס”מ, מוזיאון מלכותי לאמנויות היפות, אנטוורפן. מקור תמונה: ויקיפדיה.

 

לתאר את מריה הבתולה חושפת שד זה לא חדש, יש עוד הרבה יצירות שבהם תיארו אותה
מיניקה את ישו כסמל האימהות. ההבדל העיקרי שכאן השד לא מושך את תשומת לבו של הילד, וזו הסיבה שגורמת למריה להיראות קצת ארוטית, כמובן לא במקרה.

מריה מתוארת בדמותה של אנייס סורל, כדי לפאר ולרומם אותה. היא יושבת על כיסא מרהיב, לראשה כתר נוצץ עשוי זהב ומשובץ באבנים יקרות, מוצגת כמלכה כפי שאכן הרגישה במציאות. לשמלתה מחשוף נדיב, החושף שד מושלם שבהחלט מסביר מדוע המלך כל כך העריץ אותה והוא כנראה לא היה היחיד.

מדוע אטיין הזמין את הדיוקן שלה: ראשית במבט של ימינו קל לחשוב שזה חילול הקודש לתאר מישהי חוטאת, לאחר מותה, כמריה הקדושה, אך במאה ה – 15 האמינו שהמלך שמונה על ידי אלוהים עצמו, נחשב קדוש והעניק קדושה לכל מי שנגע בו, לכן זה היה נכון וראוי שבלוח של אנייס יופיעו צבעי אדום, כחול, שהם צבעי הקדושה הנוצרית ובתוספת הלבן גם צבעי המלוכה.

שנית אנייס ואטיין היו ביחסים מצוינים, היא כל כך סמכה עליו שקידמה את הקריירה שלו ומינתה אותו למוציא לפועל של צוואתה לכן זה טבעי ביותר שהוא העריץ את האישה שהשפיעה על המלך ובזכותה צרפת שוחררה ומי יודע אולי גם היה מאוהב בה.

אלו סיבות מספיק טובות לרצות לתלות את הדיוקן שלה מעל קברה של אשתו, אנייס הייתה כנראה יותר חשובה לו, הוא העדיף שהיא תהייה לצידו תמיד לפחות על הקיר. שמונה עשר חודשים לאחר מותה של אנייס, החלו שמועות שהיא הורעלה והחשוד העיקרי היה שר המסחר, ז’אק קור שנעצר והוכנס לכלא. זה לא מפתיע בהתחשב בכך שכולם היו חייבים לו כסף. לאחר כשלוש שנים בכלא הוא הצליח לברוח לאיטליה וההאשמות נגדו בוטלו.

כשהצייר ז’אן פוקה צייר את הציור, ז’אק קר ישב בכלא. אטיין ידע שהואשם ללא עוול בכפו, אבל הוא לא יכול להתריס בגלוי נגד המלך. בציור סטפן הקדוש לובש גלימה כחולה מקושטת בפסי זהב בתוכם דוגמה של עלי כותרת משוננים שמזכירים בצבעים ובצורה את סמל האצולה של ז’אק קר וזו כנראה הייתה דרכו של אטיין לרמוז באיזה צד הוא היה.

סמל האצולה של ז'אק קר הקישוט של סטפן הקדוש
סמל האצולה של ז’אק קר הקישוט של סטפן הקדוש

 

אז חשבו שאנייס מתה מדיזנטריה, מדענים בימינו שבדקו את שרידיה הגיעו למסקנה כי היא מתה מהרעלת כספית. מאחר שכספית שימשה אז לעתים לתכשירים קוסמטיים או לטיפול בתולעים, לא ניתן לקבוע בוודאות האם נרצחה. לאחר מותה בת דודתה, אנטואנט דה מניילה, תפסה את מקומה כפילגש שלו, שארל השביעי מת 11 שנים מאוחר יותר. כיום הלוחות תלויים בשתי ערים שונות, זו של אנייס באטוורפן, וזו של אטיין בברלין.

הצייר, ז’אן פוקה, המשיך לשרת גם את המלך הבא, בנו של שארל השביעי, לואי ה – 11. הדיוקן של הצייר שהיה צמוד במקור לציר שחיבר בין שני הלוחות מוצג כיום במוזיאון הלובר בפריז.

ז'אן פוקה, דיוקן עצמי מיניאטורי, 1459, נחושת אמייל, קוטר 8 ס"מ, מוזיאון הלובר. מקור תמונה: ויקיפדיה.
ז’אן פוקה, דיוקן עצמי מיניאטורי, 1459, נחושת אמייל, קוטר 8 ס”מ, מוזיאון הלובר. מקור תמונה: ויקיפדיה.

כמה מילים על הכותבת

אורלי גונן, מרצה לתולדות האמנות. בעלת תואר ראשון בתולדות האמנות והוראה (1993) ותואר שני בהיסטוריה בהצטיינות (2000) מטעם אוניברסיטת חיפה. ניתן להזמין ממנה הרצאות דרך הטלפון 054-6640554 או האתר שלה.

  • 157
  •  
  •  
  •  
  •  

7 תגובות על “דיוקנה ומותה המסתוריים של אנייס סורל הפילגש המלכותית הראשונה של צרפת מאת אורלי גונן”

  1. בלהה גורן

    ההיסטוריה מלאה בסיפורים שרק מעטים מכירים אותם. תודה על פרק מרתק מדפי ההיסטוריה…………..

מה דעתכם על הכתבה?

האימייל לא יוצג באתר.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.