פאריס בחורף. קר, אפור, אבל השמש זורחת ובוהקת. את פאריס אני אוהב בכל עת, אבל בעיקר את זו של החורף…. בתקופה זו יש מעט מאד תיירים בעיר האורות והיא חיה את חייה הרגילים, השוטפים, הסואנים, של הצרפתים המקומיים, ולא של התיירים.
ב- 1936 חוקקה הממשלה הסוציאליסטית בצרפת בראשותו של ליאון בלום (כן, משלנו) חוק “החופשה בתשלום” – הראשון בעולם (“Conges Payes”) שחל על כל העובדים, באשר הם. אמנם כבר ב- 1853 נחקק חוק כזה לראשונה תחת שלטונו של הקיסר נפוליאון ה- 3, אך הוא חל רק על עובדי מנגנון הממשלה. בהמשך אומץ מודל זה על ידי מדינות רבות, עדיין לא לכל העובדים במשק.
עולם החופשות והתיירות השתנה, הרגלים חדשים כבשו את עולמנו וכיום, מרבית העולם יוצא לחופשה בקיץ, דהיינו יולי-אוגוסט, בעיקר בשל חופשות מוסדות הלימוד. המצב הפוך בחצי הכדור הדרומי, אוסטרליה, דרום אמריקה וכו’ – שם החופשה השנתית היא בינואר-פברואר – חג מולד בלי שלג, סנטה קלאוס גולש גלים ולובש מכנסיים קצרים.
באופן טבעי, רוב תיירי העולם מכירים את פאריס בקיץ, ביולי ובאוגוסט. חלקם הקטן מכיר אותה גם באביב (אפריל-מאי-יוני), וחלק קטן עוד יותר מכיר את עיר האורות בסתיו (ספטמבר-אוקטובר, אולי גם נובמבר). כמה מכם מכירים את פאריס בחורף ? ואני לא מתכוון לאלו שהוזמנו אליה לכנס רפואי או לתערוכת מסחר כלשהי – אלו ממילא כמעט שאינם מתיירים בעיר, רק רצים מהרצאה לפגישה, ממסעדה לקוקטייל.
אני, שחייתי בה מספר שנים ברציפות – קיץ וחורף, ומה שביניהם – למדתי לאהוב את פאריס דווקא בעונה זו של השנה, כשהכל אפור, השמיים “נמוכים”…. יש בטוי בצרפתית “Ciel de Plomb”, “שמי עופרת” – כאשר העננים נמוכים, אפורים, ואפילו שחורים, המחילים על כולם אוירה כבדה ומעיקה, אפרורית, רווית עננים קודרים וסכוי לגשם שוטף.
נראה כאילו העיר שרויה בלילה, בשעות היום. למרבית הפלא (בניגוד ל- לונדון, או בריסל) ב- פאריס לא יורד הרבה גשם ושלג נדיר עוד יותר. כאשר אין “שמי עופרת” מעל לשער הנצחון או למגדל אייפל, השמים בהירים והקור בעיר מקפיא – בין 1 ל- 6 מעלות (צלסיוס), ואף פחות מכך.
אור היום מפציע מהוססות בתשע בבוקר, ובארבע אחר הצהריים כבר שוב חשוך ברחובות. אבל במשך היום – אם שפר עליכם מזלכם – השמש זורחת, אף כי הקור מקפיא ומאלץ את כולם להוציא מהארון מעילים כבדים וצעיפים צבעוניים. אבל השמש מאירה בכל אורה, עד כדי שליפת משקפי השמש מהתיק.
אלו הם ימי החגיגה שלי. ולימים אלו נסעתי עכשיו, ב- ינואר 2025 .
איני הולך לתאר לכם אתרים הסטוריים, או אתרי תיירות בעיר. את אלו תשמעו מתיירי הקיץ. אני עומד לספר לכם חויות חורף, סיפורים קטנים של קור ושמש, ברזל קר וצורב, ימים זוהרים ואפורים בין עצים עירומים ועלי שלכת פזורים על המדרכות. אנסה לתבל זאת במספר עובדות וסיפורים שאולי לא כולם מכירים על העיר היפה בעולם.
יצאתי לטייל בעיר קרה, זוהרת בשמש. מעל בית המרקחת שבפינת הרחוב התנשא צלב ירוק, נוצץ ומהבהב – כמו כמעט בכל בתי המרקחת שברחבי פאריס – שבכל 5 שניות הקרין התאריך, השעה והטמפרטורה. נעצרתי והבטתי בו ארוכות…. “14 ינואר 2025, 09:12, C°5- ” (בתרגום. במציאות, היה כתוב “Janvier”).
נכון, “5-” הוא נדיר יחסית, ובתמונות שצילמתי בימים הבאים “הסתפקתי” רק ב-” °1″, או לעתים ב- ” °3″. שלפתי המצלמה והנצחתי מספר בנינים בפינות הרחוב – השמש הבהיקה על קירות פאריס האפורים, ולרגע, כשפתחתי את מעילי כדי לחשוף המצלמה, ידי רעדו ואצבעותי קפאו.
זהו ממש תרגיל להגיון הבריא. מסתובב בעיר חבוש במשקפי שמש, האור מבהיק על קירות הבנינים הלבנים וההגיון מסרב לקבל שהמדחום מראה מספר בן ספרה אחת בלבד. פאריס בחורף. ולכל אלו הצטרפו העצים הכה אפייניים לעיר האורות (או העיר באפור, לפי נעמי שמר) – מעשה רקמה של עצים וענפים הצומחים זה מתוך זה, דקיקים ועירומים ללא עלה אחד לרפואה, דקיקים ועדינים ממש כמעשי הפַּסָל ג’אקומטי….
זה הזמן לק”ק (קפה קרואסון). התיישבתי בבית קפה פינתי – מחומם כמובן. הבעלים ניצח על המלאכה כשהוא לבוש חולצת טריקו קצרה. פשטתי מעילי והמתנתי לקפה המהביל, עם הקרואסון הטרי. מבעד לחלון בחנתי העוברים ושבים, מתרוצצים על מדרכות העיר.
מרביתם, מכורבלים, עטופים ומכווצים בתוך עצמם, עסקו בהולכת צאצאיהם לגנים או לבתי הספר בשעת בוקר זו. הילדים עטופים במעילי ניילון נפוחים (Uniqlo” ” , או דומיהם), בכל הצבעים והדוגמאות האפשריים, ונראו כמו בלונים מהלכים. מבחינים רק בזוג עיניים כדי לראות לאן הולכים, אף אדמדם כדי לנשום…. וזהו.
כל השאר מכוסה ועטוף כמעט הרמטית. ההורים קצת יותר פרועים – ידיים חשופות כדי להחזיק בילד במעבר החציה, פנים גלויות כדי להציץ ימינה ושמאלה. מדי פעם תחבה אמא את ידה לכיס מעילה, משגיחה בשתי עיניים על הילד היושב על אפניים קטנים, או אבא שהרים ידו אל פניו ונשף על אצבעותיו הקפואות אויר חם, מהביל, מלווה בענן אדים פורח סביבו.
תהיתי איך התמונה הזו נראית כשיורד גשם, הכל רטוב והמים ניגרים וחודרים לכל קפל ולכל סדק שלא הבחינו בו כשהתעטפו בבית, לפני שסגרו הדלת. אבל כאמור, אין הרבה גשם בפאריס. לחופשתי זו בדקתי תחזית מזג האויר לשבועיים הקרובים – רק ביום אחד צפוי גשם, וגם זאת רק זמן קצר בבוקר. זה הזמן לבקר במוזיאון, או אולי לשוטט ב-פסאג’ים, הקניונים של המאה ה- 19.
בית העיריה, בפאריס (Hotel de Ville, Paris)
באחד הימים, ערכתי טיול מעמיק, נרחב ומפורט באזור ה- Marais – מ- Place de Vosges , דרך Saint-Antoine ועד ל- Hotel de Ville , המבנה המפואר שרבים מחשיבים לבנין היפה ביותר בפאריס. בכל פעם שאני מגיע לפאריס אני מתכנן להיכנס לבנין זה לסיור מודרך באוצרותיו (אין בקור עצמאי), אלא שאני תמיד מפספס התאריכים הפנויים, ונודע לי כי בשנתיים האחרונות כבר הפסיקו סיורים אלו כליל.
בהרבה סרטים תיעודיים על בנין זה מוזכרת שוב ושוב הטענה כי משרדו של ראש עיריית פאריס גדול ומפואר יותר ממשרדו של נשיא צרפת, בארמון ה- אליזה…. ניגשתי לשומרי הבנין באחת הכניסות ואמרתי להם בדחילו ורחימו שאני יודע שאין בקורים בבנין ואשמח רק להציץ בחצר הכניסה, מבלי להיכנס לבנין עצמו….
לא עזרו תחנוני, על אף הצרפתית הקולחת, והם סירבו. רבים אינם יודעים שלפאריס לא היה במשך שנים רבות ראש עיר. עד המהפכה הצרפתית, 1789, מנהל העיר היה בעצם ראש מועצת המסחר של גילדת סוחרי העיר וכלל לא היה קיים תפקיד – או תואר – “ראש העיר” בפאריס.
ראש מועצת המסחר האחרון נרצח במהלך המהפכה הצרפתית וכבר למחרת מונה ראש העיר הראשון בפאריס. לאחר מהומות הקומונה (Les Comunes de Paris, 1870), במהלכה קועקעו הרבה מוסדות שלטון ברמות שונות, בוטל תפקיד ראש העיר בפאריס, והיא נוהלה על יד מועצת העיר שהיתה מורכבת מראשי הרובעים השונים שלה.
על פי החוק העירוני מ- 1795, העיר חולקה ל- 12 רובעים. במהלך השנים, עם הפלת החומה סביב העיר ו-“סיפוח” כפרים צמודים אליה – Belleville, Montmartre, Passy ואחרים – הפכו אלה לרובעים חדשים וכך נוצרה פאריס של היום – המונה כבר 20 רובעים.
20 ראשי רובע ניהלו העיר במעין מועצה – כמו פרלמנט בעל 20 מושבים. ב- 1977 הוכר הצורך בראש עיר “עליון” שישלוט במועצת העיר, ואז נבחר ז’אק שיראק (Jacques Chirac, 1932-2019) לראש העיר הראשון בעידן המודרני. יש לציין כי ב- 2014 נבחרה לעמוד בראש העיר האשה הראשונה – Anne Hidalgo – המכהנת בתפקיד עד היום, כבר יותר מעשר שנים ברציפות.
במקום בו עומד כיום בית העיריה של העיר עמד בעבר בית לשכת המסחר, מכיון ששם היה נמל העיר של פאריס – לשם היו מגיעות ספינות הנהר עם כל סחורותיהן, שם הכל נפרק ושם גם נגבו המסים והתשלומים השונים. במהלך מהומות הקומונה (ראו לעיל) נשרף הבנין עד היסוד ולאחר שוך המהומות הוקם שם בית עיריה חדש, מפואר וגדול יותר.
כך או כך, כפי שציינתי כבר, לא נערכים בבית העיריה המפואר סיורים מודרכים, אותם היה צריך, בעבר, להזמין חודשים מראש. כיום, בית עיריית פאריס מוצג בסרטוני וידאו ברשת האינטרנט (סיורים וירטואליים):
במידה ותרצו ללמוד עוד על האוטל דה וויל אתם מוזמנים לקרוא את הכתבה הוטל דה ויל – כי גם עיריית פריז צריכה ארמון.
פינות בתים קטומות ועמודי ברזל בשער (Porche)
במהלך טיוליי הרבים בעיר – בחורף, וגם בקיץ – אני נוהג ליישם המלצות של מדריכים רבים, כתובים ואנושיים, ולהרים מבט אל קירות הבתים והבניינים. אני מגלה הרבה דברים יפים, וגם פחות, אבל במשך הזמן שמתי לב שבהרבה בניינים פאריסאיים, פינתם קטומה, “חתוכה” ב- 45 מעלות בצומת הרחובות.
אחרי מספר בתים כאלו התעוררה סקרנותי ויצאתי למחקר עומק. בתקופת הברון האוסמן, כלומר, אמצע המאה ה- 19, לא היו ברחובות הרבה מכוניות – למעשה, עדיין לא היו כלל – ואמצעי התחבורה הנפוץ היה עגלות רתומות לסוסים. סוס, כידוע, עושה מה בראש שלו, גם אם בעליו מדבר אליו בטובות, ברעות או בשוט.
כאשר עגלה, או כרכרה, הגיעה לפינת רחוב ופנתה ימינה או שמאלה, אירע לא אחת שהסוס נתקל בקיר הבנין העומד בפינת הרחוב (אל תשכחו שסוסי כרכרה כאלו היו לרוב מכוסי עיניים כדי שיסתכלו רק קדימה ודעתם לא תוסח לצדדים). לעתים נפצע הסוס, לפעמים נפגעה הכרכרה, ולעתים נפגע הבנין עצמו.
קם הברון האוסמן וקבע תקנה שפינות הבתים יקוטמו בזוית 45 מעלות – כך יוכל הסוס “לקחת” הסיבוב ללא נזקים משמעותיים….
הרבה בתים אפייניים מהתקופה שמרו על קיטום זה של פינת הבנין. אלא שהענין התקבל במהלך השנים כמאפיין קישוטי של הבנין, וגם לאחר כניסת המכוניות הממונעות לתרבות חיינו, נשאר מנהג זה לקטום פינות הבנין. אפילו בבנינים חדישים שנבנו בעשרות השנים האחרונות, עמוק בתוך המאה ה- 20, עדיין קיימים בנינים קטומים, גם כאשר המדרכה עצמה נמצאת במרחק רב מקיר הבנין.
יתרה מכך, באותה תקופה, בשל השימוש בעגלות וסוסים, היה מנהג להקים משני צדי שערי הכניסה לחצרות הפנימיות (Porche) עמודי ברזל, או אבן מסותתת, כדי למנוע פגיעות של העגלה, או הסוס, בעמודי השער, או בשער העץ עצמו, לרוב מגולף. בהרבה בתים בעלי חצרות פנימיות המשמשים כיום כשטחי חניה (למכוניות !) של הבנינים ושל הדיירים, מקימים עדיין עמודים כאלו מתוך “הרגל” אסתטי עיצובי.
תשאלו פאריסאים רבים על השימוש וההצדקה לעמודים אלו, או לפינות הקטומות בבנינים – בעיניהם, כך היה נהוג במשך השנים והם אינם יודעים ההסבר הממשי לבניה זו.
הדואר בפאריס
באחד הימים יצאתי לעוד טיול בעיר. רק אחרי שיצאתי את פתח הבית, עברתי בשער הבנין ויצאתי אל המדרכה – הצטערתי. הקור בחוץ הכה בפני כסטירת לחי צוננת, עד כדי מחשבות כפירה שדחקו בי לחזור אל החדר החמים…. הצצתי אל הצלב הירוק של בית המרקחת שבפינת הרחוב.
אפשר היה להסתפק בחלונית של ספרה אחת. על הצלב הירוק, נוצץ ומהבהב, התנוססה בגאוה הספרה “1”. אי אפשר לומר שהתרגלתי לקור, אבל כבר הייתי בחוץ, ובכל זאת, באתי לפאריס כדי לטייל ולא כדי לשבת ולהתחמם בחדר – את זאת אפשר לעשות בבית (בדקתי. בתל אביב היה באותו יום 11 מעלות. באופן מוזר, גם זה היה מורכב מ-“1″….).
תחבתי ידי עמוק לכיסי המעיל, אך שמרתי על דריכות להרמת המצלמה מיד עם הצורך. בפינת הרחוב ראיתי עובד דואר, לבוש מדים בהתאם (מדים בכחול וצהוב, של חברת הדואר), טורח ליד תיבת מתכת צהובה, מקרקש בצרור מפתחותיו ופותח התיבה ומוציא ממנה צרור מכתבים אותם תחב לתוך שק שהחזיק בידו – דואר יוצא.
תנועותיו היו קשיחות מעט, קצת רועדות…. בכל זאת, כמעט 0 מעלות בחוץ. נסיתם פעם לגעת במתכת בטמפרטורה כזו ? לא פלא שהעובד לבש כפפות עור עבות, עליהן הסמליל – בצהוב כמובן – “La Poste”.
כן, בפאריס עדיין משלשלים מכתבים לתיבות הדואר. אמנם פחות, אבל עדיין שולחים.
איש לא חשב על כך קודם, אבל המלך לואי ה- 11 (Louis XI, 1423-1483) חיפש דרך להעביר מהר ובצורה אמינה הודעות מלכותיות לנציגיו ולחייליו ברחבי הממלכה – להזכירכם, במאה ה- 15 טרם חשבו על האינטרנט, לא כל שכן על הטלגרף….
רק בתחילת המאה ה- 17 (כלומר, כבר אחרי מות המלך) נוצרה “החווה הכללית של הדואר” – מעין חברה מלכותית שניהלה חוות סוסים ותחנות מנוחה ומעבר. פָּרָש בעל סמכויות מלכותיות נשא אגרת מתחנה לתחנה, החליף סוסים, או אף נשאר למנוחה ופָּרָש אחר החליף אותו אם המסלול היה ארוך במיוחד. יש לציין שבתקופה זו הנמען היה אחראי לתשלום – לא שילמת, לא קיבלת האגרת.
במהלך המהפכה הצרפתית – סוף המאה ה- 18 – הולאמו כל השירותים המלכותיים ושירות הדואר הפך לשירות לאומי המכסה את כל שטח הרפובליקה הצרפתית, עם 1400 תחנות וכ- 16,000 סוסים. ב- 1849 הופיע בול הדואר הראשון בצרפת ומעכשיו – השולח הוא המשלם על הדואר, ומכיון שהתשלום נגבה מראש, שירות הדואר נפתח ועומד לרשות כל הקהל הרחב, ולא רק לנאמניו ומשרתיו של המלך (שכבר ממילא אינם נושאי משרות, וחלקם גם לא נושאי ראש….).
באמצע המאה ה- 19 התפתח כבר הטלגרף החשמלי והעומס של קווי המברקה הלך וגבר. כאשר ניסו אנשי הבורסה בפאריס להעביר הנחיותיהם לקניה ומכירה באולמות הבורסה, נתקלו בבעיה – הם נאלצו לחכות בתור מכיון שכבר המתינו הרבה מברקים לפניהם, וכידוע – הבורסה אינה מחכה.
התפתח בשנות ה- 50 של המאה ה- 19 שירות כרכרות וסוסים שכל תפקידם היה להעביר ההוראות בין המרכז הטלגרפי (Rue de Grenelle) והבורסה (Place de la Bourse). ועל אף שהסוסים זינקו לדרכם בכל 15 דקות, עומס התחבורה בעיר מנע מהם להגיע בזמן ומערכת הבורסה לא רוותה נחת.
על רקע זה הציע הממציא הצרפתי Ambroise Ador בשנת 1852 שימוש בצנורות פנאומטיים. בתחנת קצה הוכנס טופס מברק, או חבילה קטנה לתוך גליל פלסטיק אטום ועל ידי יצירת לחץ בתעלות הפנאומטיות “נשאב” הגליל לתחנה הבאה במהירות גבוהה מאד.
הנה סרטון קצר אך מאוד מעניין שמסביר כיצד השיטה הזאת עבדה:
למרחקים קצרים, בתוך העיר, זה היה פתרון מצוין והוא היה בשימוש בפאריס (ובערים גדולות אחרות בעולם) עד לשלהי המאה ה- 20 . כיום, שירות ציבורי זה נעלם, אך נמצא עדיין בשימוש בארגונים פרטיים, בעיקר בנקים ובתי חולים (בבי”ח איכילוב בתל-אביב פועל שירות כזה עד היום להעברת מסמכים, תרופות ודגימות).
עוד משהו: עד לתחילת שנות ה- 80 של המאה הקודמת, בוצעה חלוקת מכתבים בפאריס, לכל בית, פעמיים ביום – בבוקר, ושוב בשעות אחר הצהריים (15:00 עד 18:00). עם קצת מזל, ניתן היה לקבל הביתה מכתב שנשלח בפאריס באותו הבוקר !
“חור תולעת” ברובע ה- 17
איני יודע כמה מהקוראים אמונים על סוגת המדע הבדיוני…. לאלו שלא, הסבר ממש קצר, ומאד פשטני. באמצע המאה ה- 20 יצאו מספר אסטרו-פיסיקאים בהשערה מהפכנית: הם טענו כי כשם שיש בחלל “חור שחור”, ה-“בולע” אל תוכו הכל – חומר, ריק וכל השאר, צריך להיות כתגובה, כנראה, משהו היכול להעביר את החומר – המסה – הנבלע ממקום למקום במהירות גבוהה פי כמה וכמה יותר ממהירות האור, כדי לא לפגוע בעקרון שחומר אינו נעלם והוא חייב להיות באיזה מקום.
תיאוריה זו, שטרם הוכחה, הוטבלה בשם “חור תולעת” (“Worm Hole”), והתחבבה מיד על כל סופרי המדע הבדיוני. בהסבר פשטני לציבור הרחב, נאמר שזוהי מנהרה בלתי נראית בחלל היכולה להעביר כל מסה מקצה החלל לקצהו השני, מרחק בלתי נמדד, כהרף עין ולמעשה – בו ברגע, ללא הפרש זמן. רגע אתה כאן, וברגע אחר אתה שם….
ולמה אני מספר זאת ?
זאת תחושתי כשאני נכנס למטרו בפאריס. יצאתי הבוקר (טרחתי להרים ראש אל הצלב הירוק – 0 מעלות) מדירת הסטודיו בה אני מתגורר בלב פאריס, ברובע ה- 10, נכנסתי למחילות התת קרקעיות של עיר האורות ולאחר כמה דקות יצאתי אל עולם אחר לחלוטין.
הגחתי אל פני הקרקע בתחנת מטרו שמעולם לא הייתי בה – לא עכשיו וגם לא בחיי הקודמים כאן. מטרו Brochant. אפילו לא שמעתי שם זה, ולא ידעתי שקיימת תחנה כזו. תחנה אנונימית למדי, ללא החלפות, בעלת כניסה אחת ויציאה אחת. יש לה הקסם המיוחד להיות ברובע ה- 17 של פאריס.
איני יודע כמה עמוק אתם מכירים את פאריס ואת רבעיה, אבל בשבילי, הרובע ה- 17 נחשב לאחד מהקסומים שבעיר. הוא אינו מתאים לשום הגדרה. תגידו “רובע מסחרי” – אבל יש בו המון בתי מגורים…. תגידו “רובע מגורים” – אבל יש בו המון בתי מסחר ומסעדות ובתי קפה, גם אם כולם שקטים ודיסקרטיים…. ויש בו המון בניני משרדים, וגם בתי ספר ועוד ועוד….
ובכל זאת הוא רובע מיוחד במינו. הבניינים ברחובותיו הם בסגנון “האוסמן” הכי טיפוסי הקיים. הרחובות שקטים, סולידיים מאד. לא תראו פה בני נוער מתרוצצים, אין כאן צעירים פרועים רצים וצועקים…. לאחר כמה שעות הליכה התיישבתי בחוץ, במרפסת בית קפה והזמנתי קפה וכוס יין אדום….
בשולחן מולי, אף היא במרפסת, בחוץ ( 0 מעלות !) עטופה במעיל אדום, מכנסי ג’ינס ומגפונים ירוקים, ישבה אשה – לא נערה, אך גם לא מאד מבוגרת – והשתהתה עם סיגריה ביד ובקבוק שתיה על השולחן. אני בחופשה וזמני בעתי, אבל היא ?! לא עובדים בפאריס ?!
בהמשך צעדתי לכוון Cité des Fleurs , שאולי ניתן לתרגם (קצת חפשי) –”קריית הפרחים”. כבר כתבתי כאן בעבר על פינות חמד שמצאתי בעיר (פאריס הלא מוכרת), מקומות אבודים ולא מוכרים, בלתי צפויים בעיר סואנת, רועשת ומאובקת. והנה עוד אחד כזה.
שביל כמו של פעם, מרוצף אבנים, דרך פרטית סגורה לכלי רכב שרחבה 5 מטרים וארכה כ- 300. משני צדיה גדרות אבן וברזל המסתירות חצרות פרטיות, אבל הגדר אינה מספיק גבוהה כדי להסתיר כליל.
מאחורי כל גדר מתכתית, כעשרה מטרים של חצר – גינה, אם תרצו – מרופדת צמחיה דלילה מעט עכשיו (חורף !), ורק לאחריה – הבתים היפהפיים, מרביתם מהמאה ה- 19, אם כי פה ושם, גם בתים בודדים שעברו מה שנקרא אצלנו “פינוי בינוי” – בית מודרני, מעט חריג בנוף, אבל איכשהו שומר על הצביון הכללי.
הגג אינו חורג בגבהו, החצר שומרת על שטח הצמחיה, הגדר באותה צורה ואותו מבנה דומה לבתים שליד…. בואו נקרא לזה “תרבות בניה”, או אם תרצו, “שמירה על צביון השכונה”. ומדובר בסמטה אחת בת 300 מטר…. גם כאן ניכר החורף.
מי רוצה להיות פרנקופיל?
תאריך: 03.03.2025
שעות: 20:00-21:30
כתובת: מלון לינק, שאול המלך 39, תל אביב
הצמחיה דלילה, העצים אמנם ירוקים, אך דלי ענפים וחסרי עלים, רק מספר שיחים מראים עדיין ענפים ירוקים. איני מבין מספיק בגננות, או בבוטניקה כדי לדייק בכך, אבל אולי מישהו כאן התאים הצמחיה לעונה ? ולמה לא בכל העיר?
בתוך החצרות – היכן שניתן להציץ (כן, אני אוהב להציץ לחצרות כאלו. אם דרך חריצים בגדרות, או דרך הסורגים וחורי המנעול ואולי אף דרך פתחן של תיבות הדואר), אפשר להבחין בחצר מעושבת, פה ושם סימני ערוגות שנטשטשו בגלל החורף, ביניהם שולחן מתכת עגול ומעוצב עליו נשענים באלכסון ארבעה כסאות מתכת שניכר בהם שהם כבר זמן מה ללא שימוש.
מעל השולחן שמשיה – מקופלת בעונה זו של השנה – ובהמשך, כמה מטרים רחוק יותר, שביל הגישה, שתיים או שלוש מדרגות אבן…. והבית. לכל בית הגינה שלו, החצר הפרטית, אף כי החצרות האחרות נראות גם הן – אני מניח שהשכנים מכירים וקרובים זה לזה.
שקט, שליו, אפרורי, מנורה דולקת בחלון, פה ושם שמיכה מתאווררת על אדן החלון, חתול מתמתח על הסף. בעברי ליד אחת מגדרות המתכת, בעודי מתעכב לצילום מעל לגדר, נעצרה בחורה שחורה ליד אחד השערים, מתוך צעיפיה ומעילה המכופתר שלפה אצבע בודדה ולחצה על כפתור האינטרקום, וכשנענתה סיננה בצרפתית “אתה יכול לפתוח לי, אני קפואה לגמרי”. ככל הנראה עוזרת-בית, טבחית או נערת אופר מתייצבת לעבודת יומה. אכן, קפוא בפאריס. ביציאה מ-“קריית הפרחים”, שוב בית מרקחת. הצלב הירוק מראה כבר “1”. מתחמם….
רוצים לקבל עוד טיפים לחורף בפאריס?
אני ממליץ לקרוא את הכתבה פריז בחורף , שמכילה המלצות לגבי מה כדאי לעשות כשהשעון בבית המרקחת מראה שהטמפרטורה קרובה לאפס (או אם איתרע מזלכם ליפול על יום גשום במיוחד).