אי שם בעברי חזיתי בתערוכה – איני זוכר אם זה היה ב-מרכז פומפידו, או שמא ב- Musee Carnavalet , המוקדש כולו להסטוריה של פאריס – שנסבה על תחתיתה של פאריס. תאמרו, מה כבר יכול להיות בקומת הקרקע של עיר גדולה, למעט, אולי, אגן מי תהום ? ובכן, בפאריס, כמו ככל הנראה בעוד כמה ערים בעולם, זה לא כל כך פשוט.
יש לזכור שבמהלך מאות שנים שימשו הכפרים שמסביב לפאריס העיר לחציבת אבני גיר וכורכר ששימשו לבניית העיר עצמה. החציבה התעצמה בתקופתו של הברון האוסמן (ראו לעיל) עם התנופה לבניה מחודשת של עיר האורות.
בהמשך לאותה תנופת בניה, סופחו לפאריס חלק מאותן שכונות “חיצוניות” – Passy, Montmartre, Belleville, Butte aux Cailles ואחרות – ויצרו את שבלול 20 הרבעים המוכר כיום, אך פתאום מצאה עצמה מועצת העיר מתמודדת עם אתגרים אחרים – מהנדסי העיר קבעו שלא בכל מקום ניתן לבנות כאוות נפשם – שכונות רבות שכנו על קרקע רופפת, מעל למחצבות תת-קרקעיות, לא יציבות, שמעליהן לא ניתן היה לבנות יותר משתיים, או שלוש קומות (ראו כתבה על שכונת Mouzaia בצפון פאריס).
אחת מהמחצבות שסביב העיר היתה באזור המוכר כיום כ- Butte Chaumont . בניגוד לכל המחצבות האחרות היתה זו מחצבה פתוחה (כלומר, לא במחילות תת-קרקעיות), ובנוסף לכל, היתה גם אזור ההוצאה להורג של העיר.
במקביל, נעשה האזור למזבלה ציבורית, ובקיצור, מצבור אשפה, סרחון ושאריות מכל סוג. בלית ברירה נותרה פתוחה הרבה שנים עד שבמהלך עבודות שיקום העיר בתקופת הברון האוסמן (הקיסר נפוליאון ה- 3, אמצע המאה ה- 19), החליטו מהנדסי העיר לפתח במקום פארק ירוק לטובת תושבי העיר. במקום לכסות השטח, הוחלט לנצל מבנה הקרקע וליצור “פארק אנגלי” (בו הצמחיה צומחת “כאילו” פרא, לעומת “גן צרפתי”, בו כל פרח מתוכנן ונמצא במקום המיועד לו).
כל המחצבות האחרות, מהן חצבו אבני בנין לעיר, היו מסביב לפאריס. כאשר לאט לאט הופסקו עבודות החציבה במעמקי הקרקע הגירית, סופחו כפרים אלו לפאריס העיר והרחיבו אותה עד למתכונתה כיום, אלא שמהר מאד נתברר שבשל המחילות הרבות שבתת-קרקע של האזורים האלו, לא ניתן לבנות עליהם בנינים גבוהים, ובלית ברירה שמרו חלק מהכפרים המסופחים האלו על צביונם הכפרי – כך נשארו כפריות שכונות כמו ה- Mouzaia (ראו לעיל), ה- Butte-aux-Cailles , Montmartre ועוד אחרות, לפחות בחלקים מהן.
הוסיפו לכך התפתחות עירונית, תחבורתית וטכנולוגית במהלך השנים, ובחתך עומק נראית פאריס כמו נתח גבינה שוויצרית. כמתואר בסרטון הוידאו המצוין לעיל, במטרים הראשונים שמתחת לקרקע (0 עד 5 מטרים) – צנורות חשמל, גז, מים (וכמצוין לעיל, דואר פנאומטי), מתחת להם שכבה ראשונה של תעלות מטרו, 5 עד 10 מטרים, שם תמצאו גם מרתפי בנינים, חניות תת-קרקעיות ומרתפי האוצרות של כנסיות פאריס.
קצת עמוק יותר – 10 עד 15 מטר – תעלות מטרו נוספות, יחד עם אפיק נהר הסיין החוצה את העיר, ועיקר תעלות הביוב הגדולות. תעלות המטרו העוברות מהגדה הימנית לשמאלית (והפוך….) הן הסנוניות הראשונות לרדת עמוק יותר, ובעיקר תעלות המטרו המהיר, ה- RER , אותו נאלצו לחפור עמוק יותר (30 עד 50 מטרים !) מכיון שכל המרחב היה תפוס כבר.
אז בשיטוטיכם בפאריס אתם מתפעלים ממגדל אייפל המתנשא כ- 300 מטר מעליכם. נסו לתאר לעצמכם מה מתרחש כ- 30 מטר תחת רגליכם!
תעלות הביוב, נהר ה – Bièvre
באחד מטיולי בעיר הקפואה, הגעתי לשכונה – כפר, Village – בחלקה הדרומי (כיום, הרובע ה- 13), “La butte aux Cailles” (הסבר קצר: בצרפתית, “Caille” הוא שמה של הציפור “שליו” בעברית.
כמו בהרבה מקרים אחרים בצרפתית, וגם בשפות אחרות, שמות משפחה נלקחו מעולם החי והטבע ואמנם מילולית הכוונה לאותה ציפור, אלא שכאן השכונה נקראת על שמו של חקלאי עשיר בשם Pierre Caille , שרכש את כל הגבעה ב- 1543 – אז, מחוץ לעיר – כדי לבנות בה בתים לשכן את כל עובדי משקו.
השם נותר, ומשמעותו שובשה. בתרגום מדויק – “הגבעה של בני קאיי”, אף כי בהרבה אתרים, מדריכים, ושפות שמה מתורגם –”גבעת השלווים”). באחד מרחובות השכונה החמודה והשקטה נתקלתי בלוחית מתכת מקובעת במדרכה (אחר כך גיליתי עוד כאלו).
מה שהזכיר לי מיד ההסטוריה של הנחל הנעלם.
אבל בחזרה להתחלה.
סליחה על תיאור פלסטי משהו, אבל מה אתם חושבים שקורה כשאתם לוחצים על כפתור ההדחה של האסלה בחדר השירותים? באסלת הקרמיקה הלבנה, המים מתערבלים להם, גורפים הכל…. ונעלמים. לכל עיר הסיפור שלה, אך בפאריס, עיר האורות, הוא קצת מיוחד.
באורח מפתיע, כבר הרומאים חשבו על כך. בתקופתם, נחצבה מנהרה לניקוז מים “משומשים” תחת התוואי של Bd. St.-Michel , אי שם ברובע הלטיני. אך תעלה זו נשכחה במהלך ההסטוריה, והפעם הבאה שמישהו חשב על כך היא בתקופתו של המלך פיליפ-אוגוסט (Philippe-Auguste, 1165-1223), אלא שהוא הסתפק בתעלה משופעת, פתוחה, באמצע הרחובות הראשיים בעיר.
מכיון שהתעלה היתה פתוחה וזמינה לכל, אנשים היו מרוקנים עביטי השופכין שלהם אל התעלה שבמרכז הרחוב, הישר מחלונם בקומה הראשונה, השניה, ואף השלישית. בקיץ, החום והשמש הגבירו הרקבון והצחנה, בחורף, המים הקפואים – עם כל המתלווה אליהם – ניתזו לכל עבר, ולעתים אף קפאו על המדרכה הפתוחה. בתוך זמן קצר הפכו הרחובות האלו למקורות צחנה וזהום בלתי נסבלים.
מהר מאד הבינו אנשי רפואה שיש להפריד בין תושבי העיר לבין המים המזוהמים. הדרך היתה לכסות תעלות הביוב (שטרם נקראו כך) כדי שזיהומיהם לא יתפשטו באויר. לאט לאט נוצרו תעלות סגורות, מכוסות, ברחובות מסוימים בעיר, אך עדיין לא מיזם מסודר ומאורגן המכסה את כל רחובות העיר.
אחת הבעיות העיקריות בנושא, בתחילת המאה ה- 19 בפאריס, היה נחל ה- Bievre, נחל קטן שנשפך לנהר ה- Seine בפאריס. הנחל זרם בחלקה הדרומי של העיר, במה שמוכר היום כרובעים ה- 13 וה- 5 של העיר. לאורכו התרכזו הרבה מפעלים קטנים – רבים מהם בנושאי עור וטקסטיל – להם נדרשו כמויות גדולות של מים זורמים לצורך נקוי מוצריהם.
באופן טבעי, הנחל הקטן הפך במהירות לאפיק צחנה וזהום שהשפיע על כל העיר. במשך השנים נסגר הנחל בקרוי חיצוני והפך לנחל תת קרקעי שתוואו כבר אינו נראה היום על פני השטח והוא מתנקז ישירות לתוך מערכת הביוב של פאריס.
כדי לחסוך הרבה סיפורים, הסטוריה ותלאות, נקפוץ הישר אל מחציתה השניה של המאה ה- 19. הברון האוסמן (Baron Eugene Haussman, 1809-1891), שהיה מושל פאריס בתקופת שלטונו של המלך נפוליאון ה- 3, קיבל ממנו “כרטיס לבן” (“Carte Blanche”) לחידוש פני העיר.
במסגרת כל העבודות שנעשו – ועל חלקן נכתוב גם בהמשך – בנה הברון מערכת תעלות ניקוז תת קרקעיות בכל רחבי העיר. באופן טבעי, צנרת ביוב נמתחה לאורך סמטאות ורחובות צרים, מנקזת הביוב מכל הבנינים שמעליה. צנרת זו התנקזה והתחברה לתעלות תת-קרקעיות קטנות, שאף הן “רצו” מתחת לרחובות העיר, הכל מונע בכח הכבידה, ללא משאבה אחת ויחידה. התעלות הקטנות הגיעו לשדרות הגדולות, התחברו לתעלות הרחבות שניקזו אליהן השדרות, וגם כל הרחובות הקטנים שהתפצלו ממנה.
ביקור בביוב של פריז
כיום, מערכת הביוב של פאריס – מבוססת ברובה על בסיס המערכת מימי הברון האוסמן – כוללת כ- 2,600 ק”מ של תעלות בגדלים שונים. הכניסה הראשית לתיירים – כן, אפשר להיכנס ! – למערכת הביוב הפאריסאית נמצאת ב- Place Habib Bourguiba , בקרבת Pont de l’Alma ברובע ה- 7.
המערכת מוגדרת כ”מוזיאון עירוני” והביקור בה כרוך בשייט בסירות מתכת קטנות, בנסיעה בקרוניות קטנות הנוסעות על מסילה הקבועה בגדות התעלות, ובחלקים מסוימים אף בהליכה רגלית לאורך שפת התעלות…. כמובן שהסיור מלווה בריחות שונים ומגוונים. עובדי המערכת אמונים על ניקוז וניקוי התעלות מסחף ועצמים חוסמים, או סתם טין וטיט שהצטבר (כן, כולל שתן, צואה, נייר טואלט ושאר “פריטים”).
בתעלות הרחבות, שמן הסתם, כרויות ונמתחות ממש מתחת לשדרות גדולות של העיר, יש שלטים עם שמות הרחובות, השדרות והצמתים, שתדעו היכן אתם עומדים…. האורחים שוהים במקום כשעה ומבקרים חלק קטן מאד מהתעלות, אך העובדים במקום מצוידים בחליפות גומי עבות וכבדות ובמרבית המקומות מצוידים גם במסכות עם מסנני נשימה (“מסיכות אב”כ”).
למרות כל מה שאפשר לחשוב ולהניח, הסיור במקום מפתיע ומסקרן, מלווה בהסברים (בצרפתית, כמובן) ודוגמאות לכל מה שנמצא בתעלות הביוב. ורק כדי לסבר את האוזן, אל תחשבו על צינורות ביוב עגולים מבטון שאתם מכירים בישראל, התעלות כאן מזכירות יותר את תעלות השייט באמסטרדם, רק מכוסות ומקורות.
רוצים לבקר בביוב של פריז? ליחצו כאן.
הקטקומבות והמטרו של פריז
אי אפשר לדבר על פריז של התת קרקע ללא איזכור הקטקומבות של פריז, הבנויות בתוך מחצבות נטושות. אם תרצו לקרוא על ההיסטוריה המרתקת שלהם ולבקר שם אני ממליץ לקרוא את כתבתם של צבי חזנוב וד”ר אורנה ליברמן הקטקומבות של פריז: לא רק לנקרופילים אנונימיים.
כמו כן, הדרך הקלה ביותר לרדת מתחת לאדמה היא כמון באמצעות המטרו, ואם תרצו לקרוא על ההיסטוריה שלו, לקבל מידע שימושי ולגלות שורה של תחנות שממש כדאי לבקר בהן, כדאי לכם לקרוא את הכתבה על המטרו של פריז.
