דמיינו לכם סמטה קטנה, מרוצפת אבן. משני צדיה חומת אבן נמוכה, רצופה עצי אורן, או ברוש. הסמטה הקטנה תלולה, ובתחילתה מספר מדרגות עם מעקה מתכת צבוע לבן. לאורך חומת האבן שערי מתכת קטנים, עמודי מתכת שחורים קשורים ביניהם בלוחות חלקים המונעים הצצה לרשות הפרט, אך בין העמודים לחור המנעול, ניתן להבחין בפיסת דשא קטנה, ערוגות פרחים מטופחות, שולחן מתכת עגול עם שלושה כסאות מתכת תואמים, נטויים באלכסון על השולחן. על השולחן, יושב, ספק שוכב, חתול מנומר, שמנמן, עייף, זנבו מפותל סביבו ועיניו עצומות, נהנה משמש החורף.
קרני השמש נוצצות בחלון הבית, בקומה השנייה, בין תריסי העץ הירוקים, ספק פתוחים, ספק סגורים. מתחת לחלון, שני חבלי כביסה עליהם פרוס סדין פרחוני מתנפנף ברוח הקלילה. מסביב שקט ושלווה. רחש הדבורים המעופפות בין הפרחים, קול הממטרה המשקה בדממה ערוגות הפרחים. אפשר כמעט לשמוע הדשא בצמיחתו…
לא, זהו לא תיאורו של כפר נידח בדרום צרפת. גם לא של עיירה שכוחת אל ב- Countryside הבריטי. לא ייאמן, אך אנו בליבו של הרובע ה-19 בפריז השוקקת והסואנת. טוב, לא ממש בלב ליבו, קצת יותר בחלקו הצפוני, בשכונה הנקראת “Mouzaia” (מוזאיה). אין לשכונה זו גבולות ברורים. היא מרוכזת סביב תחנת המטרו Danube (דנובה) ומוגבלת מצידה המזרחי בפארק Chapeau Rouge (“פארק הכובע האדום”), ובמערבה בפארק Buttes Chaumont (גבעות שומון). בצפון היא גובלת בבית הקברות של Villette , ובדרומה, באופן טבעי ברחוב שנקרא Rue de Mouzaia.
הרחוב נקרא על שם כפר בשם זה באלג’יריה, שם התחוללו קרבות קשים במהלך הכיבוש הצרפתי את צפון אפריקה ב-1830. כיום זוהי עיר של כ-52,000 תושבים, כ-60 ק”מ מדרום לעיר הבירה אלג’יר.
באותה תקופה היה הרחוב בקצה העיר ומצפון לו פעלו מחצבות, מהן הפיקו בעלים פרטיים אבני גבס. המחצבות היו בשטחו של הכפר Belleville , שנבלע בתחום העירוני של פריז רק בשנת 1860. מהמחצבות הופק גבס לבן ששימש לבניית בניינים חדשים בפריז המתחדשת בתקופת הברון Haussmann, באמצע המאה ה-19 – ובעיקר לקישוטי הגבס המפורסמים בתקרות החדרים. אגדה אורבנית, שאין לה סימוכין היסטוריים, מספרת שאבני הגבס הלבנות נשלחו, בין השאר, לאמריקה ושימשו לבניית “הבית הלבן” (האמת היא שהבית הלבן נשרף ב-1814, ופעם נוספת ב-1929, וכדי להסתיר את סימני השריפה – נצבע בלבן). בשל אגדה זו נקרא כל רובע המחצבות Quartier d’Amerique (“רובע אמריקה”).
מחצבות הגבס החלו לפעול כבר בימי הביניים (המאה ה-13), כאשר היו עוד הרחק מחוץ לעיר, והן פעלו במקום עד 1860, כשהן עוברות בירושה מאב לבן. הבעלים האחרון, Jacques Montreage, יועץ חיצוני לעיריית Belleville (כאמור, כפר מחוץ לפריז באותה תקופה), הקים ב-1870, עם מספר שותפים את “החברה לשיווק סוסים” כדי להקים במקום שוק סוסים ותבן, לבקשת מועצת העיר פריז. בתמורה, העניקה לו העירייה זכיון לשימוש בקרקעות הסובבים. השותפים אמנם פתחו שלושה רחובות באזור, ביניהם רחוב Mouzaia, אך השוק עצמו לא קם, בעיקר בשל המפלה הצרפתית בקרבות עם הצבא הפרוסי (1871) והקמת “הקומונה הפריזאית” לאחריה, תקופה שגרמה לאנרכיה בצרפת ולמשבר כלכלי גדול. החברה שקעה בחובות והתפרקה ב-1879. הבנק, שהיה בעליה של הקרקע לאחר פירוק החברה, הגיע להסדר עם עיריית פריז להקמת שכונת מגורים באזור, אך במגבלות קשות בשל רגישות הקרקע – מהנדסי העיר טענו שבשל מחילות המחצבות באזור, הקרקע אינה יציבה ולא ניתן להקים עליה בניינים גבוהים. כך נגזר על שכונה זו להתאכלס רק בבניינים קטנים, עד שתי קומות, עם גינות ומרווחים בין הבתים שהוגבלו עד רוחב של 7 מטרים.
הארכיטקט Paul Casimir Fouquiau, שפעל באזור כבר במיזם שוק הסוסים, מונה לתכנן את השכונה החדשה שתכיל בתים קטנים עבור בני המעמד הבינוני, פועלים וסוחרים קטנים. הוא תיכנן כ-250 בתים זהים, עשויי לבנים אדומות. חצי קומה שקועה בגובה הרחוב (השכונה ממוקמת במדרון גבעה), סלון בקומת הקרקע וחדר שינה בקומה הראשונה. חצר קטנה באחורי הבית עם חדר שירותים (חדר השירותים “נכנס” לתוך הבית רק בשנות ה-20 של המאה הקודמת), גינה קטנה בחזית, גדר אבן ושער ברזל מעוצב. מעט מאוד בתים בשכונה נראים כך היום – חלק גדול מהם עבר שיפוצים ושינויים, מה שמעניק לסמטאות השכונה מראה צבעוני ומלבב. על כל בתי השכונה חל איסור חמור לחפור מרתף, או להרים עוד קומה לגובה. 250 הבתים הקטנים פרושים לאורך סמטאות קטנות, מרביתן ישרות ומרוצפות אבן, ללא מעבר למכוניות. חלק מהן סמטאות ללא מוצא, בכיוון אחד בלבד.
לאורך אחד מרחובות הרובע, Rue du General Brunet, רכש יזם מקומי שטח קרקע שנותר פנוי עד שנות ה-20 של המאה הקודמת (1923) והקים כ-28 בתים קטנים באזור תחום וסגור (יש מספר שכונות סגורות כאלה ברחבי פריז). הרחוב הקטן, Hameau du Danube (“אחוזת הדנובה” – כל הרובע קיבל שמו מתחנת המטרו המקומית, “Danube”. שימו לב לשלט הקטן בפינה השמאלית תחתונה) מהווה כיום מובלעת קטנה, מעין שכונה פרטית סגורה בתוך הרובע וניתן להכנס לתוך הסמטה הקטנה רק בהזמנת אחד מהדיירים. סמטאות קטנות אחרות ברובע נקראות על שמות פרחים (Villa des Lilas), שמות סופרים ואנשי ציבור (Villa Marceau, Villa Carnot), שמות אזורים בצרפת (Villa de Lorraine, Villa d’Alsace) ואת כל השכונה חוצים שלושה רחובות ראשיים (יחסית) – Rue de la Liberte, Rue de l’Egalite, Rue de la Fraternite , שהם (למי שלא זיהה) שלוש ה”רגליים” של הדמוקרטיה הצרפתית.
לאורך הסמטאות, שחלקן תלולות במורד הגבעה, גדרות אבן נמוכות המסתירות החצרות הקטנות. הצרפתים שומרים בקנאות על פרטיותם ורבות מגדרות הבתים מכוסות צמחיה צפופה או קני במבוק (הפשוטים יותר מותחים יריעות בד יוטה ירוקה, או כחולה). עמודי תאורה מעוצבים נראים כלקוחים ממאה אחרת ובמשך היום המקום נראה שומם, שקט ורגוע, למעט כמה זוגות אופניים וצמד חתולים משתזפים על כסא מתכת סגול, או גדר אבן נמוכה. הסמטאות קטנות וצרות, אין בהן כניסה לכלי רכב ואף אין בהן בתי עסק או בתי אוכל למיניהם, הסביבה שקטה לחלוטין ואפשר בקלות רבה לשמוע את רשרוש דפי העתון שהשכנה קוראת בגינתה מעבר לגדר.
בשנות ה- 70 של המאה ה- 20 עברה פריז מתיחת פנים גדולה ורבעים שלמים בעיר שופצו, או נבנו מחדש, והעיר מלאה בנייני בטון גבוהים (יש שיאמרו, מכוערים….). גל הנדל”ן לא פסח על רובע Mouzaia ולא מעט יזמים גילו ענין רב בסמטאות הקטנות. תושבי השכונה, ברובם גמלאים ואנשים מבוגרים, התארגנו חיש מהר ופתחו במחאה קולנית שזכתה לתשומת לב רבה של התקשורת ואגודות שונות לשימור, תחום בו הצרפתים פעילים מאד. ב-6 באוגוסט 1975 חתם שר התרבות הצרפתי על צו המעניק לכל הרובע מעמד של “אתר לשימור”, צו שאושר פה אחד על ידי מועצת העיר פריז, במרץ 1976 .
( כל התמונות בכתבה זו צולמו על ידי יוסי דרורי ).
