מוזיאון מרמוטן מונה נמצא בשוליו המערביים של גן ראנלאג. בדרכי אל המוזיאון, אני עוצרת תמיד חטופות ליד פסלו של לה פונטן, אחד ממיצבי הגן, כדי להציץ בו שוב ולהתפעל מהיצירה הממחישה באופן כה חי את משל העורב והשועל. בדרך חזרה, כשהזמן לא אץ והראש מלא בחוויות הביקור, יש יותר זמן כדי להתרגע בגן הנעים ולהתבונן בכל פסליו.
גן ראנלאג היה שייך, במקורו, לפארק של טירת המואט, שבו גבל ביתן הציד שהורחב לאחוזה העירונית שהפכה למוזיאון מרמוטן מונה. תולדות הטירה, הפארק והמוזיאון מפורטות בכתבה ביקור במוזיאון מרמוטן מונה.
גן ראנלאג Le jardin du Ranelagh, אווירה רומנטית של הבֵּל אֵפּוֹק
שלוש שדרות, הנקראות על שם שלושה אומנים: פרודון (Prud’hon), רפאל (Raphaël), אנגר (Ingres), חוצות את גן ראנלאג רחב הידיים, דמוי המשולש, שכמו מורכב מכמה גנים. שגרירויות ומוסדות בינלאומיים רבים נמצאים בשכונה, חלקם פונים ישירות אל הגן. דיפלומטים רבים פוקדים, לכן, את המקום.
משולש גן ראנלאג. מקור: ויקימדיה. בנחלת הכלל
סביב הגן, רחובות וסמטאות בהם אפשר לצפות ביצירתיות אדריכלית מתפרצת, אחוזות עירוניות מפוארות ובתים ציוריים. באווני דה שלה (Avenue des Chalets), מילולית: “שדרת הבקתות”, רחוב פרטי אך ניתן להיכנס אליו בסיור מאורגן, רואים עשר וילות ציוריות, בעלות שתי קומות וגג מחודד. הווילות נבנו למען בורגנים מהמאה ה-19 וה-20 שחשקו במעון מקורי.
הכניסה לשדרה. מקור: ויקימדיה. בנחלת הכלל
בווילה דה בוסז’ור (Villa de Beauséjour), מילולית: “סמטת השהות הנעימה”, רחוב פרטי גם הוא, גרו מפורסמים כמו מעצב הגן, אדולף אלפאן וזוג הזמרים מישל ברז’ה ופרנס גל. אך האטרקציה היא בתים רוסים שבאו מהתערוכה העולמית ב-1867. הבתים נמכרו והועברו למקום, המתויג כאתר היסטורי.
אחד מהבתים הרוסים. מקור: ויקימדיה. בנחלת הכלל
נטועים בגן עצים לרוב, חלקם מצויים וחלקם נדירים. אלה האחרונים מצטיינים בגילם המופלג, בני כמאתיים שנה, ובקומתם הגבוהה, כשלושים מטר. באביב פריחת עצי הערמון וכליל החורש מרהיבה.
אפשר לשבת על ספסל או על המדשאות עצמן (רובן מֻתָּרוֹת), לספוג את רשמי הביקור במוזיאון, לחלום (זה מה שאני עושה, בדרך כלל), לשקוע בספר או לגלוש בנייד. יש גם מתקני פיטנס וטניס שולחן למבוגרים, מסלולי אופניים ומתקני שעשועים לילדים בשלוש פינות המשולש. לא נעדר מקום משחק הפֵּטַאנְק.
החל מחודש מרץ נערכים בגן קונצרטים, מכל הסוגים, תחת כיפתו של קיוסק כחול. מוקד המשיכה לילדים הוא תיאטרון הבובות המפורסם של גן ראנלאג שנפתח בתחילת האביב.
אטרקציה ייחודית נוספת היא סחרחרת סוסי עץ, בסגנון עתיק, הנעה בכוח הזרוע מאז מאה וחמישים שנה (הזמן עומד, במובן מסוים, מלכת בגן רנאלאג), שכמוה ניתן למצוא רק עוד בגן לוקסמבור. כל ילד מקבל מקלון עץ שבעזרתו ינסה לתפוס טבעות. כשכל הטבעות נתפסות, הקרוסלה נעצרת והסיבוב מסתיים. הילד שתפס הכי הרבה טבעות מוכתר כמנצח.
משחק הטבעות על גבי קרוסלה מקורו בתחרויות שעשועים צבאיות של להקות פרשים, חמושים בחרבות, בעת העתיקה. החל מימיו של לואי ה-14 הרבו לשחק בו בחצר המלוכה ולמארי אנטואנט הייתה קרוסלה ססגונית בגנה האנגלי, בטריאנון הקטן בוורסיי שבה חיות מיתולוגיות תפסו את מקום הסוסים.
מוצעים גם טיולים על גב פוני או חמור או, יותר בנוחיות, בכרכרה צהובה. גן ראנלאג הוא פיסת גן עדן לילדים ולמבוגרים.
למה ראנלאג: הדגם המקורי הלונדוני
הגן נקרא על שמו של לורד ראנלאג, מקימם של גני ראנלאג ברובע צ’לסי בלונדון שגם שלאחר שעברו לידיים אחרות, המשיכו להיקרא על שם בעליהם הראשון. לורד ראנלאג נשאר מפורסם בזכות גניו. ריצ’רד ג’ונס הידוע כלורד ראנלאג היה רוזן אירלנדי (1641-1712), שעשה קריירה בפרלמנט של ארצו ולאחר מכן בפרלמנט האנגלי, ממנו הודח ב-1703 לאחר ששם בכיסו סכום כסף נכבד מקופת המדינה.
לורד ראנלאג היה ידוע בחיי הוללותו ובלהיטותו אחר נשים וגברים כאחת. הוא אהב גם להקים בניינים וגנים, הן לשימושו הפרטי והן לשימוש הציבור. כך השתתף בהקמת הרויאל הוספיטל צ’לסי ובניהולו, מקום מקלט ליוצאי הצבא הבריטי, הפועל עד היום: ארבע מאות גמלאים שעדיין לובשים את מדי הצבא האדומים מתגוררים בו. כמו כן הקים הלורד, בסמוך לרויאל הוספיטל, את ביתו הפרטי, Ranelagh House ואת גניו Ranelagh Gardens.
ביתו של לורד ראנלאג שנהרס ב-1805 לא קיים יותר אך הגנים נשארו ומהווים כיום חלק מבית האבות הצבאי. בסוף חודש מאי גנים אלה הופכים ליעד מבוקש כשמתקיימת בהם תערוכת הפרחים של צ’לסי. מכל העולם נוהרים לחגיגת העין, הריח והטעם (יש אפילו צמחים אכילים). מטעמי ביטחון, מספר המבקרים מוגבל למאה חמישים ושבעה אלף בלבד.
מרבדי הדשא של בית האבות מתעוררים לתחייה במגוון צבעים וצורות והגנים המופלאים הופכים לארץ קסמים. בתערוכה ניתן לראות לא רק זני פרחים נדירים אלא גם עיצובי גנים, הלקוחים ממקומות שונים בעולם ומתקופות שונות בתולדותיו.
וגם נקודה יהודית יש בסיפור גלגוליהם של גני ראנלאג: אחד מבעליהם ומעצביהם, לאחר לורד ראנלאג, היה סולומון רייטי, בן למשפחת הבנקאים היהודית איטלקית רִיֵיטִי, על שם העיר רייטי Rieti במרכז איטליה.
המשפחה המיוחסת, שניתן להתחקות אחר שושלתה החל מהמאה ה-14, העמידה לא רק בנקאים פילנתרופים אלא גם חכמים, רבנים, אומנים, רופאים, משפטנים ואנשי ציבור נוספים. המפורסם בהם הוא בנג’מין דיזראלי שהיה בנה של מריה, בתה של רבקה רייטי (1742-1798), אחייניתו של סולומון רייטי.
ב-1741 נקנו גני ראנלאג על ידי תאגיד שהפך אותם למקום ציבורי שבו נערכו נשפי ריקודים ומסכות תמורת כרטיס כניסה בתשלום. מרכז המתחם היה בניין עגול בעל כיפה בסגנון רוקוקו, מחומם באח בחורף, מצויד בעוגב, שבו נערכו קונצרטים איכותיים.
צייר הנוף הוונציאני המפורסם קַנַלֵטוֹ, ששהה בלונדון כעשר שנים החל מ-1746, צייר ב-1754 את הגנים ואת פנים אולם הקונצרטים, פעמיים.
קנלטו, האולם העגול של גני ראנלאג. מקור: ויקימדיה. בנחלת הכלל
גני ראנלאג התעשרו בביתן סיני על גבי תעלת נוי ובמשעולי טיולים. כל לונדון, אציליה ופשוטיה, נהרה לרקוד תחת כיפת השמים, להאזין לקונצרטים תחת כיפת האולם העגול (ב-1765 ניגן בו מוצרט בן התשע), להשתעשע, למצוא בני זוג.
נשפי המסכות, שהיו עד כה נחלתם של אריסטוקרטים בלבד, נפתחו גם לשכבות אחרות של האוכלוסייה. גני ראנלאג, שקיבלו את השם Ranelagh Pleasure Ground, התפרסמו בעולם כולו. כאן המקום לציין שקברניט מיזם הפיכת הגנים הפרטיים למתחם בילויים ציבורי בתשלום לא היה לורד ראנלאג כי אם התאגיד שקנה את המקום.
הזכות נזקפת אם כן לחבריו שביניהם היו מנהל תיאטרון לונדון המלכותי – דְרוּאֶרִי לֵיין, המדינאי והמחזאי האירלנדי ריצ’רד ברינסלי שרידן (Richard Brinsley Sheridan) וכן מדינאי, אדריכל ומעצב גנים אקסטרווגנטי ופזרן בשם סר תומס רובינסון (Sir Thomas Robinson).
זה האחרון, שהיה מעורה היטב בחיי החברה הגבוהה, מונה למנהל תחום הבידור. קשריו החברתיים תרמו לא מעט להצלחת המיזם. הוא אף קנה לעצמו בית בסמוך לגנים והיה נוהג להזמין מאות אורחים לארוחות בוקר ולנשפים מפוארים. כך נראה המתחם במאה ה-18, מקרוב ומרחוק, לפי תחריטים של תומס בואלז (Thomas Bowles):
מסייה מוֹרִיסָן הצרפתי מעתיק בקטן את הדגם האנגלי
הצלחתו המסחררת של מתחם הבילוי הלונדוני גירתה את תיאבונו של מסייה מוריסן (Sieur Morissan), צייר, מעצב פנים ויצרן זיקוקים בשירות המלך. לאחר שקיבל רישיון, פתח ב-1774 את “ראנלאג הקטן” (Le petit Ranelagh), חיקוי פריזאי של האח הגדול בלונדון, שעוצב על ידי היזם עצמו: גן מגודר שנועד לריקודים, על שטח שהיה שייך לפארק של שאטו דה לה מואט, כרטיס כניסה בתשלום, בית קפה ומסעדה.
נשף הפתיחה ב-25 ליולי 1774 הסתיים בזיקוקים כמו כל ערבי הריקודים שבאו אחריו. הכרוניקאים של פריז מהתקופה ההיא מספרים בקיצור על חוויה לא נעימה שהעכירה את רוחו של מסייה מוריסן. הרישיון שקיבל בוטל בשרירות על ידי סמכות עליונה מזו שהעניקה לו אותו. אין הם מפרטים כיצד נפתרה הבעייה. זאת לא תהיה אבן הנגף היחידה בדרכו.
אני רואה אותו נכפף ביד ההיסטוריה הזדונה, הטמירה, השמה לאל, נכנע וזוקף ראש חליפות. הינה הוא, עם פרוץ המהפכה, נאלץ להרוס את יצירת חייו, הינה הוא בונה אותה מחדש עם עליית הדירקטואר, הינה הוא מתחנן לפני יחידת החיילים הרוסים, שפשטה על גניו עם כניעת פריז, שלא יכרתו את עציו כדי להדליק אש לחימום. הוא שלח אותם פשוט ליער בולון הסמוך…
ב-1783 השתנתה מתכונת ניהול עסק הריקודים. תאגיד של מאה אנשים, שנקראו “המנויים”, הפריש סכום כסף שנתי לשכירת המתחם ולכל אחד מהם הייתה הזכות למכור כרטיסים למיודעיו.
כל אצילי העיר ונשותיה המהודרות נהרו לגן. הרוזן דארטואה הנהנתן, אחיו הצעיר של לואי ה-16, היה מפוקדיו הקבועים. הרוזן הצעיר, שלימים יהפוך לשארל ה-10, נהג למשוך אחריו בבילויו המרובים את גיסתו, מארי אנטואנט. פעם אחת אף הופיע ב”ראנלאג הקטן” כשהוא מלווה, לא פחות ולא יותר, בחברת המלכה, בכבודה ובעצמה. אגדה אורבנית או אמת ויציב?
בין כך ובין כך, לא ניתן להכחיש את אופיו המלכותי של המקום. לאולם הריקודים נכנסו דרך מבוא מקושט בעמודים קורינתיים ומחופה בכיפה, שבשמאלו מלתחה להנחת חרבות, מקלות הליכה וכובעים ובימינו ניצבה מאדאם מוריסן בחנותה, המצוידת היטב, למכירת משקאות קלים, מכל סוג שהוא. אולם הריקודים עצמו, נתמך בעמודים איוניים, היה מוקף יציע, עטור ספות ומראות, מוגבה מעט, וכך הבטיח נקודת מבט טובה על הרוקדים. אור היום חדר בשפע דרך עשרים ושניים החלונות, הקבועים בתקרה, ובערב הואר האולם במנורות ובנברשות.
מספר בתי קפה עמדו לרשות המטיילים בגן. המבוקש מביניהם, בית הקפה הנושק לאולם הריקודים, נוהל על ידי בעל המקום, מסייה מוריסן. עם פרוץ המהפכה ב-1789 פשטו מסייה מוריסן ושותפיו את הרגל – הנשפים הפופולריים לא הכניסו די כסף, אך פתחו שוב את עסקם בהוד והדר, עם עליית הדירקטואר לשלטון, שש שנים לאחר מכן.
עם כניסתן לפריז של בעלות הברית האירופאיות, שהתאגדו נגד נפוליאון והביסוהו, ב-30 למרץ 1814 תופסים חיילים רוסים, קוזקים ואוקראינים את מקום הבליינים. אולם הריקודים הופך אורווה ולאחר מכן בית חולים. ב-3 ביוני עוזבות בעלות הברית את פריז. ב-1818 הרסה סופת הוריקן את בנייני מתחם הריקודים. לאחר ששופצו, נפתח שוב הגן כמועדון ריקודים ציבורי. סביב 1830 נהנה המקום מהצלחה מסוימת אם כי איבד את זוהרו הקודם.
ב-1848 מסתיים סופית יעודו זה. מפעל הענק ההיסטורי של הברון אוסמן להרחבת פריז ולשיפוצה תקע את המסמר האחרון בארון הקבורה של “ראנלאג הקטן”, מיזם חייו של מסייה מוריסן השכוח מהרובע ה-16 בפריז.
צלילי הכינורות ורשרוש החצאיות נדמו אך פארק יפהפה שעוצב על ידי המהנדס אדולף אלפאן (Adolphe Alphand), המומחה לגנים, בהזמנת הברון אוסמן, נחנך במקום ב-1860. וכיום, בימים היפים, נשמעים שוב קולות המוזיקה במהלך הקונצרטים הנערכים תחת כיפת הקיוסק הכחול. מוזיקה קלאסית או רוק כבד, הרכבים מפורסמים או אלמונים – אין הגבלות.
הפסלים בגן ראנלאג
מיצב ההצדעה לז’אן דה לה פונטן של אלפונס דומִילָאטְר
ב-1889 הוצג בתערוכה האוניברסלית מיצב ענק של אלפונס דומִילָאטְר (Alphonse Dumilâtre) שכלל לא רק את העורב והשועל כי אם גם אריה, נחש, חתול, אלומות תבואה, שתי יונים ועפרונים. בצד כל אלה בולטות שתי אליגוריות מכונפות: התהילה והאהבה. 3610 ק”ג של ברונזה!
יצירת המופת, שהתמרה לגובה של שבעה מטרים, הועברה לגן ראנלאג ב-1891 אך נשלחה להתכה ב-1942. וכך נסתם הגולל על היצירה שהופקה הודות למאמציו הרבים של הוועד הציבורי להפצת יצירתו של לה פונטן. נשיא הוועד הפועל היה סולי פרוּדום, חתן לעתיד של פרס הנובל (1901), משורר שתפס את מושב האקדמיה שמספרו 24, קצת פחות ממאתיים שנה אחרי עמיתו לה פונטן.
סגן הנשיא היה ד”ר אנרי מרמוטן (Henri Marmottan), ראש עיריית הרובע ה-16 דאז, אחיו של ז’ול, בעל האחוזה העירונית שהיום היא מוזיאון מרמוטן מונה. בוועד התמיכה היו רשומים ויקטור הוגו ושר החינוך דאז, אַרְמָן פַלְיֵיר (Armand Fallières). שבע שנים היו נחוצות כדי לגייס כספים במימון המוני ובמתן קונצרטים ותערוכות.
עיריית פריז השלימה את החסר. כיום ניתן לראותו בתמונות בלבד אך על המסד המקורי, מאת פרנץ ז’ורדן (האדריכל שתכנן את בית הכלבו לַה סַמַרִיטֵן), שנשאר בגן אפשר עדיין לקרוא, חרות באבן, את הכיתוב: מונומנט זה, שהוקם הודות לתרומות ציבוריות בסיוע המדינה ועיריית פריז, נחנך ב-26 ליולי 1891.
מעניין לציין שיצרנית השוקולד המצליחה של התקופה ההיא, גֵרַן-בּוּטְרוֹן (Guérin-Boutron 1775-1942), שצרפה למוצריה סדרות תמונות מההיסטוריה ומהתרבות של צרפת, מבוקשות ביותר על ידי אספנים ומוצעות למכירה עד היום, כללה ביניהן גם את פסלו של דומִילָאטְר:
פסל ברונזה נוסף נשלח להתכה ב-1942 ואיננו עוד. מדובר ב”אהבה בת חלוף” (L’Amour fugitif) מ-1877, מאת ארנסט דַאמֵה (Ernest Damé):
מיצב ההצדעה לז’אן דה לה פונטן של שארל קוריאה
שארל קוריאה (Charles Correia) נולד ב-1930 בפורטוגל אך הגיע לצרפת בלווית הוריו בגיל שנה והצליח מאוד כפסל. הוא נמנה על הפסלים הצרפתים המועטים בתקופה זו שהתפרנסו מאומנותם. ב-1988, בעת ביקור במולדתו, נהרג בתאונה.
את מקומו של מיצב הענק העמוס בדמויות של הפסל ז’אן דומִילָאטְר, שנשלח להתכה על ידי ממשל וישי בתקופת הכיבוש הנאצי, תופס כיום מיצב פשוט יותר, פרי עיצובו של קוריאה. הפסל, גם הוא כקודמו מברונזה, שהוצב בגן ראנלאג ב-1984, מציג את ז’אן דה לה פונטן בלווית העורב והשועל בלבד.
השועל הדרוך מביט בתאווה למעלה, אל פיסת הגבינה העגולה בפיו של העורב. זה האחרון, כפוף לעבר השועל, למטה, מקשיב בהנאה לדברי החנופה היוצאים מפיו. בעוד רגע ישמיט העורב המתייהר את הגבינה מפיו, קורבן לעורמתו של השועל, שיידע לפרוט על המיתר המתאים כדי להפיל בפח את קורבנו.
פיסת הגבינה היא מעין מטבע עובר לסוחר ששילם בעל כורחו העורב לשועל. וכמו לא די בכך, ז’אן דה לה פונטן שם בפיו של השועל עצמו את לקחו של המשל. השיעור שווה את המחיר, מטיח השועל בבוז בפני העורב הנבוך, מוסיף השפלה על גבי השפלה.
הפסל מעוצב כמדרג בעל שלוש קומות, המיטיב לבטא את יחסי הכוחות בין הנפשות הפועלות. השולט בכיפה והמושך בחוטים הוא מחבר המשל עצמו, ז’אן דה לה פונטן, רב אומן רב תחבולות. הוא זה שבחר ממלאי התכנים שהעמיד לרשותו קודמו איזופוס את המשלים שחפץ לעבדם כרצונו, הוא זה שתמרן את דמויותיו ושם דברים בפיותיהן, הוא זה שבבחירת המילים, שבעיצוב האמצעים האומנותיים והמבנה הכללי תמרן את קוראיו בלהטוטים רבים, גלויים וסמויים, לעבר הבנת המשל וגם הערים, תוך כדי כך, על הצנזורה המלכותית. מתחתיו ניצבות שתי הדמויות המנוגדות: העורב למעלה, על בסיס הפסל (במשל הוא, כידוע, נהנה מיתרון הגובה של מיקומו על עץ), והשועל למטה.
עמדת הכוח של העורב, גם מבחינת המרחב וגם מבחינת הבעלות על החפץ הנחשק, מתהפכת מן הקצה אל הקצה, בלי שיגיד ולו אפילו מילה אחת בלבד. משולט הוא הופך לנשלט, בלי שום אלימות פיזית, עקב פיקחותו וכוח נאומו של היריב שהשכיל להפוך נחיתות לעליונות.
פסלים מעניינים נוספים
פסל חושני נוסף, רוגע יותר, עשוי משיש, הרבה פחות מדאיג מ”אהבה בת חלוף”, שראינו קודם, נקרא “הרהורים” (Méditation), ונולד ב-1882 תחת אזמלו של הפסל הידוע טוני נואל (Tony Noël):
פסל השיש “קין” (Caïn), 1871, מאת מישל-ז’וזף קַיֵיה (Michel-Joseph Caillé), מחזיר את ממד האיום בהציגו את קין המנסה להתחבא, כדרך הפושעים:
תבליט שיש מאת ז’ורז’ בארו (Georges Bareau), המתעד את חזיונו של ויקטור הוגו בעת שכתב את קובץ השירים הגדול “אגדת המאות” (La Légende des siècles), ממשיך לספר את סיפור האנושות. התבליט נקרא “חזיון המשורר” (La Vision du poète). משמאל, המשורר שפניו כפני הוגו, מימין, הקיר שראה לפניו שבו פסיפס סבוך וקודר של דמויות שונות ומשונות עולות מהתהום עד לרקיע.
ז’ורז’ בארו, חזיון המשורר. מקור: ויקימדיה. בנחלת הכלל
תבליט השיש הזה שיצר הפסל בַּארוֹ ב-1902 ממחיש את מילותיו של הוגו הוא עצמו, בהקדמה הנקראת “החיזיון שממנו נולד ספר זה” (La Vision d’où est sorti ce livre ), 1877:
חלמתי חלום: קיר המאות נגלה לי.
(…)
תוהו ובוהו של ברואים, עולים מהתהום עד לרקיע!
J’eus un rêve: le mur des siècles m’apparut.
(…)
Chaos d’êtres, montant du gouffre au firmament !
יצר את התבליט, כאמור, הפסל ז’ורז’ בַּארוֹ בהזמנת עיריית פריז לרגל חגיגות המאה להולדתו של הוגו. היצירה, ששכנה זמן לא מבוטל במחסני העירייה, הוצבה בגן ראנלאג רק ב-1985.
וכשם שהמשורר שולה מדמיונו תמונות מסיפורה של האנושות, על גבול המיתוס וההיסטוריה, כך מעלה הדייג בחכתו את ראשו הערוף של אורפיאוס, מוזיקאי ומשורר, הגדול מכולם בעולם המיתולוגי היווני. סצנה זו מונצחת בפסל השיש מ-1882 של ליאון-אֵזֵ’ן לוֹנְזְ’פְּיֵיה (Léon-Eugène Longepied), הנקרא “דייג המעלה בחכתו את ראשו של אורפיאוס” (Pêcheur ramenant dans ses filets la tête d’Orphée):
כמו קין שרצח את אחיו מתוך קנאה, גם כך כוהנות הבכחוס רצחו את אורפיאוס מתוך קנאתן לאהבתו המוחלטת לאורידיקה. בתאוות רצח הרגו כוהנות הבכחוס השיכורות גם את בעליהן וברוב זעמן קרעו לגזרים את גווייתו של אורפיאוס שדחה את חיזוריהן והשליכו את ראשו לנהר האֵבְּרֶה (שכיום נקרא אֵבְרוֹס).
הראש הערוף בלווית נבלו הקסום של הזמר, שניתן לו במתנה על ידי האל אפולו, נסחפו בזרמי הנהר והגיעו לחוף האי לסבוס. משום נחמה יש בהמשך האגדה המספרת ששירת זמיר בוקעת לעד מקברו של אורפיאוס שנטמן במערה ומהפסלים המייצגים את דמותו. נשמתו הנצחית של האומן ממשיכה לנגן ולשיר גם אחרי מותו, מחדשת את הטבע ומעוררת את האהבה. אין המוות יכול לטוּבה של המוזיקה.
רוצים להתגורר במרחק של כעשר דקות הליכה מגן ראנלאג?
תוכלו לשכור דירה מרווחת ב Avenue Paul Doumer בה התגורר באפריל 2025 צבי חזנוב (הפרנקופיל). זוהי דירה מאובזרת ומפנקת ממנה תוכלו לצאת ולגלות את קסמיו של הרובע ה-16. למידע עליה היכנסו לקישור הזה.
אהבתם את הכתבה? רוצים לקרוא עוד מפרי עטה של אורנה ליברמן?
- אדולף אלפאן, המהנדס שעיצב את גן ראנלאג, עיצב גם את גן מונתולון שאת סיפורו רב התהפוכות תקראו בכתבה סקוור מונתולון – פינת חמד פריזאית עם סיפור מרתק
- מוזמנים לקרוא את החלק השני של הכתבה הזאת, המציע לכם טיול נדיר במסילת רכבת שהפכה למשעול נטוע, פריז – טיולים ירוקים ברובע ה-16
- על הקשר בין צרפת לאנגליה מוזמנים לקרוא בכתבה פרשת מגדל נל: מעשי ניאוף בחצר המלכות
