ההיסטוריה של ליון – מסחר, ארכיטקטורה וקולינריה

כל מי שמכיר אותי יודע שאני מאמין גדול בכך שידע היסטורי משדרג מאוד את הטיול, וזאת בדיוק הסיבה מדוע אני ממליץ בחום לכל מי שנוסע לעיר, שיקרא את הכתבה שלי העוסקת בהיסטוריה של פריז.

מכיוון שליון היא העיר השנייה הכי חשובה בצרפת, טבעי שתהיה לה היסטוריה עשירה ומרתקת, לא פחות מזאת של עיר האורות, יריבתה הגדולה. המטרה של הכתבה הזאת היא לנסות להביא לכם את סיפורה של ליון באופן תמציתי (כי בכל זאת אנחנו באינטרנט), אך גם כזה שיתן לכם מושג בסיסי לגבי מה אתם רואים ומה התרחש בסמטאות וברחובות בהם תטיילו.

היכנסו בבקשה אל מכונת הזמן וניסע כאלפיים שנה אחורה.

מלוגדונום לליון

הישוב שיהפוך, בסופו של דבר לעיר ליון, נוצר בשנת 43 לפני הספירה על ידי מונטיוס פלנקוס (Munatius Plancus), סגנו של יוליוס קיסר, כובש גאליה.

התושבים הראשונים של העיר היו בעיקר חיילים ותיקים של יוליוס קיסר, שקיבלו נחלות בגאליה, אך גם תושבים מקומיים. בתוך מספר שנים, הפכה העיר לבירת הרומאים בגאליה והגיעה לשיא של כ-50,000 תושבים (מספר עצום לאותם ימים).

המושבה הרומאית ממנה תתפתח ליון, הוקמה על גבעת פורבייר (Fourvière) ונקראה לוגדונום (Lugdunum), שפירושה “ההר המבוקש”. מכיוון שהיתה זו בירת גאליה, אין זה מפתיע שהאמפיתיאטרון הגדול ביותר בגאליה (יכול היה להכיל עד 20,000 איש) נבנה שם, ולשמחתנו ניתן עדיין לראות את שרידיו בשכונת Pentes de Croux-Rousse.

ליד האמפיתיאטרון היה גם מזבח, אליו היו מגיעים כל המנהיגים של גאליה אחת לשנה על מנת להישבע אמונים לקיסר הרומאי. לצערנו, המזבח הזה נעלם והארכיאולוגים עדיין מחפשים אותו.

בשנת 10 לפני הספירה נולד בלוגדונום – שלעתיד יהפוך לקיסר קלאודיוס (המוכר לנו מהסדרה הנפלאה “אני קלאודיוס” ששודרה בטלוויזיה החינוכית). כאשר הפך קלאודיוס לקיסר, הוא איפשר לאצולת העיר להיבחר לסנאט ברומא, ועל מנת שכולם ידעו על כך, יצר מעין צלחות מנחושת, עליהן פורסם הצו. צלחות הנחושת הללו נמצאו לא רחוק מהאמפיתיאטרון ולכן הרחוב שבו הן נמצאו נקרא עד היום Rue des Tables Claudiennes.

לאחר היווצרות הדת הנוצרית, התיישבה בלוגדונום הקהילה הנוצרית הראשונה של גאליה, בראשותו של אירינאוס הקדוש (Saint-Irénée), שהיה תלמיד של תלמיד של ישו בכבודו ובעצמו. הקירבה של מייסד הקהילה הנוצרית בליון לישו היא הסיבה לכך שהבישוף של ליון קיבל את התואר “ראשון מבין הגאלים” (Primat de Gaules).

עם קריסת האימפריה הרומית החלו תשתיות העיר שעל גבעת פורבייר להתנוון, ולאחר שהאקוודוקט שהוביל מים לגבעה קרס, לא נותרה לתושבי העיר ברירה אלא לנטוש את הגבעה ולהקים את העיר קרוב יותר לנהר.

ליון בימי הביניים

אולי יפתיע אתכם לדעת, אך ליון לא היתה עיר צרפתית עד שנת 1312. לפני כן היא היתה חלק מהאימפריה הרומית הקדושה. כ-150 שנה לפני שהפכה ליון לחלק מהממלכה הצרפתית, החלו בבניית הקתדרלה, וכמו במקרים של קתדרלות אחרות, דוגמת נוטרדאם של פריז, עברו כמה מאות שנים עד שהבנייה הסתיימה.

במקרה של הקתדרלה של ליון, מדובר בשלוש מאות שנה (הבנייה החלה ב-1180 והסתיימה ב-1480), מה שהופך אותה למבנה הגותי השני הכי עתיק בצרפת, לאחר בזיליקת סן דני.

מספרים שבעת ההכתרה קרס קיר כתוצאה מכמות האנשים הגדולה שנשענה עליו ולא מעט אנשים נהרגו. האפיפיור שנבהל, איבד באותו אסון את אחת מאבני החן שלו, שלא נמצאה עד היום, ומפרנסת לא מעט יורשים של “אינדיאנה ג’ונס” שמחפשים אותה.

אם תרצו לגלות את ליון של ימי הביניים המוקדמים והמאוחרים, עליכם לבקר בשכונה שנקראת “ליון הישנה” (Vieux Lyon) ואני מבטיח לכם שבעתיד תוכלו למצוא כאן מסלול טיול שיעזור לכם לגלות את סודותיה.

ליון בתקופת הרנסאנס

במהלך שלהי ימי הביניים והרנסאנס התפתח בליון סחר ענף עם ממלכות, נסיכויות ורפובליקות מחצי האי האיטלקי. מדוע הפכה ליון למרכז סחר כה חשוב? מכיוון שבתוך העיר עבר הגשר היחיד על נהר הרון (Rhône), ולכן סוחרים מחצי האי האיטלקי נאלצו לעבור בליון, בדרכם אל פריז וערים נוספות בצפון צרפת.

לכן, אין זה מפתיע שלא מעט סוחרים התיישבו בליון והפכו אותה למרכז סחר חשוב במשי, שהגיע מפירנצה וממותרות אחרות. כל זה התמסד בשלהי המאה ה-15, כאשר המלך שארל ה-8 (שלט בין השנים 1483-1498) התיר לליון לקיים 4 ירידים שנתיים בכיכר חלפני הכספים (Place Au Change) וליון הפכה למרכז מסחרי חשוב.

הסוחרים העשירים הללו החלו לבנות לעצמם בליון בתים מפוארים, שחלקם, דוגמת בית תומסן (Maison Tomassin), קיימים עד היום.

הנוכחות האיטלקית בעיר והעובדה שכאן עברו צבאות המלך בדרכם לנסות לכבוש את חצי האיטלקי, או בחזרה, הפכה את ליון למעין “בירת הרנסנס של צרפת”. זאת הסיבה לכך שממנה יצאו כמה מאדריכלי הרנסנס החשובים ביותר של של צרפת ובהם פיליבר דלורם ( Philibert Delorme 1514-1570), המוכר לנו בתור האדריכל הראשון של הארמון הרנסנסי בפונטנבלו (Fontainbleu).

אדריכלים אלו השאירו לנו כמה משכיות החמדה הארכיטקטוניות המרשימות ביותר של ליון ובראשן אוטל דה בוליו (Hôtel de Bullioud), שנמצא ברחוב היהודים (Rue de la Juiverie), כי הרי ידוע שלמקום שבו יש כסף, יגיע גם העם שלנו :-).

אם חשבתם שבזמן הרנסנס כל מה שהצרפתים עשו זה לבנות ארמונות ולייבא אוכל טעים מאיטליה, הרי שטעיתם. היתה זו גם התקופה של מלחמת הדת (1559-1598), שבמהלכה נשפך דם רב. מלחמת הדת הזאת השפיעה גם על ליון, כאשר בשנת 1562 הצליחו הפרוטסטנטים להשתלט על ליון, ובמסע נרחב של ונדליזם הרסו לא מעט פסלים יפהפיים בקתדרלה המקומית.

היווצרותה של ליון המודרנית (המאות ה 17-19)

בשנת 1643 החליטו ראשי העיר ליון, בתור תודה על כך שהעיר ניצלה ממגיפה, להקדיש את ליון למאריה הקדושה ולבנות לכבודה כנסייה. הם החליטו למקם אותה על גבעת פורבייר, שננטשה בתחילת ימי הביניים, ובנו כנסייה קטנה יחסית וצנועה. אולם במאה ה-19, על מנת לחגוג את העובדה שהפרוסים לא צרו על ליון, הוחלט לשדרג את הכנסייה והתוצאה היא בזיליקת נוטרה דאם דה פורבייר (Basilique Notre-Dame de Fourvière).

בשלהי המאה ה-18 התרחשה בצרפת המהפכה הצרפתית. אומנם המהפכה החלה בפריז, אך היא התפשטה בכל צרפת וגרמה למעין מלחמת אזרחים, מכיוון שחלק מהערים והמחוזות לא תמכו בשלטון המרכזי. ליון היתה אחת מהערים המורדות ועל מנת לחסל את המרד נשלח לשם ז’וזף פושה (Joseph Fouché 1759-1821), לעתיד שר המשטרה המיתולוגי של נפוליאון.

פושה לא התמהמה והחל לטבוח במורדים (כולל בנשים וילדים) על ידי קשירתם לעמודים והפגזתם בתותחים. לא פלא שפושה קיבל את התואר “הקצב של ליון”, והטבח שביצע נחרט עמוק בדברי ימי העיר.

בראשית המאה ה-19 התחוללה מהפכה גדולה בתעשיית המשי, שכפי שקראתם קודם, היוותה את אחת מעמודי התווך של ליון. בשנת 1804 המציא ז’וזף מארי ז’אקאר (Joseph Marie Jacquard 1752-1834) נול אריגה ממוכן, שאיפשר לאדם אחד לארוג משי, במקום שני אנשים שנדרשו למלאכה בעבר.

נול האריגה הזה היה מבוסס על כרטיסיות ניקוב שאיתן ניתן היה לתכנת את המכונה ולכן הנול היווה מעין “מחשב” פרימיטיבי. כמובן שלא כולם שמחו על ההמצאה, ובשנת 1831 פרץ בליון מרד של פועלי משי שנותרו מובטלים. כיום ישנם בעיר רק אנשים בודדים שיודעים להפעיל נול, וממילא רוב התעשיה הזאת עבר כבר מזמן למזרח הרחוק. כך חולפת תהילת עולם…

אגב, לא רק נול האריגה יצא מליון אלא עוד המצאה, שכולם חושבים בטעות שמקורה בפריז. אני כמובן מדבר על הבאטו מוש. ספינות הנהר הללו, שהפכו לחלק בלתי נפרד מפריז, נוצרו במספנות מוש (Mouche) בליון בשנת 1867, על מנת לאפשר לתיירים שבאו לפריז לכבוד התערוכה של אותה שנה, לשוט על הסיין בקלות ובהנאה רבה.

המאה העשרים: בין כיבוש לרזיסטנס

בשנת 1940 נכבשה צרפת על ידי הנאצים וחולקה לשניים: איזור הכיבוש והאיזור ה”חופשי” של וישי, בו נמצאה גם ליון ושם גם תא מאוד חשוב של הרזיסטנס בראשותו של ז’אן מולן (Jean Moulin 1899-1943).

ז’אן מולן, שנמלט עם דה גול לאנגליה, הוצנח חזרה בפרובאנס וערך מסע ארוך שבסופו הגיע לליון. כאן הוא התגורר בכמה דירות באיזור כיכר קרנו (Place Carnot), ליד תחנת הרכבת פראש (Perrache).

קלאוס ברבי (Klaus Barbie 1913-1991) ראש הגסטפו של ליון, שקיבל, כמו פושה, את התואר “הקצב מליון” ערך מצוד ארוך בעקבות ז’אן מולן ובסופו של דבר הצליח ללכוד אותו, לאחר שראש הרזיסטנס נבגד על ידי אחד מחבריו. ברבי עינה את ז’אן מולאן באכזריות רבה והנ”ל מת מפצעיו ברכבת בדרך לגרמניה.

פרטים נוספים על הרזיסטנס בליון תוכלו לקרוא בכתבתה של ד”ר אורנה ליברמן על וירג’יניה הול, המרגלת האמריקאית שחשה לעזרת צרפת הכבושה, דמות מפתח בארגון ההתנגדות הצרפתית. מ-1941 ועד 1943 הפכה דירתה של וירג’יניה הול בליון למרכז פעילות ממדרגה ראשונה. ב-1942 הורה מטה הגסטפו לתפוס את “המרגלת המסוכנת ביותר של בעלות הברית”.

קלאוס ברבי רתח מזעם והיה מוכן לתת הכול כדי להביא לחיסולה. וירג’יניה התעקשה להישאר בתפקיד גם אחרי שכרזות “מבוקשת” עם פניה עליהן התנוססו בחוצות, פרס הוכרז על ראשה. בסופו של דבר, נאלצה, לא בחפץ לב, לציית למפעיליה ולעזוב את ליון.

לאחר המלחמה הצליח ברבי לברוח מצרפת (בעזרת לא אחרים מאשר אנשי ה-CIA) ובהמשך הפך לקצין מודיעין בצבא בוליביה. אולם לאחר שבבוליביה עלתה לשלטון מפלגה דמוקרטית, הוסגר קלאוס ברבי לצרפת ונשפט בליון למאסר עולם בשנת 1987. הוא מת בכלא בשנת 1991.

בירת הגסטרונומיה הצרפתית

לא ניתן לדבר על ההיסטוריה של ליון מבלי להזכיר את התחום שבו נודעת העיר למרחקים, הלא הוא הגסטרונומיה!

הסיבה שליון ידועה בכל העולם בזכות מאכליה, היא האזור הכפרי המקיף אותה ומספק לה תוצרת חקלאית משובחת של פירות, ירקות, בשרים (לדוגמא תרנגולות מברס) וגבינות. העובדה שכל שף בליון יכל להשיג תוצרת טרייה על בסיס יום יומי, הפכה את ליון לבירת הקולינריה בימים שלפני המצאת המקרר.

בשלהי המאה ה-19, החלו נפתחים מסעדות ה”בושון” (Bouchon) הראשונות. מדובר במסעדות קטנות שמגישות אוכל עממי ומסורתי (במיוחד בשרים, נקניקים וחלקי פנים, שהפכו לחלק אינטגרלי של המטבח הליונזי). המסעדות הללו הוקמו על ידי נשים, שרצו לעזור לבני משפחתן להרוויח מעט כסף, בזמן שהבעלים עובדים בתעשיית המשי ותעשיות אחרות.

דוגמא לבושון שכזה הוא “לה מר ברזיאר” (La mère Brazier Restaurant), שקיים עד היום. אותה גברת ברזיאר התגוררה במרחב הכפרי של ליון ונאלצה לעבור לעיר עצמה על מנת להתפרנס. היא החלה לעבוד באחד הבושונים שבעיר, ומכיוון שהיתה מוכשרת מאוד היא פתחה בשנת 1921 בושון משל עצמה. הבושון הזה הצליח מאוד וקיבל 3 כוכבי מישלן, אולם ברזיאר לא נחה על זרי הדפנה והקימה עוד בושון, שגם הוא זכה לשלושה כוכבי מישלן!

במהלך חייו הקים בוקוז לא רק מסעדות מכוכבות מישלן, אלא גם בית ספר מפורסם לבישול ושוק אוכל שנקרא על שמו, שם תמצאו את מיטב האוכל הליונזי ופרסקו גדול של השף. לא פלא שכל העיר עשתה לו כבוד, כולל הפקחים שמעולם לא העזו לתת לו דו”ח, למרות שהיה נוהג להחנות את הרכב שלו על מדרכה מחוץ לשוק שלו.

סיימתם לקרוא על ההיסטוריה של ליון. מה הלאה?

עכשיו כשסיימתם לקרוא על ההיסטוריה של ליון, אתם מוזמנים להתחיל לתכנן את הטיול שלכם.

• מחפשים מלון טוב? מוזמנים להיכנס לכתבה מלונות מומלצים בעיר ליון שאספתי בשבילכם בפינצטה.
• רוצים לדעת מה הכי כדאי לעשות בליון? היכנסו לכתבה מה לעשות בליון? אטרקציות, מסלולי טיול, סיורים מודרכים ועוד.
• מחפשים מסעדה טובה? היכנסו לכתבה מסעדות בליון: איפה הכי כדאי לאכול בבירת הגסטרונומיה של צרפת?
• אם כל זה לא מספיק ואתם מחפשים מידע נוסף, אתם מוזמנים להיכנס לדף ליון והסביבה – מידע למטייל.