שה אוליבייה “כאן צרפת – Ici la France” מתוך הספר רעבים בטוקיו

שה אוליבייה "כאן צרפת Ici la France" מתוך הספר רעבים בטוקיו מאת אביטל ענבר
זמן קריאה משוער: 9 דקות

הספר “רעבים בטוקיו” נכתב מתוך חדווה עמוקה. עוררו אותה ההנאות הגסטרונומיות, החושיות והאינטלקטואליות של חוויית טוקיו. הוא מבוסס על התבוננות ועל טעימות. אני נמנע כמעט לגמרי מהכללות או מתיאוריות, והספר נשאר עד הסוף יומן-מסע אמיתי, סיפורה של הרפתקה.

מדוע החלטתי לכתוב על יפאן?

הכתיבה זרמה כאילו כל חיי חיכיתי לרגע הזה. כאילו כל הכשרתי הגסטרונומית רבת העשורים, וכל הדעת והניסיון שרכשתי בחיי, לא נועדו אלא כדי להקנות לי את הכלים הדרושים כדי להתענג על המטבח היפאני – ולכתוב עליו.

אכלתי בחמישים מסעדות, משיא הצמרת ב-40000 ין (360$) לסועד ועד 1000 ין ואפילו פחות, וסקרתי עשרים סוגי מטבח. לא הייתה ולוא נפילה אחת! תנו לי עוד עיר בעולם שאוכלים ב-50 ממסעדותיה, ולא נופלים בעשרה אחוזים מהמקרים.

רעבים בטוקיו מאת אביטל ענבר - לחצו על התמונה על מנת להזמין את הספר.
רעבים בטוקיו מאת אביטל ענבר – לחצו על התמונה על מנת להזמין את הספר.

במשך עשרות שנים, כמעט בכל פעם שטסתי, המטוס נחת בשדה תעופה צרפתי… וזו אינה בדיחה. נכון שביקרתי בעוד ארצות באירופה, ובאפריקה, ובארה״ב, אבל הכול יחד, לרבות אהבת נעורים לאיטליה, הרבה פחות מסך שנותי בצרפת, שחייתי בה מגיל 13 ועד גיל 26. ולימים, ביקרתי בה עשרות פעמים והקדשתי לה, לרוחה ולתענוגותיה (וגם להיבטים שליליים בדברי-ימיה) שמונה ספרים, עיתון בשם ״כאן צרפת״ ומאות כתבות.

אחרי יובל שנים של התמחות במטבח הצרפתי לכל גווניו ורמותיו, והיכרות לא רעה עם עוד כמה מטבחים, התעוררה בי השאיפה להתוודע למטבח היפאני ביפאן.

איך ניגשים לגסטרונומיה היפאנית?

יפאן היא קיסרות העידון. איך ניגשים לגסטרונומיה היפאנית? כבן תרבות קולינרית צרפתית?

בדרום אפריקה, כשסיירתי באזורי היין, הפליא אותי מאוד למצוא באותו היקב כרמי קאברנה סוביניון וכרמי פינו נואר: בעיני הצרפתיות, כל זן מאפיין איזור אחר. הראשון בורדו והשני בורגוניה. זו ראייה צרפתית במיטבה ובמרעה. אבל החלטתי לדבוק בה.

החיך הצרפתי המנוסה שלי, שטעם את המיטב שיש בצרפת ובעוד כמה מטבחים בעולם, הוכיח את עצמו. הוא אפשר לי להבחין בדקויות. באיכויות. לא יכולתי לזהות רכיבים שלא הכרתי: גם במטבח הצרפתי איני מנתח מנה לפרטיה – יש המסוגלות והמסוגלים לכך. אני מתמקד בחוויה הכוללת של המנה, טעמים, צבעים, מבנה, מרקמים, ניחוחות, כלי הגשה וגינוני הגשה. ביפאן כמו בצרפת.

מה זה בכלל? מימין שורש לוטוס, משמאל פיסות אבאלון בכבד הצדפה, מסעדת קוז׳יו.
מה זה בכלל? מימין שורש לוטוס, משמאל פיסות אבאלון בכבד הצדפה, מסעדת קוז׳יו.

הגישה לתרבות היא קודם כל באמצעות השפה. הצרפתית היא לי כשפת-אם שנייה, ועל כן אני גם בן תרבות צרפת. אין לי שמץ של מושג בשפה היפאנית, ועל כן התרבות היפאנית רובה ככולה אטומה בפני. כמו 99% מהתיירים ביפאן, אני מנותק מהשורשים.

אין בי היומרה להבין בן חודש עולם אחר. כל רצוני לחוות, להתנסות, לחוש – ולספר. המאמצים המתמידים, בכל ארוחה, לברר מה אני אוכל, באיזה הקשר תרבותי, עונתי, גיאוגראפי, היסטורי, דתי מוגש מוצר זה או אחר אם בפני עצמו או יחד עם אחרים או בתוך רצף של ארוחה, ומדוע, וכיצד – אלה היו כמה מהניסיונות שעשיתי כדי להבין מעט מזעיר מהאישיות של יפאן. מהעידון, מהייחודיות ומהטעם שלה.

ובתוך כך התחוור לי בוודאות, מארוחות קאיסקי, והדבר מסופר בהמשך, שצרפת אינה חזות הכל, בגסטרונומיה העילית. וזו הייתה הארה ברוכה, לא שבר. לא שלא ידעתי זאת – אבל בטוקיו נתקבלו ההוכחות לכך

אין בכלל ספק, ומישלן טוקיו הוא ראייה לכך, שהמטבח הצרפתי הוא המטבח הגאייג’יני (הזר) האהוב ביותר על היפאנים. הוא גם מושך שפים יפאנים צעירים לרוב להתמחות בו בארצם ובצרפת.

כמה מסעדות בעלות כוכבי מישלן ישנן בטוקיו?

להלן, ממדריך מישלן טוקיו: 14 מסעדות ***, 4 מתוכן צרפתיות, לעומת 9 בפאריס, כולן צרפתיות. 54 מסעדות **, 14 מתוכן צרפתיות (ושתי ספרדיות) – בפאריס רק 15, פחות משליש, אחת מהן של טבח יפאני, אבל לא של מטבח יפאני. כ-160 *, מתוכן 34 צרפתיות ו-10 איטלקיות – בפאריס 79. בהן 9 מסעדות של מטבחים זרים, בכללן 3 יפאניות.

בפאריס, המטבח הצרפתי מככב ללא תחרות זרה. בטוקיו, המטבח הצרפתי תופס מקום חשוב בצמרת: בטוקיו היו ב-2018 50 מסעדות צרפתיות מכוכבות, סה”כ 68 כוכבים. מה שמלמד על ההשפעה העצומה של הגסטרונומיה הצרפתית ביפאן – וגם על איכותה כשהיא מיוצאת בכישרון לארץ שהיא כה עשירה בחומרי גלם נפלאים. צרפת כה מחשיבה את הקהל היפאני אנין הטעם, שהיא מחזיקה בטוקיו ״שגרירה״, יפאנית, אגב, של הגסטרונומיה הצרפתית.

שותפות יפאנית-צרפתית: מסעדתו של אוליבייה אודוס

אוליבייה אודוס (Oddos) הוא טבח צרפתי יליד בורדו. את הקשר בינינו כונן יונתן צאירי, שנשלח אליו להשתלמות מטעם הקורדון בלה.

כשהחליט בצעירותו להיות טבח, נסע אוליבייה אל ז׳אק לאמלואז (Lameloise) בשאני (Chagny) שבבורגוניה, מסעדת *** במישלן, ועודנו זוכר את המנה שהתענג עליה שם, – Poularde en Vessie קלאסיקה של מטבח בורגוניה, תרנגולת מבושלת בתוך שלפוחית שתן של חזיר.

אוליביה אודוס.
אוליביה אודוס.

הוא עבד בפאריס כטבח, וב-2000 הגיע ליפאן שלא על מנת להישאר. “הייתי בן 29, התעורר בי החשק לצבור ניסיון מחוץ לצרפת, לעשות מסע מסביב לעולם. אבל נשארתי בארץ הראשונה שהגעתי אליה. הציעו לי ללמד בקורדון בלה. עד אז, לא עסקתי מעולם בהוראה. לימדתי, בצרפתית, מטבח צרפתי, בעזרת מתורגמנית ואסיסטנטית. התלמידים היו בעיקר תלמידות. חוויה מעניינת.

ב-2004 הם פתחו בית ספר בקובה, ושלחו אותי לנהל אותו. זו הייתה חוויה שונה לגמרי. עיר של 1.5 מיליון תושבים, כפר, ביחס לטוקיו, בין הים להר. עיר שקל לצאת ממנה אל חיק הטבע. הרפתקה, להקים בית ספר בארץ שעדיין לא דברתי היטב את שפתה. ב-2007 חזרתי לטוקיו, כמנהל הקורדון בלה בעיר. עוד חוויה מעניינת, שכללה מסעות, אירועים, ניהול צוות, הרבה דברים שונים זה מזה”.

כשהתקרב לגיל 40, נשוי עם ילדים, חשב על העתיד. ההוראה חדלה לעניין אותו. הוא הרהר באפשרות שבגיל הפרישה ייצר על כך שלא פתח מסעדה משלו. “החלטתי לפרוש מקורדון בלה, והיססתי בין צרפת ליפאן. בחרתי ביפאן, כלומר טוקיו. זה לא היה פשוט. החיים ביפאן אינם מסובכים, אבל הם מסתבכים מרגע שרוצים לעשות עסקים כזר.

הם אומרים לך תמיד כן כן, אבל כשמגיע הרגע לחתום על חוזה, יש תמיד סיבה שבגללה הם אומרים שזה בלתי אפשרי. אתה חייב שותף יפאני. מצאתי. הצלחתי להשיג אשרה של תושב קבע, מצאתי מקום, דברים שחיזקו את בטחוני העצמי. פתחנו ב-2009. המיקום שלנו אינו אידיאלי, הוא די צדדי, שמונה עד עשר דקות הליכה משתי תחנות מטרו”.

אוליבייה בפעולה.
אוליבייה בפעולה.

את המסעדה הקים עם אשתו היפאנית כשותפים עסקיים שווים. בינתיים התגרשו גירושים לא מרים, שמאפשרים להם להמשיך בשותפות העסקית. הוא התחתן שנית, עם אורלי (Aurélie) היפה בת נורמאנדי, ולזוג יש ילד. לאוליבייה שלושה צאצאים משתי נשים שונות, שמכירות זו את זו ומסתדרות ביניהן. גרושה שעובדת במסעדה בערב ורעיה שעובדת במסעדה בצהריים. הוא ״מסודר״.

“עבדנו קשה. ב-2011 כמעט סגרנו בגלל רעידת האדמה והצונמי ובעיקר אסון פוקושימה. איבדנו לקוחות רבים. נאלצנו לעבוד כל השבוע, בלי יום מנוחה, והחזקנו מעמד. ואז, המצב התייצב, בדצמבר 2013 קיבלנו * במישלן. יש לנו חוג לקוחות בינלאומי, אבל רוב הלקוחות יפאנים”.

הארוחה אצל אוליבייה

צאירי יצר קשר ביני לאוליבייה, מפני שהמנהל הנוכחי של קורדון בלה טוקיו לא נענה לבקשתי לריאיון ולביקור בבית הספר. גם לא השיב אחרי שביקש פרטים וקיבל. אוליבייה נענה מיד. הוא ניסה לעזור לי להתגבר על קשיים ואף לקח על עצמו משימה לא קלה, להשיג שני מקומות בסושי סאיטו, והצליח.

אוליבייה הוא טבח מקצועי משכמו ומעלה ודו לשוני. במהלך הארוחה עזר לי מאוד להבין מה אני אוכל. הוא גם תרגם ללא חמדה את השאלות הלא נעימות שהצגתי לסאיטו אחרי הארוחה. אחר כך ראיינתי קצרות את אוליבייה, תחילה בסושי סאיטו עצמה, וכשהגיעו סועדי הסבב הבא ונתבקשנו ללכת, בבית קפה.

בתום הריאיון הקצר הזמין אותי לסעוד במסעדתו המכוכבת, שה אוליבייה. למרות שהחלטתי מראש שמטבח צרפתי בטוקיו מחוץ לתחום הספר, ורק מסעדתו של פייר גאנייר תיכלל עקב החברות הוותיקה בינינו, הסכמתי מיד. הוא המליץ שאבוא בערב שנוח לי, אבל כל הערבים שלי היו תפוסים, ובאתי בצהריים לארוחת טעימות מצוינת.

שוב, כרגיל, קושי מסוים לאתר את הסימטה המתאימה. שלושה אנשי עסקים יפאנים שיצאו ממסעדה בסימטה אחרת ולא הכירו את שה אוליבייה, התנצלו שאינם מכירים. אבל בלי לומר לי דבר יצאו לחפש, שבו לקראתי והובילו אותי עד הפתח. יופי, אמר אוליבייה, עכשיו הם מכירים ואולי יבואו.

הכניסה למסעדת Chez Olivier.
הכניסה למסעדת Chez Olivier.

המסעדה מלאה בצרפתים וביפאנים. אנחנו ב״רובע הצרפתי״ של טוקיו. הוא משתרע ממזרח לגן הארמון – שם שוכנת המסעדה – ומצפון לו. שה אוליבייה נמצא רבע שעה הליכה ממסעדת Lugdunum, שהיא ״בושון״ (bouchon), מסעדה מסורתית בנוסח ליון. צרפתים מאיזור ליון החיים בטוקיו, כמו רפאל אוונייה יליד גרנובל, הולכים אליו כדי לחוות פיסת מולדת בניכר. אוליבייה נמצא עשר דקות הליכה מהמכון הצרפתי. אפילו בתחנת המטרו הקרובה, אישיגאיה (Ichigaya), בית קפה בשםFrance de Vie. אבל, מתלונן אוליבייה, מסעדתו שוכנת שמונה דקות הליכה מהמטרו, ויש חברות יפאניות שמבטלות ארוחה מפני שזה ״רחוק מדי״. מפונקים.

במסעדה הקטנה 25 מקומות, ועוד שניים אצל דלפק קטן המשקיף דרך חלון אל המטבח הקטן, שם הושבתי. במטבח חמישה עובדים, אוליבייה, וארבעה יפאנים. אין שוטף כלים. כולם עושים הכל. המשטח הקרוב לחלון התצפית מוקדש למנות ראשונות, המרכזי למנות עיקריות והעורפי לקינוחים, ופועלת בו קונדיטורית יפאנית צעירה.

בין נאנט לבין הוקאידו: המטבח של אוליבייה

המוצרים שהוא משתמש בהם במטבח יפאנים ברובם, אבל גם צרפתים. למשל, ברווז משאלאן (Challans) שמדרום לעיר נאנט, לובסטר כחול מברטאניה, פטריות עונתיות שמגיעות טריות. ״אני 18 שנה ביפאן, זה משפיע עלי וטוב שכך. יש לנו מזל כי מוצאים כאן מוצרים מצוינים, אבל אני בפירוש לא פיוז׳ן״.

את הדגים ופירות הים הוא מקבל במישרין מהוקאידו, כך שהעברת שוק הדגים לא ממש פגעה בו כמו באחרים. והבשר היפאני עולה בכמה רמות על הבשר הצרפתי, גם זה שבא מאזורים מתמחים בגידול בקר, כמו שארולה (Charolais) ועוד גזרות מוכרות פחות.

הגישה למוצריה הנפלאים של יפאן, השימוש בהם על פי כללי המטבח הצרפתי והתעקשות על מוצרי-על צרפתיים טריים שאין להם שווי ערך ביפאן, מאפשרים לו לעשות מטבח מצוין, צרפתי עם טוויסטים שונים, למשל בתיבול. הארוחה שאכלתי כללה לא מעט מוצרים מקומיים, אבל כל מנה ומנה לוותה ביין צרפתי אחר. חלקם לא הכרתי.

ההתאמות קלעו למטרה, פרט לשידוך אחד. הואיל ואורלי השאירה כל בקבוק לידי, שתיתי יותר מן הראוי וזה היה כיף. אין מה לעשות: המטבח הצרפתי הוא האהוב עלי ביותר, המוכר והמובן לי ביותר. עליו גדלתי. אם לא מילדות, לפחות מהנעורים ועד הלום.

טוב לחזור למקורות בק״ק טוקיו. כי במסעדה של גאנייר המטבח הרבה יותר גאניירי מצרפתי נטו. המעוף היצירתי של פייר חוזר לתקופת סנט-אטיין, שם היה צורך במורה דרך כדי להבין על מנה ומנה. כבר שנים שכל מנה אצל פייר היא ארוחה קטנה המוגשת בכמה כלים, ושוב נדרש מדריך.

אצל אוליבייה, היצירתיות קיימת אבל ממותנת, הארוחה היא כמו עוגן ולא כמו כנפיים, ר’ גאנייר. עוגן הוא דבר מצוין, מפעם לפעם.

מה אכלתי?

אחרי מתאבן קטן, מנה מורכבת – רביולי קטנים של שבלולים, אין צרפתי מזה, אבאלון, פואה גרא של ברווז מוקפץ ורוטב פטריות מתובל ביוזו-קושו. יוזו הוא פרי הדר יפאני, והקושו (kosho) הוא ממרח עשוי מיוזו, פלפלת ומלח, שמניחים לו לתסוס לפני השימוש. מצוין.

אבאלון, פואה גרא של ברווז מוקפץ ורוטב פטריות מתובל ביוזו-קושו.
אבאלון, פואה גרא של ברווז מוקפץ ורוטב פטריות מתובל ביוזו-קושו.

המנה הבאה, גב בקלה טרייה בניחוח ליים, על ריזוטו של épeautre, כוסמין, המכונה ״החיטה של הגאלים״, בצרוף מחית של ״חצוצרות המוות״ (trompettes de la mort), פטריות סתיו החביבות עלי מאוד, והמגיעות טריות מצרפת – ברוטב סן ז׳אק. נהדר.

עברנו לבשר. ריבועי בשר אנטרקוט של בקר שחור ואגיו, צנוברים ו… שורש סלרי חלוט שקולף פנימה ונראה כמו ורד. הבשר נהדר, הסלרי עוד יותר, ביקשתי תוספת. היין האדום מתחבר היטב לפלפל הגרוס שעל הבשר.

ריבועי בשר אנטרקוט של בקר שחור ואגיו, צנוברים ושורש סלרי.
ריבועי בשר אנטרקוט של בקר שחור ואגיו, צנוברים ושורש סלרי.

צודק אוליבייה שארוחה צרפתית אינה יכולה בלי יין. הוא אוהב מאוד יין ותפריט היינות שלו, שקראתי בהתפעלות יותר מפעם אחת, מייצג בכבוד את כל חבלי היין של צרפת. במחירים שפויים גם ליינות גדולים. בפרק השאמפאניה, לא רק מוצרי חברות הענק המוכרים בעולם כולו, אלא גם הרבה נציגים של יקבים ״ארטיזנל״, המוכרים בעיקר למי שמשוטטים בדרכי היין בחבל שאמפאניה ולי, בזכות חבר בשם ז׳ראר בואיה (Boyer), שהיה השף של Les Crayères, מלון נפלא בעיר רנס, ובו מסעדה בעלת *** במישלן.

כשבאתי אליו, נהג להשקות אותי בשאמפאניות של יקבים קטנים, שלכל אחת אופי מובהק משלה. בעוד שבתי השאמפאניה הגדולים מקפידים לשמר משנה לשנה טעם מותגי קבוע, ורק בשנות בציר יוצאות דופן הן מניחות לטרואר להתבטא בחופשיות.

במסעדה צרפתית גם אי אפשר בלי גבינות. אחרי שראיתי את מגש הגבינות המכובד מסתובב במסעדה, ביקשתי להפתעתם שלוש גבינות, יין הולם, באגט וחמאה. הם לא שמעו על הקיבולת שלי במסעות גסטרונומיים. וזה היה נהדר. את החמאה המצוינת הם עושים בעצמם. הקינוחים, העוגות, הגלידות, הרטבים, הפאטה, הכל מתוצרת בית. פעם אפו גם לחם, אבל הפסיקו. קונים. לא חסר באגט טוב בטוקיו.

מגש הגבינות במסעדת Chez Olivier.
מגש הגבינות במסעדת Chez Olivier.

שה אוליבייה היא מסעדה שאני יכול להרשות לעצמי גם בערב גם לא במהלך תחקיר. בצהריים הרבה יותר זול, אבל יש ארוחת טעימות ב-7500 ין. כ-250 ₪. עם * מוצדק לגמרי במישלן. לא זיל, אבל זול. ותמורה טובה מאוד לכסף שלא שילמתי, כי הוזמנתי.

המסעדה מתרוקנת. ועוד יש קינוח, וקפה. אצל שולחן צרפתי-יפאני, צרפתי בעל גוף מדבר בקול רם. כאילו נואם לחבריו לשולחן. הוא פשוט מרגיש בבית. גם אני. ולא נותר לי אלא להודות ולשבח ולהוציא את אוליבייה ואורלי החוצה, לצילום באור יום.

הקינוח במסעדה של אוליבייה.
הקינוח במסעדה של אוליבייה.

חשבתי לאכול מעט, כי בערב חיכתה לי ארוחת קאיסקי בדן. אבל לא עמדתי בפיתוי. ובכל זאת יצאתי קליל, כי המנות אינן גדולות, ובערב באתי כמובן רעב לדן.

אוליבייה נאלץ להתחשב בשוק שבו הוא פועל. התפריט והאתר ביפאנית ואנגלית, אין צרפתית, וכמו אצל גאנייר הדבר הפריע לי, כי השפה היא רכיב חשוב פי כמה מהיין בתרבות הצרפתית. והיין בתפריט כמעט כולו על טהרת צרפת. הוא מתחשב ביפאנים גם בשעות הארוחות, שמתחילות מוקדם. אבל כמו בצרפת אפשר להתרווח במסעדה אחרי שהארוחה מסתיימת. אין פה סבבים כמו בסושיית-עילית.

הביקור השני שלי במסעדתו של אוליבייה

חזרתי אליהם בביקורי השני, עם משימה מוגדרת: לאכול אומצה של בקר יפאני מובחר מותקן כמו בצרפת, עבה, מדיום רר, רך לא כמו פילה – רך וגם לעיס. נתח שלא תמצא בשום מסעדה, אמר. באווט (bavette), נתח קצבים. שהוא אוכל כל יום ראשון בבית.

עם סלט חסה מתובל כמו בצרפת, ומבחר גבינות צרפתיות. הכל מלווה ביין שאטונף די פאפ אולי פחות מתאים לשתייה ללא אוכל, אבל אידיאלי ללוות את הבשר והגבינות. נהניתי מאוד. ומבעד לחלון צפיתי שוב מלאכת המטבח, המתנהלת לה בסדר מופתי, בהנחיית מקצוען משכמו ומעלה, אוליבייה. שלמד מתוך ההוראה. המחיר ששילמתי: 17000 ין, כ-560 ₪. לא מעט.

מדי שנה, הם חוזרים אל המקורות, צור מחצבתו באיזור בורדו, וצור מחצבתה בנורמנדי.

Chez Olivier
4-1-10 Kudan, Chiyoda-ku, Tokyo
Phone: 03-6268-9933
Metro Ichigaya
שני עד שבת צהריים 11.30-13.30 נסגר 14.30. ערב 18.00-21.30 נסגר 23.30
סגור ראשון. וגם יום שני הראשון בכל חודש וחגים מסוימים

רוצים לקרוא את רעבים בטוקיו?

ניתן למצוא את הספר אצל מנדלי מוכר ספרים ברשת, מבצע השקה לכבוד כינונו של קיסר חדש, 32 ₪

מוזמנים ליצור איתי קשר

מתכננים טיול לצרפת?
מוזמנים להיכנס ל"ארגז הכלים" שלי שמכיל שורה של אתרים אמינים להזמנות מלונות, כרטיסים, רכבים וכל דבר נוסף שתזדקקו לו לבניית טיול מושלם.
רוצים לא לפספס אף כתבה?
הרשמו לעלון שלי ותתחילו לקבל כתבות מרתקות כל שבוע לאימייל. כבונוס אשמח גם לתת לכם בחינם את ההרצאה שלי "טיול בפריז בעקבות מולייר".​
הפרנקופיל
בואו נשמור על קשר

הכתבות המעניינות ביותר, מידע על טיולים בצרפת, הרצאות, ערבי שאנסונים ועוד דברים שפרנקופילים אוהבים אצלך במייל פעם (או מקסימום פעמיים) בשבוע.

ואם זה לא שכנע אותכם…

מי שנרשם כעת יקבל את הרצאה שלי על טיול בפריז בעקבות מולייר בחינם!