באש, במים ומעבר לזה – שאנסונים לידיד/ה

המוזיקאי אנדרה מנוקיאן גילה בפרק “אין לי חבר כמוך”, מתוך תכנית טלוויזיה החושפת את סודותיהם של שירים, את הסיפורים המפתיעים, המסתתרים מאחורי שירי ידידות מפורסמים (1). ידידות היא כמו אהבה. מעלה דמעות ומצילה חיים. וגם לא בקונטקסט דרמטי, גם בחיים היומיומיים, יש לשמור עליה מכל משמר ולטפח אותה באופן שוטף.

סטפן אֶשֵׁר, אין חבר כמוך Stephan Eicher, Pas d’ami comme toi

זמרים רבים חולמים על ידיד נפש, אלטר אגו, תאום אמנותי, שיחלוק אתם את כתיבת המילים, חיבור הלחן או, לפעמים, שניהם. סטפן אֶשֵׁר זכה וקיבל מתנה יקרה זו. לפני קרוב לשלושים שנה שר סטפן אֶשֵׁר את השיר אין חבר כמוך. השיר הקנה לסטפן אֶשֵׁר, זמר שוויצרי שהיה עד כה מוכר רק בחוג חובבי רוק מצומצם, הצלחה פופולרית בן לילה. וכל זאת הודות לפגישה מקרית עם הסופר פיליפ דג’יאן, מחבר רב המכר 37.2 מעלות בבוקר.

בסוף שנות השמונים ביקש שדרן הטלוויזיה אנטואן דה קון מפיליפ דג’יאן להזמין לתכנית הרוק שלו רפידו את הזמר האהוב עליו בתחום. דג’יאן בחר בסטפן אֶשֵׁר אך הפגישה הראשונה ביניהם התנהלה באופן רגיל מאוד ולא הציתה שום אש. רצה הגורל ותקלת מצלמות אילצה את משתתפי התכנית להתחיל שוב מאלף עד תו. ואז, בפעם השנייה, במשך השבוע שבילו פיליפ דג’יאן וסטפן אֶשֵׁר בביאריץ כדי לצלם שוב את התכנית, קרה נס הידידות. הסופר והמוזיקאי גילו שקיימת ביניהם זיקה עמוקה ולא נפרדו עוד. סטפן אֶשֵׁר הציע לפיליפ דג’יאן לנסות ידו בכתיבת שירים.

הסופר הסכים להתנסות בתחום שהיה עבורו עד אז חדש לחלוטין ושלח לידידו הטרי את אין חבר כמוך. שיר זה נועד במקורו לספר על קשר אהבה בין גבר ואישה שיש בו גם ממד חזק של חברות. משיכה וידידות, האם אין זה המתכון המושלם לאהבה? את חברתי הטובה ביותר, או אתה חברי הטוב ביותר, האם אין זו המחמאה האולטימטיבית שאוהבים יכולים להחליף ביניהם?

סטפן אֶשֵׁר קיבל בשמחה את מילות השיר והתיישב לחבר לו לחן. כאשר שמע פיליפ דג’יאן את השיר המוגמר, הבין פתאום שאת מילותיו כתב בעצם לא לאישה אהובה כי אם לסטפן אֶשֵׁר. לא מצאתי את המפתח למסתורין של העולם, אומר השיר, אבל הודות לך, אני מבין אותו טוב יותר. אמנם יש בשיר מילים דו משמעיות, חושניות, המתאימות לדברי גבר אל עלמה, אך אם הרגיש מחברו שהוא יועד מלכתחילה לא לאהובתו כי אם לחברו, מי אנו, גורם חיצוני, שיבוא ויסתור אותו. בידידות יש מן האהבה, באהבה יש מן הידידות.

השיר הזניק, כאמור, את הקריירה של הזמר, וחברו התמלילן כתב לו עוד כארבעים שירים במשך שלושים שנות ידידות שעדיין נמשכות באושר רב. שני האמנים חולקים אותה רגישות, אותן נקודות מבט, שניהם דוברים אותה שפה. ידידותם יצרה זהות שלישית שהולידה מחדש את סטפן אֶשֵׁר, לדבריו.

הלהיט לאכול בשקט, שחיבר פיליפ דג’יאן לידיד נפשו, תרם גם הוא לתהילתו של סטפן אֶשֵׁר. זהו שיר מר-מתוק על אישה המבקשת מבן-זוגה שלשם שינוי יניח לה ליהנות מארוחתה בלי לספר לה על כל הקטסטרופות שקרא עליהם בעיתון הבוקר. שום דבר באופי האנושי לא מפליא אותה. מה העיתון כבר יכול לחדש לה. ועכשיו היא רוצה רק לשתות את הקפה שלה בשקט ובשלווה ולצחוק להנאתה.

ז’ורז’ ברסאנס, אין כמו חברים Georges Brassens, Les Copains D’Abord

החברות בין סטפן אֶשֵׁר לפיליפ דג’יאן היא אקסקלוסיבית, אין חבר כמוך. אך ז’ורז’ ברסאנס, לעומת זאת, טיפח יחסי ידידות גבריים בקבוצה מלוכדת ואחידה. גם זה אפשרי, כפי שמוכיח שירו אין כמו חברים (אפשר לתרגם את שם השיר גם אחרת וכל אחד מכם רשאי להציע ולאמץ את התרגום האהוב עליו).

וגם השיר הזה בא לעולם במקרה. ב-1964 חיפש הבמאי איב רובר (מלחמת הכפתורים, הבלונדיני עם הנעל השחורה) שיר שילווה את כתוביות הפתיחה לסרטו החברים, לפי הרומן האפונימי של ז’ול רומן. איב רובר פנה, אם כן, לחברו הטוב ז’ורז’ ברסאנס וביקש ממנו בחיל ורעדה לכתוב את השיר. מאחורי ברסאנס עומדות כבר עשר שנות קריירה והוא אינו רגיל לכתוב שירים בהזמנה. עם זאת, לא מסרבים לחברים.

את מילות השיר כתב ברסאנס ללא שום קושי אך על הלחן עמל קצת יותר. התוצאה היא שיר הדגל הידוע של הזמר, הצלחתו המסחררת ביותר, קלאסיקה של הזמר הצרפתי, אין כמו חברים. האם ז’ורז’ ברסאנס היה כותב את השיר הזה, המלווה דורות של תלמידי בית ספר, חניכי קייטנות נוער ומחנות צופים, חיילי צבא וגברים בוגרים יותר, לולא חברו איב רובר לא היה מבקש ממנו? לא בטוח כלל.

עבור ז’ורז’ ברסאנס, שהיה נדיב מאוד כלפי חבריו וייחס להם את החשיבות הראויה, לא היו אלה רק מילים. הזמר מרסל אמון (Marcel Amont) מספר שיום אחד שמע את חברו ברסאנס מפזם שיר שחיבר, הכובע של מיריי. מרסל אמון התפעל מהשיר ואמר, “אה, השיר הזה יהיה פצצה”. “מוצא חן בעיניך השיר?” ענה לו מייד ברסאנס, “אז קח אותו, אני נותן לך אותו”. לא כל זמר שופע נדיבות גדולה כל כך. תשאלו את ז’אן פֶרָה  (Jean Ferrat) שלקח את השירים שנכתבו לאשתו הראשונה, הזמרת קריסטין סֵבְר, לעצמו.

ברברה, קנטטה קטנה Barbara, Une petite cantate

חברים הם מקור השראה בלתי אכזב לזמרים וביניהם נמצאים גם אלה שאי אפשר לפנות אליהם לייב, שיהיו חסרים תמיד. כמו שאומר ברסאנס בשירו אין כמו חברים, הרֵעים שלא באו לפגישה, הסיבה היא מוות. ברברה התנסתה בחווייה הטרגית כשאיבדה את הפסנתרנית האהובה שלה בתאונת דרכים. ליליאן בנלי (Liliane Benelli) הייתה הפסנתרנית של קברט איכותי מפורסם, שנפתח ב-1951 ברובע הלטיני. כל המי ומי בעולם האמנות הצרפתי פקד אז את Le Cabaret L’Écluse, 15, quai des Grands-Augustins, ברובע השישי. ברברה החלה לשיר שם ב-1958 וליליאן ליוותה אותה בפסנתר.

ברברה הייתה מבוגרת מליליאן ב-5 שנים אך ליליאן היתה מנוסה יותר בנגינה ושתי הנשים נקשרו מאוד באהבתן למוזיקה, לכל סוגי המוזיקה. ברברה שרה, ליליאן ניגנה, ויחד שוחחו וחיברו שירים. ב-1963 החל להופיע בקברט סרז’ למה ולמרות 8 השנים שהפרידו בינו לבין ליליאן, השניים התאהבו ממבט ראשון והתארסו. הודות לליליאן, סרז’ למה החל להופיע כזמר חימום במופעיה של ברברה.

ב-12 לאוגוסט 1965, ליליאן בת 30, סרז’ בן 22, בליווי מנהל הבמה, ז’אן-קלוד גרנסיה, אחיו הצעיר של אנריקו מסיאס, נסעה החבורה כדי להשתתף בחלק הראשון של מופעו של מרסל אמון. בכניסה לאקס אן פרובנס התנגש ז’אן-קלוד גרנסיה, שנהג במכונית, בעץ ואיבד את הכרתו, שממנה לא שב. ליליאן בנלי, שישבה מאחור, נהרגה במקום. סרז’ למה, היחיד מבין השלושה שנשאר בחיים, נפצע קשה ובילה חודשים ארוכים כשכל גופו בגבס. הרופאים ניבאו שלא יעמוד יותר על רגליו. כשפקח את עיניו, נאלץ להתמודד עם בשורת מותם של שני חבריו, מנהל הבמה ז’אן-קלוד ואהובתו ליליאן.

גם ברברה נאלצה להתמודד עם הפרידה האכזרית מהחברה האהובה, ליליאן, שלימדה אותה כה רבות על מוזיקה. ברברה נאחזה בפיסת לחן שכתבו שתיהן יחד והרחיבה אותה לשיר, קנטטה קטנה. קנטטה זו שבעבר ניגנו אותה יחד, שתינו, אני מנגנת אותה עכשיו לבד. סי מי לה רה סול דו פה. ברברה נוקבת בשמות התווים כמו ילדה קטנה שלומדת לנגן. לעולם לא תשכח מה היא חייבת למורתה. וממשיכה לדבר אל ליליאן: אני רואה אותך ליד הפסנתר, מחייכת, מנגנת ואומרת: את תשירי ואני אנגן. שירי לי. וברברה ממשיכה בשיר את הדיאלוג עם יקירתה הקטנה והמתוקה: כמה קשה הקנטטה הזאת, בלעדייך. והיא עולה אלייך, כתפילה, ומלאכים ינגנו לך אותה.

סרז’ למה איבד את אהבתו הראשונה, הגדולה, הלוהטת והתמה, ליליאן בנלי העדינה והתמירה, ולה הקדיש את שירו האלמותי מהרפתקה להרפתקה. אמנם חלק יצועו עם נשים אחרות ולחש את שמותיהן, אך לעולם לא ישכח אותה, את ליליאן, והוא אוהב אותה עדיין. הפצע לא יגליד לעולם.

סרז’ למה, חברי, מורי Serge Lama, Mon ami, mon maître

אך נושא הכתבה אינו שירי אהבה כי אם שירי ידידות. ואם סרז’ למה הצליח לחזור אל החיים, היה זה הודות לחברו ומורו, מרסל גובינו  (Marcel Gobineau), ידיד של אביו של סרז’. לו סרז’ לא היה פוגש את מרסל, קרוב לוודאי שלא היה שורד את התאונה. סרז’ למה נפצע קשה ושכב מגובס כולו בבית החולים, אחרי תריסר ניתוחים, סובל ודואב, בגוף ובנפש. מרסל גובינו, אדם-מלאך, כשרק שמע על התאונה, נסע מיד לבית החולים באקס אן פרובנס.

הוא היה האדם הראשון שסרז’ ראה כאשר פקח את עיניו. מרסל לקח על עצמו להציל את סרז’ והביא אותו אל ביתו. שם טיפל בו במסירות וחזר ואמר לו שהוא ישרוד את התאונה, יחזור לחיים ויבנה קריירה מפוארת. וכך היה. סרז’ למה הצליח גם בחייו הפרטיים וגם בחייו המקצועיים. אך הדרך הייתה ארוכה וקשה. במשך שנתיים ימים שכב כמומיה והרגיש כמת בביתו של מרסל שהפסיק את כתיבת רבי המכר שלו כדי לטפל בבנו המאומץ. מפעם לפעם רשם את השירים שהכתיב לו סרז’. שום דבר לא היה יכול להיות אחרת. כי זה היה הוא, כי זה הייתי אני.

סרז’ הכיר את מרסל כשהיה ילד בן 12. מרסל גובינו היה מנהל במה בתיאטרון הקפוסין, שבו שר אביו של סרז’. מרסל היה בא לעתים תכופות לבקר את הוריו של סרז’. סרז’ לא היה מחובר אל אביו ואמו וסבל מאוד מחוסר התאמה זה. אך מרסל והוא הרגישו כמו שתי נפשות תאומות, תחליף לאב ותחליף לבן. יום אחד חלפו סרז’ הקטן ומרסל ליד אולם האולימפיה, וסרז’ אמר למרסל: יום אחד ינצנץ שמי פה, למעלה, בלילה, בגדול, ואתה תשב באולם בשורה הראשונה ואני אשיר לך את שיריי. ומאז נהג הילד ולאחר מכן הנער והבוגר לשפוך את נפשו בפני מרסל.

מרסל גובינו עזב בהמשך את התיאטרון כדי לכתוב רומנים היסטוריים שנחלו הצלחה רבה בזמנו, בצרפת וגם בארה”ב, ביניהם סדרה בשם “אמלין” וסדרה בשם “סטפני”. מרסל ניחן בכושר ראיית העתיד, הבין בקלפים ובנפש האדם, ושימש לסרז’ כמדריך רוחני וכאיש סוד. מרסל תמך בידידו הצעיר וייעץ לו עצות מועילות בחיים ובקריירה. מרסל גובינו היה אביו השני של סרז’, אביו הראשון, למעשה, ומכל פנים, האדם שאותו אהב יותר מכול בעולם. הודות לו, מתלוצץ סרז’, נעשיתי “פטליסט לוחם”. מרסל גובינו נפטר ב-1994, בגיל 83, כך הודיעו סרז’ למה