ב-28 ביוני 1914, נורו למוות יורש העצר האוסטרו-הונגרי ואשתו בסרייבו. כתוצאה מכך, גלשה אירופה במהירות למלחמה עולמית, עקב שרשרת בריתות שהכריחה כל מעצמה להתגייס לעזרת בעלת בריתה. צרפת, שהייתה בברית עם רוסיה ובריטניה, מצאה עצמה ניצבת מול גרמניה, שחשה לעזרת בעלת בריתה אוסטרו-הונגריה. נשמע מסובך? אולי השיר הזה יעזור לכם להבין:
עם פרוץ המלחמה, פלשה גרמניה לבלגיה ומשם המשיכה בתנועת איגוף דרומה. הצבאות הצרפתי והבריטי הופתעו, והצבא הגרמני הגיע קרוב מאוד לפריז, במה שנראה היה כשחזור של מלחמת 1870. אולם אז, הגנרל גלייני (Gallieni), המושל הצבאי של פריז, ריכז כוח צבאי משמעותי, ובזכות נהגי המוניות של עיר האורות, הצליח להוביל את החיילים לחזית נהר המארן (Marne). מהלך זה, שזכה לכינוי “הנס על המארן”, איפשר לצבא הצרפתי לתקוף את האגף הגרמני ולהרחיק את האויב מפריז (בעלי המוניות, אגב, לא התביישו לגבות תשלום מלא מהחיילים).
תוצאת הקרב על המארן הייתה התחפרות של שני הצדדים לאורך קו חזית שהשתרע מהאוקיינוס האטלנטי ועד לגבול שווייץ, והפיכת המלחמה ממלחמת תנועה למלחמת חפירות סטטית. במהלך ארבע השנים הבאות, שילמה צרפת מחיר דמים נורא, ואיבדה מיליוני חיילים ואזרחים, ובהם אנשי רוח בכירים כמו הסופר שארל פגי והמשורר גיום אפולינר, שנפצע קשה בקרב ומת מהשפעת הספרדית ביום האחרון של המלחמה.
פריז עצמה כמעט לא נפגעה במהלך רוב המלחמה, מכיוון שהקרבות התרחשו הרחק ממנה. אולם, בתחילת 1918, פתחו הגרמנים במתקפת אביב, ותותחיהם ארוכי הטווח (“תותח פריז”) החלו להפגיז את העיר. התוצאה הייתה מאות הרוגים ופגיעה בכמה מבנים. המקרה המפורסם ביותר היה פגיעת פגז בכנסיית סן-ז’רווה (Saint-Gervais) במהלך תפילת יום שישי הטוב, אירוע שגרם למותם של עשרות מתפללים ולהרס גג הכנסייה.
אך כל זה לא עזר לגרמנים. כניסתה של ארצות הברית למלחמה הכריעה את הכף, ותוך מספר חודשים נאלצו צבאות גרמניה לסגת ולבסוף לבקש הפסקת אש, שנכנסה לתוקף ב-11 בנובמבר 1918, בשעה 11:00.
פריז בין שתי מלחמות העולם (1918-1939): “השנים המטורפות”
התקופה שבין שתי מלחמות העולם כונתה בפריז, ובצדק, “השנים העליזות” או “השנים המטורפות” (Les Années folles). לאחר ארבע שנים של מלחמה ושכול, הורגש בעיר צורך עז לשוב ולשמוח. לפריזאים הצטרפו אמריקאים רבים, שהגיעו לאירופה במלחמה והחליטו להישאר בפריז, בזכות הדולר החזק שאיפשר להם לחיות בעיר ברמת חיים גבוהה ובמחיר נמוך.
הדוגמה המפורסמת ביותר היא הסופר ארנסט המינגוויי, שבילה בפריז את שנותיו היפות ביותר, ותיאר אותן בספרו “חגיגה נודדת”. פריז משכה אמריקאים לא רק בזכות העלות הנמוכה ושמחת החיים, אלא גם בזכות הליברליות שלה. כתוצאה מכך, אפרו-אמריקאים רבים, שסבלו מגזענות בארצות הברית, השתקעו בה והביאו עמם את מוזיקת הג’אז. המוזיקה החדשה הפכה מיד ללהיט, ועד היום ניתן למצוא בעיר מועדוני ג’אז ובלוז משובחים.
באופן כללי, בתקופה זו הפכה הגדה השמאלית, ובמיוחד רובע מונפרנאס, למרכז הבוהמה הפריזאית. אמנים וסופרים התאספו בבתי הקפה המפורסמים של הרובע, שרבים מהם, כמו לה דום (Le Dôme), לה קופול (La Coupole) ולה קלוזרי דה לילה (La Closerie des Lilas), קיימים עד ימינו.
אולם, חשוב לזכור כי אותה תקופה, שידעה פריחה תרבותית כה משמעותית, התאפיינה גם בקיטוב פוליטי עמוק, שהיה אחד הגורמים לקריסתה של צרפת במלחמת העולם השנייה. החברה הצרפתית נחלקה בין שמאל קיצוני לימין קיצוני לא פחות. השמאל, שכלל סוציאליסטים וקומוניסטים, יצא נגד הקפיטליזם, שלדעתו גרם למלחמה וליצירת עוני נרחב. אליהם הצטרפו אנשי ה”דאדא” ומאוחר יותר הסוריאליסטים, שדגלו בפציפיזם והתנגדו לאורח החיים הבורגני.
מולם, עמדו אנשי ימין שראו בתנועה הפשיסטית שקמה באיטליה מודל לחיקוי, ושאפו להגן על צרפת מפני “הסכנה האדומה”. כתוצאה מכך, סבלה המערכת הפוליטית מחוסר יציבות כרוני. בשנת 1934, אף עלה חשש ממשי מהפיכה פשיסטית, בדומה ל”מצעד על רומא” של מוסוליני. בתגובה, התאחדו הסוציאליסטים והקומוניסטים ל”חזית עממית”, שזכתה בבחירות והעלתה לשלטון את לאון בלום.
ממשלתו של בלום לא האריכה ימים, אך הספיקה לחולל שינויים משמעותיים בחוקי העבודה בצרפת. בין השאר, קוצר שבוע העבודה, והפועלים זכו, לראשונה בתולדות צרפת, לחופשה שנתית בתשלום. רפורמה זו שינתה את פני התיירות בצרפת לחלוטין, ואיפשרה תיירות המונים ברחבי המדינה.
מלחמת העולם השנייה (1939-1944): כתם בל יימחה על פריז וצרפת
בעוד הצרפתים ממשיכים להתכתש בינם לבין עצמם, הלכה גרמניה הנאצית והתעצמה. בשנת 1939, לאחר שסיפחה את אוסטריה וצ’כוסלובקיה, פלשה גרמניה לפולין. כתוצאה מכך, נאלצו צרפת ובריטניה להכריז מלחמה על גרמניה.
הצרפתים התגייסו למלחמה ללא התלהבות, והתבצרו ב”קו מאז’ינו” – שרשרת ביצורים מסיבית שנועדה להגן על גבולה המזרחי של צרפת. אולם הגרמנים הערמו על הצרפתים, ובמאי 1940 פלשו לצרפת דרך יער הארדנים, תוך שהם עוקפים את קו מאז’ינו. התוצאה הייתה קריסה מורלית שהובילה לקריסה צבאית מהירה. תוך שבועות ספורים, הגיעו הגרמנים לפריז.
הצבא המובס דרש כניעה. הממשלה התפטרה, ובמקומה עלה לשלטון המרשל פטן, גיבור מלחמת העולם הראשונה. אך למרות התקוות שתלו בו, פטן בחר להיכנע לנאצים. כתוצאה מכך, הפכה פריז לחלק מאזור הכיבוש הגרמני, בעוד שדרום צרפת הפכה למדינת בובות פשיסטית בראשותו של פטן (“צרפת של וישי”).
שארל דה גול, קצין זוטר יחסית, סירב לקבל את הכניעה. הוא נמלט ללונדון והקים את “צרפת החופשית”, ארגון שתפקידו היה להמשיך את המלחמה בגרמנים. עם זאת, בפועל, עסק דה גול בעיקר בהטרדת צ’רצ’יל ורוזוולט, ותרומתו הצבאית לשחרור צרפת הייתה זניחה.
יהדות צרפת מושמדת בשיטתיות
שנות הכיבוש היו מהקשות שידעה פריז. ככל שהמלחמה התארכה, כך הכבידו הנאצים את ידם על תושביה. אך בעוד שהצרפתים סבלו בעיקר ממחסור ומהשפלה, יהודי פריז עמדו בפני סכנת השמדה.
בהתאם ל”פתרון הסופי”, הוקם בפריז “המשרד לענייני יהודים”, ששכן, באופן אירוני, בכיכר פסטורלית ליד פלאס דה ויקטואר. במשרד זה תוכנן לפרטי פרטים חיסולם של יהודי פריז.
ביולי 1942, פשטה המשטרה הצרפתית על בתי היהודים בעיר, עצרה אלפים מהם, כולל ילדים, וריכזה אותם באצטדיון מרוצי האופניים “ולודרום ד’איבר” (Vélodrome d’Hiver, או בקיצור ‘ול ד’איב’), ברובע ה-15. רבים מתו שם בתנאים סניטריים מזעזעים. מי ששרד נשלח למחנה הריכוז דראנסי, ומשם למחנות ההשמדה בפולין.
כיום, ניתן לראות על קירות בתי ספר רבים לוחיות זיכרון שחורות, המציינות את מספר התלמידים היהודים שלמדו בהם ונשלחו אל מותם. אל תטעו, אין זו יוזמה של ממשלת צרפת, שעד נאומו של הנשיא שיראק ב-1995, אף התכחשה לאחריותה בשואה. זוהי יוזמה של ארגון פרטי, הפועל לשמר את זכר הקהילה היהודית הענפה שהתגוררה בפריז, ושרק מעטים ממנה שרדו.
ומה לגבי ה”רזיסטאנס”, אתם שואלים? אכן, צרפתים רבים התגייסו למחתרת. הבעיה היא שרובם עשו זאת רק לאחר השחרור.
סרטים על פריז בין שתי מלחמות העולם ובמהלכן
פרקים מ”היה היה”
ישנו פרק אחד ב”היה היה” העוסק בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, ובמלחמת העולם השנייה עצמה:
סרטים על התקופה
הסרט הראשון, בכיכובה של אודרי טוטו, נקרא “שנים ארוכות של אירוסין”, והוא עוסק באישה המנסה לפענח מה עלה בגורל ארוסה בקרבות החפירות של מלחמת העולם הראשונה. סרט נפלא עם עלילה מרתקת ומשחק מצוין (הבמאי הוא ז’אן-פייר ז’נה, שביים גם את אמלי, וסגנון הצילום המיוחד ניכר גם כאן).
הסרט השני הוא סרטו האלמותי של וודי אלן, “חצות בפריס”, שחלקו מתרחש בפריז של “השנים העליזות” ומפגיש אותנו עם קהילת הסופרים והאמנים האמריקאים שחיו בעיר באותה תקופה, ובראשם המינגוויי וגרטרוד שטיין.
הסרט השלישי הוא “פריז 36” (Faubourg 36), סרט מוזיקלי נהדר המתאר את סצנת השאנסונים של פריז בשנות ה-30. למרות שהמוזיקה והשירים נשמעים אותנטיים לתקופה, כולם נכתבו במיוחד עבור הסרט.
ולבסוף, אי אפשר שלא להמליץ על הסרט “דיפלומטיה” (2014), המתאר את המאמצים למנוע את השמדתה של פריז בימים האחרונים של הכיבוש הגרמני.
כתבות באתר “פרנקופילים אנונימיים” על התקופה
מסלול טיול בפריז בעקבות ג’וזפין בייקר
מסלול טיול בפריז בעקבות אדית פיאף
סיפורם הטרגי של בני משפחת קמונדו
רוצים לקרוא עוד על ההיסטוריה של פריז?
אתם מוזמנים לעבור לפרק הבא בסדרת ההיסטוריה של פריז וללמוד על תקופות נוספות בתולדותיה של עיר האורות.
