ב-28 ביוני 1914 נורו למוות יורש העצר של הקיסרות האוסטרו-הונגרית ואשתו בעיר סראייבו. כתוצאה מכך, אירופה גלשה במהירות לעבר מלחמה עולמית בגלל שרשרת בריתות, אשר הכריחו כל מעצמה להתגייס לטובת בעלת בריתה. צרפת, שהייתה בברית עם רוסיה ואנגליה, מצאה את עצמה עומדת מול גרמניה, אשר חשה לעזרתה של בעלת בריתה אוסטרו-הונגריה, שניצלה את הרצח על מנת לפלוש לסרביה. נשמע מסובך? אולי השיר הזה יעזור לכם להבין זאת:
כאשר החלה המלחמה, פלשה גרמניה לבלגיה ומשם בתנועת איגוף דרומה. הצבא הצרפתי והבריטי הופתעו מהאסטרטגיה הגרמנית, וצבאות גרמניה הגיעו קרוב מאוד לפריז במה שנראה כמו חזרה על מלחמת פרוסיה-צרפת. אולם אז, גנרל גאלייני (Galigani), המפקד הצבאי של פריז, אסף כוח צבאי משמעותי ובזכות נהגי המוניות של עיר האורות הצליח להביא את החיילים לנהר המארן (Marne). בזכות המהלך הזה, הצליח הצבא הצרפתי לתקוף את האגף הגרמני ובכך להרחיק את צבא האויב מפריז (בעלי המוניות, אגב, לא התביישו לגבות תשלום מלא מהחיילים).
התוצאה של הקרב הזה הייתה התחפרות של שני הצדדים לאורך קו שעבר מהאוקינוס האטלנטי ועד לגבול עם שוויץ, והפיכת המלחמה ממלחמת תנועה למלחמת חפירות סטטית. במהלך ארבע השנים הבאות, שכלה צרפת מיליונים מחייליה ותושביה ובהם כמה מאנשי הרוח הבכירים שלה כגון שארל פגי (Charles Peguy) וגיום אפולינר (Guillaume Appolinaire), אשר נפצע קשה באחד הקרבות ומת משפעת ביום האחרון של המלחמה.
פריז, במהלך רוב המלחמה, לא נפגעה מכיוון שהקרבות התרחשו רחוק יחסית ממנה. אולם, בתחילת שנת 1918 פתחו הגרמנים במתקפה ותותחיהם החלו להפגיז את פריז. התוצאה הייתה כמה מאות הרוגים ופגיעה בכמה מהאטרקציות של העיר. הדוגמא הטובה ביותר לכך היא נפילת הפגז לתוך כנסיית סן זן ז’רבה (Saint Gervais) בזמן מיסת יום א’, שהרגה לא מעט אנשים והחריבה את גג הכנסייה.
כל זה לא עזר לגרמנים, ותוך מספר חודשים, עם כניסת צבאות ארה”ב למערכה, נאלצו הצבאות שלהם לסגת ומאוחר יותר להיכנע ולבקש הפסקת אש. הפסקת האש הזאת הושגה ב-11.11.1918 בשעה 11:00.
פריז בין שתי מלחמות העולם 1918-1939 – השנים המטורפות
התקופה בין שתי מלחמות העולם בפריז נקראה, ובצדק ,”השנים העליזות” או “השנים המטורפות”. לאחר 4 שנים של מלחמה ושכול, היה צורך עז בפריז לחזור ולשמוח בכל דרך אפשרית. אליהם הצטרפו לא מעט אמריקאים שהגיעו לצרפת בעקבות מלחמת העולם הראשונה והחליטו להשתקע בפריז בזכות הדולר החזק, שאיפשר להם לחיות בעיר האורות ברמת חיים גבוהה ובמחיר נמוך.
הדוגמא הטובה ביותר לכך הוא הסופר ארנסט המינגווי, אשר בילה בפריז את שנותיו היפות ביותר ואף כתב על כך בספרו “חגיגה נודדת”. פריז משכה אמריקאים לא רק בזכות העלות הזולה ושמחת החיים הצרפתית, אלא גם בגלל הליברליות שלה. כתוצאה מכך אפרו אמריקאים רבים, שסבלו מגזענות כלפיהם בארה”ב, החליטו להשתקע בה והביאו אתם את מוזיקת הג’אז. המוזיקה הזאת הפכה מיד ללהיט בעיר האורות, ועד היום ניתן למצוא בה לא מעט מועדונים מעולים בהם ניתן לשמוע ג’אז ובלוז משובחים.
בכלל, בתקופה הזאת הפכה הגדה השמאלית, ובמיוחד אזור מונפרנאס, למרכז הבוהמה הפריזאית שהתאספו בבתי הקפה שלה, שחלקם הגדול כגון לה דום (Le Dome), לה קופול (La Coupole) ולה קלוזרי דה לילה (La Closerie de Lilas) קיימים עד ימינו.
אולם, אסור לשכוח שאותה תקופה, שידעה פריחה תרבותית כה משמעותית, ידעה גם לא מעט קיטוב פוליטי, אשר יגרום לקריסת צרפת בזמן מלחמת העולם השנייה. צרפת נחלקה בין השמאל הקיצוני לימין שהיה קיצוני לא פחות. השמאל הקיצוני כלל, בין השאר, את הסוציאליסטים והקומוניסטים. אלו יצאו כנגד השיטה הכלכלית של השוק החופשי, אשר לדעתם הביאה לפרוץ המלחמה וגרמה לעוני בלתי נסבל אצל שכבות נרחבות של העם. אליהם הצטרפו אנשי ה”דאדא”, שמאוחר יותר הפכו לתנועה הסוריאליסטית שדגלו בפציפיזם והתנגדו לאורך החיים הבורגני שהיה נהוג עד אז.
מולם עמדו אנשי ימין, אשר ראו בתנועה הפאשיסטית שקמה באיטליה בשנות ה-20 מקור לחיקוי, ורצו להגן על צרפת מהשמאל הקיצוני. כתוצאה מכך סבלה המערכת הפוליטית מחוסר יציבות כרונית, ובשנת 1934 אף הייתה תחושה שאוטוטו עומדת להיות הפיכה פאשיסטית בצרפת על פי המודל של “המצעד על רומא” של מוסוליני. התוצאה הייתה איחוד נדיר בין הסוציאליסטים לקומוניסטים, שהביא לזכייה בבחירות ולעלייתו לשלטון של לאון בלום.
ממשלתו של בלום לא החזיקה מעמד זמן רב מדי, אולם היא הספיקה לשנות את חוקי העבודה בצרפת. בין השאר, צומצמו שעות העבודה היומיות והפועלים קיבלו בפעם הראשונה חופשה שנתית בת שבוע. החופשה הזאת שינתה את מפת התיירות בצרפת באופן טוטאלי, ואיפשרה תיירות המונים במחוזותיה השונים.
מלחמת העולם השנייה 1939-1944 – כתם בל יימחה על פריז והצרפתים
בעוד הצרפתים המשיכו להתקוטט בינם לבין עצמם, הלכה גרמניה הנאצית והתעצמה. בשנת 1939, אחרי שהשתלטה על צ’כוסלובקיה ואוסטריה, פולשת גרמניה לפולין. כתוצאה מכך, צרפת יחד עם אנגליה, נאלצות להכריז מלחמה על גרמניה.
הצרפתים מתגייסים ללא שום חשק ומתבצרים בקו מאז’ינו (שרשרת ביצורים שנועדו להגן על צרפת מפני פלישה גרמנית). אולם הגרמנים מצליחים להערים על הצרפתים, וב-1940 פולשים לצרפת דרך הארדנים ועוקפים את ביצורי קו מאז’ינו. התוצאה הייתה קריסה מוראלית שהפכה במהירות לקריסה צבאית. וכך, תוך מספר שבועות, מגיעים הגרמנים אל פריז.
הצבא מוכה הדפיטיזם דורש להיכנע, וכתוצאה מכך הממשלה מתפטרת ובמקומה מגיע המארשל פטן (Marechal Petain). אולם, למרות התקוות שתלו בו הצרפתים בזכות הצטיינותו בעת מלחמת העולם הראשונה, פטן מעדיף להיכנע לנאצים. כתוצאה מכך הופכת פריז לחלק מאזור הכיבוש הגרמני (האזור שלא נשלט על ידי הנאצים ישירות הפך לדיקטטורה פאשיסטית בראשות פטן).
שארל דה גול, קצין בכיר יחסית בצבא צרפת, מחליט לא להיכנע ובמקום זאת לעבור לאנגליה ולהקים את “צרפת החופשית”, ארגון אופוזיציוני שתפקידו להילחם בכיבוש הגרמני. אולם אל תמהרו להתפעל מהמהלך. בפועל עסק דה גול בעיקר בלעצבן את צ’רצ’יל ורוזוולט, והתרומה שלו לשחרור צרפת מהגרמנים הייתה זניחה.
יהדות צרפת מושמדת בשיטתיות
השנים הבאות היו מהקשות ביותר שידעה פריז, מכיוון שככל שהלכה מלחמת העולם השנייה והתארכה כך הכבידו הנאצים את ידם על תושביה. אולם, בעוד שלצרפתים נגרמה לרוב אי נוחות, הרי שהיהודים בפריז היו בסכנת מוות.
בהתאם לדוקטרינת הפתרון הסופי, הוקם בפריז “המשרד לפתרון הבעיה היהודית” שנמצא באופן פרדוקסלי בכיכר פסטורלית ליד “פלאס דה ויקטואר” (אני לוקח לשם מטיילים בטיול הפסאז’ים שלי כדי להראות להם באיזו אווירה שלווה תיכננו את הרצח של יהודי פריז). במשרד הזה תיכננו לפרטי פרטים את חיסולם של יהודי פריז.
בשנת 1942 פשטו כוחות המשטרה הצרפתים, ועצרו חלק גדול מהם, כולל ילדים, והעבירו אותם לאיצטדיון אופניים ברובע ה-15 (האיצטדיון נקרא Velodrome d’Hiver או בקיצור Vel d’Hiv). באיצטדיון הזה מתו לא מעט אנשים מתנאים סניטאריים מזעזעים, ומי ששרד נשלח לדראנסי, ומשם למחנות ההשמדה בפולין.
היום ניתן לראות על קירות לא מעט בתי ספר לוחיות שחורות, שמספרות כמה תלמידים יהודים למדו בהם, וכמה מהם נשלחו אל מותם למחנות הריכוז. אל תטעו, אין זו יוזמה של הממשלה הצרפתית, אשר עד לנאומו של שיראק ב-1995, אף התכחשה לאחריותה לרצח היהודים. זוהי יוזמה של ארגון שלקח על עצמו לשמור על זיכרון הקהילה היהודית שהתגוררה בפריז מאז המאה ה-19, ושרק מעטים ממנה שרדו את השואה.
ומה לגבי הרזיסטאנס אתם שואלים? אכן לא מעט צרפתים התגייסו למחתרת הצרפתית. הבעיה היא שרובם עשו זאת בשנת 1946.
סרטים על פריז בין 2 מלחמות העולם
פרקים מ”היה היה”
ישנו פרק אחד מ”היה היה” שעוסק בתקופה שבין מלחמת העולם כולל מלחמת העולם השנייה:
סרטים על התקופה
הסרט הראשון, בכיכובה של אודרי טוטו האחת והיחידה, נקרא “שנים ארוכות של אירוסין” והוא עוסק באישה שמנסה לפענח מה קרה לארוסה במהלך קרבות החפירות של מלחמת העולם הראשונה. סרט פשוט נפלא עם עלילה מרתקת ומשחק מצוין (הבמאי הוא ז’אן ז’אנה, אשר ביים גם את אמלי, דבר שמתבטא גם בסגנון הצילום המיוחד של הסרט).
הסרט השני הוא סרטו האלמותי של וודי אלן “חצות בפריז”, שחלקים ממנו מתרחשים בפריז של “השנים העליזות” ומפגישים אותנו עם קהילת הסופרים האמריקאיים שגרו באותה עת בעיר האורות ובראשם המינגווי וגרטרוד שטיין.
הסרט השלישי הוא Faubourg 36, סרט מוזיקלי נהדר שמתאר את סצנת השאנסונים של פריז בשנות ה-30. מה שמקסים בסרט הזה, הוא שלמרות שהמוזיקה והשירים נשמעים כאילו נכתבו באותה תקופה בה מתרחש הסרט, הרי שכולם נכבתבו לכבוד הסרט עצמו.
הסרט הבא נקרא “המפתח של שרה”, הוא מתרחש בפריז בתקופת השואה ומספר את סיפור גירושם של יהודי פריז ל Vel d’Hiv ומשם למחנות ההשמדה.
ולבסוף, אי אפשר שלא להמליץ על הסרט “דיפלומטיה”, שיצא ב-2014 ומתאר את הימים האחרונים של הכיבוש הגרמני ואת הסכנה שריחפה על פריז.
כתבות של “פרנקופילים אנונימיים” על התקופה
מסלול טיול בפריז בעקבות ג’וזפין בייקר
מסלול טיול בפריז בעקבות אדית פיאף
סיפורם הטראגי של בני משפחת קאמונדו
רוצים לקרוא עוד על ההיסטוריה של פריז?
אתם מוזמנים להיכנס לכתבה ההיסטוריה של פריז וללמוד על תקופות נוספות בהיסטוריה של עיר האורות.
