המונה ליזה בלובר: כרטיסים, סיור מודרך, איך לראות אותה בלי תור, וההיסטוריה המלאה

המונה ליזה (La Joconde, כך קוראים לה הצרפתים) הפכה לאייקון עולמי ביום שבו נעלמה מהקיר. באוגוסט 1911 היא נגנבה מהלובר, ובימים שאחרי הגילוי הגיעו למוזיאון המוני סקרנים כדי להביט במקום הריק שבו הייתה תלויה (כן, אנשים עמדו בתור כדי לראות ווים על קיר). יותר ממאה שנה אחר כך, חלק גדול מהמבקרים בלובר עדיין מחפשים קודם כל אותה, ורבים מהם מגלים מול הזכוכית המשוריינת ציור קטן בהרבה ממה שדמיינו.

בכתבה הראשית על מוזיאון הלובר כתבתי שהתור באולם של המונה ליזה הוא אולי האטרקציה הכי פחות מהנה בפריז, ואני עדיין עומד מאחורי המשפט הזה. אבל זו לא סיבה לוותר עליה. מי שמגיע בשעה הנכונה ועם הכרטיס הנכון יכול לעמוד מולה בנחת, ומי שמכיר את הסיפור שלה מבין פתאום למה דיוקן של אשת סוחר משי מפירנצה (Firenze) מושך אליו אלפי אנשים ביום.

אז רגע לפני שנצא לדרך ונבקר במונה ליזה, בואו נדבר על מה תמצאו בכתבה הזאת. בפרק הראשון כל המידע המעשי: איפה בדיוק היא תלויה, איך מגיעים, אילו כרטיסים וסיורים כדאי להזמין ואיך מקצרים את התור מולה. אחריו מה כדאי לראות באולם שלה ובסביבתו, ואז ההיסטוריה המלאה של הציור, מהסדנה של לאונרדו בפירנצה ועד הזגג האיטלקי שהחביא אותו שנתיים מתחת למיטה. בסוף תמצאו שלושה מלונות ליד הלובר ותשובות לשאלות הנפוצות על הציור.

מידע מעשי: איך מגיעים למונה ליזה, אילו כרטיסים קונים ואיך מקצרים את התור

איפה בדיוק תלויה המונה ליזה?

המונה ליזה תלויה באולם המדינות (Salle des États), אולם 711 באגף דנון (Denon), בקומה 1 של הלובר. לפי הלובר עצמו זה האולם הגדול ביותר בארמון, והוא נבחר בדיוק בגלל זה: כדי שכמה שיותר אנשים יוכלו לראות אותה. מהכניסה שמתחת לפירמידה הולכים לאגף דנון ועולים קומה אחת, ומשם שלטים מובילים עד האולם (ואם פספסתם שלט, פשוט לכו אחרי ההמון).

הציור תלוי לבדו על קיר ייעודי במרכז האולם, מאחורי זכוכית משוריינת ומעקה, ועל הקיר שממולו משתרע הציור הענק “החתונה בקנה” של ורונזה.

כדאי לדעת שהכתובת הזאת זמנית. הלובר מתכנן להעביר את המונה ליזה לאולם חדש משלה, שייבנה מתחת לחצר המרובעת (Cour Carrée) ויחובר לכניסה חדשה מצד הקולונדה, והפתיחה מתוכננת ל-2031.

איך מגיעים ללובר, ובאיזו כניסה להשתמש

הדרך הנוחה היא המטרו: קווים 1 ו-7 עוצרים בתחנת Palais-Royal / Musée du Louvre, וקו 14 עוצר בתחנת Pyramides. ללובר מגיעים גם קווי האוטובוס 21, 27, 39, 67, 68, 69, 72, 74, 85 ו-95, והבאטובוס (Batobus), השייט-אוטובוס של הסיין, עוצר ברציף פרנסואה מיטראן (Quai François-Mitterrand).

ללובר ארבע כניסות, ולכל אחת כללים משלה:

• הפירמידה: הכניסה הראשית, עם שלושה תורים. התור הירוק מיועד למי שמחזיק כרטיס או כרטיס מוזיאונים (Paris Museum Pass), הכתום למי שבא בלי כרטיס, והכחול לבעלי מוגבלויות ולצוות.
• קרוסל (Carrousel): ברחוב ריבולי (rue de Rivoli) 99, דרך מרכז הקניות התת-קרקעי. פתוחה לקבוצות, לבעלי כרטיסי חבר ולכל מי שמחזיק כרטיס.
• שער האריות (Porte des Lions): בצד הסיין, באגף הדרומי שבו תלויה המונה ליזה. נכנסים דרכו רק עם כרטיס, הוא נסגר כל יום ב-18:00 (כניסה אחרונה ב-17:00) וסגור בימי שלישי.
• מעבר רישלייה (Passage Richelieu): שמור לקבוצות, לקבוצות של עד 6 אנשים עם הזמנה ומדריך מוסמך, ולבעלי כרטיסי חבר. הוא נסגר ב-17:30, ובימי רביעי ושישי ב-19:30.

על היתרונות והחסרונות של כל כניסה תוכלו לקרוא בכתבה על מוזיאון הלובר.

שעות פתיחה וכרטיסים

הלובר פתוח בימים שני, חמישי, שבת וראשון בין 9:00 ל-18:00, ובימי רביעי ושישי בין 9:00 ל-21:00. ביום שלישי הוא סגור (טעות שחוזרת אצל לא מעט מטיילים). הכניסה האחרונה היא שעה לפני הסגירה, והשומרים מתחילים לפנות את האולמות חצי שעה לפני הנעילה, כך שמי שנכנס ב-17:00 ביום רגיל צריך ללכת ישר למונה ליזה.

המוזיאון סגור ב-1 בינואר, ב-1 במאי וב-25 בדצמבר, ופתוח בשאר החגים אלא אם הם נופלים ביום שלישי. ביום שישי הראשון בכל חודש אחרי 18:00 (חוץ מיולי ואוגוסט) וב-14 ביולי הכניסה חינם לכולם.

מאז 14 בינואר 2026 מחיר הכרטיס ללובר תלוי במקום שממנו אתם באים. אזרחים ותושבים של המרחב הכלכלי האירופי משלמים 22 אירו, וכל השאר, כולל אנחנו הישראלים, משלמים החל מ- 32 אירו (תלוי בסוג הכרטיס והאם מדובר בסיור מודרך או לא). בני פחות מ-18 נכנסים חינם, וכך גם אזרחים ותושבים של המרחב האירופי עד גיל 26. הכרטיס כולל את האוספים הקבועים, את התערוכות המתחלפות וכניסה למוזיאון אז’ן דלקרואה (Musée national Eugène-Delacroix) באותו יום או למחרת.

אין כרטיס נפרד למונה ליזה, וכרטיס הכניסה הרגיל מכניס אתכם לאולם שלה. את הכרטיס עצמו כדאי מאוד להזמין מראש עם שעת כניסה: הלובר מגביל את מספר המבקרים ל-30,000 ביום, ובקופות מוכרים כרטיסים רק כשהמוזיאון לא עמוס. הלובר גם מזהיר מאתרים שמתחזים לאתר הרשמי וממוכרי כרטיסים ברחוב, ולכן קנו רק באתר הרשמי או בפלטפורמה מוכרת.

מומלץ מאוד להזמין כרטיס מראש באמצעות הקישור הזה.

סיור מודרך או כניסה עם מארח שלוקח אתכם ישר למונה ליזה

אם זו הפעם הראשונה שלכם בלובר, סיור מודרך חוסך שני כאבי ראש בבת אחת: את תור הכניסה ואת הניווט במוזיאון שקל מאוד ללכת בו לאיבוד. הסיור שמופיע גם בכתבה על הלובר נמשך כשעתיים עד שעתיים וחצי, וכרטיס הכניסה עם שעת כניסה כלול במחיר. המדריך אוסף את הקבוצה מחוץ למוזיאון, ובפנים המסלול עובר בעתיקות היווניות והרומיות (ונוס ממילו וניקה מסמותרקיה), ממשיך למונה ליזה ומסתיים בציור הצרפתי. אפשר לבחור בקבוצה של עד 20 משתתפים, בקבוצה של 6 או בסיור פרטי, ההדרכה באנגלית או בספרדית, ואפשר לבטל בחינם עד 24 שעות מראש.

מצא לי סיור מודרך למונה ליזה

אם אתם מעדיפים הדרכה בעברית, תוכלו לפנות לשוקי ספקטור, מדריך ותיק שמתמחה בסיורי מוזיאונים ובהם הלובר. לאתר של שוקי ספקטור. שאר המדריכים דוברי העברית שאני ממליץ עליהם מופיעים בדף סיורים בפריז בעברית.

למי שלא רוצה שעתיים של הדרכה יש אפשרות ביניים: כרטיס כניסה עם מארח שפוגש אתכם ליד הלובר, נכנס איתכם ומלווה אתכם עד המונה ליזה. זה לא סיור מודרך. אחרי המונה ליזה אתם ממשיכים לבד ובקצב שלכם, וזה מתאים במיוחד למי שיודע מה הוא רוצה לראות אחר כך ורק לא רוצה לבזבז את הבוקר על חיפוש הדרך.

מצא לי כניסה עם מארח למונה ליזה

איך מתחמקים מהתור מול המונה ליזה, כמה זמן ומתי לבוא

בואו נהיה כנים: שום כרטיס לא מעלים את התור שבתוך האולם. הסיורים והכניסות עם מארח חוסכים את תור הכניסה ללובר ואת השיטוט, אבל מול הציור עצמו כולם עומדים באותו מערך. כשהאולם עמוס נפתחים במרכזו שני תורים בצורת נחש, ועובד המוזיאון עוצר את הממתינים עד שמי שעומד מול הציור מפנה את מקומו. מאז שיפוץ האולם ב-2019 פועל גם תור נפרד לילדים ולבעלי מוגבלויות בניידות, שמגיע ישירות אל הציור (טיפ ששווה זהב למשפחות).

מה שכן עובד הוא תזמון:

• היו שם עם הפתיחה. הזמינו כרטיס לשעה 9:00, ומרגע שעברתם את בדיקת הביטחון לכו ישר לאגף דנון, לפני כל יצירה אחרת. את ונוס ממילו תראו ממילא אחר כך (יצא לי משחק מילים 🙂 ), היא לא הולכת לשום מקום.
• נצלו את הערבים. בימי רביעי ושישי הלובר פתוח עד 21:00, ובשעות הערב העומס קטן יותר.
• הימנעו מהצהריים. השעות העמוסות במוזיאון הן בין 11:00 ל-15:00.
• נצלו את ההמתנה. בזמן שאתם בתור, הסתובבו אל “החתונה בקנה” שעל הקיר שממול. יש בה 132 דמויות, מספיק חומר לכל זמן ההמתנה.
• החליטו מראש מה אתם רוצים. מול הציור נשארים זמן קצר והשומרים דואגים שהתור ימשיך לזוז, כך שכדאי לבחור מראש בין תמונה לבין רגע של שקט.

את המונה ליזה אפשר לראות בביקור קצר, אבל חבל להגיע ללובר רק בשבילה. לביקור במוזיאון כדאי לשריין חצי יום לפחות, ואת המפגש איתה לשים בתחילתו, עם הפתיחה, או בערב של יום רביעי או שישי. אם אתם בונים טיול שלם בפריז, מחולל המסלולים ישבץ לכם את הלובר ביום שמתאים לשאר התוכנית.

מה לא לפספס באולם של המונה ליזה

המונה ליזה עצמה: על מה להסתכל

הדבר הראשון שתגלו הוא הגודל: 79.4 ס”מ גובה על 53.4 ס”מ רוחב, צבע שמן על לוח דק של עץ צפצפה. לאונרדו בחר לוח גדול יחסית כדי לצייר את ליזה בגודל טבעי, והלוח מעולם לא נחתך, גם אם תשמעו לפעמים אחרת.

שימו לב לחיוך, ולאופן שבו הוא נוצר. לאונרדו בנה את הפנים משכבות דקות מאוד של צבע כמעט שקוף, שמטשטשות את קווי המתאר ויוצרות מעבר רך בין אור לצל. לטכניקה הזאת קוראים ספומאטו (sfumato), מלשון “עשן”, והיא מאפשרת לו לרמוז על מה שליזה מרגישה בלי לגלות למה.

מאחורי ליזה משתרע נוף הררי עם נהרות: משמאל דרך מתפתלת, ומימין גשר מעל הנהר. בפינה הימנית התחתונה אפשר להבחין שחלק מהקרקע נשאר ברמת סקיצה, כי לאונרדו לא סיים את הציור עד מותו.

חפשו גם את הצלקות. סדק של 11 ס”מ יורד מהקצה העליון של הלוח, חוצה את השיער ונעצר, כמעט בנס, במצח. שכבות הלכה שנוספו אחרי מותו של לאונרדו הצהיבו עם השנים ופועלות היום כמו פילטר צהוב: הן מכהות את החלק התחתון של הציור והופכות את השמיים הכחולים לירקרקים (כן, השמיים של לאונרדו היו כחולים).

“החתונה בקנה”, טיציאן ועוד לאונרדו: מה עוד יש סביבה

מול המונה ליזה תלוי “החתונה בקנה” (Les Noces de Cana) של ורונזה (Paolo Caliari, dit Veronese, 1528–1588), בגובה 6.77 מטר וברוחב 9.94 מטר, עם 132 דמויות בגודל טבעי. הנזירים הבנדיקטינים של מנזר סן ג’ורג’ו מג’ורה (San Giorgio Maggiore) בוונציה (Venezia) הזמינו אותו ב-1562 לחדר האוכל שלהם. ב-1797 החרים אותו הצבא של נפוליאון, גלגל אותו והביא אותו לפריז. תזכרו את הפרט הזה, כי כפי שתראו הוא יחזור בסיפור הגנב של 1911.

באולם המדינות תלוי אוסף גדול של ציור ונציאני מהמאה ה-16, ובו כמה יצירות של טיציאן (Tiziano Vecellio, מת ב-1576): “הכתרת הקוצים” (Le Couronnement d’épines), “האיש עם הכפפה” (L’Homme au gant) ו”הקונצרט הכפרי” (Le Concert champêtre). כולם נמצאים במרחק כמה צעדים מהמונה ליזה, ושווה להקדיש להם כמה דקות לפני התור או אחריו.

המונה ליזה לא לבד בלובר. בגלריה הגדולה (Grande Galerie) הסמוכה תלויים ציורים נוספים של לאונרדו, ובהם “הבתולה בין הסלעים” (La Vierge aux rochers), “הבתולה והילד עם אנה הקדושה” (Sainte Anne) ו”יוחנן המטביל” (Saint Jean-Baptiste). השניים האחרונים הגיעו לצרפת יחד עם המונה ליזה, במטען של לאונרדו עצמו. גם “לה בל פרוניר” (La Belle Ferronnière) הקטנה שווה עצירה. על יצירות החובה האחרות תוכלו לקרוא בכתבה 10 יצירות חובה במוזיאון הלובר (ואף מילה על המונה ליזה).

ההיסטוריה של המונה ליזה

1503: דיוקן של אשת סוחר משי שלא נמסר

הסיפור מתחיל בליזה גרארדיני (Lisa Gherardini, 1479–1542), בת למשפחת אצולה ותיקה שהחזיקה אדמות בקיאנטי (Chianti). ב-1495 היא נישאה לפרנצ’סקו דל ג’וקונדו (Francesco del Giocondo, 1465–1538), סוחר משי מפירנצה, ונולדו להם 6 ילדים. פרנצ’סקו הכיר לפחות מ-1497 את אביו של לאונרדו, נוטריון בפירנצה, וייתכן שדרך הקשר הזה הגיע אל לאונרדו דה וינצ’י (Leonardo da Vinci, 1452–1519), שחזר לעיר ב-1500.

לפי ג’ורג’ו וזארי (Giorgio Vasari, 1511–1574), שפרסם ב-1550 ביוגרפיה של לאונרדו, פרנצ’סקו הוא שביקש מהצייר לצייר את אשתו. לאונרדו עבד על הדיוקן ארבע שנים והשאיר אותו לא גמור, וכדי להבריח את המלנכוליה מפניה של ליזה בזמן שישבה מולו, דאג שינגנו ושישירו לידה ושליצנים ישעשעו אותה. וזארי מעולם לא ראה את הציור, אבל הוא חי בפירנצה, ומשפחת ג’וקונדו הייתה מוכרת היטב בחברה הגבוהה של העיר.

מכאן גם השמות. “מונה” (Monna) הוא קיצור של “מדונה”, כלומר “גבירתי”, והצרפתים קוראים לה La Joconde על שם בעלה. יש כאן גם משחק מילים: “ג’וקונדו” פירושו באיטלקית “שמח”, כך ש”לה ג’וקונדה” היא, פשוטו כמשמעו, האישה השמחה (מי שעמד פעם בתור אליה בצהרי אוגוסט יודע שהשמחה לא תמיד מדבקת).

ב-2005 נמצאה בספריית אוניברסיטת היידלברג (Heidelberg) הוכחה לכך שהציור כבר היה בעבודה באוקטובר 1503. אגוסטינו וספוצ’י (Agostino Vespucci), שעבד לצד ניקולו מקיאוולי (Niccolò Machiavelli, 1469–1527) בלשכת המדינה של פירנצה, קרא ספר של סופר רומי, ובמקום שבו הוזכר צייר יווני שהשאיר ציור של ונוס לא גמור, רשם בשוליים שכך עושה לאונרדו בכל ציוריו, “כמו ראשה של ליזה דל ג’וקונדו”. הערת שוליים אחת אישרה את מה שכתב וזארי כמעט חמישים שנה אחר כך.

ככל הנראה פרנצ’סקו דל ג’וקונדו מעולם לא קיבל את הדיוקן. לאונרדו המשיך לעבוד עליו שנים ולקח אותו איתו ממקום למקום. בין 1513 ל-1516 הוא עבד ברומא (Roma) בחסות ג’וליאנו דה מדיצ’י (Giuliano de’ Medici, 1479–1516), אחיו של האפיפיור, ואחרי מותו של ג’וליאנו קיבל הזמנה ממלך צרפת.

ב-1516 הגיע לאונרדו לצרפת בהזמנת פרנסואה ה-1 (שלט בין השנים 1515–1547), שנתן לו את אחוזת קלו לוסה (Clos Lucé) הסמוכה לטירת אמבואז (Amboise). איתו הגיעו שלושה ציורים לא גמורים: המונה ליזה, אנה הקדושה ויוחנן המטביל.

ב-10 באוקטובר 1517 ביקר אצלו בקלו לוסה הקרדינל של אראגון, ומזכירו אנטוניו דה ביאטיס (Antonio de Beatis) רשם ביומן המסע שלאונרדו הראה להם, בין השאר, דיוקן של “גברת פלורנטינית מסוימת” שצויר לבקשת ג’וליאנו דה מדיצ’י המנוח. יש גרסה שלפיה האישה בציור הייתה בכלל אחת מאהובותיו של ג’וליאנו. הגרסה הסבירה יותר פשוטה בהרבה: לאונרדו נהג לשנות את ייעודם של ציורים שהתחיל, וכנראה רק הזכיר לאורח שג’וליאנו, הפטרון שלו, העריץ את הציור ורצה אותו.

1518: המונה ליזה הופכת לצרפתייה

מסמך שנמצא ב-1999 בארכיון הלאומי בפריז (Archives nationales) מסביר איך המונה ליזה הפכה לצרפתייה. ב-1518 שילם פרנסואה ה-1 סכום עצום של 2,604 ליברות לג’אן ג’אקומו קפרוטי (Gian Giacomo Caprotti, 1480–1524), תלמידו של לאונרדו שכונה סלאי (Salaì), תמורת “כמה לוחות ציור” שמסר למלך. גובה הסכום מלמד שהמלך קנה את המקורות של המאסטר, והמונה ליזה ככל הנראה ביניהם.

לאונרדו מת בקלו לוסה ב-2 במאי 1519, ונקבר בכנסיית סן-פלורנטן (Saint-Florentin) באמבואז. וזארי סיפר שהוא נפח את נשמתו בזרועותיו של פרנסואה ה-1, ואנגר (Jean-Auguste-Dominique Ingres, 1780–1867) צייר את הסצנה ב-1818. אלא שהמלך היה באותם ימים בסן-ז’רמן-אן-לה (Saint-Germain-en-Laye), שם ילדה המלכה את בנו, אנרי ה-2 לעתיד (שלט בין השנים 1547–1559), וצווים מלכותיים שנחתמו שם בתחילת מאי מעידים על כך (סצנה יפה, רק שאחד משני השחקנים הראשיים לא הגיע אליה).

פרנסואה ה-1 הציב את המונה ליזה בטירת פונטנבלו (Fontainebleau), ושם, לפי וזארי, הייתה ב-1550. בראשית המאה ה-17 היא הופיעה בחדר הציורים של הטירה, וב-1646 הייתה תלויה בחדר המוזהב שליד חדר השינה של אן מאוסטריה (Anne d’Autriche, 1601–1666).

לואי ה-14 החזיר אותה לפריז. ב-1665–1666 היא עברה מהלובר לגלריית השגרירים (Galerie des Ambassadeurs) בארמון הטווילרי (Palais des Tuileries), ב-1683 נרשמה ברשימת האוסף של המלך שערך הצייר שארל לה ברן (Charles Le Brun, 1619–1690), ובשנות ה-90 של המאה ה-17 עברה לגלריית המלך בארמון ורסאי.

המאה ה-18 עברה עליה בשקט יחסי בוורסאי. ב-1793, כשהמהפכה פתחה בלובר את “המוזיאון המרכזי לאמנויות” (Muséum central des arts), המונה ליזה לא נבחרה להצגה הראשונה במוזיאון (מסתבר שגם לציור המפורסם בעולם היו ימים שבהם לא עבר את האודישן). היא נכנסה לאוסף הציורים של המוזיאון רק ב-1797, והוצגה לראשונה לקהל ב-1798.

לפי הגרסה הנפוצה, נפוליאון, אז הקונסול הראשון (Premier consul), לקח את המונה ליזה לחדר השינה שלו בארמון הטווילרי. בפועל היא נתלתה ככל הנראה בדירתה של ז’וזפין (Joséphine de Beauharnais, 1763–1814), ותוך זמן קצר חזרה לגלריה הגדולה של הלובר.

באמצע המאה ה-19 הפופולריות של הציור עלתה. ב-1851 הוא הועבר לסלון המרובע (Salon Carré), החדר הקטן ששמרו ליצירות המופת, וסופרים כמו תאופיל גוטייה (Théophile Gautier, 1811–1872) כתבו עליו תיאורים נלהבים שיצרו את המיתוס של יפהפייה מסתורית וקטלנית.

ב-1870, במלחמת צרפת-פרוסיה, הוצאה המונה ליזה מפריז והוסתרה במנהרות הארסנל של ברסט (Brest), וחזרה ללובר כשהמלחמה נגמרה.

21 באוגוסט 1911: הקיר הריק והגנב שחתם “לאונרדו”

וינצ’נצו פרוג’ה (Vincenzo Peruggia, 1881–1925) היה זגג וצבע איטלקי שעבד בפריז. שנה לפני הגניבה הוא השתתף בעצמו בהתקנת הזכוכית סביב המונה ליזה, והמשטרה כבר החזיקה כרטיס זיהוי שלו מ-1909, עם תצלום פנים ופרופיל בשיטה של אלפונס ברטיון (Alphonse Bertillon, 1853–1914).

ביום שני, 21 באוגוסט 1911, הלובר היה סגור לקהל. לפי העדות שמסר אחר כך, פרוג’ה נכנס למוזיאון בבוקר בחלוק העבודה שלו, הלך לסלון המרובע, חיכה לרגע שבו נשאר לבד והוריד את הציור מהקיר. בגרם מדרגות צדדי פירק את המסגרת והזכוכית, הסתיר את הלוח מתחת לבגדיו ויצא דרך חצר ויסקונטי (cour Visconti) לרחוב ריבולי. באחת הדלתות הנעולות בדרך, כך סיפר, עזר לו אינסטלטור שעבר במקום ופתח לו אותה בלי לחשוד בדבר.

למחרת בבוקר הגיע הצייר לואי בֶּרוּ (Louis Béroud, 1852–1930) כדי לצייר את המונה ליזה, כהרגלו, ומצא על הקיר רק את הווים. בהתחלה הניחו השומרים שהציור נלקח לצילום, וכשהתברר שלא, המוזיאון נסגר והמשטרה פתחה בחיפושים. את המסגרת והזכוכית מצאו בגרם מדרגות השירות. ברטיון זיהה על הזכוכית טביעת אצבע והשווה אותה לטביעות של 257 האנשים שהיו במוזיאון באותו יום, בלי תוצאה, למרות שהכרטיס של פרוג’ה ישב אצל המשטרה כבר שנתיים.

הראשון ששילם את המחיר היה תאופיל הומול (Théophile Homolle, 1848–1925), מנהל המוזיאונים הלאומיים, שהקריירה שלו בלובר הסתיימה בפתאומיות. בינתיים הגיעו ללובר המוני סקרנים כדי להביט במקום הריק, ולפי מה שמסופר היו ביניהם גם פרנץ קפקא (Franz Kafka, 1883–1924) וחברו מקס ברוד (Max Brod, 1884–1968), שביקרו בפריז באותו ספטמבר.

החקירה פנתה לכיוון לא צפוי. התברר שאחד ממכריו של המשורר גיום אפולינר (Guillaume Apollinaire, 1880–1918), הרפתקן בלגי בשם ז’רי פיירה (Géry Pieret), גנב מהלובר כמה שנים קודם פסלונים עתיקים, וחלק מהם הגיעו לפבלו פיקאסו (Pablo Picasso, 1881–1973). ב-7 בספטמבר 1911 נעצר אפולינר ונשאר במעצר כשבוע, ופיקאסו נחקר גם הוא. לפי מה שמסופר, מול החוקרים טען פיקאסו שהוא בכלל לא מכיר את אפולינר, אף שהשניים היו חברים. אף אחד מהם לא נגע במונה ליזה.

יותר משנתיים שכבה המונה ליזה בחדרו של פרוג’ה ברחוב אופיטל סן לואי (rue de l’Hôpital-Saint-Louis), בתא סודי בתחתית תיבת עץ מתחת למיטה. בנובמבר 1913 הוא כתב לסוחר עתיקות מפירנצה בשם אלפרדו ג’רי (Alfredo Geri), חתם “לאונרדו”, והציע לו “להחזיר לאיטליה” את יצירת המופת שלה.

ג’רי שיתף את ג’ובאני פוג’י (Giovanni Poggi, 1880–1961), מנהל גלריית אופיצי (Galleria degli Uffizi), והשניים קבעו פגישה במלון טריפולי-איטליה (Tripoli-Italia) בפירנצה. פרוג’ה הגיע עם תיבה לבנה גדולה, ובתוכה, עטופה בבד אדום, חיכתה המונה ליזה. פוג’י וג’רי אימתו את הציור, העמידו פני מופתעים וקראו לקרבינרים, והגנב נעצר במקום. ב-12 בדצמבר 1913 הודיעו לעולם שהמונה ליזה נמצאה (המלון, אגב, שינה אחר כך את שמו ל”מלון ג’וקונדה”).

פרוג’ה טען שפעל מתוך פטריוטיזם: הוא היה משוכנע שנפוליאון גנב את המונה ליזה מאיטליה, ורצה להשיב אותה למולדתה. אלא שהמונה ליזה הגיעה לצרפת עם לאונרדו עצמו ונקנתה בכסף מלא, ומה שבאמת נלקח מאיטליה בידי הצבא של נפוליאון תלוי היום על הקיר שממולה, בדמות “החתונה בקנה”. גם הפטריוטיזם שלו לא היה נקי לגמרי, כי הוא ציפה לקבל פרס.

לפני שהחזירה אותה, הציגה איטליה את המונה ליזה בפירנצה, ברומא ובמילאנו (Milano), וב-4 בינואר 1914 היא חזרה ללובר, מפורסמת בכל העולם ולא רק בקרב חובבי אמנות.

ביוני 1914 נשפט פרוג’ה בפירנצה ונגזרו עליו שנה ו-15 ימים, עונש שקוצר ל-7 חודשים. הוא שירת בצבא האיטלקי במלחמת העולם הראשונה, ומת ב-1925 בסן-מור-דה-פוסה (Saint-Maur-des-Fossés) שליד פריז מהתקף לב ביום הולדתו.

מ-1914 ועד 2031: מקלטים, שגרירות ואולם משלה

כמה חודשים אחרי שחזרה, המונה ליזה יצאה שוב לדרך. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה היא הועברה למקום מבטחים בבורדו (Bordeaux) ואחר כך בטולוז (Toulouse), וחזרה ללובר בסוף המלחמה.

ב-1938, בזמן משבר חבל הסודטים, נשלחה המונה ליזה למוזיאון אנגר (Musée Ingres) במונטובאן (Montauban), וחזרה מהר לפריז.

כשמלחמת העולם השנייה התקרבה, הכין ז’אק ז’וז’אר (Jacques Jaujard, 1895–1967), מבכירי הנהלת המוזיאונים הלאומיים, תוכנית פינוי. ב-25 באוגוסט 1939 נסגר הלובר, והיצירות נארזו בארגזים ויצאו בשיירות לטירת שאמבור (Chambord), שהפכה לתחנת המיון של אוצרות פריז. לרשימה של 50 הציורים החשובים שסומנו לפינוי מיידי הוסיפו שתי נקודות אדומות על המסגרת. למונה ליזה היו שלוש. היא נארזה בריפוד קטיפה אדום, בתוך קופסה, בתוך ארגז כפול מעץ צפצפה, וקיבלה את המספר MNLP 0.

ב-14 בנובמבר 1939 הועברה לטירת לוביני (Louvigny) שבמערב צרפת, שם שהתה שבעה חודשים תחת שמירה צמודה. ביוני 1940, כשהגרמנים התקדמו, עצרה ליומיים בשאמבור, ומשם נדדה בין מנזר לוק-דייה (Loc-Dieu) באבירון (Aveyron), מוזיאון אנגר במונטובאן וטירת מונטל (Montal) שבחבל לוט (Lot). במונטל הוצב הארגז שלה ליד חלון שהפך לדלת, כדי שבמקרה סכנה היא תהיה הראשונה לצאת. אחרי המלחמה חזרה ללובר.

ב-30 בדצמבר 1956 זרק צעיר בוליביאני בשם אוגו אונגאסה ויאגאס (Ugo Ungaza Villegas) אבן על המונה ליזה. הזכוכית נשברה, והמרפק השמאלי של ליזה נפגע קלות.

ב-1963 יצאה המונה ליזה למסע דיפלומטי לארצות הברית: היא הוצגה בגלריה הלאומית בוושינגטון מ-10 בינואר עד 3 בפברואר, ובמוזיאון המטרופוליטן בניו יורק מ-7 בפברואר עד 4 במרץ, בתקופת שארל דה גול (Charles de Gaulle, 1890–1970) וג’ון קנדי (John F. Kennedy, 1917–1963). את התערוכה בוושינגטון פתחו בנוכחות שר התרבות הצרפתי אנדרה מלרו (André Malraux, 1901–1976).

ב-1974 הגיעה לטוקיו, שם ריססה עליה אישה עם מוגבלות צבע אדום במחאה על הנגישות הלקויה בתערוכה, ובדרך חזרה הוצגה במוזיאון פושקין במוסקבה. זו הייתה הנסיעה האחרונה שלה: בגלל השבריריות שלה היא כבר לא יוצאת מהלובר.

גם בתוך הלובר היא כמעט לא זזה. בין 1992 ל-1995 הוצגה בגלריה הגדולה, ובין 2001 ל-2005 באולם רוזה (Salle Rosa), בזמן ששיפצו את אולם המדינות, שאליו חזרה ב-2005. בקיץ 2019, בשיפוץ נוסף, עברה לגלריית מדיצ’י (Galerie Médicis) מ-17 ביולי עד 7 באוקטובר.

במאה ה-21 הזכוכית המשוריינת עבדה שעות נוספות:

• ב-2009 זרקה מבקרת רוסייה ספל על הזכוכית, במחאה על כך שבקשתה לאזרחות צרפתית נדחתה.
• ב-2022 מרח גבר, שהתחפש לאישה זקנה בכיסא גלגלים, עוגה על הזכוכית.
• ב-28 בינואר 2024 זרקו שתי פעילות של קבוצת Riposte Alimentaire מרק שהבריחו בתרמוס קפה, במחאה בעד “הזכות למזון בריא ובר-קיימא”. הציור לא נפגע, והאולם נסגר לשעה לניקוי.

ב-28 בינואר 2025 עמד הנשיא עמנואל מקרון מול המונה ליזה והציג את “הלובר, רנסנס חדש” (Louvre Nouvelle Renaissance), תוכנית שיפוץ והרחבה של המוזיאון, זמן קצר אחרי שנשיאת הלובר לורנס דה קאר (Laurence des Cars, נולדה 1966) התריעה על דליפות מים ועל תשתיות כושלות. במרכז התוכנית עומדים כניסה שנייה מצד הקולונדה שבנה קלוד פרו (Claude Perrault, 1613–1688), ואולם ייעודי למונה ליזה מתחת לחצר המרובעת, שייכנסו אליו עם כרטיס נפרד שמחירו טרם נקבע.

במאי 2026 נבחרו האדריכלים, STUDIOS Architecture Paris יחד עם Selldorf Architects מניו יורק, והפתיחה מתוכננת ל-2031. עד אז המונה ליזה נשארת באולם 711, מאחורי אותה זכוכית ומול אותה חתונה ונציאנית. מה אתם חושבים, באולם משלה ועם כרטיס משלה, היא תהיה יותר מסתורית או פחות?

איפה לישון ליד המונה ליזה

אם אתם רוצים להיות הראשונים באולם בשעה 9:00, לינה ליד הלובר חוסכת את הנסיעה בבוקר. הנה שלושה מלונות ברובע ה-1, ובשניים מהם התגוררתי בעצמי. אפשרויות נוספות תמצאו בכתבה על מוזיאון הלובר ובדף מלונות ברובע ה-1 בפריז.

Hôtel Brighton

מלון 4 כוכבים מול גני הטווילרי (Jardin des Tuileries), במרחק הליכה קצר מהלובר. התגוררתי בו בעבר, ואני ממליץ לבקש חדר עם נוף לגנים. המחירים מתחילים בכ-222 אירו ללילה.

למידע נוסף והזמנת חדר

Hôtel Molière

מלון בוטיק 4 כוכבים, משודרג ומפנק, בין הלובר לפאלה רויאל (Palais-Royal), שגם בו התגוררתי (ולמי שאוהב את מולייר כמוני, השם הוא בונוס קטן). המחירים מתחילים בכ-252 אירו ללילה.

למידע נוסף והזמנת חדר

Hôtel Regina Louvre

מלון 5 כוכבים בכיכר הפירמידות (Place des Pyramides), ממש מול הלובר, שנבנה לקראת התערוכה העולמית של 1900 ושמר על הפסיפס המקורי ועל ריהוט עתיק. מחלק מהחדרים רואים בבת אחת את הגנים, את הסיין ואת מגדל אייפל. זה מלון לחגיגה, לא לתקציב.

למידע נוסף והזמנת חדר

שאלות ותשובות על המונה ליזה

איפה נמצאת המונה ליזה?

המונה ליזה נמצאת במוזיאון הלובר בפריז, באולם המדינות (Salle des États), אולם 711 באגף דנון בקומה 1. מהכניסה שמתחת לפירמידה הולכים לכיוון אגף דנון ועולים קומה אחת, והשילוט מוביל עד האולם. הלובר מתכנן להעביר אותה לאולם ייעודי משלה, והפתיחה מתוכננת ל-2031.

כמה עולה לראות את המונה ליזה?

אין כרטיס נפרד למונה ליזה, וכרטיס הכניסה ללובר מספיק. מאז 14 בינואר 2026 הכרטיס עולה 32 אירו למבקרים מחוץ למרחב הכלכלי האירופי, כולל ישראלים, ו-22 אירו לאזרחי המרחב ותושביו. בני פחות מ-18 נכנסים חינם, ומומלץ להזמין מראש כרטיס עם שעת כניסה.

מה הגודל של המונה ליזה?

המונה ליזה קטנה ממה שרוב האנשים מדמיינים: 79.4 ס”מ גובה על 53.4 ס”מ רוחב, צבע שמן על לוח עץ צפצפה. הלוח מעולם לא נחתך, אבל לאורך השנים התעקם מעט ונסדק. על הקיר שמולה, באותו אולם, תלוי “החתונה בקנה” של ורונזה, שרוחבו 9.94 מטר.

למה המונה ליזה כל כך מפורסמת?

המונה ליזה הייתה יצירה מוערכת כבר מ-1550, כשג’ורג’ו וזארי תיאר אותה בביוגרפיה של לאונרדו, וסופרי המאה ה-19 הפכו אותה ליפהפייה מסתורית. את התהילה העולמית והעממית היא קיבלה אחרי שנגנבה מהלובר ב-21 באוגוסט 1911 ונעדרה יותר משנתיים, עד שנמצאה בפירנצה בדצמבר 1913.

האם המונה ליזה נגנבה בשוד הלובר ב-2025?

לא. בשוד של 19 באוקטובר 2025 נגנבו תכשיטים מאוסף תכשיטי הכתר הצרפתי שהוצגו בגלריית אפולו (Galerie d’Apollon), ובהם פריטים שיוחסו לנפוליאון ולקיסרית ז’וזפין. המונה ליזה לא נפגעה. הפעם היחידה שבה היא נגנבה הייתה ב-1911, בידי הזגג האיטלקי וינצ’נצו פרוג’ה.

מתי המונה ליזה תעבור לאולם חדש?

לפי התוכנית “הלובר, רנסנס חדש” שהציג הנשיא מקרון בינואר 2025, המונה ליזה תעבור לאולם ייעודי מתחת לחצר המרובעת, עם כניסה חדשה מצד הקולונדה ועם כרטיס נפרד. במאי 2026 נבחרו האדריכלים, והפתיחה מתוכננת ל-2031. עד אז היא נשארת באולם 711.

עוד בנושא

• יער ונסן בפריז – מסלול טיול ואטרקציות לכל המשפחה
• גלריות בפריז – המלצות על תערוכות שמתקיימות כעת
• מוזיאון גרוון (Musée Grévin) – אטרקציה פריזאית לילדים ולמבוגרים