טונר (Tonnerre): מה לראות בעיירה הבורגונדית, היסטוריה ומלונות

איך מגיעים לטונר, וכמה זמן להקדיש לה

טונר יושבת על נהר הארמנסון (Armançon) ועל תעלת בורגונדי (Canal de Bourgogne), בקצה הצפוני מזרחי של מחוז היון (Yonne), בדיוק על התפר שבין בורגונדי לשמפאן. אוסר נמצאת שלושים וחמישה קילומטרים ממנה במערב, טרואה (Troyes) שישים וחמישה קילומטרים בצפון, ושאבלי (Chablis) פחות מעשרים דקות נסיעה ברכב. זה מיקום שמסביר את כל ההיסטוריה שתקראו בהמשך: מי שרצה לנוע בין פריז ודיז’ון (Dijon) עבר כאן.

ברכבת

זו האפשרות הנוחה ביותר, ואני אומר את זה כמי שהגיע ברכב. תחנת טונר יושבת על הקו הראשי מפריז לדיז’ון, ורכבות TER יוצאות מתחנת Paris-Bercy ומגיעות בשעה וחמישים בנסיעה ישירה, בלי החלפות. בדרך הן עוצרות בסנס (Sens), בז’ואנייה (Joigny), בלרוש-מיז’ן (Laroche-Migennes) ובסן-פלורנטן (Saint-Florentin). מהתחנה עד האוטל-דייה, המבנה המרכזי בעיירה, פחות מחמש מאות מטר ברגל. את הכרטיסים נוח להזמין מראש דרך Omio, שמרכזת את מפעילות הרכבות במסך אחד וחוסכת את ההתעסקות עם האתר הצרפתי (מומלץ להזמין את כרטיסי הרכבת כמה שיותר מוקדם כי ככל שמתקרבים למועד הנסיעה מחירי הכרטיסים עולים).

אם אתם תתגוררו באוסר (Auxerre), כמוני, שימו לב שהחיבור הישיר בין שתי העיירות דליל. יש רכבת אחת או שתיים ביום שמגיעים ישירות, וכל השאר עוברים דרך לרוש-מיז’ן ומחייבים החלפה. שווה לבדוק את השעות מראש, אחרת תגלו שהדרך של שלושים וחמישה קילומטרים לוקחת שעתיים.

ברכב

מפריז זה כשעתיים וארבעים דקות בכביש A6, ומאוסר פחות מארבעים דקות בכביש RD965. ברכב אתם מרוויחים את מה שאין בתחבורה ציבורית: את שאבלי, את הכרמים של אפינויי (Épineuil), ואת שלוש הטירות שבסביבה, שאין דרך סבירה להגיע אליהן אחרת. אני עשיתי את זה ברכב ולא הייתי עושה אחרת. חניה בטונר לא בעיה, גם לא בשבתות שוק, ויש מקומות בכיכר ליד השוק המקורה ובמורד הרחוב הראשי. את הרכב כדאי להזמין מהארץ דרך אוטו שי, שיש להם דף הזמנות מיוחד לגולשי “פרנקופילים אנונימיים”. אם תרצו למצוא עוד אתרים מומלצים להשכרת רכב, תוכלו למצוא אותם בארגז הכלים של הפרנקופיל.

כמה זמן, ומתי

חצי יום מכסה את העיקר בקצב סביר. יום שלם אם אתם נכנסים למוזיאון של בית החולים בנחת, מטפסים לכנסייה העליונה ואוכלים ארוחה אמיתית. אם אתם מצרפים את הטירות שמסביב או את שאבלי, זה כבר יומיים באזור, וטונר היא בסיס הגיוני לזה בזכות התחנה והמלונות.

העונה חשובה כאן יותר מאשר בערים גדולות, כי האטרקציה המרכזית פועלת בעונה. האוטל-דייה פתוח בערך מחג הפסחא ועד סוף ספטמבר, ובעונת הקיץ גם בשעות הבוקר. מחוץ לעונה תמצאו את העיירה, את הפוס דיון ואת הכנסיות, אבל לא בהכרח את הפנים של בית החולים. אני הגעתי באוקטובר וזה היה בול על הגבול, אז בדקו מראש בממשק הכרטיסים באתר שלהם. סתיו זה בכל מקרה הזמן הנכון לאזור הזה, כשהכרמים מצהיבים והתורים בשאבלי מתקצרים.

מה חייבים לראות בטונר בחצי יום

ארבעה דברים, וכולם במרחק הליכה זה מזה. העיירה בנויה במדרון: התעלה והנהר למטה, הרחוב הראשי והשוק באמצע, וכנסיית סן פייר על מדף סלע מעל הכול. תכננו את הסדר לפי הרגליים ולא לפי החשיבות, כלומר מלמטה למעלה.

לה פוס דיון (Fosse Dionne), הבור שאין לו סוף

זו התמונה שכולם מכירים גם אם לא שמעו את השם. אגן מים עגול בקוטר ארבעה עשר מטר, מוקף בגלריה מקורה בגג רעפים בורגונדי, והמים בו בצבע כזה של כחול טורקיז שנראה כאילו נוצר בפוטושופ. בצרפתית קוראים לזה source vauclusienne, על שם המקור המפורסם בווקלוז (Vaucluse), כלומר מקור קרסטי שבו המים לא זורמים מלמעלה אלא עולים מלמטה, בלחץ, מתוך רשת מחילות בסלע הגיר. התפוקה הממוצעת היא כ-300 ליטר בשנייה, וביום שיטפון היא הגיעה גם ל-3,000 ליטר בשנייה.

המים באים מהחדירה של הגשמים במרחב של עשרות קילומטרים סביב, וגם מנחל שנעלם באדמה כארבעים ושלושה קילומטרים מכאן וצץ כאן. את זה גילו רק במאה העשרים, ואת השאלה הבסיסית, מה יש בסוף המחילה, לא פתרו עד היום. הצלילה הראשונה נעשתה ב-1955. משם והלאה הגיעו משלחות ב-1962, ב-1979, ב-1989 וב-1996, וכולן נתקעו: מחילה שיורדת בזווית של 45 מעלות עד 32 מטר, ואז מחנק ברוחב 80 על 40 סנטימטר, ואחריו סדרת סיפונים עמוקים שדורשים עצירות דקומפרסיה, בעכירות של חרסית מרחפת ובזרם שדוחף בפנים.

שלושה צוללנים מתו בבור הזה, שניים ב-1962 ואחד ב-1996, ואחרי המקרה השני נאסרה הצלילה. האיסור החזיק עד 2018, כשקיבל צוללן מקצועי אישור לרדת עם ליווי, ובאוקטובר 2019 הגיע לעומק של 79.5 מטר, כעשרה מטרים מעבר לנקודה שבה נעצרה המשלחת של 1989. הוא מיפה, צילם, ואסף אשפה. את מקור המים הוא לא מצא. אם אתם תוהים אם זה משנה משהו כשאתם עומדים שם מלמעלה: כן. זה בור שנראה שקט לגמרי, ואתם יודעים שמישהו ירד לתוכו ולא חזר.

שימו לב לשני דברים מעשיים. האחד, הכניסה לרחבה חופשית ואין שעות פתיחה, אז זה מקום נהדר לשעת אור ראשונה או אחרונה, בלי אף אחד. השני, הפוס דיון נמצאת בתוך תוכנית שיקום שכוללת את מסדי האגן, את קירות התמך, את הקורות והרעפים של גלריית המכבסה ואת התצפית שמעליה. עבודות כאלה נמשכות שנים ומשנות את הגישה אל המקום, אז לפני שאתם מתכננים סביבה בוקר שלם, בדקו באתר העירייה מה מגודר החודש.

האוטל-דייה, תשעים מטר של היסטוריה

הבניין הזה הוא הסיבה האמיתית לבוא לטונר, וגם הדבר שהכי קשה להסביר לפני שרואים אותו. בית חולים מימי הביניים שנוסד ב-1293, שנקרא האוטל-דייה נוטרדאם-דה-פונטניי (Hôtel-Dieu Notre-Dame-des-Fontenilles) ובפי המקומיים פשוט “בית החולים הישן”. אולם החולים שלו הוא באורך 88.5 מטר , 96 מטר עם החלק המעוגל של המזרח, ו-21.5 מטר לרוחב, וזה עושה אותו, לפי כל המקורות הרשמיים, אולם בית החולים מימי הביניים הארוך ביותר שנשמר באירופה. הגג שמעליו מכסה כ-4,500 מטרים רבועים.

מה שעושה את הרושם זה לא המספרים אלא התקרה. קורות אלון חשופות בחתך מתומן, 18 קורות רוחב, בצורה שנראית בדיוק כמו גוף של ספינה שהתהפכה. בלוחות העץ קדחו פתחים בצורת ארבעה עלים כדי לאוורר את הקורות, כלומר מישהו במאה השלוש עשרה חשב על ריקבון עץ שלוש מאות שנה קדימה. אתם עומדים בקצה המערבי ורואים את כל האולם עד המזבח, ואפשר להבין למה בנו אותו כך: התפילות נאמרו בקפלה שבקצה, כדי שכל החולים יוכלו להשתתף בהן מהמיטה.

בתוך האולם ובאגפים שסביבו יש כמה דברים שאסור לפספס:

• קברה של מרגריט מבורגונדי, מייסדת המקום.
• אנדרטת הקבר של המרקיז דה לובואה, שר המלחמה של לואי ה-14, שאת סיפורו תקראו בהמשך.
• פסל “הבתולה שבסנה הבוער” מהמאה ה-14.
• קבורת ישו מגולפת מהמאה ה-15.
• קו צהריים אסטרונומי שנחרט ברצפת האולם בשנות השמונים של המאה ה-18, כי באיזה שלב החליטו שאולם בית חולים ריק הוא מקום מצוין למדוד בו את השמש.

המוזיאון עצמו נמצא באגף מהמאה ה-17 ומציג את הצדדים הפחות רומנטיים של הרפואה, כולל שחזור של חדר מטופל וכלי עבודה שעדיף לראות בלי לחשוב יותר מדי לגבי מה עשו איתם.

מבחינה מעשית: המקום מנוהל היום בידי גוף פרטי שהכניס מסלול ביקור עם אור וקול, ופתוח בעונה, פחות או יותר מחג הפסחא ועד סוף ספטמבר, עם שעות מורחבות ביולי ואוגוסט. הכרטיס למבוגר מתחיל בשמונה יורו ויש גם אפשרויות חינם. השעות והמחירים כאן זזים משנה לשנה יותר מבכל מקום אחר בעיירה, אז אל תסמכו עלי ובדקו בממשק ההזמנות באתר הרשמי לפני שאתם עולים על רכבת.

כנסיית סן פייר והמדף שמעל העיירה

הטיפוס לכנסיית סן פייר (Saint-Pierre) הוא כמה דקות של רחוב תלול, והוא משתלם בעיקר בגלל מה שלמעלה: מדף סלע שממנו רואים את כל טונר, את גגות הרעפים, את מגדל נוטרדאם למטה, ואת עמק הארמנסון והכרמים מעבר. הכנסייה עצמה נבנתה בשלבים מהמאה ה-9 ואילך, נשרפה כמעט לגמרי בשרפה הגדולה של 1556, ונבנתה מחדש עם חזית בסגנון בארוק שלא מתאימה לשום דבר אחר בעיירה, וזה בדיוק מה שנחמד בה.

בפנים שווה להסתכל על העוגב משנת 1616, על דוכן הדרשן משנות 1712 ו-1713, ועל הוויטראז’ים מהמאה ה-16 ששוקמו ב-2003. מהכנסייה העתיקה של המאה ה-11 לא נשאר שם דבר.

אוטל ד’אוזס, והשורה שמעל הדלת

ברחוב הראשי, במקום שקל לחלוף עליו, עומדת חזית רנסנס עם חלונות מחולקים בעמודי אבן ומגדל פינתי מעוטר: אוטל ד’אוזס (Hôtel d’Uzès). את הבית בנה בורגני עשיר מהעיירה, ז’אן קאנל (Jean Canelle, 1503–1562), שהיה גובה המסים המקומי. הוא כמעט השלים אותו כשהשרפה של יולי 1556 העלתה את כל טונר באש, ואת מה שרואים היום הוא בנה אחר כך, מפואר יותר. השם אוזס לא שלו: הוא ניתן לבית לזכר לואיז דה קלרמון (Louise de Clermont, 1504–1596), רוזנת טונר ודוכסית אוזס, שהתארחה בו הרבה.

הפרט שבגללו עצרתי שם הרבה יותר מדקה נמצא מעל הדלת. חקוקה שם שורה בלטינית, “NISI DOMINUS CUSTODIERIT DOMUM, FRUSTRA VIGILAT QUI CUSTODIT”, ציטוט מתהילים קכ”ז: “אִם ה’ לֹא יִשְׁמֹר עִיר, שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר”. אדם שראה את ביתו החדש נשרף עם כל העיר, בנה אותו שוב, וחקק מעל הדלת פסוק שאומר שאין טעם לשמור אם לא שומרים מלמעלה.

בבית הזה, ב-5 באוקטובר 1728, נולד שבלייה ד’און ואת הסיפור שלו תוכלו לקרוא בפרק ההיסטורי או בכתבה של יגאל ליברנט באתר שלי . הבניין נקנה ב-1879 בידי בנק החיסכון הצרפתי, עבר שיפוץ שנוי במחלוקת ב-1888 ועוטר בציורי קיר ב-1907, ומאז 2023 הוא בידי הגוף שמפעיל את האוטל-דייה, שמשקם אותו ומתכנן לפתוח אותו לקהל. נכון לכתיבת השורות האלה הפתיחה תוכננה ליולי 2026, אז אם אתם מגיעים אחרי התאריך הזה, שווה לשאול במשרד התיירות אם אפשר להיכנס. אם לא, החזית והשורה מעל הדלת חינם וזמינות תמיד.

אם יש לכם יותר מחצי יום

כנסיית נוטרדאם, בית העצמות והמכה של 1632

נוטרדאם (Notre-Dame) יושבת באמצע המדרון, כנסייה גותית מהמאה ה-12 עם מגדל אחד גדול שלא מתאים בכלל בגודלו לשאר הבניין. היא נפגעה קשה בהפצצות מלחמת העולם השנייה ומאז מחכה לשיקום אמיתי. בפנים יש בית עצמות מרשים, שריד קדוש מהמנזר של סן מישל שהיה כאן, ופסלון מהמאה ה-15. הפריט המעניין ביותר שם הוא ציור שהוקדש לזכר מתי המגפה של 1632, שבו רוזן טונר של אותם ימים מבקש מסן רוק, הקדוש שאליו פנו נגד הדבר, שיעצור את המכה. זו תזכורת קטנה שהעיירה הזאת לא רק נשרפה, אלא גם סבלה ממגפות ושאר מריעין בישין (ולמרות זאת היא עדיין איתנו).

הקריפטה של סנט קתרין

ברחוב סן פייר יש קריפטה, כלומר אולם תת קרקעי, עם קמרונות רומנסקיים מהמאה ה-12. זה כל מה שנשאר מכנסיית סנט קתרין (Sainte-Catherine), וזה חלל קטן, קר ויפה שלוקח חמש דקות ומזכיר לכם כמה עתיקה השכבה שמתחת לעיירה. הביקור לא תמיד פתוח מעצמו, אז שאלו במשרד התיירות שיושב בבניין האוטל-דייה.

השוק המקורה, התעלה והטיילת

השוק המקורה של טונר נחנך ב-1904, מבנה של ברזל וזכוכית בסגנון של סוף המאה ה-19, והוא קצת דומה ל-שוק לה האל בפריז שהרסו במהלך שנות ה-70 של המאה ה-20. הוא שוקם ב-2015 ועובד. מתחתיו, במורד, נמצאת התעלה ועליה מעגן קטן לסירות תענוגות, ולידה טיילת בשם לה פאטי (Le Pâtis) שהיא בעצם הפארק העירוני. זה החלק של טונר שאין בו שום דבר היסטורי במיוחד וזה בדיוק היתרון שלו: אחרי בור המים והבית חולים והכנסיות, נעים ללכת חצי שעה ליד מים שקטים ולא ללמוד כלום.

ההיסטוריה של טונר, מהגאלים ועד ימינו

כאן מתחיל החלק שבגללו כתבתי את הכתבה. טונר היא עיירה קטנה שקרו בה המון דברים גדולים. אני מספר את זה בסדר כרונולוגי, וותמצאו כאן חטיפה, שרפה, אשמה שהודבקה לרוזנת, אפר שנזרק לסן, וגוף שאף אחד לא היה בטוח מה יש בו.

טורנודורום: מבצר, ומקור מים אלוהי

הגבעה שמעל טונר הייתה מיושבת עוד לפני הרומאים. חפירות בשטח העיר מצאו בית קברות מסוף תקופת הברונזה, וקבורות ושרפת גופות מהתקופה שבין הברונזה והברזל. על הגבעה עצמה, שהמקומיים קוראים לה מונבלאן (Mont Bellant), התפתח אופידום, כלומר עיר מבצר גאלית, מתקופת לה טֶן (La Tène). בשנת 2024 החלה שם חפירת הצלה של המוסד הצרפתי לארכיאולוגיה מונעת, ומה שהיא חשפה זה יישוב רצוף ודחוס מסוף התקופה הגאלית ועד המאה ה-15, כולל חומה שהמסד שלה גאלי והמשכה מהמאות שלאחר מכן.

בתקופה הרומית נקרא המקום טורנודורום (Tornodurum), שם שמשמעותו בשפת הלינגונים, השבט הגאלי של האזור, הוא מבצר, והוא היה מרכזו של מחוז בשם פאגוס טורנודורנסיס (pagus Tornodorensis). את שורש השם ניסו לפרש בשלוש דרכים: מאל מקומי אפלולי בשם טוֹרן, מהמילה דורוס במשמעות מבצר, או מהמילה דוּר במשמעות מקום שליד זרם. יש סיכוי סביר ששלוש התשובות אחת, כי כאן היה גם מבצר, גם זרם, וגם אל. ב-1782 נחשפו כאן חללים תת קרקעיים שהכילו נשק, קישוטים, מטבעות ותכשיטים, כלומר בדיוק מה שמצפים למצוא במקום שהוקדש לפולחן.

מכאן גם השם פוס דיון. הוא בא מדיוונה (Divona), האלה הגאלית של מקורות ותהומות, ובתקופה הגאלו רומית נקרא המקור פונס דיווינה, המעיין האלוהי. יש גם גרסה עממית שמייחסת את הבור ליופיטר, שהטיל את ברקיו על העמק ויצר את טונר, ושהחור המדויק שבו פגע הברק הוא הפוס דיון.

הרוזנות: מהמאה ה-10 עד המאה ה-13

מאמצע המאה ה-10 הייתה טונר מושב של רוזנות. היא שלטה בשולים המערביים של הבישופות הגדולה של לנגר (Langres), וכמה מבני השושלת הרוזנית הראשונה הגיעו בעצמם לראשות אותה בישופות. הם נקראו כולם מילון (Milon), ומה שידוע עליהם מגיע בעיקר מהמסמכים של מנזר סן מישל (Saint-Michel) שעמד מול הטירה, בצד השני של הוואדי.

היורשת האחרונה של השושלת הראשונה, אֶרְמֶנגַרד מטונר (Ermengarde de Tonnerre), נישאה ב-1045 לרוזן של נוור (Nevers) ואוסר. אחותה הצעירה נישאה לבנו של רוזן בריאן (Brienne), וזה מה שהפריד סופית את טונר מרוזנות בר-סיר-סן (Bar-sur-Seine). מכאן והלאה נקשרה טונר לגורל השכנות הגדולות ממנה, ובעיקר של נוור ושל אוסר, ובאופן קבוע היא שימשה כנדוניית אלמנות לרוזנות שהתאלמנו. זה שנראה לא חשוב כל כך לכאורה, אולם הוא מסביר את כל מה שבא אחריו.

העיירה עצמה גדלה. ב-1174 היא קיבלה כתב זכויות (charte de franchise), כלומר מסמך שמעניק לתושבים זכויות מול האדון. היו בה שתי כנסיות חשובות, נוטרדאם וסן פייר, שתיהן קיימות עד היום. לאורך הארמנסון וסביב הפוס דיון נפתחו בתי מלאכה של בורסקאים, שעיבדו עורות במים, ואחריהם באו הכובסות. אני מזכיר את זה כי זה ההסבר לכל מבנה העיירה: המים למטה, העבודה סביבם, והשלטון למעלה.

מרגריט מבורגונדי: מלכה בלי מלכות, ובית חולים במקום

הדמות החשובה של טונר נולדה בסביבות 1250 ומתה ב-1308, ושמה מרגריט מבורגונדי (Marguerite de Bourgogne). היא הייתה בתו של אוֹד מבורגונדי (Eudes de Bourgogne, מת ב- 1266), רוזן נוור ואוסר, ונכדתו של דוכס בורגונדי. ב-1268 היא נישאה לשארל ה-1 מאנז’ו (מלך סיציליה 1266–1285), אחיו של המלך לואי ה-9 (מלך 1226–1270). בעלה מלך על סיציליה ונאפולי, ומ-1276 גם נשא בתואר מלך ירושלים. מרגריט קיבלה את טונר בחלוקת ירושה בזמן שהייתה באיטליה, אך ביקרה בה רק פעם אחת בחג כל הקדושים של 1273.

ואז התמוטט הכול. ב-1282 פרץ באי סיציליה המרד שנקרא “הווספרים הסיציליאניים” (Vêpres siciliennes), ובו נטבחו אלפי אנשי חיל צרפתים באותו זמן, ובעלה נאלץ לברוח מנאפולי לסיציליה. שארל חלה ומת ב-1285. מרגריט חזרה לאדמות שמהן באה, לטונר.

כאן הפרט שאני הכי אוהב בכל הסיפור הזה. היא לא חזרה לבד. איתה בטירת טונר התיישבו שתי קרובות משפחה: מרגריט דה בומון (Marguerite de Beaumont), אלמנתו של בוהמונד ה-7 (רוזן טריפולי 1275–1287), וקתרין דה קורטנה (Catherine de Courtenay), שנשאה את התואר קיסרית קונסטנטינופול. שלושתן איבדו את הממלכות שלהן ויחד הן מתיישבות בעיירה בורגונדית קטנה ומחלקות את יומן בין תפילה וצדקה. אני לא מכיר עוד מקום בצרפת שאפשר להצביע בו על חדר ולומר שכאן ישבו שלוש מלכות לשעבר.

ב-9 באפריל 1293 יסדה מרגריט בטונר בית חולים והבטיחה לו הכנסות קבועות. היא העמידה לרשות הבנאים כספים, את המחצבות ואת חורשות האלון של מולן (Maulnes) שבסביבה, ועצי ערמון מהאזורים שמדרום ומצפון. הבניין הוקם תוך שנתיים, וב-1295 קיבל את החולים הראשונים, כארבעים מיטות. סביב 1305 הוצב פסל “הבתולה שבסנה הבוער” בחלקו המזרחי של האולם. ב-4 בספטמבר 1308 מתה מרגריט ונקברה לא הרחק מהפסל, כלומר בין המיטות של ביתה החולים שלה.

1414: החטיפה שהחריבה את העיר העליונה

הרוזנות עברה בהמשך לידי בית שאלון, ובתחילת המאה ה-15 החזיק בה לואי ה-2 דה שאלון (Louis II de Chalon, מת ב-1422 בערך). ב-1407 הוא ליווה את דוכסית בורגונדי לדוּאֶה (Douai), ושם פגש את ז’אן דה פרלוס (Jeanne de Perellos), נערה מפמליית הדוכסית וקרובת משפחה שלה. הוא התאהב בה ולפי מה שמסופר, הוא הגיע אליה בסתר לארמון הדוכסי ונתפס. הדוכסית אסרה עליו לראות אותה שוב.

לואי דה שאלון בתגובה לחטוף אותה ולהסתירה בטירת מולן. בהיותו אדם פרקטי הוא החל תוך כדי לבדוק כיצד מבטלים את נישואיו לאשתו, מארי דה לה טרמוי (Marie de La Trémoille). הדוכסית, לא הייתה פראיירית ובתגובה החרימה שלוש טירות שלו והאימות בין הבעל לאישה הפך לאלים. דוכס בורגונדי, ז’אן ללא פחד (Jean sans Peur, 1371–1419) ניסה להרגיע את המצב ולהעניק לבעל חנינה ב-10 במאי 1410.

אולם בפברואר 1411 האשים אותו הדוכס בפגיעה בכבוד השלטון, החרים את נכסיו ופתח נגדו במלחמה (יש האומרים שהדבר הגיע בעקבות שמועות על כך שלואי דה שאלון תכנן לרצוח את הדוכס). כתוצאה מהמלחמה טונר והסביבה נבזזו. האדונים המקומיים שנשארו נאמנים לרוזן שלהם נשדדו על ידי אצילים בורגונדים שמיהרו לחלק ביניהם את השלל.

באוקטובר 1414 הרסו כוחות בורגונדיים את העיר העליונה המבוצרת ואת טירת הרוזנים שעל גבעת מונבלאן. באותה זמן נהרסו גם הטירות של טנלה ושל מולן. וכך העיר העליונה של טונר, זו שהתקיימה בגבעה מהתקופה הגאלית, לא נבנתה מחדש. היא נעזבה. כל מה שאתם רואים היום בטונר נמצא למטה, ולמעלה יש שדות שארכיאולוגים חופרים בהם היום ומגלים אלף וחמש מאות שנה של יישוב שנגמר בגלל סיפור אהבה של רוזן אחד.

לואי דה שאלון איבד את הרוזנות ונאלץ לצאת לגלות. שני אחיו נפלו בקרבות, וכך נגמר הענף הגברי של המשפחה. אחיותיו, ז’אן ה-2 דה שאלון (Jeanne II de Chalon, 1388 לערך–1451) ומרגריט, נאבקו על הירושה בבתי המשפט. בעלה של מרגריט, אוליבייה דה הוסון (Olivier de Husson), קיבל את התואר. אחרי הסכם אראס (Arras) של 1435 ויתר דוכס בורגונדי על זכויותיו בכמה אדמות, ובהן טונר, וזו חזרה לידי בית שאלון.

8 ביולי 1556: העיר נשרפה, והאשימו את הרוזנת

ב-8 ביולי 1556, לקראת סוף אחר הצהריים, עלתה טונר באש. השרפה כילתה כמעט את כל העיר. זה היה אירוע שהותיר טראומה של ממש בקרב הבורגנים של העיירה הקטנה הזאת.

מיד הופנתה אצבע מאשימה כלפי הרוזנת עצמה, לואיז דה קלרמון רוזנת טונר, שעליה נפל החשד שהיא זו שהזמינה את השרפה. לואיז לא הייתה דמות שולית: היא שירתה כאשת חצר וידידה של המלכה קתרין דה מדיצ’י (Catherine de Médicis, 1519–1589), הייתה מופקדת על חינוכו של המלך שארל ה-9 (מלך 1560–1574), ורונסאר (Pierre de Ronsard, 1524–1585) כתב לכבודה סונטה. שלושה חודשים לפני השרפה, ב-10 באפריל 1556, נישאה בטירת אמבואז (Amboise) בנישואים שניים לאנטואן דה קרוסול, ובחתונה נכחו המלך אנרי ה-2 (מלך 1547–1559), אימו קתרין דה מדיצ’י, כמה מגדולי האצולה של צרפת, וגם מארי סטיוארט (Marie Stuart, 1542–1587), שתהפוך בעתיד לזמן קצר למלכת צרפת ומאוחר יותר תתפרסם בתור מרי מלכת הסקוטים (Mary queen of Scots). כלומר, בקיץ 1556 הייתה לואיז אישה בשיא כוחה.

ואז בני העיר שלה סירבו לתת לה להיכנס אליה. הסיבה לכך היא שבין תושבי העיירה (הבורגנים) לבין הרוזנת לואיז ובעלה הטרי שררה מערכת יחסים עכורה ומתוחה מאוד.בעקבות משפט ממושך שאותו ניהלו תושבי העיר נגד הרוזנת בנוגע למיסים וזכויות מסחריות (למשל, מס על חביות יין). כאשר פרצה השריפה, היא החלה במספר מוקדים במקביל. הדבר עורר בהלה עצומה וחשד מיידי בקרב התושבים שמדובר בהצתה פלילית ומתוכננת, שנועדה לנקום בהם על ההליכים המשפטיים.

התושבים הגישו תביעה רשמית נגד הרוזנת באשמת הזמנת השריפה. מסמכי החקירה ההיסטוריים, השמורים עד היום בספרייה העירונית של טונר, מתעדים את מערכת היחסים העוינת והחשדות הכבדים. היסטוריונים ואנשי דת מקומיים במאות המאוחרות יותר (כמו הקאנון מוטינו במאה ה-18) העצימו את השמועות הללו. הם תיארו את הרוזנת כאישה המונעת מ”נקמה ואינטרסים שפלים”, מה שתרם להפיכת הסיפור לאגדה עירונית על רוזנת ששרפה את עירה. אולם, חשוב מאוד להדגיש: האשמה הזאת מעולם לא הוכחה.

העיירה נבנתה מחדש, ולא מהר. לפי כרוניקה מקומית עברו שניים או שלושה חודשים עד שהתושבים התחילו באמת לפנות את האפר, את הפחמים ואת ההריסות ולבנות מעט מעט, כל אחד לפי יכולתו. מהרשומות של הנוטריון שחזר לעבוד באוקטובר של אותה שנה אפשר לראות בתים שכבר היו בשימוש או בבנייה, וגם יינן אחד שהקים על קירות שנשארו מבנה קטן, זריז ולא חזק במיוחד. את אוטל ד’אוזס, לעומת זאת, בנו מחדש מפואר יותר מקודם, ומעל הדלת חקקו את הפסוק מתהילים.

מה קרה ללואיז דה קלרמון? היא התאלמנה ב-1573, כאשר בעלה מת בדרכו חזרה ממצור לה רושל (La Rochelle) ואילו היא חיה עוד עשרים ושלוש שנים. לפי הרשומות מתה בטונר ב-1596 ובעיני יש משהו אירוני בכך שהאישה, שהואשמה בשריפת טונר, חיה בה יותר מכל רוזן אחר בהיסטוריה שלה ונשאה בתור רוזנת טונר במשך חמישים ושש שנים (!).

לובואה: איך קבר חוזר הביתה בלי הדייר

ב-1683 קנה פרנסואה מישל לה טליֶיה, מרקיז דה לובואה (François Michel Le Tellier de Louvois, 1641–1691) שר המלחמה של לואי ה-14 את טירת אנסי-לה-פרנק, ובשנה שלאחר מכן, ב-1684, גם את רוזנות טונר. לובואה אחראי על בניית הצבא הצרפתי המודרני ונחשב לאחד השרים המפחידים של המאה. הוא מת בוורסאי ב-1691, ואת קברו הקימה אלמנתו, אן דה סוברה (Anne de Souvré), בקפלה של מנזר הקפוצ’ינות בפריז (couvent des Capucines), לאחר שלואי ה-14 לא הסכים שהוא יקבר בארמון האינווליד (על הסיפור המוזר הזה תוכלו לקרוא בכתבה על ארמון האינווליד).

הקבר עצמו הוא יצירת אמנות של ממש. פסלו של לובואה, שכוב למחצה ולבוש בגלימת מסדר רוח הקודש (Ordre du Saint-Esprit), נעשה בידי פרנסואה ז’ירארדון (François Girardon, 1628–1715), אחד מפסלי החצר הגדולים של התקופה, ופסלה של האלמנה נעשה בידי שני פסלי חצר נוספים. שיש וברונזה, ולצדם דמות מינרווה שמסמלת את התבונה ודמות שמסמלת את הערנות, שרגלה על כדור הארץ. על הבסיס יש את סמל המשפחה: שלוש לטאות כסף ושלושה כוכבי זהב.

ואז באה המהפכה הצרפתית. הקבר חולל, ואפרו של לובואה פוזר. לפי מקור אחד הוא הושלך לסן. את האנדרטה עצמה הצליח אלכסנדר לנואר (Alexandre Lenoir, 1761–1839), האיש שאסף שרידי אמנות מכנסיות מחוללות, להעביר למוזיאון האנדרטות הצרפתיות (Musée des Monuments français) שהקים. כשהמוזיאון ההוא נסגר ב-1817, נשארו החלקים בלי בית. ב-1819 החליטו צאצאיו של לובואה להרכיב את אנדרטת הקבר מחדש, והם עשו את זה בקפלה השמאלית של אולם החולים הגדול בטונר.

כלומר: הקבר של אחד האנשים החזקים בצרפת של המאה ה-17 חזר לאדמות שקנה, מפואר כשהיה, בלי שיהיה בו משהו ממנו. אני עמדתי מולו ולא חשבתי על הצבא הצרפתי אלא על זה שהוא ניצח בסוף במשחק שהוא לא ידע שהוא משחק: הבניין שנבנה על ידי רוזנת שנתנה את כספה לחולים הוא הבניין שהציל את הקבר שלו. ואפרופו, ב-1826 הותקן גם קבר חדש למרגריט מבורגונדי, במקום שבו עמד הקבר המקורי.

במאה ה-18 הוחלט להרחיב את בניין בית החולים. בין 1763 ל-1767 הוקמו אולמות חדשים ובהם האולם שנקרא על שם המרקיז דה קורטנוו (Courtanvaux), שהיה רוזן טונר ותומך של בית החולים. הבנייה ההיא דרשה הריסה של חזית הרחוב ושל המבואה של האולם הגדול, וזו הסיבה שהחלק הקדמי של הבניין נראה היום אחרת לגמרי מהחלק העתיק. ב-1785 הותקן באולם קו הצהריים האסטרונומי שאני מזכיר למעלה. אחרי 1792 שימש חלק מהמבנה כשוק מקורה ואחר כך כמחסן קש, וצריח פעמון שהיה שם נהרס. ב-1862 הוכר המקום כאתר מורשת מוגן.

השבלייה ד’און: הריגול, השמלות, והנתיחה

ב-5 באוקטובר 1728, באוטל ד’אוזס, נולד שארל ד’און דה בומון (Charles d’Éon de Beaumont, 1728–1810). האב, לואי ד’און (Louis d’Éon), היה עורך דין בפרלמנט של פריז, יועץ המלך ומנהל נחלות המלוכה באזור, והוא גם זה שיזם ב-1758 את בניית המכבסה סביב הפוס דיון. הבן קיבל שורה של שמות פרטיים שכללו גם שמות של נשים, ולפי מה שכתב בעצמו באוטוביוגרפיה שלו, הוא נולד עטוף בקרומי שליה ורופא העיר לא הצליח לקבוע את מינו.

הוא למד בפריז, קיבל תעודת עורך דין ב-1749, וב-1755 נשלח בידי לואי ה-15 (מלך בין השנים 1715–1774) לשליחות סודית בחצרה של הקיסרית אליזבטה (קיסרית רוסיה 1741–1762) בסנקט פטרבורג. שם, לפי הגרסה המקובלת, הוא התחפש לאישה, על מנת לחמוק מחיל הים הבריטי שלא אפשר לגברים צרפתים להיכנס לרוסיה. הוא התקבל בתור הקוראת הראשית של הקיסרית ובעבודת נמלים דיפלומטית תרם להתקרבות בין צרפת ורוסיה בפתח מלחמת שבע השנים. במהלך המלחמה הזאת הוא כקפיטן בחיל הדרגונים, ואחר כך נשלח ללונדון כמזכיר השגרירות. בין השאר הוא הכין שם תוכנית לפלישה ימית לאנגליה.

בלונדון התפוצץ העניין. השאלה מה מינו של השבלייה ד’און הפכה לשיחת העיר ולנושא להתערבויות כספיות של ממש, ובמקביל הוא הסתבך עם שולחיו והחזיק בידיו מסמכים סודיים של המלך. בסופו של דבר הוחלט “לשלוח אותו לפנסיה” הוא קיבל קצבה והגנה, ובתמורה התחייב להופיע בציבור בתור אישה. וכך בין 1779 ל-1785 הוא הוחזק במעצר בית בטונר, בבית המשפחה שבו נולד, בעודו לובש בגדי אישה.

אחר כך הוא חזר ללונדון, ושם התדרדר. הוא איבד את קצבתו אחרי המהפכה, מכר את ספרייתו ב-1791, התפרנס מהופעות סיף, תמיד בשמלה. הוא נכנס לכלא לבעלי חוב ב-1804, שוחרר, ואחרי נפילה נותר משותק. הוא מת בלונדון ב-21 במאי 1810, בגיל שמונים ואחת, בעוני, בבית של אישה אנגלייה בשם מרי קול (Mary Cole). כשהכינו את הגוף לקבורה גילו שהגוף הוא של גבר. ב-23 במאי חתם המנתח קופלנד (Copeland), בנוכחות שבעה עשר עדים מהפקולטה לרפואה, על דוח שקבע שהאיברים הגבריים מפותחים לגמרי. בדיקה קודמת, שנעשתה בחייו בלי להסיר את בגדיו, קבעה בדיוק את ההפוך.

הוא נקבר בכנסייה בסנט פנקרס (St Pancras) בלונדון, וקברו נעלם בהפצצות של 1940. מה שנשאר ממנו הוא בית בטונר, בור מים שאבא שלו הפך למכבסה, וסיפור מרתק על גבר/אישה שהפך לאחד המרגלים המפורסמים בהיסטוריה.

הכרמים, התעלה והמאה ה-20

בסוף המאה ה-18 הפכה טונר לעיר הראשית של מחוז מנהלי, מ-1790 עד 1795 בתור מחוז ואחר כך, מ-1800 עד 1926, בתור נפה. במחצית הראשונה של המאה ה-19 הושלמה תעלת בורגונדי, ששייטה מאגן הסן לאגן הסון וחיברה את טונר לתנועת סחורות אמיתית. באותה תקופה כיסו הכרמים סביב 5,817 הקטאר, ורוב היין נשלח לפריז.

ואז הגיעה הרכבת, ואיתה יין זול מלנגדוק (Languedoc), שהשתלט על אותם שווקים. אחריה באו המחלות: קודם עש שאכל את העלים בשנות השלושים והארבעים, אחר כך הקימחון, ומ-1883 הפילוקסרה. ב-1956 חיסלה קרה קשה את מה שנשאר מהנטיעות הצעירות. מי שהצליח להחיות את הכרמים בסוף שנות השבעים ובשנות השמונים היה ראש המועצה של אפינויי, אנדרה דוראן (André Durand), שדחף לשיקום האפלסיון ולרכישת קרקעות למען ייננים.

במלחמת העולם השנייה הופצצה טונר שלוש פעמים. ביוני 1940 בידי הגרמנים, ובהמשך המלחמה בידי מטוסי בעלות הברית, ואחת ההפצצות פגעה בכנסייה והרגה ארבעה עשר איש. הצלקות של ההפצצות האלה עדיין נראות בנוטרדאם.

מה קורה שם היום? בספירה של 2022 היו בטונר 4,268 תושבים, ירידה של יותר מתשעה אחוזים בשש שנים. זו עיירה שמאבדת אנשים, כמו הרבה עיירות קטנות בצרפת הפנימית, ושמנסה במקביל להפוך את המורשת שלה למשהו שמחזיק אותה: היא נושאת את התו “עיירה קטנה בעלת אופי” (Petite Cité de Caractère), הפוס דיון בתוך תוכנית שיקום עם גיוס תרומות ציבורי, האוטל-דייה עבר לניהול שמנסה למשוך קהל חדש, ובאוטל ד’אוזס עובדים על פתיחה לציבור. בקיץ מתקיימת בה אקדמיה למוזיקה עתיקה עם קונצרטים בכנסיות, בפסחא מתקיימות “היינות של הטונרואה” (Les Vinées Tonnerroises) באולם החולים הגדול, ובספטמבר של שנים זוגיות יש ימי ביניים. ב-2013 גם צולם בה סרט צרפתי שנקרא על שמה, וכמה מסצנותיו מתרחשות בפוס דיון.

איפה לישון בטונר

בטונר אין הרבה מלונות, ודווקא בגלל זה הבחירה פשוטה. בחרתי שלושה מקומות בשלושה טווחים שונים, וכולם עם דף בבוקינג. הציונים נכונים לבדיקה האחרונה ומטבע הדברים הם זזים קצת.

אם כל השלושה מלאים, שווה לבדוק גם את הכפרים סביב, בעיקר לכיוון אפינויי ווזין, שיש בהם חדרי אורחים בבתי אבן ובחצרות של ייננים. זה פתרון טוב רק אם יש לכם רכב.

אני עצמי התגוררתי באוסר, ב-Hôtel Les Maréchaux, מלון שלושה כוכבים אינטימי עם גן יפה ובריכה, שבו כל חדר מעוצב בסגנון אמפיר וקרוי על שם אחד המרשלים של נפוליאון. אם אתם מטיילים באזור כמה ימים, אוסר היא בסיס נוח, ואת שאר ההמלצות שלי על מלונות בעיר תמצאו בכתבה על אוסר.

שאלות ותשובות