טונר (Tonnerre): מה לראות בעיירה הבורגונדית, היסטוריה ומלונות

|
עודכן לאחרונה:
|
טונר (Tonnerre): מה לראות בעיירה הבורגונדית, היסטוריה ומלונות
בקצרה
עיירה בורגונדית קטנה בצפון מזרח מחוז היון, שיש בה בור מים טורקיז שאף אחד לא מצא את סופו, אולם בית חולים מימי הביניים באורך של כמעט תשעים מטר, ובית הולדתו של המרגל המפורסם ביותר של לואי ה-15.
  • מה יש שם: הפוס דיון, מקור קרסטי בצבע טורקיז שהוסב למכבסה ב-1758, האוטל-דייה מ-1293 עם אולם בית החולים מימי הביניים הארוך ביותר שנשמר באירופה, וכנסיית סן פייר על מדף סלע מעל העיירה.
  • מעמד: עיירה של פחות מארבעת אלפים וחמש מאות תושבים, נושאת את התו “עיירה קטנה בעלת אופי”, ובעבר העיר הראשית של רוזנות עצמאית.
  • איך מגיעים: שעה וחמישים ברכבת TER ישירה מתחנת Paris-Bercy, או שעתיים וארבעים ברכב מפריז בכביש A6. מהתחנה עד האוטל-דייה פחות מחמש מאות מטר.
  • כמה זמן: חצי יום לעיקר, יום שלם עם המוזיאון והכנסייה העליונה, יומיים אם מצרפים את שאבלי ואת הטירות שמסביב.
  • מתי: האוטל-דייה פועל בעונה, בערך מחג הפסחא ועד סוף ספטמבר. סתיו הוא הזמן הנכון לאזור, כשהכרמים מצהיבים.
  • בונוס: כאן נולד ב-1728 הצ’בלייר ד’און, המרגל של לואי ה-15 שחי שלושים שנה כאשה, ומעל הדלת של בית הולדתו חקוק פסוק מתהילים.

באוקטובר האחרון, כשהתגוררתי עם הורי באוסר (Auxerre) והפכתי אותה לבסיס לכמה ימים, יצאתי בוקר אחד מזרחה בלי ציפיות גדולות. על המפה זה נראה כמו עוד עיירה קטנה על הדרך לשאבלי, שם שנשמע מצחיק, טוֹנֶר (Tonnerre), שפירושו בצרפתית רעם. חזרתי משם עם התחושה שראיתי אחד המקומות המוזרים והמרתקים בבורגונדי, ועם ההרגשה שאף אחד לא טרח לספר לי עליו קודם.

בטונר יש בור מים עגול בצבע טורקיז שאף אחד לא הצליח למצוא את סופו, ושלושה צוללנים מצאו בו את מותם. יש בה אולם בית חולים מימי הביניים באורך של כמעט תשעים מטר, שנבנה בשנתיים על ידי מלכה שאיבדה את מלכותה. יש בה קבר של אחד השרים המפורסמים של לואי ה-14, בלי הגוף שהיה אמור לשכב בו. ויש בה בית שבו נולד מרגל שהתחפש לאישה במשך שלושים שנה, ושמעל הדלת שלו חקוקה שורה מתהילים. את כל זה אפשר לראות בחצי יום, ברגל, בעיירה של פחות מ-4,500 תושבים.

אז מה תמצאו בכתבה הזאת?

נתחיל עם המידע התיירותי החשוב (איך מגיעים, מה פתוח, מה סגור ומתי וכו’). אחר כך אכתוב לכם מה חייבים לראות בחצי יום (שזה הזמן שהקדשתי לטונר) אך גם עוד כמה מקומות שלא הספקתי לראות ושמעתי ששווה להציץ בהם אם יש לכם מעט יותר זמן ממה שהיה לי. ואז נעבר לחלק ההיסטורי של הכתבה, וכפי שאתם מכירים אותי, זה הולך להיות החלק הכי חשוב כי היכרות עם ההיסטוריה המרתקת של המקום פשוט תשדרג את הביקור שלכם שם. ולבסוף נדבר גם על לינה בטונר והסביבה, כי המקום בהחלט יכול להוות בסיס לטיול בחבל בורגונדי.

דרך אגב, טונר הייתה חלק ממסלול הטיול שלי בבורגונדי, ושם תמצאו את כל ימי הטיול, המלונות והמסעדות.

איך מגיעים לטונר, וכמה זמן להקדיש לה

טונר יושבת על נהר הארמנסון (Armançon) ועל תעלת בורגונדי (Canal de Bourgogne), בקצה הצפוני מזרחי של מחוז היון (Yonne), בדיוק על התפר שבין בורגונדי לשמפאן. אוסר נמצאת שלושים וחמישה קילומטרים ממנה במערב, טרואה (Troyes) שישים וחמישה קילומטרים בצפון, ושאבלי (Chablis) פחות מעשרים דקות נסיעה ברכב. זה מיקום שמסביר את כל ההיסטוריה שתקראו בהמשך: מי שרצה לנוע בין פריז ודיז’ון (Dijon) עבר כאן.

ברכבת

זו האפשרות הנוחה ביותר, ואני אומר את זה כמי שהגיע ברכב. תחנת טונר יושבת על הקו הראשי מפריז לדיז’ון, ורכבות TER יוצאות מתחנת Paris-Bercy ומגיעות בשעה וחמישים בנסיעה ישירה, בלי החלפות. בדרך הן עוצרות בסנס (Sens), בז’ואנייה (Joigny), בלרוש-מיז’ן (Laroche-Migennes) ובסן-פלורנטן (Saint-Florentin). מהתחנה עד האוטל-דייה, המבנה המרכזי בעיירה, פחות מחמש מאות מטר ברגל. את הכרטיסים נוח להזמין מראש דרך Omio, שמרכזת את מפעילות הרכבות במסך אחד וחוסכת את ההתעסקות עם האתר הצרפתי (מומלץ להזמין את כרטיסי הרכבת כמה שיותר מוקדם כי ככל שמתקרבים למועד הנסיעה מחירי הכרטיסים עולים).

אם אתם תתגוררו באוסר (Auxerre), כמוני, שימו לב שהחיבור הישיר בין שתי העיירות דליל. יש רכבת אחת או שתיים ביום שמגיעים ישירות, וכל השאר עוברים דרך לרוש-מיז’ן ומחייבים החלפה. שווה לבדוק את השעות מראש, אחרת תגלו שהדרך של שלושים וחמישה קילומטרים לוקחת שעתיים.

ברכב

מפריז זה כשעתיים וארבעים דקות בכביש A6, ומאוסר פחות מארבעים דקות בכביש RD965. ברכב אתם מרוויחים את מה שאין בתחבורה ציבורית: את שאבלי, את הכרמים של אפינויי (Épineuil), ואת שלוש הטירות שבסביבה, שאין דרך סבירה להגיע אליהן אחרת. אני עשיתי את זה ברכב ולא הייתי עושה אחרת. חניה בטונר לא בעיה, גם לא בשבתות שוק, ויש מקומות בכיכר ליד השוק המקורה ובמורד הרחוב הראשי. את הרכב כדאי להזמין מהארץ דרך אוטו שי, שיש להם דף הזמנות מיוחד לגולשי “פרנקופילים אנונימיים”. אם תרצו למצוא עוד אתרים מומלצים להשכרת רכב, תוכלו למצוא אותם בארגז הכלים של הפרנקופיל.

כמה זמן, ומתי

חצי יום מכסה את העיקר בקצב סביר. יום שלם אם אתם נכנסים למוזיאון של בית החולים בנחת, מטפסים לכנסייה העליונה ואוכלים ארוחה אמיתית. אם אתם מצרפים את הטירות שמסביב או את שאבלי, זה כבר יומיים באזור, וטונר היא בסיס הגיוני לזה בזכות התחנה והמלונות.

העונה חשובה כאן יותר מאשר בערים גדולות, כי האטרקציה המרכזית פועלת בעונה. האוטל-דייה פתוח בערך מחג הפסחא ועד סוף ספטמבר, ובעונת הקיץ גם בשעות הבוקר. מחוץ לעונה תמצאו את העיירה, את הפוס דיון ואת הכנסיות, אבל לא בהכרח את הפנים של בית החולים. אני הגעתי באוקטובר וזה היה בול על הגבול, אז בדקו מראש בממשק הכרטיסים באתר שלהם. סתיו זה בכל מקרה הזמן הנכון לאזור הזה, כשהכרמים מצהיבים והתורים בשאבלי מתקצרים.

מה חייבים לראות בטונר בחצי יום

ארבעה דברים, וכולם במרחק הליכה זה מזה. העיירה בנויה במדרון: התעלה והנהר למטה, הרחוב הראשי והשוק באמצע, וכנסיית סן פייר על מדף סלע מעל הכול. תכננו את הסדר לפי הרגליים ולא לפי החשיבות, כלומר מלמטה למעלה.

לה פוס דיון (Fosse Dionne), הבור שאין לו סוף

זו התמונה שכולם מכירים גם אם לא שמעו את השם. אגן מים עגול בקוטר ארבעה עשר מטר, מוקף בגלריה מקורה בגג רעפים בורגונדי, והמים בו בצבע כזה של כחול טורקיז שנראה כאילו נוצר בפוטושופ. בצרפתית קוראים לזה source vauclusienne, על שם המקור המפורסם בווקלוז (Vaucluse), כלומר מקור קרסטי שבו המים לא זורמים מלמעלה אלא עולים מלמטה, בלחץ, מתוך רשת מחילות בסלע הגיר. התפוקה הממוצעת היא כ-300 ליטר בשנייה, וביום שיטפון היא הגיעה גם ל-3,000 ליטר בשנייה.

הפוס דיון: אגן המים העגול והגלריה המקורה שסביבו. צילום: צבי חזנוב
הפוס דיון: אגן המים העגול והגלריה המקורה שסביבו. צילום: צבי חזנוב

המים באים מהחדירה של הגשמים במרחב של עשרות קילומטרים סביב, וגם מנחל שנעלם באדמה כארבעים ושלושה קילומטרים מכאן וצץ כאן. את זה גילו רק במאה העשרים, ואת השאלה הבסיסית, מה יש בסוף המחילה, לא פתרו עד היום. הצלילה הראשונה נעשתה ב-1955. משם והלאה הגיעו משלחות ב-1962, ב-1979, ב-1989 וב-1996, וכולן נתקעו: מחילה שיורדת בזווית של 45 מעלות עד 32 מטר, ואז מחנק ברוחב 80 על 40 סנטימטר, ואחריו סדרת סיפונים עמוקים שדורשים עצירות דקומפרסיה, בעכירות של חרסית מרחפת ובזרם שדוחף בפנים.

שלושה צוללנים מתו בבור הזה, שניים ב-1962 ואחד ב-1996, ואחרי המקרה השני נאסרה הצלילה. האיסור החזיק עד 2018, כשקיבל צוללן מקצועי אישור לרדת עם ליווי, ובאוקטובר 2019 הגיע לעומק של 79.5 מטר, כעשרה מטרים מעבר לנקודה שבה נעצרה המשלחת של 1989. הוא מיפה, צילם, ואסף אשפה. את מקור המים הוא לא מצא. אם אתם תוהים אם זה משנה משהו כשאתם עומדים שם מלמעלה: כן. זה בור שנראה שקט לגמרי, ואתם יודעים שמישהו ירד לתוכו ולא חזר.

שימו לב לשני דברים מעשיים. האחד, הכניסה לרחבה חופשית ואין שעות פתיחה, אז זה מקום נהדר לשעת אור ראשונה או אחרונה, בלי אף אחד. השני, הפוס דיון נמצאת בתוך תוכנית שיקום שכוללת את מסדי האגן, את קירות התמך, את הקורות והרעפים של גלריית המכבסה ואת התצפית שמעליה. עבודות כאלה נמשכות שנים ומשנות את הגישה אל המקום, אז לפני שאתם מתכננים סביבה בוקר שלם, בדקו באתר העירייה מה מגודר החודש.

האוטל-דייה, תשעים מטר של היסטוריה

האוטל-דייה של טונר מבחוץ, עם הגג העצום שמכסה את אולם החולים. צילום: צבי חזנוב
האוטל-דייה של טונר מבחוץ, עם הגג העצום שמכסה את אולם החולים. צילום: צבי חזנוב

הבניין הזה הוא הסיבה האמיתית לבוא לטונר, וגם הדבר שהכי קשה להסביר לפני שרואים אותו. בית חולים מימי הביניים שנוסד ב-1293, שנקרא האוטל-דייה נוטרדאם-דה-פונטניי (Hôtel-Dieu Notre-Dame-des-Fontenilles) ובפי המקומיים פשוט “בית החולים הישן”. אולם החולים שלו הוא באורך 88.5 מטר , 96 מטר עם החלק המעוגל של המזרח, ו-21.5 מטר לרוחב, וזה עושה אותו, לפי כל המקורות הרשמיים, אולם בית החולים מימי הביניים הארוך ביותר שנשמר באירופה. הגג שמעליו מכסה כ-4,500 מטרים רבועים.

מה שעושה את הרושם זה לא המספרים אלא התקרה. קורות אלון חשופות בחתך מתומן, 18 קורות רוחב, בצורה שנראית בדיוק כמו גוף של ספינה שהתהפכה. בלוחות העץ קדחו פתחים בצורת ארבעה עלים כדי לאוורר את הקורות, כלומר מישהו במאה השלוש עשרה חשב על ריקבון עץ שלוש מאות שנה קדימה. אתם עומדים בקצה המערבי ורואים את כל האולם עד המזבח, ואפשר להבין למה בנו אותו כך: התפילות נאמרו בקפלה שבקצה, כדי שכל החולים יוכלו להשתתף בהן מהמיטה.

בתוך האולם ובאגפים שסביבו יש כמה דברים שאסור לפספס:

  • קברה של מרגריט מבורגונדי, מייסדת המקום.
  • אנדרטת הקבר של המרקיז דה לובואה, שר המלחמה של לואי ה-14, שאת סיפורו תקראו בהמשך.
  • פסל “הבתולה שבסנה הבוער” מהמאה ה-14.
  • קבורת ישו מגולפת מהמאה ה-15.
  • קו צהריים אסטרונומי שנחרט ברצפת האולם בשנות השמונים של המאה ה-18, כי באיזה שלב החליטו שאולם בית חולים ריק הוא מקום מצוין למדוד בו את השמש.
קבורת ישו, קבוצת פסלים מהמאה ה-15 באוטל-דייה. צילום: צבי חזנוב
קבורת ישו, קבוצת פסלים מהמאה ה-15 באוטל-דייה. צילום: צבי חזנוב

המוזיאון עצמו נמצא באגף מהמאה ה-17 ומציג את הצדדים הפחות רומנטיים של הרפואה, כולל שחזור של חדר מטופל וכלי עבודה שעדיף לראות בלי לחשוב יותר מדי לגבי מה עשו איתם.

מבחינה מעשית: המקום מנוהל היום בידי גוף פרטי שהכניס מסלול ביקור עם אור וקול, ופתוח בעונה, פחות או יותר מחג הפסחא ועד סוף ספטמבר, עם שעות מורחבות ביולי ואוגוסט. הכרטיס למבוגר מתחיל בשמונה יורו ויש גם אפשרויות חינם. השעות והמחירים כאן זזים משנה לשנה יותר מבכל מקום אחר בעיירה, אז אל תסמכו עלי ובדקו בממשק ההזמנות באתר הרשמי לפני שאתם עולים על רכבת.

כנסיית סן פייר והמדף שמעל העיירה

המדרגות שעולות אל כנסיית סן פייר על הגבעה. צילום: צבי חזנוב
המדרגות שעולות אל כנסיית סן פייר על הגבעה. צילום: צבי חזנוב

הטיפוס לכנסיית סן פייר (Saint-Pierre) הוא כמה דקות של רחוב תלול, והוא משתלם בעיקר בגלל מה שלמעלה: מדף סלע שממנו רואים את כל טונר, את גגות הרעפים, את מגדל נוטרדאם למטה, ואת עמק הארמנסון והכרמים מעבר. הכנסייה עצמה נבנתה בשלבים מהמאה ה-9 ואילך, נשרפה כמעט לגמרי בשרפה הגדולה של 1556, ונבנתה מחדש עם חזית בסגנון בארוק שלא מתאימה לשום דבר אחר בעיירה, וזה בדיוק מה שנחמד בה.

קפלה צדדית וחלון ויטראז' בכנסיית סן פייר. צילום: צבי חזנוב
קפלה צדדית וחלון ויטראז' בכנסיית סן פייר. צילום: צבי חזנוב

בפנים שווה להסתכל על העוגב משנת 1616, על דוכן הדרשן משנות 1712 ו-1713, ועל הוויטראז’ים מהמאה ה-16 ששוקמו ב-2003. מהכנסייה העתיקה של המאה ה-11 לא נשאר שם דבר.

אוטל ד’אוזס, והשורה שמעל הדלת

השער של אוטל ד'אוזס, הבית שבו נולד השבלייה ד'און. צילום: צבי חזנוב
השער של אוטל ד'אוזס, הבית שבו נולד השבלייה ד'און. צילום: צבי חזנוב

ברחוב הראשי, במקום שקל לחלוף עליו, עומדת חזית רנסנס עם חלונות מחולקים בעמודי אבן ומגדל פינתי מעוטר: אוטל ד’אוזס (Hôtel d’Uzès). את הבית בנה בורגני עשיר מהעיירה, ז’אן קאנל (Jean Canelle, 1503–1562), שהיה גובה המסים המקומי. הוא כמעט השלים אותו כשהשרפה של יולי 1556 העלתה את כל טונר באש, ואת מה שרואים היום הוא בנה אחר כך, מפואר יותר. השם אוזס לא שלו: הוא ניתן לבית לזכר לואיז דה קלרמון (Louise de Clermont, 1504–1596), רוזנת טונר ודוכסית אוזס, שהתארחה בו הרבה.

הפרט שבגללו עצרתי שם הרבה יותר מדקה נמצא מעל הדלת. חקוקה שם שורה בלטיני