הישן בגיא / ארתור רמבו מאת ד”ר אורנה ליברמן

זוֹהִי נִקְבָּה יְרֻקָּה שֶׁבָּהּ מְזַמֵּר לוֹ פֶּלֶג,
תּוֹלֶה כִּמְטֹרָף עַל הַדֶּשֶׁא קְרָעִים
מֻכְסָפִים; שֶׁבָּהּ הַשֶּׁמֶשׁ, מֵרֹאשׁ הָר גֵּאֶה,
מִזְדַּהֶרֶת: זֶהוּ גַּיְא קָטָן מְבַעְבֵּעַ קַרְנֵי זִיו.

חַיָּל צָעִיר, פְּעוּר פֶּה, גְּלוּי רֹאשׁ,
עָרְפּוֹ טוֹבֵל בְּפִרְחֵי שַׁחֲלַיִם כְּחֻלִּים, רַעֲנַנִּים,
יָשֵׁן; שָׂרוּעַ עַל הַדֶּשֶׁא, תַּחַת עָבֵי שְׁחָקִים,
חִוֵּר בְּמִטָּתוֹ הַיְּרֻקָּה עָלֶיהָ נִתַּךְ כְּמָטָר הָאוֹר.

רַגְלָיו בֵּין גִּבְעוֹלֵי סֵיפָנִים, יָשֵׁן. מְחַיֵּךְ כְּמוֹ
יְחַיֵּךְ יֶלֶד חוֹלֶה, מְנַמְנֵם לוֹ תְּנוּמָה קַלָּה:
קַר לוֹ: נַעְנְעִי אוֹתוֹ בְּחֹם, אָנָּא אִמָּא אֲדָמָה.

אֵין נִיחוֹחוֹת מַרְטִיטִים עוֹד אֶת נְחִירָיו;
הוּא יָשֵׁן בַּשֶּׁמֶשׁ, יָדוֹ עַל הֶחָזֶה,
שָׁלֵו. שְׁנֵי נְקָבִים אֲדֻמִּים בְּצִדּוֹ הַיְּמָנִי.

(מצרפתית: אורנה ליברמן)

Le dormeur du val Arthur RIMBAUD

C’est un trou de verdure où chante une rivière,
Accrochant follement aux herbes des haillons
D’argent ; où le soleil, de la montagne fière,
Luit : c’est un petit val qui mousse de rayons.

Un soldat jeune, bouche ouverte, tête nue,
Et la nuque baignant dans le frais cresson bleu,
Dort ; il est étendu dans l’herbe, sous la nue,
Pâle dans son lit vert où la lumière pleut.

Les pieds dans les glaïeuls, il dort. Souriant comme
Sourirait un enfant malade, il fait un somme :
Nature, berce-le chaudement : il a froid.

Les parfums ne font pas frissonner sa narine ;
Il dort dans le soleil, la main sur sa poitrine,
Tranquille. Il a deux trous rouges au côté droit.

https://youtu.be/VBkd3rcaCtY

שירו של ארתור רמבו, הישן בגיא, הוא אחד מהאהובים, מהידועים, מהמצוטטים ומהנלמדים ביותר בשירה הצרפתית. הסונטה מוצגת כציור אימפרסיוניסטי שבו הכול שלוב: טבע אידילי, גיא ירוק, פלג מזמר. האור, המים והצמחים משתלבים זה בזה ומערבבים את חושיו של המתבונן. האור הופך למוחשי, כמו המים שבהם הוא משתקף, הצמחים מתאחדים עם המים, והכול נמצא בתנועה מתמדת.

בתמונת הטבע האימפרסיוניסטית משתלב חייל צעיר, בשיא עלומיו, הישן לו בגיא. ישן? רמזים הפזורים לכל אורך השיר מכינים את המתבונן למכה הסופית. החייל אינו שקוע בסתם שינה. אט אט מבין הקורא שהטבע שוקק החיים נמצא בניגוד גמור לחייל המת. הגיא הירוק הוא מיטת מוות. החייל לא יוכל עוד להשתתף בחגיגת החושים של הטבע. ומותו בטרם עת של העלם, מוות לא טבעי זה בחיק הטבע, מחדד את הטרגיות עליה עומד השיר.

הנהר המואנש, המתואר כמטורף, מתיז רסיסי מים על הדשא עליו מוטלת גופת החייל הצעיר. הטיפות הכסופות, שבהן משתקף אור השמש, מדומות לקרעים, לבלואי סחבות, הניתקים מגופו של הפלג. כך תלשה המלחמה את חייו הזורמים של הנער-תינוק שרק לא מזמן נענעה אמו בחום את עריסתו, טיפלה בו ברחמים כשנפל למשכב, כדרכם של ילדים – מאוחר יותר בשיר מדומה החייל המת לילד חולה. ועוד מעט יהיו פיו, ראשו, ערפו, רגליו, נחיריו, ידיו, חזו, כל אברי גופו הנמנים בזה אחר זה, הצעירים, הרעננים, לסחבות בלויות, לקרעי גוף נרקבים שיתמזגו באדמה הלחה. ערפו טובל בצמחי השחליים ורגליו כבר בין הגלדיולות – צמחי מים שניהם, והרי הוא שוקע, טובע, בביצה הבולענית.

הרקע ההיסטורי של השיר

לא הנהר מטורף ולא החייל חולה. דומה שאת טירופו וחוליו של עולמנו מוקיע כאן המשורר שהיה רק בן שש עשרה כאשר חיבר את הסונטה (בתרגומי בחרתי להתעלם מן החריזה, הקיימת כמובן במקור, בהתאם לכלליה של צורה שירית זו, וזאת כדי לשים את הדגש על התוכן). מדובר היה אז במלחמת צרפת-פרוסיה בשנת 1870, וליתר דיוק, בקרב סדן שחתם את תבוסתם המוחצת של הצרפתים בשני לספטמבר של שנה זו, במרחק עשרים ק”מ מעירו של רמבו, שרלוויל. יתכן אף שארתור הצעיר חזה במו עיניו בתמונה שאותה הוא מתאר בשירו. הנער נהג להימלט לפרקים מידה השתלטנית של אמו ובבריחותיו שוטט באזור המלחמה וכתב את קובץ שיריו הראשון.

הדים עמומים אך מורגשים מתנאי חייהם הקשים של שבויי הצבא הצרפתי לאחר תבוסת קרב סדן נשמעים בשורות הישן בגיא. שמונים אלף איש מצטופפים בתנאים לא תנאים בחצי האי איז’ ממערב לסדן שנהר המז ותעלתו משמשים לו גבול כלולאה. אחרי גשמים סוחפים, מכה שמש קופחת. מכוסים בבוץ, לבושים בבלואי סחבות, נודדים השבויים, מזי רעב, בחיפוש אחר מזון. רבים מתים ממחלות ומאות גוויות נרקבות מצטברות במי הנהר שהשותים מהם לוקים בדיזנטריה. אכזריות שומרי בית הסוהר הנורא תחת כיפת השמים לא יודעת גבול. הם מתגרים באומללים בעודם סועדים להנאתם לאורך לולאת המז ויורים באלה המנסים לברוח. עם פינוי המחנה מתגלית שממה עגומה, המנוגדת לכאורה לנוף הפסטורלי המתואר בשירו של רמבו.

חזרה אל השיר

תחילתה של הסונטה מובילה אותנו אכן למעין גן עדן. דומה שטבע חיוני, ססגוני ועליז – אור שמש, מי נהר מתרוננים, מפכפכים וצמחיה שופעת ופורחת, משמש כמקלט מסביר פנים לתנומה קלה וקצרה של חייל צעיר. כאם רחמניה מציע העמק שטיח ירוק ורך למנוחתו של הלוחם אשר מתמכר באמון מלא להגנתה, נדיבותה ומסירותה. זאת ועוד, כלום לא בבטן אלת הטבע האימהית עצמה טובל בבטחה הנער? אך בשורה האחרונה של השיר מונחתת בהפתעה מהלומה עזה, המגלה את זוועת מותו של החייל הצעיר: שתי דקירות חרב או שתי פגיעות אש בצדו הימני.

וכי כך הוא הדבר? המשורר מטעה אמנם בתחבולות ערמה את הקורא הנחפז אך עם זאת מההתחלה מפוזרים רמזים רבים שלא ייעלמו מעינו של קורא קשוב ויעוררו אט אט את חשדותיו. לשתי פנים משתמעים פרטי התמונה המתגליתלעינינו עד למכה הסופית, הקצרה והברורה. פיו של הכמו ישן מעוקם מן הסתם בהעוויה דמויית חיוך, ראשו נטול המגן, החשוף, מסמל פגיעות, חוורון פניו מדאיג, קור גופו, למרות קרני השמש המציפות את העמק, מתמיה. החרוז המסיים נתון למעשה כבר בחרוז הפותח: הגיא הצר אינו אלא בור קבר.

המתח בין חיים ומוות השולט בשיר בא לידי ביטוי בתכונותיהם של שני הצמחים הנזכרים בו בשמם המפורש: שחליים וסייפנים. שחליים – על שום שחלתו הכפולה, הוא צמח בעל עלים קטיפתיים המתרבה בקלות ומרפד את שפת הנהר. בצרפתית: cresson מהפועל הלטיני: crescere שפירושו נולד, צמח, שגשג. סייפנים – מ-סייף, חרב קצרה, ששמה סוף לחיי הנדקר, על שום עליהם המחודדים וגבעולם הארוך והצר. בצרפתית ,glaïeuls מהמילה הלטינית ,gladiolus
שפירושה פגיון.

ליטוף ושיסוף כמו גם תנועה וקפיאה, תנומה קלה ושנת נצח, שמש וגשם, עוני ושפע, עלומים וחוסר אונים, חסד ואדישות, עדינות ואלימות, יופי וזוועה, חג ואבל, הם חלק מהניגודים המצויים בו זמנית בסונטה של רמבו.

הממד המיסטי של שירו של רמבו

שני הנקבים האדומים בצדו הימני של הצעיר מרפררים אל המסורת הנוצרית, לפיה חייל רומאי דקר את ישו ברומח במקום זה בגופו לאחר הצליבה, וזאת כדי לבצע וידוא הריגה. המילה דם איננה נזכרת בשיר אך המים הרבים העוטפים את החייל בתחילת השיר בצבעי ירוק וכחול הופכים אדומים בסופו. המים מבשרים את הדם, כמו הדם והמים בברית החדשה (הבשורה על פי יוחנן) שיצאו מפצעו של ישו לאחר שנדקר ברומח הקדוש. סופו של השיר מתחבר אל תחילתו: שני חורי הדקירה בגופו של החייל משחזרים את הפצע הפעור שמהווה הגיא הצר בלב לבו של היקום.

ואם שני הנקבים האדומים שחורר הסייף בצדו הימני של החייל מהווים רפרור מפורש אל פצעיו של הצלוב, הרי שרמזים מיסטיים רבים נוספים מתלווים אליו: התנועה היורדת של האור על הנהר האופקי יוצרת, יחד אתו, צלב של זוהר ומים. האור הנוהר סביב פניו של החייל מהווה הילת קדושים. ידו של המעונה על החזה מזכירה ציורי קדושים נוצריים בתנוחה זו. הטבע האימהי הוא אלגוריה לבתולה הקדושה המנענעת בחיקה את תינוקה. אמא אדמה היא מארי והחייל הוא ישו.
הממד המיסטי קשור אצל רמבו לממד הפוליטי. תבוסת סדן הביאה לנפילת נפוליאון השלישי ולסוף האימפריה השנייה שהקים. הרפובליקה השלישית בה האמין רמבו, שהתנגד לשלטונו של נפוליאון, בפתח. קרבן חייהם של החיילים שנפלו בקרב סדן דומה, לפי המרומז בשירו של רמבו, לקרבנו של ישו ופותח את הדרך לתחייה – עלייתה של הרפובליקה השלישית שהוכרזה בפריז יומיים לאחר התבוסה.

לסיכום

סונטה אופיינית שבסופה פואנטה דרמטית, שיר סימבוליסטי שמיישם את תורת הציירים האימפרסיוניסטים, שיר מגויס המוקיע את פשעי המלחמה וזוועותיה, נופך מיסטי המעלה את החייל לדרגת קדוש מעונה שבגופו סימני הפציעה של ישו, קרבן הכרחי לגאולה שתבוא בדמותה של הרפובליקה השלישית – שירו של המשורר הצעיר עשיר במשמעויות וברבדים ומבשר את יצירתו לעתיד לבוא.

כמה מילים על ד”ר אורנה ליברמן

אורנה ליברמן, בעלת דוקטורט בספרות צרפתית, היא חוקרת תנ”ך, ספרות ותרבות, המתגוררת בצרפת. אתם מוזמנים לבקר בבלוג שלה, לשון המקרא – אור חדש על שפה עתיקה, המוקדש בעיקרו לביאור התנ”ך דרך שפתו.

ד”ר אורנה ליברמן חקרה ומצאה שכל מילה ומילה בעברית מביעה גם את ההפך שלה: לכל מילה יש תאומה מנוגדת. רוע הוא גם רעות, נעווה הוא גם נאווה, שר הוא גם רש. פרטים והסברים על תופעת כפילות השפה ומשמעויותיה בבלוג, הכולל גם לא מעט רשומות על תרבות צרפת ותרבויות אחרות. כך מאחד הבלוג את שתי אהבותיה הגדולות של אורנה, העברית והצרפתית.

התרבות הצרפתית תופסת מקום נכבד בחייה וכתבותיה הרבות והמגוונות באתר “פרנקופילים אנונימיים” ממחישות את קשת הנושאים בהם היא מתעניינת ואותם היא חוקרת.

אהבתם את הכתבה?

• אם כך אני בטוח שתשמחו לקרוא גם על פול וורלן, חברו של רמבו ועל חייהם המשותפים.
• ואם אתם אוהבים משוררים צרפתיים מהמאה ה-19 ואת כתבותיה של ד”ר אורנה ליברמן, אתם מוזמנים לקרוא את הכתבה הנפלאה שלה על בודלר.