דף הבית » צרפת למטייל » פרובאנס » טרסקון ובוקר, ערים ערביות מאת אביטל ענבר

טרסקון ובוקר, ערים ערביות מאת אביטל ענבר

כבר שנים רבות שאיני פרנקופיל. צרפת חוללה בעבר פשעים נגד היהודים, והייתה תקופה שגם פעלה נגד מדינת ישראל. אבל בתור פרנקופון, הקשר שלי עם התרבות הצרפתית איתן, ואני אוהב פנים רבות של צרפת.אני גם מבכה את הפיכתה הצפויה למדינה מוסלמית. האסלאם מתפשט דמוגרפית, לפעמים גם הולם מהלומות עקובות-מדם, ואיש אינו טורח להיאבק נגדו. הנה דוגמה אחת מני רבות לערים בעלות דמוגרפיה בלתי-הפיכה.

צפונה לארל, משני עברי הרון, שוכן צמד הערים טרסקון-בוקר. טרסקון (Tarascon) קשורה קשר מיתי לסופר אלפונס דודה, ולרומן “הרפתקאותיו המופלאות של טרטרן מטרסקון” (1872) וספרי-ההמשך שלו. הדמות, טרטרן, פרובאנסאלי “אסלי” כמו גיבוריו של מרסל פאניול, הוא להגן בלתי-נדלה, גוזמן ובדאי המספר על מסעות-ציד וחיות מופלאות – בדיוק כמו גיבורי הפולקלור העממי של מארסיי. טרסקון, שטרטרן הבדוי הוא סמלה וגאוותה, הקימה לו בית מעוצב בסגנון שנות השבעים של המאה התשע-עשרה, ושחזרה מעמדים מחייו המדומים.

מה שהיה הרובע היהודי בטרקסקון. מבנה ששימש בית כנסת, וסמטת היהודים.
מה שהיה הרובע היהודי בטרקסקון.

אבל אפילו אלפונס דודה, שבדה מלבו דברים מופרכים כדבעי, לא היה מאמין למראה עיניו לוא ביקר כמוני בטרסקון ובבוקר. בוודאי היה אומר: “זה מוגזם!” גם אני לא האמנתי למראה עיני כששבתי לבוקר, שאני מכיר מנעורי, באביב 2010. באתי מארל בצהרי יום ראשון. האוטובוס עצר בכיכר תחנת הרכבת. בטראסות של בתי הקפה סביב ראיתי רק ערבים. המשכתי בבולוואר הראשי עד לשער בחומת הרובע הביניימי הנאה. לצד הפתח היו מחוברים שלטים מאירי עיניים, שהרובע מנוטר במצלמות וידיאו עקב אירועים שקרו בו לאחרונה. לא מעודד. לא ויתרתי. בנעורי באלג’יר ביקרתי בקסבה, מעשה טרוף באותם ימים של מלחמה עקובה מדם, והזקנים על ספי הבתים סימנו לי, באצבע על הרקע, שאני “מג’נון”. נכנסתי: ראיתי רק צרפתי אחד, ממהר הביתה עם באגט. פרט לו, רק צפון-אפריקאים בחבורות קטנות. בסמטאות פטרלו ניידות, גם הן אגב מאוישות בצפון-אפריקאים. הלכתי מהר, צופה לכל עבר, לא ממש שקט, והדריכות אפשרה לי להתרשם מהחן של כמה סמטאות מלבבות, ממבנים יפים, מחזיתות בתים שמורות היטב או משופצות, מכיכרות קטנטנות. בסמטה מתעקלת גיליתי את מה-שהיה הרובע היהודי הקטנטן. על פי תצורת מבנה זיהיתי בית כנסת לא קטן. רובע ביניימי לתלפיות. בכלל לא דומה בארכיטקטורה שלו לאלג’יר, אוראן או קונסטנטין שהכרתי. ועם זאת…

מהיכן הגיע השם טרסקון?

המשכתי אל הטירה מהמאה ה-14 של מלך פרובאנס רנה (Rene), לוחם ופטרון האמנויות, מגן היהודים, המזוהה יותר עם אקס-אן-פרובאנס. הטירה היא אחת ההגשמות הארכיטקטוניות המרשימות ביותר של העידן הפיאודלי. היא מתנוססת מעל הנהר, וחפירים עמוקים חוצצים בינה לבין העיר. מבקרים היו לרוב, אף לא ערבי אחד. בטירה שנשתמרה להפליא מוצג אוסף מרשים של שטיחי קיר עתיקים מפלנדריה – העתקים משובחים. ובאפותיקריה מהמאה ה-17 אוסף של כלי חרסינה רפואיים עתיקים. מושבי הכבוד של המלך, נפערים בדיוק מעל לגינה… במדרגות צרות ומפותלות מטפסים לגג השטוח, שנשקף ממנו נוף יפה לכל עבר.

טרסקון - הטירה של המלך רנה, על נהר הרון.
טרסקון – הטירה של המלך רנה, על נהר הרון.

השם טרסקון מקורו באגדה, שאף היא הולמת מאוד את הווי הבדיה של פרובאנס. מעשה בבעל-חיים אגדי בשם טרסק, שהיגר מאסיה הקטנה אל היער הגדול שהשתרע בימי-קדם בין אוויניון לארל. המפלצת המחרידה הפילה חיתתה על כל האזור, וטרפה אנשים בתוך הכפר המבוצר ז’ארנג. התושבים ניסו להרוג את החיה בזמן שהיא משילה את עורה, ונכשלו. רק הקדושה מרתה, דודתו של ישו, שנזדמנה לאזור, הייתה חזקה דיה להשתלט על המפלצת. מאז, ז’ארנג נקראת טרסקון, ומרתה היא הקדושה הפטרונית של טרסקון – וגם, משום-מה, של המלונאים! פסל אבן של התפלץ ניצב לא הרחק מהטירה.

החיה האגדית, הטאראסק, בטרסקון.
החיה האגדית, הטאראסק, בטרסקון.

מוזיאון שארל דמרי-סוליאדו (Charles Demery-Souleiado) מנציח מפעל לבדים וצביעת בדים בצבעוניות כה פרובנסאלית. בדיו היו להיט עד שנות ה-80 של המאה העשרים.

העיירה בוקר

עברתי בגשר לבוקר (Beaucaire), מחוץ לפרובאנס. היא יפה יותר מטרסקון, בזכות גבעה שמשתרע עליה הרובע העתיק, ותעלה החוצה את העיר התחתית. היא פונה בזווית של 90 מעלות אל שדרה ובה מסעדות ובתי קפה, וטיילת שלצדה עשרות ספינות-נהר, יאכטות וסירות-מגורים. בוקר ידועה בזכות יריד שנתי גדול: יריד לה מאדלן, שנערך בה החל במאה ה-13. הוא נמשך שבוע, לעיתים יותר, ומשך לעיר הקטנה סוחרים מאירופה ומהמזרח הקרוב, בדרני-חוצות, עבריינים ופרוצות – ומאות אלפי קונים וסקרנים. בפירסום ישן ראיתי, שהסחורות הגיעו אפילו מירושלים. מה היה לירושלים למכור בשלהי ימי-הביניים? בדים. היריד התמיד עד המהפיכה הצרפתית, ודעך. בינתיים העיר התעשרה, ונבנו בה חווילות הדורות: רובע רנסאנסי המטפס על הגבעה. במאה ה-18 נבנתה כנסיית נוטר-דאם-דה-פומייה (de Pommier) המרשימה, הסגורה בין סמטאות צרות וחזיתה פונה לכיכר קטנה המקשה על סקירתה הכללית. ביום ראשון נאה, חג לנוצרים ולמטיילים, היא סגורה.

למעלה, בתוך גן, טירה עתיקה, שברחבתה מתקיים מופע של אילוף ציפורים דורסות. במוזיאון הקטן, המוקדש לתולדות היישוב ולממצאים ארכיאולוגיים מתקופות קדומות שנמצאו בו, משך את עיני חרס עם מגן דוד. לא צוין שהוא פריט יהודי, אבל כתוב שהכלי מספרד. חושבים שהסיור ברובע העתיק התנהל על מי מנוחות? טעות! שוב, כל הרובע ערבים. ה”ילידים” היחידים שראיתי היו קבוצה של שוחרי ארכיטקטורה, שצעדו בעקבות מדריכה שסיפרה להם את סיפורם של האוטל פארטיקולייה, בתים גדולים של משפחות אמידות, ועל כל בית שלט המספר בקצרה מי הקימו ומי גרו בו ומתי.

מעגן הדירות בעיירה בוקר
מעגן הדירות בעיירה בוקר

כל בתי הקפה בכיכרות המלבבות ובסמטאות, שעדיין נשאו שמות צרפתיים או בעלי זיקה לקורידות הנהוגות בסביבה – כמו קפה האפיסיונאדוס – היו מאוכלסים מוסלמים. כך גם בתי-אוכל קטנים שמגישים מרגז ודברי מתיקה מצפון אפריקה. התיירים שוחרי התרבות נצטיירו בדמיוני כתיירים, הפוקדים שרידים של תרבות שפסה מהעולם, היא והאנשים שהיו מזוהים עם עברה הזוהר. אנוכי, האסיאטי, פסעתי וקראתי את השלטים שהם כלוחות זיכרון לתקופה שלעולם לא תשוב. ובעודי פוסע, ומבתי הקפה מביטים בהשתאות בזר, כוהן-דת מוסלמי צעיר בנעלי ספורט אופנתיות בירך אותי במאור פנים. אולי חשב שבכך יטה אותי לאמץ את אמונתו, כמעשה צרפתים רבים יותר ויותר. בניגוד לתחושת הסכנה שליוותה אותי בטרסקון, כאן חשתי זרות עמוקה, וצער עמוק של מי שצופה בסופה של ציוויליזציה. ברדתי מהרובע העתיק חזרה לגשר, בשער שמוביל אל החניון עמדה אישה וצרחה בערבית על התיירים.

צרפת הולכת ומסתערבת

אני מכיר את פרובאנס כמעט שישים שנה ותמיד היו בה ערבים. אבל במידה. מארסיי הייתה עיר מעורבת, צרפתית, יהודית, ערבית, ארמנית והגיוון היה מקור עושרה החברתי והתרבותי. כמו יפו, כמו ירושלים. בהדרגה הופר האיזון, ולתמיד. מארסיי יותר ויותר ערבית. ארל חביבתי מסתערבת. כאן, שני רבעים עתיקים, שראיתי בהם אך ורק אוכלוסייה ערבית. וגם אם נותרו צרפתים שלא ראיתי, זו עדות קשה לכיבוש דמוגראפי בלתי-הפיך. הגירה מעשירה את החברה הקולטת אותה – כל עוד מסוגלת החברה לקלוט. בצרפת, ובארצות אחרות, החברה אינה יכולה עוד להטמיע את המהגרים, הם רבים מדי ליכולת הקליטה שלה. נוצר מיעוט שמרגיש דחוי, ומפאת גידולו הבלתי פוסק הוא יוצר חברה חדשה, הקמה על החברה המקורית, שעד כה קלטה והטמיעה בהצלחה מוחלטת גלי מהגרים כה רבים וכה מגוונים, והפכה את הפרטים לצרפתים לכל דבר. ובכן, זה נגמר.

למען ההגינות אציין, שבספטמבר ביקר בשתי הערים תייר ישראלי מן הנאורים ביותר. דיווחיו משם שונים בתכלית מהתרשמותי. הוא ראה את היופי, ואולי התעלם מהדמוגראפיה.

כמה מילים על הכותב

אביטל ענבר, סופר, מתרגם ספרות ועיתונאי. כתב שבעה ספרים על צרפת. תרגם יותר ממאה ועשרים ספרים ממיטב הספרות הצרפתית.

עוד משהו שיכול לעניין אותך

הרשמה לעלון שלי

הכתבות המעניינות ביותר, מידע על טיולים בצרפת, הרצאות, ערבי שאנסונים ועוד דברים שפרנקופילים אוהבים אצלך במייל פעם בשבוע.

הבטחה של פרנקופיל – מכיוון שאני לא נפוליון אין לי שום כוונה להפגיז את תיבת הדוא”ל שלך.

אהבתם את הכתבה?

אני משקיע באתר אינסוף שעות בחודש (בכיף גדול) על מנת להביא לכם את הכתבות האיכותיות ביותר שיהפכו את תכנון הטיול שלכם לצרפת לקל ומהנה. רוצים לעזור לי לפתח את האתר ולהמשיך לספק תוכן איכותי ובחינם?

האמת שאין דבר פשוט מזה. אם במקרה אתם נוסעים לצרפת תוכלו לתמוך באתר על ידי הזמנת מלונות, דירות, כרטיסים למוזיאונים ואטרקציות בפריז או מחוצה לה, מופעים ומסעדות או בקיצור כל מה שאתם צריכים בשביל הטיול שלכם.  ההזמנות הללו לא יעלו לכם שקל אחד נוסף (חלקן אפילו יחסכו לכם כסף) אבל לי הם יתנו עמלה קטנה שתאפשר לי להמשיך ולהשקיע באתר על מנת להפוך אותו לטוב עוד יותר.

ואם לא יוצא לכם לנסוע לצרפת בקרוב ובכל זאת בא לכם לעזור אשמח אם תשתפו את הכתבה כדי שגם החברים שלכם יהנו.

המון תודה מראש.

צבי חזנוב (הפרנקופיל)

מה דעתכם על הכתבה?

האימייל לא יוצג באתר.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.