פייר סולאז’ – מֵעֵבֶר לשחור

פייר סולאז' –מֵעֵבֶר לשחור מאת ד"ר אורנה ליברמן. מקור צילום פייר סולאז' (https://creativecommons.org/licenses/by-sa/3.0/)
זמן קריאה משוער: 10 דקות

את הכתבה על הצייר הענק פייר סולאז’, שהפגיש את השחור עם האור, כתבתי כשלוש שנים לפני מותו, לרגל יום הולדתו ה-100. סולאז’ נפטר אתמול, דהיינו, בלילה בין ה-25 ל-26 באוקטובר 2022, בגיל 102, חודשיים לפני שמלאו לו 103. במשך 75 שנה חרץ פייר סולאז’ את תלמו, קולט זוגתו לצידו, חידש את מערכת היחסים בין האור לשחור וזכה להערכה בינלאומית.

פייר סולאז’ הביט תמיד אל עבר העתיד, רצה עוד ועוד זמן. “כשאני עובד, יש לי הרושם שאני חי. ואני שמח לראות שיש אנשים שאוהבים את מה שאני עושה, שעבודותיי נותנות טעם לחייהם”. סיבות לחיות. היצירות נשארות.

כאן מתחילה הכתבה:

עבור פייר סולאז’ יום הולדת כמוהו ככל יום אחר בשנה, מוקדש לציור. העיקר הוא בשבילו לראות את ציוריו חיים. אך תערוכות הן הזדמנות להראות את חיי היצירות לאנשים רבים ככל האפשר ולכן יש לברך על ההצדעות של הלובר ומרכז פומפידו לצייר המיוחד, הנחשב לאחד מגדולי צרפת של התקופה. ולא זו בלבד. פייר סולאז’ הוא אומן ידוע ומוכר בכל העולם כולו.

ב-24 בדצמבר 2019 חגג הצייר הצרפתי פייר סולאז’ (Pierre Soulages) את יום הולדתו ה-100. מוזיאון הלובר הצדיע לאומן הגדול ברטרוספקטיבה לעבודותיו, כעשרים יצירות, מ-1946 ועד היום, ביניהן שלושה ציורי ענק שסיים בסדנתו בעיר סט (Sète), בשבועות האחרונים ממש. רק שאגאל ופיקסו זכו לפניו, ליום הולדתם ה-90, למחווה כזו, בחיקו של הלובר (פרטים על התערוכה ניתן למצוא כאן).

יום הולדתו ה-90 של סולאז’ נחגג ב-2009 במרכז פומפידו בתערוכה שהשתרעה על פני יותר מ-2000 מ”ר ואירחה למעלה מ-100 יצירות. האירוע החשוב זכה ליותר מחצי מיליון מבקרים. בביתו בעיר סט (Sète) בדרום צרפת, המשקיף על הים התיכון, המשיך סולאז’ להגשים את יעודו כצייר, כשבריאותו במיטבה, חושיו ערים, אשת נעוריו קולט, הצעירה ממנו בשנתיים, לצדו.

החיים, קצרים מדי, לטעמו, גם היום בגילו. יש לו עוד הרבה מה לראות, לנסות, להעז, לגלות, תוך כדי ציור. פייר סולאז’ מצייר כל יום ויום, כשגבו לים, לשמש, לכוכבים ולשמים, באותו חשק ובאותה חריצות. בפשטות ובאדיבות הוא מספר על חייו ומסלולו האומנותי. ההצלחה האדירה לא פגמה בצניעותו ובאצילותו.

הארה בגיל ארבע

בגיל ארבע או חמש, קיבל פייר הקטן במתנה צבעים ומכחול. במכחול הוא אחז אך, בניגוד למצופה, לא טבל אותו בצבע כי אם בקסת דיו שחורה. כבר אז העדיף אינטואיטיבית את הקסת על הצבעים. השלב הבא היה התווית קווים ארוכים על דף לבן. “מה ציירת, פייר?”, “שלג”, ענה הילד. כולם צחקו אבל אף אחד לא שכח את האפיזודה שתתברר כמשמעותית במיוחד בהמשך.

כבר בגיל ארבע חש, אכן, פייר הקטן שצחור השלג יועצם על ידי הניגוד שייצור איתו הצבע השחור. כפי שמסביר סולאז’ עצמו, השחור לא היה שם משום תכונתו כשחור אלא משום כוחו כשחור. הקווים השחורים גרמו לדף הלבן להיראות יותר לבן מלבן. ומאוחר יותר, כמה ימים לפני יום הולדתו ה-100, יסביר סולאז’ שהשחור הוא צבע אקטיבי ביותר, הגורם לכל צבע כהה שיונח במחיצתו להיראות כהה פחות.

הארה אומנותית בגיל ארבע. האם ראה אז הילד גם את עתידו? האם ידע שציורי השתקפויות האור שתבקענה ממרקמן השחור יוצגו בפריז, בלונדון, בציריך, בלוזן, בהאג, בליסבון, בניו יורק, בוושינגטון, במונטריאול, בריו דה ז’ניירו, במוסקבה, בסנט פטרסבורג, בטוקיו, בשנחאי? (מתוך כ-1700 ציורים שצייר עד כה, מעל 230 נמצאים ב-110 מוזיאונים ברחבי העולם). האם ידע שמוזיאון ענק מרשים יוקם לו בעיר הולדתו, רודז (Rodez), שייחשב כאייקון, כאגדה חיה של הציור האבסטרקטי העכשווי? שציירים, מבקרי אמנות, מוזיקאים, משוררים, סופרים, אנשי רוח, פיזיקאים, אסטרונומים וראשי מדינות יעלו לרגל לביתו? שציוריו יימכרו בעשרה מיליון דולר? (שני ציורים שלו נמכרו במכירה פומבית בעת האחרונה, האחד במעט פחות מעשרה מיליון דולר, השני במעט מעל…). קרוב לוודאי שלא. פייר סולאז’, יציב, מאוזן, פתוח, קשוב, מתעניין באחרים, רתום לעבודתו יום יום ואיננו עסוק כלל בנפתולי אגו ובהאדרה עצמית.

ילדות מאושרת

פייר סולאז’ נולד ב-24 בדצמבר 1919 בעיר הדרומית רודז. מצד אחד של הרחוב, רחוב קומברל (Rue Combarel), נמצאים בניינים אדמיניסטרטיביים חמורי סבר, בית משפט, ז’נדרמריה, בית סוהר, בית חולים, מוסד לחולי נפש. מצידו השני, עולם שונה לגמרי של בוטיקים צנועים, זה אחר זה, סדנות בעלי מקצוע, אורג, רפד, חייט, פחח, נפח, נגר. הילד הקשיב לרחשים שבקעו מהן, הביט במלאכת האומנים, באופן בו השתמשו בכליהם. יותר מכולם הלהיבו הנגר, שבעזרת שלושה כלים בלבד, בסדנתו הקטנה, ביצע עבודות מופלאות. אותו נגר היה צובע את רהיטיו בפיגמנט שהפיק מקליפות אגוז, טכניקה שיאמץ מאוחר יותר הצייר הצעיר סולאז’.

פייר ידע כבר אז שיהיה אומן. הציור היה צורך טבעי, מולד. השפעת האומנים הייתה מכרעת. למכחולים הקלאסיים יוסיף סולאז’ כלים שהוא עצמו ימציא ויתקין, כלים הדומים לאלה של אומני ילדותו, מרחוב קומברל ברודז. באותה עת חש פייר בהבדל היסודי בין האומנים אותם כיבד, אהב והעריץ לבין האומן שיהיה. האומן, הנגר, יודע מראש מה יבצע ובאילו דרכים ילך. הוא, פייר, האומן, הצייר, יודע אומנם באיזה כלים ישתמש אך לאן יגיע – חידה. יש לו כמובן מושג על האפשרויות העומדות בפניו אך באיזה מהן יבחר ומה יהיה בדיוק בסופה, כל זה נשאר עמום, מסתורי.

הסקרנות הייתה ועודנה המנוע שמפעיל את האומן עד היום, בגילו המופלג. לעולם בלי תוכנית קבועה מראש, כלשונו – מה שהוא עושה מלמד אותו את מה שהוא מחפש. לאן יביאו הציור הפעם? לאן יובילוהו מנעול ובריח? סולאז’ לא מפסיק מלהסיר את הלוט, מלהיחשף ללא צפוי. והוא מצפה לו, ללא נתפס, שבא אליו בהפתעה, ברגע של חווייה שהיא מעבר למודע, מעבר לנשלט. יצירותיו של פייר סולאז’ חומקות מכל ייצוג ומכל פירוש (שמן אינו אלא ציון פורמט ותאריך), רק חוזרות ומספרות כל פעם מחדש על תהליך לידתן וראשיתן. הציור מדבר על הציור ואחרי מערכת יחסיו עם הצייר שנבנתה בעת הביצוע, הוא פונה אל הצופה ומבקש ממנו להביט בו מזוויות שונות ובשעות יום שונות. פייר סולאז’ המציא אומנות מופשטת משלו.

פייר בן החמש, שזה עתה איבד את אביו, גדל תחת עינן האוהבת של אימו ואחותו הבכורה, מאושר בנוף מחוז האוורון (L’Aveyron) האהוב, הרמות הצחיחות, העצים החשופים, האבנים היבשות, הברזל החלוד. מכאן חיבתו לחומרים הנחשבים גולמיים ולא אצילים, פחותים. כשהיה יוצא לצייר בטבע, היה מביט בעצים ממרחק רב, ממציא יותר ממעתיק. ענפים חשופים יהיו במקור הקווים השחורים שייתווה מאוחר יותר.

הארה בגיל שלוש עשרה

ביקור מטעם בית הספר בכפר קונק (Conques – “קונכיה”, בעברית), ליד רודז, חשף את פייר ליצירת מופת של האמנות הרומנסקית מהמאה ה-11: כנסיית המנזר של סנט פואה דה קונק (L’abbatiale Sainte-Foy de Conques), אחת מתחנות הביניים היותר חשובות בנתיב העלייה לרגל לקברו של השליח הנוצרי יעקב הקדוש, סן ז’אק, בצרפתית (ומכאן “צדפת סן ז’אק”, הקרויה על שמו), בעיר הספרדית סנטיאגו דה קומפוסטלה.

פייר סולאז’ מספר שבאותו יום בו ראה את כנסיית המנזר, התרשם מאוד מהאדיכלות, מהפיסול, מהאומנות, מהאופן שבו המרחב החל להתקיים הודות לאור. ברגע המכונן ההוא ידע שכל חייו יוקדשו לציור, שכדאי לבלות חיים שלמים בהשגת מטרה זו. יש לציין, עם זאת, שפייר סולאז’ פוסל על הסף כל ניסיון לתת פירוש דתי לתמונותיו.

בניגוד להתרשמות המכוננת בכנסיית המנזר בקונק, בית הספר לאומנויות יפות בפריז סיפק לו חוויה לא נעימה. בעת שהגיע לשם למבחני הקבלה, נתקל במקרה בקונקורס ציור של תלמידי בית הספר וציוריהם עוררו בו מיאוס. לאחר שנודע לו שהתקבל, החליט לעזוב את הבירה וחזר מייד לרודז.

חוויה לא נעימה נוספת חיכתה לו לאחר מכן במונפלייה והפעם על רקע פוליטי. ב-13 לפברואר 1941 נסע פייר סולאז’ לבית הספר לאומנויות יפות במונטפלייה במטרה להשיג תעודת מורה לציור. כשהגיע לעיר, שמע תרועות וקריאות. היה זה קהל נלהב שהריע לפטן ולפרנקו שהופיעו לפניו על מרפסת הפרפקטורה. פרנקו בביקור בצרפת לוחץ את ידו של פטן – עולמו של פייר סולאז’ התמוטט עליו. למחרת הלך למוזיאון פבר והתאושש. האומנות הייתה שם ועודנה כנחמה וכפיצוי לעוועי ההיסטוריה.

האהבה גם היא לא איחרה לבוא. על ספסלי בית הספר לאומנויות יפות במונטפלייה פגש את קולט, צעירה רזה, שבירה ויפת מבט, שהתיישבה לידו כי ראתה מייד שהבחור הגבוה, מטר תשעים, לא מצייר כמו כולם. לאחר כמה ימים פגש בה פייר שוב והפעם בחברת שלושה בחורים בריונים שלעגו לאומנותו של פיקאסו. קולט ניסתה להגן על המותקף אך פייר חילץ אותה מוויכוח הסרק, שעלול היה לגלוש לפסים אלימים, והציע לה להצטרף אליו לביקור נוסף במוזיאון פבר. לשניהם היה אותו טעם… מאותו יום לא נפרדו. לפני מותו של פייר סולאז’, ב-2022, הספיקו לחגוג שמונים שנות נישואים. פייר הצהיר שמעולם לא השתעמם בחברתה.

שנה לאחר פגישתם התחתנו בכנסיית סן לואי בעיר סט, לבושי שחורים ובחצות לילה. משנכבש “האזור החופשי”, התחבא סולאז’ באחוזות כרמים בהן עבד תחת זהות בדויה כדי להימלט מגיוס לעבודות כפייה בגרמניה. פייר סולאז’ מכיר לעומק את כל עבודות החקלאות.

ב-1946 עלו פייר וקולט סולאז’ לפריז והשתקעו בדירה קטנה בקורבוואה. הזמנים קשים ולזוג אין אמצעים. אימו של פייר שולחת כרטיסי חלוקת לחם, אביה של קולט מעניק חביות יין שהזוג מחליפן בבשר. העוני הוביל את פייר סולאז’ לגשת לציור בדרכים מקוריות. כדרך האומנים מילדותו ברודז, החל להשתמש בקליפות אגוז, חומר זול, כצבע לציוריו. סולאז’ מסביר שקליפות האגוז ענו לו על צורך פנימי וסייעו לו להגיע אל מה שהיה.

יום אחד, במין דחף חסר סבלנות, הסתער על הנייר במברשות צַבָּעִים ובפיגמנט שהכין הוא עצמו מקליפות אגוז. זאת הייתה ראשית ההצלחה. הקווים העבים, אנכיים, אופקיים, אלכסונים, ששורטטו בתנועות רחבות ובמכה אחת – מהפכנות בעולם הציור המופשט דאז!

האם היו הקווים, מעין אידיאוגרמות, זיכרונות של ענפי העצים החשופים בחורף מחוזות ילדותו? כן, סולאז’ מסביר שניסיונות אלה נובעים מציוריו הראשונים כילד וכנער בהם הביעו הענפים השחורים תנועה במרחב.  ולא רק בשחור צייר אז כי אם גם באוכרה, גווני חום, אדום, השפעות של ציורי מערות בהן ביקר.

1948 – ראשית ההצלחה

ציוריו של פייר סולאז’ משכו את תשומת לבו של נוירולוג ופסיכיאטר גרמני, חובב אומנות ואספן, אוטומר דומניק (1907-1989,Ottomar Domnick), ששם לו למטרה לבנות מחדש את זהותה של גרמניה ולפייס אותה עם מדינות אירופה, וזאת דרך האומנות האבסטרקטית. אוטומר דומניק, איש אשכולות, פסיכיאטר, נדבן, אספן ומבקר אומנות, מוזיקאי ובמאי סרטים תיעודיים, דמות חשובה בתחום התרבות הגרמנית שלאחר מלחמת העולם השנייה, החליט להפוך את גרמניה, אחרי תריסר שנות צנזורה נאצית, למרכז אומנות אבסטרקטית (קישור למוזיאון של אוטומר וגרטה דומניק בנורטינגן, מרכז תרבות עם גן פסלים).

אוטומר דומניק היה אסיר תודה לצרפת על שהציגה בסלון האומנות האבסטרקטית השלישי (1948) ציירים גרמנים, שאחרי התקופה הנאצית החשוכה, המחניקה והמצמיתה היו צמאים למגע מפרה עם אומנים צרפתים ואומנים בכלל. בסלון שנתי זה, המוקדש לאמנות האבסטרקטית מאז 1946, הקרוי “סלון המציאויות החדשות” (Le Salon des réalités nouvelles), נטל אוטומר דומניק חלק חשוב. המומחה הגרמני הופקד על מלאכת העברת היצירות הגרמניות מארצם לעבר פריז.

260 ציירים השתתפו בסלון, מתוכם 15 גרמנים. גרמניה הייתה אחת מ-16 המדינות שנטלו בו חלק. הציירים הגרמנים בירכו על האפשרות שניתנה להם לצאת מכלא הדיקטטורה, ליהנות שוב מחירות אומנותית ואינטלקטואלית, להיפגש עם אומנים שמקום מושבם בפריז, להתחבר לתסיסה היצירתית שהלכה וביעבעה בצרפת שלאחר השחרור. השפעתה של צרפת על תחיית האומנות הגרמנית שלאחר המלחמה הייתה מכרעת. פריז המעתירה הייתה ועודנה מרכז מפגש בינלאומי לאומנים מכל קצוות תבל.

ב-22 ליולי 1948 הגיע אוטומר דומניק לפריז לתריסר ימים לפתיחת הסלון שהתקיימה למחרת. כבר בביקורו בסלון, שהתארח ב”ארמון הקטן – מוזיאון האומנויות היפות בפריז” (Le Petit Palais – Musée des Beaux-Arts de la ville de Paris), שם אוטומר דומניק עין על ציוריהם של הנס הארטונג ופייר סולאז’. בערב דפק על דלת סדנתו של הארטונג. בהמשך ביקר גם בסדנתו של סולאז’ ויצר קשרים רבים עם ציירים צרפתים או כאלה שהתיישבו בפריז. כך הניח את הבסיס לארגון תערוכתו הנודדת בגרמניה שהייתה, כאמור, הבעת תודה לצרפת על שאירחה בסלון האבסטרקטי ציירים גרמנים.

כל הציירים שבחר להציג בתערוכתו הנודדת, “ציור צרפתי אבסטרקטי” (Französische abstrakte Malerei), עשרה במספרם, השתתפו ב”סלון המציאויות החדשות” ב-1948 בפריז:

  • Francis Bott
  • Felix Del Marle
  • César Domela
  • Hans Hartung
  • Auguste Herbin
  • Frantisek Kupka
  • Jean Piaubert
  • Gérard Schneider
  • Jean Ville
  • Pierre Soulages

התערוכה המוצלחת, שתשעים יצירותיה שיקפו את האומנות האבסטרקטית בפריז דאז, עברה במשך תשעה חודשים, מנובמבר 1948 עד יולי 1949, בשטוטגרט, מינכן, דיסלדורף, הנובר, המבורג, פרנקפורט ופריבורג. התערוכה הנודדת שימחה את לב האומנים וחובבי האומנות בערים הגרמניות החרבות שלאחר המלחמה, הפיחה בהם תקווה, הסיחה את דעתם ממצבם האישי הרעוע, ללא כסף, ללא מגורים ראויים לשמם, ללא עתיד בטוח לילדיהם. וכך, לא רק שעשתה שירות לציירים בצרפת, אלא גם סללה דרך לאומנות המודרנית בגרמניה. סלון הציור האבסטרקטי השלישי בפריז ולאחריו כפועל יוצא התערוכה הנודדת בגרמניה עשו רבות למען שיתוף הפעולה בין שתי המדינות ולשיקום היחסים ביניהן. האומנות כפיצוי ותיקון לזוועות ההיסטוריה ועוולותיה – זה היה הקו שהנחה את אוטומר דומניק. פייר סולאז’, שהתערוכה בגרמניה חילצה אותו מאלמוניותו ומדלותו, היה עוד לפני פגישתו עם הרופא הגרמני, כפי שלמדנו מאפיזודת פטן ופרנקו במונפלייה, בהלך רוח דומה.

סולאז’, הצעיר מבין עשרת הציירים המוצגים, זכה לעניין מיוחד בגרמניה. כרזת התערוכה עוצבה לפי אחד מציורי קליפת האגוז שלו, בשתי גרסאות: רפרודוקציה פוזיטיבית, שחור על גבי לבן, ורפרודוקציה נגטיבית, לבן על גבי שחור. הכרזה, שהודבקה ברחבי גרמניה במאות עותקים, משכה תשומת לב מרובה, ביחוד של ציירים. רבים מהם עלו לרגל לסדנתו של סולאז’, שהייתה ממוקמת אז ברחוב ויקטור שלשר (Victor-Schœlcher) ברובע ה-14 (איזור מונפרנאס).

פייר סולאז’ באמריקה

מבקר אמריקאי צעיר הביא את כרזת התערוכה הגרמנית מ-1948 והדביק אותה בקלוב האומנים בניו יורק. ב-1954 התקשר לפייר סולאז’ סוכנו של פיקאסו בארה”ב, סם קוטס (Sam Kootz), סוחר אומנות משפיע ובעל גלריה במדיסון אווניו. עשר שנות הצלחה אמריקאית נפתחות בפני הצייר הצרפתי מהעיר הקטנה רודז.

סם קוטס מארגן כל שנה תערוכה לכבוד בן טיפוחיו סולאז’ בגלריה המפורסמת שלו. גדולי האומנים האמריקאים עורכים לכבוד הצייר הצרפתי ערבי מסיבות. פייר נהג ברחבי העיר במכונית ספורט בלי גג כשלידו קולט. הזוג המאושר טייל ברגל בסנטרל פארק, השתעשע עם הסנאים. גדולי האספנים קנו את תמונותיו של סולאז’, ביניהם סלבריטאים מהוליווד כמו אוטו פרמינגר וצ’ארלס לוטון. עד שב-1966 סגר סם קוטס, שמיצה את עצמו בהפצת ציירי האקספרסיוניזם המופשט, את הגלריה שלו בניו יורק. האספנים חיפשו דרך להיפטר מתמונותיו של סולאז’ והשאירו אותן במוזיאונים. ומכאן לאחסון במרתפיהם – הדרך קצרה. תשומת הלב מופנית עתה לפופ ארט, למינימליזם, לדור הצעיר.

על אף התערוכה שהוקדשה לסולאז’ במוזיאון האומנויות היפות ביוסטון (1966), קרנו ירדה. רק ב-1990 הוחזרה העטרה ליושנה ומנהלי המוזיאונים החלו להוציא את תמונותיו של סולאז’ מהמרתפים ולהציגן שנית. פייר סולאז’ הוא הצייר הצרפתי המפורסם והיקר ביותר בעולם, מבין אלה הנמצאים עדיין בינינו. והגדול שבהם, כך אומרים מביני דבר.

שלושים שנות ציור עד 1979

תקופה זו עשירה בתחריטים, בציורי זפת על פיסות זכוכית שבורה, בציורי קליפת האגוז המפורסמים, בחום ושחור. מתווספים אליהם ציורים בהם שולט הצבע השחור שמשטחיו מגלים ומעצימים קטעים בלבן, גדולים יותר או גדולים פחות. בציורים רבים אחרים בוקע האור לא רק בלבן כי אם גם בצבעי כחול, חום, כתום וצהוב. סולאז’ היה מכסה את הבד בכחול למשל ועליו שחור. או אז היה מגרד את שכבות השחור במרית עור, גומי, עץ או פלסטיק שהתקין לו בעצמו, לעתים אף בסוליית נעל או בכלי מטבח כלשהו, כדי להגיע לצבע הכחול ואף ללבן.

1979, מֵעֵבֶר לשחור, המפנה הגדול

באחד מלילות ינואר 1979 שקד סולאז’ על בד שהתמלא אט אט בשחור. בד בבד התמלא הצייר יאוש. נדמה היה לו שהוא מבוסס בבוץ. הציור היה רחוק מציפיותיו. מדוכא ועייף, הלך סולאז’ לישון ואחרי שעה-שעתיים חזר לציור ואז התמלא שמחה. מצאתי! כל חייו חיכה הצייר לרגע הזה. סולאז’ הבין פתאום שלא בצבע השחור צייר כי אם בהשתקפויות האור מבעד למרקמיו השונים על פני הבד. ועוד הבין הצייר שתמונתו יצאה מתוך עצמה ושהצופה בתמונתו נמצא בתוכה. סולאז’ חוזר ומדגיש שהוא איננו אומן הצבע השחור כי אם אמן האור המשתקף ומשתבר בעדו. בזמן האחרון, אגב, פייר סולאז’ מצייר על בד שחור מלכתחילה, אור על שחור.

ואז, אחרי שהבין סולאז’ באותו לילה מכונן שאומנותו השתנתה, שמעתה והלאה יצייר אחרת, לפי המודל האחרון, המציא את הביטוי: “שחור-אור” (Noir-Lumière), שעד מהרה התחלף בביטוי אחר, שהשתרש ונקשר בשמו של סולאז’: “מֵעֵבֶר לשחור” (L’Outrenoir), פרפרזה על הביטוי מעבר לים, מעבר לנהר, דהיינו ארץ אחרת, עולם אחר של שחור, שחור אחר. דרך אחרת לראות את השחור. השחור הוא, בעצם, אור, הנוגע בנו לעומק, בשכבות היותר סמויות של פנימיות האדם. הקדמונים ירדו למערות חשוכות כדי לצייר בשחור על כתליהן, הרך הנולד יוצא לאור היום מעמקי מערת הרחם. השחור קודם לכול ומוליד את הכול. השחור הוא המקור. אי אפשר להפריד את השחור מן האור.

הינה סרטון קצר שבו האומן מדבר על הקונספט של “מעבר לשחור”:

מאז אותו לילה מכונן, שפתח לפני הצייר שדה אפשרויות חדש ואחר, נעלמו לחלוטין הצבעים מציוריו. מעתה והלאה יצייר סולאז’ רק בשחור, בצבע שמן, אקריליק או שרף, על גבי בד, שיכוסה כולו בגוונים של שחור. לא השחור הוא העיקר כי אם השתקפויות האור דרכו. זאת התקופה השלישית באמנותו של סולאז’. קדמה לה התקופה השנייה בה צבעי הכחול, החום, הכתום או הצהוב כוסו בשחור אשר גורד לאחר מכן כדי לחשוף את הצבע. קדמה לה התקופה הראשונה בה צייר סולאז’ בשחור או בחום על נייר לבן כדי להאיר, על דרך הניגוד, את לובנו.

כבר ארבעים שנה מורח סולאז’ על הבד שכבות עבות של צבע שחור, בסכין מחליקה או במברשת מפספסת, חותך בהן חתכים, עמוקים או להפך, כמעט בלתי נראים. השתקפות האור בחריצים משתנה בהתאם לגודלם ולמרקם השחור. ולא זו בלבד. התמונה תיראה אחרת בהתאם לאור המופץ באולם התצוגה (שעת היום, עונת השנה) ולמיקום הצופה (אם ישנה זווית, תשתנה התמונה). בקשר המשולש בין האמן, התמונה והצופה מתניידת משמעות היצירה, שתאפשר אולי לזה האחרון להוציא לאור את השחור הבראשיתי המתחבא בעומקיו שלו. כי החשוב ביצירתו של סולאז’ אינו השחור כי אם השתקפויות האור.

1986-1995, הוויטראז’ים בכנסיית המנזר של סנט פואה דה קונק

ב-1986 קיבל פייר סולאז’ בהתלהבות את הצעת משרד התרבות הצרפתי לבצע 104 ויטראז’ים חדשים לכנסיית המנזר של סנט פואה דה קונק. סולאז’ ערך קודם כול מחקר מדוקדק של המבנה האדריכלי כדי להרחיק כל רגשות הקשורים לזיכרונות ילדותו ולהלביש את הכנסייה במחלצות האור הראויות לה.

שבע שנים עבד סולאז’ על הוויטרז’ים. אחרי מאות ניסיונות עיבד זכוכית שעליה הולחמו פיסות זכוכית, טכניקה שיצרה זכוכית שקופה למחצה. הצד החלק של הזכוכית מופנה לעבר החוץ, הצד המחוספס שלה לעבר פנים האולם. דרך זכוכית לבנה זו חודר האור לתוך האולם ברכות וטבעיות, מתמזג עם רוגע המקום, מאפשר ליהנות מצבעים שונים, לפי שעות היום, במיוחד מגווני האפור, הכחול, הכתום והאדום, העונים בהרמוניה לצפחה, לכורכר ולאוכרה, אבני הכנסייה המקוריות.

2014, מוזיאון סולאז’, רודז

מוזיאון סולאז’ המרהיב ברודז, שבשנה החולפת ביקרוהו מעל שמונה מאות אלף איש, חייב את הקמתו לכנסיית המנזר של סנט פואה דה קונק. האמן הסכים לבניית המוזיאון, הקשור לכנסייה, בעיקר משום קרבתו אליה. סולאז’ לא יכול היה לסרב להצעה הקוסמת שבמוזיאון העתידי תוצגנה כל עבודות ההכנה שלו לביצוע הוויטרז’ים. פייר וקולט סולאז’ פיקחו על כל עבודות בנייתו והשלמתו של המוזיאון. ב-2014, לאחר ארבע שנות עבודה, נחנך מוזיאון סולאז’, בעיר הולדתו רודז, בנוכחות האמן, ועוד נכבדים, ביניהם נשיא צרפת דאז, פרנסואה הולנד.

מוזיאון סולאז’ המרהיב ברודז, פנינה אדריכלית עם גן, דלפק ארוחה מהירה או מסעדה גסטרונומית, הוא הצלחה גדולה. האמן תרם לו כ-250 יצירות וכ-250 עבודות הכנה ומסמכים, בשווי של עשרות מיליוני יורו. מלבד האוסף הקבוע, מתקיימות בו, לבקשת פייר סולאז’, תערוכות מתחלפות של אמנים שונים.

קישור לאתר המוזיאון

קישור לאתרו של פייר סולאז’

מוזמנים ליצור איתי קשר

מתכננים טיול לצרפת?
מוזמנים להיכנס ל"ארגז הכלים" שלי שמכיל שורה של אתרים אמינים להזמנות מלונות, כרטיסים, רכבים וכל דבר נוסף שתזדקקו לו לבניית טיול מושלם.
רוצים לא לפספס אף כתבה?
הרשמו לעלון שלי ותתחילו לקבל כתבות מרתקות כל שבוע לאימייל. כבונוס אשמח גם לתת לכם בחינם את ההרצאה שלי "טיול בפריז בעקבות מולייר".​
הפרנקופיל
בואו נשמור על קשר

הכתבות המעניינות ביותר, מידע על טיולים בצרפת, הרצאות, ערבי שאנסונים ועוד דברים שפרנקופילים אוהבים אצלך במייל פעם (או מקסימום פעמיים) בשבוע.

ואם זה לא שכנע אותכם…

מי שנרשם כעת יקבל את הרצאה שלי על טיול בפריז בעקבות מולייר בחינם!