עולי הרגל הנוצרים, המבקרים באתר בו מאוחסנים שרידיו של מרטיר (קדוש מעונה שמת על קידוש השם) נוהגים לשטוח בתפילות ותחנונים ולבקש מן הקדוש, שיקל על סבלותם ויסייע להם בטרדותיהם היום יומיות. עם זאת, ראוי שיחשבו מספר פעמים מה הם מבקשים וממי.. בעיקר כשהם מפנים את בקשתם לקדושה המעונה סנט פואה (Sainte Foy), לה כידוע, חוש הומור מרושע למדי. שרידיה של פואה שוכנים בתוך פסלון מרהיב מצופה זהב בקונק (Conques) שבחבל מידי פירנה, בדרום צרפת, לשם מגיעים מאמיניה האדוקים כבר למעלה מאלף שנים.
מי הייתה סנט פואה?
המנזר שנוסד בלב הכפר קונק בשנת 819, על צלע גבעת הטרשים, ניהל בחמישים שנותיו הראשונות חיי התבוננות שלווים יחסית, אלא שבשנת 866 הנזירים שהחלו לחפש מעט יותר עניין והכרה, הבינו כי מה שחסר להם באמת זה שריד מקודש (relic), חפץ שימשוך למקום צליינים רבים והכנסות גורפות. לשם כך נשלח למשימה אחד הנזירים, שהצליח להצטרף למנזר המתחרה באז’ן, שם היו מאוחסנים שרידיה של סנט פואה, שנודעה זה מכבר, כפוקחת עוורים ומתירה אסורים. האגדה על סנט פואה גורסת, כי הייתה בת למשפחת מתנצרים אמידה, שסרבה לסגוד לאלילים ונידונה למות קדושים בעיר אז’ן, בתקופתם של גלי הרדיפות שהנהיג דיוקליטיאנוס כנגד הנוצרים ב – 303 לספירה.
על בת ה- 12 מסופר, שעברה ענויי תופת על מיטת פליז בוערת, ולמרות שהלהבות כובו בדרך נס, ראשה של הילדה נערף. לאחר מותה, שרידיה של הקדושה, החלו ברפרטואר המוכר של ניסים וחזיונות, גורם מספר אחד לנהירת צליינים, ובדיוק מהסיבה הזו, גנב אותם הנזיר והעביר אותם מאז’ן למנזר השוכן בקונק. עם השנים שגשג פולחנה של סנט פואה במנזר, שהפך תחנה חשובה בנתיב העלייה לרגל של סנטיאגו (סן ז’אק), בו נהגו עולי הדרך לעצור ולבקש מן הקדושה את ברכת הדרך.
כאן נציין, כי לסנט פואה יצא מוניטין של קדושה די פעילה בעיקר ברפוי חולים… ולא תמיד בדרכים קונבנציונאלית. מלבד מעשי הנפלאות הסטנדרטים, נהגה סנט פואה לחמוד לצון, דרשה תרומות מוגזמות, ואפילו הטילה עונשים משונים על מלעיזיה הספקניים. סיפורים שעם הזמן, הפכו לחלק מן הפולקלור המקומי, ונודעו כ”תעלוליה של סנט פואה”. כך למשל, כשהגיע למקום אביר וביקש בתפילותיו מזור לכאבי הבקע האיומים מהם סבל (קילה), הקדושה נתגלתה, ומתוך רצון אמיתי לסייע, הציעה כי עליו למצוא נפח שיסכים לרסק את אשכיו בברזל מלובן. האביר שחש מחוייב למלא אחר מצוותה, מילא במדוייק אחר ההוראות, עד לאותו רגע.. בו נסוג לאחור ונפל, כשראה בדמיונו את הלמות הברזל על ענבליו. למרבה הפלא, מעוצמת הנפילה כאבי הבקע חלפו כלא היו…
מעשייה נוספת מספרת על בעל טירה, שסירב לוותר על טבעת שאשתו המנוחה, הבטיחה לקדושה בטרם הלכה לעולמה. אותו אלמן, ששמו אוסטרן, לא היסס להשתמש באותה טבעת כאשר נשא אשה שנייה. תגובתה של הקדושה לא אחרה לבוא כאשצבעה של האשה החלה מתנפחת, וכאב בלתי נסבל אחז בה. אוסטרן ואשתו החדשה בקרו במשכנה של הקדושה, ובקשו מחילה על מעשיהם ובדיוק בלילה השלישי, בזמן שהאשה הבוכיה קנחה את אפה, עפה הטבעת מן האצבע, מבלי להשאיר שריטה, כאילו נורתה מלוע של תותח. ובמרחק לא קטן מן המקום בו עמדה, נפער סדק עמוק בקיר. במאה ה-10 חצו נזירי קונק את גופתה של הקדושה לשניים, והניחו את גולגלתה למשמר בפסל השרידים הקדוש.
הפסל המרהיב של סנט פואה
פסלה של הקדושה, עשוי עץ מצופה זהב, כשארבעה כדורי בדולח גדולים מפארים את פינותיו של הכסא עליו היא ישובה. מאוזניה משתלשלים עגילים מרהיבים, לראשה כתר ענק וגלימת זהב עוטפת אותה מצוואר ועד קרסול. הפסל משובץ קמעות ואינספור אבני חן, שרבים מהם נתרמו במרוצת השנים ע”י אותם עולי רגל שבקרו במקום, וקיוו בתמורה למעשי ניסים.פניה המעט גבריות של הילדה הקדושה, הבוהות באומץ אל הצופים, הביאו לדיון נוקב. שחזורים שנעשו, העלו השערה כי ראשה של הדמות, היה מורכב למעשה מחלקי קסדתו של חייל רומי. מספר חוקרים אף הרחיקו וטענו, כי מדובר בדיוקנו של אחד מקיסריה של רומא, ואילו תומאס הובינג (מנהלו של מוזאון המטרופוליטן לשעבר) סבר, כי כנראה מדובר במסכת המוות של קרל הגדול.
כך או אחרת, על הכל מוסכם, כי פסלה של סנט פואה, הוא כנראה אחד הבודדים מסוגו, ששרד מאותם פסלים שהיו נפוצים בימי הביניים. פסל השריד הקדוש, לא רק שמדגיש את רמת האמנות הגבוהה של ימי הביניים, אלא גם את חשיבותם של שרידי הקדושים ופולחנם. מלבד פסלה של סנט פואה, בכנסייה אוצרות רבים, נדירים ויקרי ערך נוספים, מתקופת ימי הביניים והרנסאנס. קחו בחשבון כי הפסל עצמו כבר אינו מוצג בכנסייה, אלא במוזיאון הסמוך לקלויסטר, ומידי שנה ב 6 באוקטובר יום חגה של פואה הוא מוצג למבקרים בתהלוכה מרשימה.
כדאי רק להוסיף, כי כנסיית סנט פואה עצמה משמשת דוגמא מצויינת לאמנות ולאדריכלות הרומנסקית. בכנסייה כדאי לצפות בחלונות הויטראז’ היפים, בסצנות המציגות את חייה של הקדושה, אבל גולת הכותרת ואחד מפסגות הפיסול של ימי הביניים הוא הטימפנון המתאר את יום הדין האחרון. (שלו ראוי בהחלט להקדיש פוסט נפרד).
