שנם מקומות בפריז שאליהם אני חוזר שוב ושוב, לא משנה כמה פעמים כבר ביקרתי בהם. אלו לא תמיד האתרים המפורסמים ביותר, אלא דווקא אותן פינות חמד נסתרות שבהן נדמה שהזמן עצר מלכת. עבורי, שניים מהמקומות הקסומים ביותר הללו הם גאלרי ויויאן (Galerie Vivienne) ופאסאז’ קולבר (Passage Colbert). בכל פעם שאני פוסע פנימה, אני מרגיש שאני משאיר מאחור את המאה ה-21 ונכנס לקפסולת זמן.
הרעש של הרובע השני נעלם, האור משתנה כשהוא מסתנן דרך תקרות הזכוכית העצומות, והאוויר עצמו מרגיש אחרת. הפסאז’ים המקורים הללו הם יותר מסתם מעברים יפים; הם שרידים מפוארים של תקופה שבה פריז המציאה את עצמה מחדש. דמיינו את העיר בתחילת המאה ה-19: רחובות צרים, בוציים, ללא מדרכות, מלאים בכרכרות סוסים רועשות. הפסאז’ים היו מהפכה של ממש – מקלטים של יוקרה, חמימות וניקיון עבור הבורגנות העולה.
בשיאם, היו בפריז למעלה מ-150 פסאז’ים כאלו, רשת סודית של עורקי קניות ואלגנטיות. אך הסיפור שאני רוצה לספר לכם היום הוא לא על כולם, אלא על שתי “אחיות” שנולדו זו לצד זו, באותה שנה ממש, ונועדו לגורלות שונים כל כך. האחת, ויויאן, הפכה למלכת הנשף – זוהרת, מצליחה ונצחית. השנייה, קולבר, הייתה היפהפייה הטרגית – יצירת מופת ארכיטקטונית שכשלה מסחרית, ודווקא הכישלון הזה הוא ששמר עליה טהורה ומושלמת עד ימינו. זהו סיפור על הצלחה וכישלון, על מסחר ותרבות, ועל שניים מהסודות השמורים והיפים ביותר של פריז.
גאלרי ויויאן (Galerie Vivienne): היהלום שבכתר הפסאז’ים
הולדתה של אגדה
הסיפור שלנו מתחיל בשנת 1823, עם איש חזון ואיש עסקים ממולח בשם מאטר לואי-אוגוסט מרשו (Louis-Auguste Marchoux, 1768-1854), שהיה נשיא לשכת הנוטריונים של פריז. מרשו זיהה את הפוטנציאל העצום הטמון במיקום אסטרטגי ורכש מספר נכסים, ביניהם את אוטל ואנל דה סראן (Hôtel Vanel de Serrant) ואת פასאז’ דה פטי-פר (Passage des Petits-Pères).
כדי להפוך את חזונו למציאות, הוא שכר את שירותיו של אחד האדריכלים הבולטים של התקופה, פרנסואה-ז’אק דלנואה (François-Jacques Delannoy 1755-1835). דלנואה לא היה אדריכל רגיל; הוא היה זוכה פרס רומא היוקרתי, תואר שהעיד על שליטתו המוחלטת בסגנון הנאו-קלאסי.
הגאלרי, שנחנכה רשמית בשנת 1826, הייתה הצלחה מסחררת ומיידית. הסיבה לכך הייתה פשוטה: מיקום, מיקום, מיקום. היא שכנה בנקודה המושלמת בין הפאלה רויאל (Palais-Royal), הבורסה (Bourse) והשדרות הגדולות (Grands Boulevards), מה שהבטיח זרם בלתי פוסק של לקוחות עשירים, סוחרים ואנשי חברה שחיפשו את המילה האחרונה באופנה ובמותרות.
פאר נאו-קלאסי פומפיאני
העיצוב של דלנואה היה יצירת מופת בסגנון נאו-קלאסי פומפיאני, והוא לא נועד רק להיות יפה – הוא נועד לשדר מסר. כל פרט אדריכלי נועד “להאדיר את המסחר” ולהלל את ערכי ההצלחה, העושר והשגשוג של הבורגנות החדשה שצמחה לאחר המהפכה.
הקירות והתקרות מעוטרים בסמלים קלאסיים המהדהדים את המסר הזה: קדוקאוס, מטהו של מרקוריוס, אל המסחר; קרני שפע (Cornucopias) הגדושות בכל טוב; זרי דפנה המסמלים ניצחון; ואלומות חיטה כסמל לשפע. ברוטונדה המרכזית, פסלים של אלות ונימפות משלימים את התחושה שנכנסתם למקדש מיתולוגי המוקדש לקניות.
אבל גולת הכותרת, הדבר שתמיד עוצר את נשימתי, היא הרצפה. יצירת אמנות פסיפס מדהימה, החתומה על ידי האמן ושותפו מאציולי (Mazzioli). הדוגמאות הגיאומטריות המורכבות יוצרות תחושה של שטיח יוקרתי וחם המנחה את צעדי המבקרים לאורך הגאלרי.
וכאן חברים, הרשו לי לגלות לכם סוד קטן, אנקדוטה היסטורית משעשעת. מקורות רבים מייחסים את יצירת הפסיפס לאמן האיטלקי האגדי ג’אנדומניקו פאקינה (Giandomenico Facchina 1826-1903). הבעיה היחידה? פאקינה נולד שלוש שנים אחרי שהגאלרי נבנתה. אז איך זה ייתכן? זו לא טעות פשוטה. המוניטין של פאקינה במאה ה-19 היה כה עצום, עד ששמו הפך לשם נרדף לאיכות הגבוהה ביותר של עבודת פסיפס. סביר להניח שהסדנה שלו ביצעה שיפוץ נרחב ברצפה מאוחר יותר במאה, או ששמו פשוט שורבב להיסטוריה של המקום כסמל לאיכות, חותמת של גדולה.
תור הזהב: אופנה, ספרים וסודות
בשיא תהילתה, גאלרי ויויאן הייתה מיקרוקוסמוס שוקק של החיים הטובים בפריז. היא אכלסה חייטים, סנדלרים, סוחרי יין, קונדיטורים, מוכרי הדפסים וחנויות אופנה. זה היה המקום להיראות בו, מרכז חברתי תוסס לא פחות משהיה מרכז מסחרי.
אני רוצה להתעכב על פנינה אחת מיוחדת, חנות הספרים ז’וסום (Librairie Jousseaume), הממוקמת במספרים 45-47. חנות הספרים העתיקים הזו פתחה את שעריה בשנת 1826, באותה שנה שבה נחנכה הגאלרי, והיא פועלת שם עד היום. זו לא סתם חנות; זהו חלון חי להיסטוריה של המקום, שער לעולם הספרותי של פריז במאה ה-19.
הדייר המסתורי ביותר בפסאז’
בסביבות שנת 1840, הדירה שמעל גרם המדרגות המונומנטלי במספר 13 הפכה לביתו של אחד האנשים המרתקים ביותר בהיסטוריה של צרפת: אז’ן-פרנסואה וידוק (Eugène-François Vidocq 1775-1857). וידוק היה אסיר נמלט שהמציא את עצמו מחדש והפך למייסד ולמפקד הראשון של הסירטה נסיונל (Sûreté Nationale), המשטרה הלאומית הצרפתית, ומאוחר יותר, למייסד סוכנות הבילוש הפרטית הראשונה בעולם.
סיפור חייו היה כה יוצא דופן, עד שהוא שימש השראה ישירה לסופר ויקטור הוגו (Victor Hugo) כאשר יצר את דמויותיהם של ז’אן ולז’אן והמפקח ז’אבר בספרו האלמותי “עלובי החיים” (גם אצל בלזאק הוא שימש מודל לדמות של ווטרן).
האגדה מספרת שמעבר סודי ותת-קרקעי חיבר את דירתו של וידוק לגני הפאלה רויאל, וסיפק לו נתיב מילוט מהאויבים הרבים שרכש לעצמו, הן בעולם התחתון והן במשטרה הרשמית. הסיפור הזה לוכד באופן מושלם את האופי הכפול של הגאלרי – חזות אלגנטית ומפוארת, שמתחתיה רוחשים סודות וסכנות.
המהפכה שרה במרסייז
הגאלרי לא הייתה רק זירה למסחר וסודות, אלא גם לתשוקה מהפכנית. ביולי 1830, ימים ספורים לאחר פרוץ מהפכת יולי, המלחין הצעיר הקטור ברליוז (Hector Berlioz) מצא את עצמו נסחף עם ההמון ברחובות פריז. הקהל, שמילא את גאלרי ויויאן ואת גאלרי קולבר השכנה, דרש ממנו לשיר.
בעלת חנות בגאלרי קולבר הציעה להם לעלות לקומה הראשונה של חנותה, ומשם, מעל לראשיהם של אלפי פריזאים, ניצח ברליוז על ביצוע ספונטני וסוחף של “המרסייז”. בזיכרונותיו, הוא תיאר את העוצמה האקוסטית המדהימה של הקולות בחלל המקורה בזכוכית, חוויה כה עזה עד שלבסוף התעלף. אירוע זה היה רגע מכונן בהיסטוריה של ההמנון, וסייע להשיב לו את מעמדו כשיר מהפכני.
שקיעה ותחייה מחדש
תור הזהב של הגאלרי הגיע לסיומו עם עליית הקיסרות השנייה. השדרות הרחבות והמפוארות שסלל הברון אוסמן (Baron Haussmann) וחנויות הכלבו הענקיות שצצו לצדן, כמו גאלרי לפאייט, משכו את הקהל האופנתי הרחק מהפסאז’ים האינטימיים. בשנות ה-60 של המאה ה-20, גאלרי ויויאן הייתה במצב של הזנחה נוראית ועמדה בפני סכנת הריסה.
הצלתה הגיעה בזכות מאמציהם של תושבים מקומיים נלהבים, ביניהם האמנית הסוריאליסטית הוגט שפנגלר (Huguette Spengler). הגאלרי ניצלה, ובשנת 1974 הוכרזה כאתר היסטורי לשימור. הרנסנס המודרני שלה החל בשנות ה-80, והתחזק עם הגעתם של מעצבי אופנה כמו ז’אן-פול גוטייה (Jean Paul Gaultier, נולד ב-1952) בשנת 1986, שהחזיר לה את מעמדה כמקדש לאופנה עילית. כיום, היא שוב חיה, נושמת, יוקרתית וחיונית לחוויה הפריזאית.
פאסאז’ קולבר (Passage Colbert): האח היפה והטרגי
תחרות שאפתנית ולידה מפוארת
סיפורו של פאסאז’ קולבר הוא סיפור נוגע ללב על יופי וכישלון. הוא נבנה על שטח היסטורי, במקום בו עמד בעבר אוטל קולבר, אחוזתו של ז’אן-בטיסט קולבר (Jean-Baptiste Colbert 1619-1683), שר האוצר האגדי של המלך לואי ה-14 (Louis XIV), שתכנן האדריכל הדגול לואי לה וו (Louis Le Vau).
בשנת 1826, קבוצת יזמים בשם “אדם ושות'” (Adam et Cie) ראתה את ההצלחה הפנומנלית של גאלרי ויויאן השכנה והחליטה לבנות לה מתחרה ישירה, ממש דלת ליד דלת. הם שכרו את האדריכל ז’אן ביו (Jean Billaud 1769-1846) והטילו עליו משימה אחת: לבנות פסאז’ שיהיה מפואר ויפה יותר מהמתחרה.
ביו אכן יצר יצירת מופת. הוא תכנן פסאז’ רחב ידיים, עם עמודי שיש, פסיפסים מורכבים, וגולת כותרת ארכיטקטונית עוצרת נשימה – רוטונדה עצומה ומרהיבה, במטרה ברורה לגנוב את ההצגה מהשכנה המצליחה.
הרוטונדה ו”עץ הקוקוס המאיר”
ליבו הפועם של הפסאז’ היה, ונותר עד היום, הרוטונדה המפוארת שלו, בקוטר 15 מטרים, ומעליה כיפת זכוכית אדירה. אך במקור, מתחת לכיפה עמד פריט עיצובי שהפך לאגדה פריזאית: נברשת ברונזה מרהיבה עם שבעה גלובוסי קריסטל שהוארו בגז.
הנברשת הייתה כה מיוחדת ומרשימה, עד שהפריזאים העניקו לה את הכינוי “Le Cocotier Lumineux” – “עץ הקוקוס המאיר”. תחת אורה הרך והרומנטי, הפכה הרוטונדה של פאסאז’ קולבר למקום המפגש האופנתי והנחשק ביותר לפגישות רומנטיות בתקופת המונרכיה של יולי.
למרבה הצער, הפלא הזה אבד במצולות ההיסטוריה אך אנו נשארנו עם הפסל הנפלא של לבף (Charles-François Leboeuf (1792-1865)) של אורידצ’ה מוכשת על ידי הנחש.
כישלון מהדהד ותהום הנשייה
למרות כל הפאר וההשקעה, פאסאז’ קולבר היה כישלון מסחרי מהדהד כמעט מהרגע הראשון. הוא מעולם לא הצליח למשוך את קהל הקונים או את החנויות היוקרתיות שנהרו לגאלרי ויויאן. החנות הבולטת היחידה שפעלה בו הייתה חנות כלבו בשם “Au Grand Colbert”, שהיא למעשה הגלגול הקודם של הבראסרי המפורסם “Le Grand Colbert” הפועל שם כיום.
הפסאז’ הידרדר במהירות. בשנת 1859 הוא נרכש על ידי המדינה, אך זו הניחה לו להירקב ולהתפורר. במשך רוב המאה ה-20, הוא היה לא יותר מקליפה ריקה ומוזנחת, צל חיוור של תהילתו המיועדת, מקום שנשכח על ידי הפריזאים.
תחייה תרבותית
כמו אחותו, גם פאסאז’ קולבר הוכרז כאתר היסטורי לשימור בשנת 1974. אך גאולתו האמיתית הגיעה בתחילת שנות ה-80, כאשר נרכש על ידי הספרייה הלאומית של צרפת (Bibliothèque Nationale de France).
לאחר שיפוץ מקיף ומדוקדק שהושלם בשנת 1985, הפסאז’ נולד מחדש – לא כמרכז מסחרי, אלא כמרכז תרבותי. החנויות נעלמו, ובמקומן נכנסה אווירה של לימוד ומחקר שקט.
כיום, הפסאז’ מאכלס את המכון הלאומי לתולדות האמנות (INHA) ואת המכון הלאומי למורשת (INP), לצד מוסדות מחקר נוספים. הוא הפך למקדש של ידע, מקום שבו העבר נחקר ונשמר, במקום להימכר.
וכאן טמון היופי האמיתי בסיפורו של פאסאז’ קולבר. הכישלון המסחרי שלו הוא הסיבה המרכזית לכך שהוא השתמר בצורה כה מושלמת. בעוד גאלרי ויויאן התפתחה והשתנתה במשך 200 שנה, עם חנויות שנפתחו ונסגרו ועיצובים שהתעדכנו, פאסאז’ קולבר הוא תמונת מצב כמעט קפואה של החזון האדריכלי המקורי משנת 1826. כישלונו הגן עליו מפני בלאי המסחר וגחמות האופנה. הוא אינו פסאז’ קניות חי, אלא מוזיאון של פסאז’ קניות, המציע הצצה טהורה ואקדמית יותר לעבר מאשר אחותו המצליחה.
מידע שימושי לביקור מושלם
שעות פתיחה
גאלרי ויויאן: פתוחה לקהל מדי יום, בין השעות 08:30 בבוקר ל-20:30 בערב. הכניסה חופשית.
פאסאז’ קולבר: פתוח גם הוא מדי יום, אך חשוב לזכור שהוא משמש בעיקר כמעבר למוסדות אקדמיים. האווירה בו שקטה ומלומדת יותר, ולכן אני ממליץ למבקרים לכבד את אופיו הייחודי של המקום.
חלק ממסלול הפסאז’ים שלי
שני הפסאז’ים המפוארים הללו הם גולת הכותרת של מסלול הטיול המפורט שלי, המוקדש כולו לפסאז’ים המקורים של פריז. אם נדלקתם על הרעיון ואתם רוצים לגלות עוד פנינים נסתרות כמו אלו, אני מזמין אתכם להצטרף אליי למסע שלם בעקבותיהן.
תוכלו למצוא את מסלול הטיול המלא של הפסאז’ים הפריזאיים ממש כאן באתר.
