אני זוכר שלפני מספר שנים טובות, בזמן שיחה עם חבר צרפתי שלי, הוא אמר לי: “אם אתה רוצה לבקר בקברט בו תוכל למצוא צרפתים ולא רק תיירים, אתה חייב לבקר בקרייזי הורס”.
העצה הזאת נשארה עמוק עמוק בזיכרון שלי, אולם לצערי הרב, עד לא מזמן, לא יצא לי לבקר במועדון הקרייזי הורס, בעיקר כתוצאה ממחסור כרוני בזמן והאהבה שלי להעביר את הערב במיטה עם ספר טוב, על מנת שאוכל לקום מוקדם בבוקר ולרוץ לגלות את רחובותיה של פריז שעוד לא הספיקה להתעורר (תענוג גדול, במיוחד בסתיו).
אולם, מכיוון שלהיות בעלים של בלוג העוסק בתרבות צרפת ובתיירות זה דבר מחייב, ידעתי שהגיע הזמן לבקר בקברטים הגדולים של פריז. וכך בשנת 2018, זכיתי לבקר במולן רוז’ ובשנת 2019 ביקרתי עם ידידי רונן סאס בקברט המעט פחות מוכר, לה פראדי לטן.
כל מה שנותר לי לעשות על מנת להשלים את סדרת הכתבות על הקברטים הגדולים של פריז, היה לבקר בקרייזי הורס, ותיכננתי לעשות זאת במהלך 2020. אולם אז הגיעה הקורונה ושיבשה לי את כל התוכניות… עד עכשיו!
בסטפמבר 2022 התייצבתי, יחד עם ידידי היקר והמדריך המעולה שוקי ספקטור (ניתן לקרוא עליו בכתבה המדריך המלא למדריכי טיולים בפריז), בשערי הקרייזי הורס ב-Avenue Georges V. ירדנו במדרגות והובלנו אחר כבוד למקום שלנו.
בדרך שמתי לב שכמעט כל הקהל הורכב מזוגות ושחלק ניכר בו באמת דיבר צרפתית (לעומת המולן רוז’, שם ראיתי בעיקר תיירים). כשהגענו לשולחן שלנו כבר חיכתה לנו השמפנייה. המנחה, שהסתובב בקהל, בדיוק סיים לשיר והשתרר שקט שאחריו האולם הוחשך והמסך עלה…
מה התרחש מיד אחר כך? האם באמת מדובר בפורנוגרפיה במסווה של אומנות? והאם נהננו מהמופע? על כל אלו אספר לכם עוד מעט. לפני כן, הרשו לי (כהרגלי) לחזור מעט בזמן ולספר לכם על ההיסטוריה של המקום ורקדניותיו, מכיוון שמה שצפיתי בו, היה חלק ממורשת בת יותר משבעים שנה.
ההיסטוריה של קרייזי הורס
השנה היא 1951 ולאמרגן ולאיש העסקים אלן ברנרדן (Alain Bernardin 1916-1994) יש חזון: ליצור קברט שמצד אחד יהווה מעין סטריפ שואו, אך מצד שני לא ירגיש כמו משהו זול, אלא כמופע אומנותי אירוטי.
זאת הסיבה שהמיקום שנבחר היה בניין הוסמני מכובד, שנמצא ממש לא רחוק מגשר אלמה (Pont de l’Alma), בלב ליבה המהוגן והמכובד של פריז (ברובע ה-8 על גבול הרובע ה-16). לבניין הזה היה יתרון גדול מאוד, מעבר למיקום: היה לו מרתף יין ענקי (למען האמת, שבעה מרתפי יין), שאותם הוא הפך לאולם ענק.
מכיוון שבאותה תקופה המערבונים האמריקאיים היו מאוד פופולריים, החליט אלן ברנרדן לקרוא למקום על שם “הסוס המשוגע”, כינויו של אחד ממנהיגי האינדיאנים באמריקה הצפונית של המאה ה-19 (חי בין השנים 1840-1877). החלטה נוספת של בעל הבית, הייתה לתת שם במה לכל אחת מהרקדניות שהופיעה אצלו, והשמות הללו נשארו עד ימינו אנו.
בין השאר ניתן למצוא עד היום שמות שהפכו לאגדה דוגמת רוזה פורמטו (Rosa Furmetto), פולי אנדרגראונד (Polly Underground) וכמובן לובה מור (Lova Moor).
האחרונה ברשימה ניהלה רומן מתוקשר עם אלן דלון ובסופו של דבר, הצליחה באמצעות קסמיה לשבות את ליבו של ברנרדן, הבעלים של הקרייזי הורס, ולהתחתן איתו ב-1985. היא אף ניסתה את מזלה בתחום השירה, אך שם פחות הצליחה וכל מה שנשאר מהקריירה שלה הם כמה שירים די נשכחים, כמו השיר הזה.
עם השנים, לא מעט כוריאוגרפים מפורסמים החלו ליצור קטעי מופע, שחלקם הפכו לקלאסיקה (כמו הקטע שבו רקדניות הקרייזי הורס לבושות כמו משמר מלכת אנגליה). דבר נוסף שהפך לאחד ממאפייני המקום היה נעלי העקב, בעלות עקב גבוה מאוד ודק, שהפכו את הריקוד למאתגר מצד אחד, אך אירוטי ומרשים מצד שני.
כמו כן, לצד הרקדניות הופיעו גם לא מעט אמנים מפורסמים. אולי המפורסם ביותר מביניהם, היה שארל אזנבור, שהופיע בקרייזי הורס בתחילת הקריירה שלו (ככל שידוע לי הוא דווקא התבקש לשמור על הבגדים שלו במהלך המופע :-)).
עם השנים הפך הקרייזי הורס למותג מצליח מאוד ואף נפתח לו סניף בלאס ווגאס, אולם בשנת 1994 פקד אסון את מועדון הקרייזי הורס, כאשר הבעלים שלו החליט להתאבד. ניהול המועדון עבר לילדיו והם המשיכו במלאכה עד שנת 2006, עת נמכר המקום לאיש העסקים הבלגי פיליפ לום (Philippe Lhomme).
בתקופה הזאת החל מועדון הקרייזי הורס להביא אליו “שחקני חיזוק” מארה”ב, דוגמת אומנית הבורלסק הת’ר רנה סוויט (Heather Renée Sweet), הידועה יותר בתור דיטה פון טיז (Dita Von Teese), שהופיעה במקום בשנים 2006, 2008 ו-2016.
החל משנת 2017 אפשר למצוא בקרייזי הורס את התוכנית Totally Crazy, פרי עבודתם של אנדרה דייסנברג (Andrée Deissenberg) וסטפן ז’ארני (Stéphane Jarny). זוהי גם התוכנית אותה ראינו שוקי ואני בשנת 2022 ועליה אשמח לכתוב כמה מילים.
אז מה מצפה לכם בקרייזי הורס?
הערה לפני שנתחיל: כל מה שאכתוב רלוונטי למופע Totally Crazy, אותו ראיתי ב-2022. ייתכן מאוד שהמופע הבא יהיה שונה במעט, אולם, כפי שאמר לי שוקי, שראה את המופע במהלך שנות השמונים, החלקים הקלאסיים של המופע לא משתנים.
בגדול הייתי מחלק את המופע של קרייזי הורס לשלושה חלקים.
החלק הראשון, הוא ההנחיה עצמה והוא מתחיל עוד לפני שהרקדניות עולות לבמה. מי שהנחה את הערב היה אדם בעל שם הבמה ז’ורז’ בנגבל (Georges Bangable), שטען ששם הבמה שלו נובע מהערצתו לשחקן קלארק גייבל (ומשם גם השפם הדק שלו).
כפי שתראו, המנחה הוא לא רק בדרן, אלא גם זמר, ולהבדיל מהרקדניות שנמצאות על הבמה, ז’ורז’ מסתובב בתוך הקהל ושר. אישית, מאוד אהבתי את ההגשה שלו ואת הביצועים שלו ואתם מוזמנים לצפות בסרטון הבא ולהתרשם מהם בעצמכם:
החלק השני של המופע, עליו הייתי רוצה לספר לפני שניגש ל”מנה העיקרית”, הוא מופע סטפס של צמד רקדנים בשם רומאן וסלאבה (Roman & Slava). בעיני, המופע הזה היה אחד השיאים של הערב בזכות הכישרון הרב של שני הרקדנים ובזכות הוורסטיליות שלהם. מוזמנים להציץ בסרטון למטה ולראות על מה בדיוק אני מדבר.
ולבסוף, בואו נדבר על הבנות עצמן, שמהוות את מסמר הערב (או שמה נקרא להן “עקב הערב”?). במשך כתשעים דקות הן ירקדו בפניכם בשלל כוריאוגרפיות שונות. נכון, הן לרוב ירקדו בלבוש מינימלי עד לא קיים, מה שיהפוך את המופע ללא מתאים לילדים, אולם אם אתם מצפים למופע אירוטי בסגנון מועדוני החשפנות, אתם עלולים להתאכזב.
הארוטיקה כאן היא מאוד מאוד אמנותית והתחושה שלי, בזמן שצפיתי במופע, הייתה כאילו פסלי השיש שראיתי במוזיאון הלובר לפני מספר שעות, קמו לפתע לתחייה והחלו לרקוד. מכאן, שכמו שאין שום דבר מיני בפסל שיש של אלה מהמיתולוגיה היוונית (לפחות בעיני), אין שום דבר מיני ברקדניות הללו. מה שיש זה גוף שנוצר כתוצאה ממשטר קשוח של דיאטה, וכמובן, כישרון עצום.
הנה סרטון של אחד הריקודים הכי מפורסמים שלהן:
אז איך אסכם את החוויה המאוד סובייקטיבית שלי?
אהבתי:
- השמפניה הייתה מצויינת (במקום כזה אתה מצפה לקבל לא פחות מ-Moët & Chandon וזה בדיוק מה שקיבלנו).
- המנחה ומופע האמצע של שני אומני הסטפס היו מצוינים בעיני.
- חלק מהריקודים מרגיש כמו Poetry in Motion, מכיוון שיש משהו מרשים מאוד בלהסתכל על אנשים עם גוף מדויק ללא גרם שומן מיותר, שרוקדים כאיש אחד על הבמה.
מעט פחות אהבתי:
- המופע הרגיש מעט ארוך מדי ומעט רפטטיבי, כאשר ריקוד רדף ריקוד. אישית הייתי מעדיף לו היו מכניסים בין כל מספר קטעי ריקוד עוד מופעים של אקרובטיקה, סטפס, קסמים וכו’.
- קשה עד בלתי אפשרי לצלם עם טלפון סלולרי את הבמה. זו כמובן לא אשמתם של יוצרי המופע, אלא של יצרניות הטלפונים הסלולריים, שעדיין לא השכילו ליצור מצלמה שתדע להתמודד עם התאורה המאוד מאתגרת של המקום. אולי עוד כמה שנים זה יהיה אפשרי, ואז תהיה לי סיבה טובה לחזור.
Crazy Horse – מידע שימושי
אם החלטתם ללכת למופע הזה הנה כל המידע הדרוש לכם:
כיצד מגיעים?
כתובת הקברט היא: 12 Av. George V.
הדרך הקלה ביותר להגיע לשם היא באמצעות מטרו קו 9 (יורדים בתחנת Alma Marceau), שנמצאת מספר דקות הליכה משם.
כיצד קונים כרטיסים?
אתם מוזמנים לקנות כרטיסים למופע באמצעות הקישור הזה. מומלץ לקנות את הכרטיס המעט יקר יותר (זה שמכיל שמפנייה), מכיוון שאז תקבלו מקום טוב יותר. האם שווה לקנות את הכרטיס שמכיל לצד המופע גם ארוחה? אני מודה שלא ניסיתי וקשה לי לומר, אך האינסטינקט שלי אומר שבשישים יורו (ההפרש בין מחיר הכרטיס עם כוס השמפנייה לבין הכרטיס עם הארוחה), ניתן לאכול ארוחת ערב מצוינת במקום אחר (אם אתם מחפשים המלצות תוכלו למצוא אותן בכתבה הזאת).
באילו שעות מתקיים המופע?
בין ראשון לשישי המופע מתקיים ב-20:00 וב-22:30. בשבת המופע מתקיים ב-19:00 וב-21:30.
באיזו שעה מומלץ להגיע?
מומלץ להגיע כ-45 דקות לפני תחילת המופע עצמו, על מנת ליהנות מהמופע המקדים של המנחה המצויין.
מה הוא קוד הלבוש?
נכון, אף אחד לא יזרוק אותכם החוצה עם תגיעו עם טישרט ונעלי קרוקס (כנראה), אבל תעשו לעצמכם טובה ותבואו לבושים כמו בני אדם (חולצה מכופתרת וז’קט יתקבלו בברכה).
מחפשים לראות מופע נוסף?
אתם מוזמנים להיכנס לכתבה המלצות על מופעים בפריז וקברטים ולקבל מידע על מופעים מומלצים נוספים.
