מגפת הקורונה היא בהחלט לא דבר נעים ואפילו מדכא, אולם, כמו תמיד, אין רע בלי טוב. קחו לדוגמא את ידידי היקר יואל תמנליס, שניצל את הזמן הפנוי בסגרים על מנת לכתוב את הספר סה לה ווי. והנה, רק סיימתי להינות מספרו של יואל ופתאום התברר לי שידיד נוסף שלי, גיל קיסרי בדיוק סיים לכתוב את הספר “דברים שלא סיפרתי”, המגולל את חייו המרתקים.
את הספר קיבלתי לידי במהלך חגיגות יום ההולדת 90 של גיל ורק משיחות עם מוזמנים אחרים, חלקם הגדול אנשים שהכירו אותו עשרות שנים ויותר, הבנתי עד כמה מעניין הולך להיות הספר.
הסיבה לכך היא שגיל לא חי חיים רגילים של עבודה, בית משפחה. הוא היה חלק מדור תש”ח ונילחם במלחמת העצמאות, שירת במשך שנים רבות בתור כתב מעריב בפריז, חזר לארץ על מנת להילחם במלחמת יום כיפור (שם איבד את עינו) ואם כל זה לא מספיק הוא אף שירת במוסד וזכה להשתתף בלא מעט מבצעים עלומים.
כששמעתי על עלילותיו, מיד נזכרתי בשיר ישן נושן הזה, אותו שר קובי רכט לפני שנים רבות:
לשמחתנו הרבה, גורלו של גיל היה טוב בהרבה מזה שלא מושא השיר, ולמרות שהוא סיפר לנו על עלילותיו במוסד, שלומו מצויין. 🙂
אולם, עם כל הכבוד (ויש הרבה כבוד) למה שגיל עשה בשליחות המדינה, הרי שאנחנו כפרנקופילים מתעניינים יותר בקשר שלו לתרבות צרפת. לשמחתי אוהבי התרבות הצרפתית ימצאו כאן לא מעט חומר קריאה מעניין, מכיוון שגיל לא רק התגורר בפריז, אלא, בעקבות עבודתו כעיתונאי, זכה לפגוש לא מעט מהאומנים החשובים ביותר של המאה ה-20 ובהם הזמר ז’אק ברל, השחקן ז’אן-לואי טירנטיניאן (Jean-Louis Trintignant), הסופר רומאן גארי ועוד.
על מנת לתת לכם לטעום מעט מהספר של גיל, החלטתי להביא לכם כאן את הפרק שעוסק בזמר שארל אזנבור, אחרון הנפילים מימי הזוהר של השאנסון הצרפתי, שמת בשנת 2018. במידה ואהבתם את הספר אתם מוזמנים להזמין אותו באמצעות הקישור בסוף הכתבה.
הפרק על אזנבור מתוך הספר דברים שלא סיפרתי
מותו של שארל אזנבור ומורשתו
הוא נמצא מת באמבט שלו וביקשו לברר אם טבע (זוכרים בצרפת שזמר אחר, קלוד פרנסואה, לפני שנים מת מחושמל באמבט שלו). נתיחת גופתו הראתה שאזנבור מת מוות טבעי כתוצאה מסתימה בריאות שגרמה לדום-לב.
בפאריס התקיים אתמול ברחבת האינווליד טקס ממלכתי בהשתתפות הנשיא מקרון, שנשא דברי הספד. משפחתו של אזנבור התנגדה בתחילה אך התרצתה. כמו כן מתכננים לקרוא על שמו רחוב או כיכר בפאריס, משום שהצרפתים רואים בו בהחלט נכס לאומי, אחרון השאנסוניירים שלהם. ושוב מזכירים את הכינוי שיוחס לו בתחילת דרכו: “בעל קול מחדר המיטות”.
סקרנים מפשפשים במה שהשאיר אחריו, בנוסף ל-1400 השירים שיצר ו-180 מיליון ההקלטות בהרבה שפות. הכוונה – רכושו. מעריכים שהוא מסתכם ב-150 מיליון יורו ואף יותר, חלק מזה רשום בשוייץ ולוקסמבורג משיקולי מיסוי. מכל מקום אין חשש שייפתחו מאבקי ירושה כי הזמר דאג מזמן לצוואה ברורה בין רעייתו וילדיו. והוא הסביר זאת בסיגנונו הייחודי: “אני לא רוצה שיתחילו לריב על מזלגות וכפיות”.
אזנבור לא פחד לעסוק בנושאים מעוררי מחלוקת
אין טעם לחזור על דברים מוכרים אלא לציין, כי כמה משיריו הוקדשו לנושאים שנחשבו חריגים בחברה השמרנית של פעם. למשל, מורה שהתאבדה משום שהפכה קורבן לזעם הציבור עקב רומן עם תלמיד שלה. אזנבור חיבר לזיכרה שיר מפורסם: “למות מאהבה” (מעניין מה חושב על כך נשיא צרפת מקרון שנשוי למורתו בעבר).
שיר מפורסם על וידוי של הומו בתקופה שזה היה מחוץ לחוק (השיר “ככה קוראים לי”). או על נושא המהגרים וכמובן ההיסטוריה של ארמניה מכורתו. ומעל הכל האהבה, שתופסת מקום מרכזי בשיריו. אבל הוא הדגיש: “זו לא האהבה עצמה – על כך מדברים השירים בסגנון “אני אוהב אותך”, “למה עזבת אותי”, “אני מת עליך” וכו’. אני מתכוון למה שכרוך באהבה ומכל מקום לא בגיל הצעיר, אלא בגיל הביניים”.
הסיפור מאחורי “איך את נראית”
עכשיו אני רוצה להתייחס למשהו אישי. ריאיינתי את אזנבור פעמיים כשביקר בישראל. פעם ראשונה עדיין היה אלמוני אצלנו וכנראה לכן הופיע במין מועדון-לילה מפוקפק ברחוב הירקון בת”א. בפעם השניה כבר היה בשיא תהילתו בצרפת אבל בישראל עדיין לא התעניינו בו. זה קרה מזמן, כך שהראיון היה ראשון בתיקשורת שלנו.
הראיון התקיים במידשאה שליד בריכת השחיה במלון “אכדיה” בהרצליה. הוא היה שרוע בכיסא נוח ואני ישבתי על הדשא. רציתי לדבר איתו על אחד משיריו הפחות מוכרים ושמו Tu te laisse aller, בתרגום חופשי: “את מזניחה את עצמך”. שיר שונה לחלוטין מהרגשנות והאנושיות, מהאהבה שברוב שיריו. זהו שיר קשה, עצוב אכזרי. מעין בלדה לבעלים המתוסכלים, שבו הוא מדבר אל אשתו. אני מצטט מתוך מזכרוני כמה משפטים ושוב בתרגום חופשי:
כמויות האלכוהול ששתיתי מאפשרות לי לגלות לך…נמאסת עלי…איך יכולתי לאהוב אותך ולהקדיש לך 5 שנים מחיי?…את דומה לאימך…גרבים שמוטות על הנעלים, חלוק מרופט ופתוח, בשערך הפרוע נעוצים רולים… את מעצבנת אותי ורודה בי, נמאס לי מהעקיצות שלך…ובכל זאת, אני זוכר שאת אישתי…עשי מאמץ, תירזי, תיתאפרי, תנסי להתייפות מול הראי, חיזרי להיות הילדה הקטנה שכה אהבתי, כדי שהכל יחזור להיות כבעבר ושוב תתרפקי בין זרועותי.
והנה הגרסא העברית ששר יוסי בנאי
כשהעליתי את הנושא הוא פטר אותי בצחוק קל: “כל זה שייך לעבר, כשהייתי נשוי לשתי נשותי הקודמות. עם הראשונה הייתי צעיר מדי, עם השניה טיפש מדי. עכשיו זה ההווה, תסתכל לכאן” והצביע אל כיסא נוח שכן, שם ישבה צעירה גבוהה ודקה, בבגד ים, בלונדית כיאה לשוודית. “זו אולה . היא לימדה אותי מהם רוך וסובלנות”.
הבחנתי שהיא היתה מנותקת בכוונה, לא לערב עצמה בענייני בעלה. ומסתבר שכך נהגה אולה טורסל בכחמישים שנות הנישואין שלהם: לא נראתה עמו בציבור, לא היתה נושא לרכילות, שונאת להצטלם, לא ניסתה להתבלט כאשתו של…היא היתה צעירה ממנו ב-17 שנה וילדה לו שלושה ילדים.
הקשר לארמניה וישראל
במאות הופעותיו לא היסס לשלב גם אמנים נוספים ולא חיפש תמיד את הבלעדיות. הוא גם עודד וסייע לזמרים צעירים. אבל נתן להם עצה: “תשירו, אבל תסתמו את הפה בנושאים פוליטיים”.
אזנבור היה כוכב בינלאומי ששר בכמה שפות: צרפתית, אנגלית, ספרדית, איטלקית -_ ורק שיר אחד בארמנית. אבל בנימי נפשו נשאר קשור לארץ-המוצא של הוריו והקדיש לה רבות ואף היה שגריר-כבוד. “אני צרפתי אבל ארמניה אלה השורשים.” הדגיש תמיד. כשנפגעה ארמניה ברעידת אדמה קשה חש להזדהות ואחת הסיבות לאהדתו את ישראל היתה הסיוע ששלחה אז לנפגעי האסון. בכלל, הוא אוהב את ישראל ואת היהודים, מאז שהוריו הסתירו כמה מהם במסעדה שלהם בפאריס בעת הכיבוש הגרמני. אבל על דבר אחד לא סלח לנו: שסירבנו בעקשנות עד היום להכריז כ”שואה” את טבח הארמנים בתחילת המאה שעברה, אסון שבער עצמותיו כל חייו.
קריירה בין לאומית והסוד לחיים ארוכים
כוכבו דרך כאמן בינלאומי בעקבות הצלחתו בארה”ב ב-1963. הוא היה שם אלמוני לחלוטין וכדי להופיע שכר על חשבונו הפרטי את אולם קרנג’י המפורסם בניו יורק. זה היה הימור שהצליח. עכשיו הכריזו עליו כתב-העת “טיים” ורשת “סי.אן.אן.” ככוכב המאה, לפני אלוויס פרסלי ופרנק סינטרה. הקריירה הבינלאומית שלו כללה הופעות ב-94 מדינות – מקריות מעניינת: זה כמניין שנותיו.
אזנבור גם היה שחקן קולנע טוב, בדומה לזמרים אחרים כגון איוו מונטאן ופרנק סינטרה. סירטו הראשון מבין כ-40 סרטים שהשתתף בהם היה “אל תירו בפסנתרן” בבימויו של פרנסוא טריפו הנודע. אבל אזנבור העדיף סרטי טלוויזיה על פני סרטט קולנע והסביר: “כשהשתתפתי בסרט הפסקתי ליצור. כך שהתאימו לי סרטי טלוויזיה שהפקתם נמשכת רק כמה שבועות, בניגוד לסרטי קולנע”.
מקורביו אומרים כי סוד אריכות-החיים שלו היתה חריצותו. הוא לא חדל ליצור, כל יום משעה מוקדמת בבוקר. כמה ימים לפני מותו עוד הופיע ביפאן למרות שכמה שבועות קודם לכן מעד ושבר את זרועו. והוא לא התכונן להפסיק, אלא להיפך תיכנן להופיע בגיל 100. איפה? נשאל. “בסנטרל פארק בניו יורק, אבל בתנאי שמאחורי גבי יהיה שער הנצחון.”
זה היה שארל אזנבור: הזדהות עם השורשים שלו ונאמנות ללאום שלו.
הזמנת הספר “דברים שלא סיפרתי”
במידה והפרק על אזנבור מצא חן בעיניכם ואתם מעוניינים לקרוא עוד מהספר, אתם מוזמנים להזמין אותו באמצעות הקישור הזה. כמו כן תוכלו להזמין את הספר ישירות מגיל עצמו באמצעות האימייל הזה.
