“פשע חסר חשיבות” הוא חיבור ספרותי קצר שבו מתעדת אירן פְרָן את הרצח של אחותה ומספרת עליו וסביבו, יותר משנה לאחריו, כדי לרדת אל מובנה של הדרמה, לשתף את הקהל הרחב בניסיון הקשה ולחזור תוך כדי כך אל החברה האנושית. השקט שלאחר הסערה.
את אירן פְרָן הצרפתיה אני מעריצה כסופרת, ספרה “מארי קירי לוקחת מאהב” הוא בעיניי יצירת מופת (פרסמתי עליו שתי סקירות, האחת ביקורת ספרותית בבלוג של מירב גולן והשניה כתבה אינפורמטיבית מורחבת באתר הזה). ועתה, לאחר קריאת סיפורה “פשע חסר חשיבות”, אני מעריצה אותה גם כבת אדם.
טעות כפולה טעיתי
תמיד ראיתי בסופרת הפורה הזאת מודל של הצלחה ומזל, היא יפה, אלגנטית ומרשימה, ידענית, אינטלקטואלית, פמיניסטית, אנרגטית. מדברת בשטף, נותנת הרצאות, נוסעת ברחבי העולם, נשואה באושר, אימא וסבתא. האתר שלה ברשת עשיר ומרתק.
אירן פְרָן, מחברת רבי מכר מתחילת שנות השמונים שלא נס ליחה עד היום, נקלעה ל”איזור אימה”, כפי שהיא מגדירה את הניסיון הקשה. תחושתי שהסופרוומן מוגנת בפני פגעי הגורל לא עמדה במבחן המציאות המרה. מקרי רצח בצרפת הם נדירים יחסית למספר התושבים אך אירן פְרָן מצאה עצמה בסטטיסטיקה הנפגעת.
טעיתי עוד ועוד. הייתי בטוחה שסלבריטאית כמו אירן פְרָן, עם אמצעים, קשרים וחיבורים יכולה לקדם תיקים זוחלים בקלות אך ספרונה “פשע חסר חשיבות” מתאר וקובע את ההפך. אדישות, סחבת, שתיקה – ההתמודדות הייתה קשה מנשוא, בין זעם שחור, זעם לבן, רציונליזציה, נדודי שינה והתעודדות. אירן פְרָן נלחמת כאן גם את מלחמתם של כל האלמונים שנקלעו לאירוע פלילי. נותנת להם קול הודות לכשרונה ומעמדה כסופרת מוכרת. לא תמיד נפגשים קרובי המשפחה עם חוקרים, שוטרים ושופטים בעלי רצון טוב.
דרמה חברתית ודרמה אישית
הפשע הזוועתי, רצח אישה בת 79, במהלומות פטיש, בביתה, באמצע היום, הוא חסר חשיבות בעיני המערכת ועד היום לא נמצא הפושע. רצח נשים מבוגרות ואלמוניות, לדבריה של הכותבת, אינו מעניין אף אחד, לא את הגורמים הנוגעים בדבר, השוטרים, החוקרים, השופטים ולא את הקהל הרחב.
פשעים נגד קשישים לא זוכים להדים, אם אין בהם סנסציות. הקרבן לא הייתה מיליונרית ולא החזיקה ג’יגולו. דניז, האישה שנכתשה בפטיש על ידי פורץ צעיר, איבדה דם רב ואת ההכרה ונפחה את נשמתה שבעה שבועות אחרי התקיפה, היא אחותה הבכורה של אירן פְרָן.
לשתיקת המערכת הצטרפה שתיקת המשפחה, מה שהגביר את קשיי ההתמודדות של אירן. השתיקה המפלצתית הכפולה הייתה בלתי נסבלת והסופרת, מה טבעי יותר, מצאה פורקן ופתרון בכתיבת החיבור.
הניסיון לחקור את הרצח, שהתרחש לא מזמן, מוביל גם לחקירה היורדת אל העבר הרחוק יותר. מי הייתה הנרצחת ומה היו יחסיה עם הכותבת. זהו, אם כן, גם ספר אוטוביוגרפי בו חושפת אירן פְרָן מעט מעצמה ומחייה. אחותה הבכורה, דניז, ב-11 שנים גדולה ממנה, הייתה תקוות המשפחה העניה מברטאן. היא זאת שהביאה ספרים ותקליטים ואירן ראתה בה אם חלופית.
בתמונת הכריכה נראית אירן הקטנה, ידה נאחזת בזרועה של אחותה, בתנועה סיבובית, לא טבעית, כבחבל הצלה. דניז המוכשרת והמבריקה נועדה להיות מורה, נמלטה מהעוני ועלתה בסולם החברתי, כמו אירן אחריה, בעזרת ההצלחה בלימודים. “לולא אחותי ואבי, היה מסלול חיי, בזאת אני משוכנעת, קשה יותר”, כותבת אירן. דניז פתחה בפני אחותה הקטנה את הדרך והובילה אותה אל הספרות.
אך בעוד מסלולה של אירן היה ללא דופי, משהו אצל דניז השתבש ולבש צורה של הפרעה דו קוטבית שצצה מדי פעם, בפעם הראשונה בהיותה סטודנטית. דומה היה שדניז יצאה מהמשבר – העפלה לקטגוריה סוציו-מקצועית גבוהה בהרבה מזו של ההורים, נישואים עם מהנדס, קניית בית, שני ילדים, אך מחלת הנפש הרדומה יצאה בכל זאת מהבקבוק באמצע החיים וחייבה אשפוז.
המשך דרכה של דניז כלל גירושים והצטרפות לכנסיה אוונגליסטית, ללא ספק תוצאות הזעזוע שחולל ההתקף הפסיכוטי הנוסף. אך דניז, שנותרה לבדה בבית בדרך ללא המוצא, הגיעה בכל זאת לניהול חיים שלווים וטובים של גימלאית פעילה במצב בריאותי מצוין וסבתא אוהבת לנכדות.
כל זה נקטע בשעת הפריצה לבית, שאמור היה להיות מבצר, מקלט מבטחים: תקיפה אלימה בגיל 79 וסוף החיים שבעה שבועות לאחר מכן. יש לציין שהמוות המאוחר הניע את המערכת לקבוע בתיק שהיה זה “מוות טבעי”, מה קל יותר מלהיפטר כך ממנו, הליך אבסורדי ומקומם, כמובן. הדבר תוקן בהמשך כשהמערכת הודתה סוף סוף בעובדה שמותה של דניז היה תוצאה של התקיפה.
העיר הקטנה בשולי פריז – מבט סוציולוגי
כשאירן פְרָן מספרת על ההיחלצות החברתית של אחותה הודות ללימודים כמו גם על העיר הקטנה בה התיישבה האחות עם משפחתה – ניתוח סוציולוגי של לידת ישוב והשתנותו במרוצת השנים, זיהיתי טון דומה לזה של הסופרת המוערכת אני ארנו (Annie Ernaux). שכונת הבתים של דניז הייתה קפיצה בסולם המעמדות בשנות השישים.
ברטיני סיר אורז’ (Brétigny-sur-Orge), זהו שם העיר הקטנה במרחק 30 ק”מ מפריז. השם אינו מצוין בספר אך אירן נקבה בו בראיונות שנתנה לאחר פרסום ספרה. בחוות סביב היה אפשר עדיין לקנות חלב וביצים. אך מאז, “רובע רגיש”, מילה מכובסת, שנבנה מעבר לחורשה הצמודה אליה בצירוף כביש טבעת, שלצדו איזור תעשייתי-מסחרי, הפכו את השכונה הפסטורלית למקום מועד לפורענות.
13 פריצות אלימות התרחשו בשכונה של דניז מתוכן הסתיימו שתיים ברצח. ותמיד נשים מבוגרות שהפורץ חשב שהן לבדן. חלקן ניצלו בזכות נוכחות בן או התערבות שכן. לפי מאמרי העיתונות שמצאתי ברשת, הפורץ, אלים מאוד, מסכת גולגולת על פניו, לא בחל בשום אמצעי כדי לגנוב תכשיטים.
בביתה של דניז לא מצא דבר למעט הנייד של הקרבן. את זו האחרונה גילה אחד מבניה שלאחר שלא פגש אותה בכנסיה האוונגליסטית ביום ראשון, מיהר לביתה. דניז שכבה חסרת הכרה על הרצפה, מתבוססת בדמה. תוהו ובוהו שרר בבית. הפריצה התבצעה יום קודם, ביום שבת, בצהרי היום.
זמן קצר לפני הרצח התקשר אל דניז קרוב משפחה מודאג ואיכפתי והפציר בה למכור את הבית בדרך ללא מוצא ולקנות דירה בבניין במרכז העיר. כך לא תצטרך לשנות את הרגליה ותהיה יותר בטוחה. שתי פריצות אלימות כבר התרחשו בשכונה. דניז טרקה לו את השפופרת…
אחד מבניה של דניז הודיע לאירן על הדרמה שבעה שבועות לאחר התרחשותה במייל קצר שהזמין אותה להלוויה. כבר 12 שנים שהיחסים בין דניז לאירן נותקו. בניה של דניז מתחמקים מהאחות, דודתם אירן שמציעה את עזרתה. אירן חשבה לתומה שהדרמה הזוועתית (דניז נותרה 24 שעות מוטלת לבדה, זבת דם, ללא הכרה) תתגבר על החרם שהטילו עליה עוד קודם בני משפחתה. אך חוסר האנושיות, שמגלה המערכת הממלכתית כלפי האזרחים, מתגלה גם בתוך המשפחה עצמה.
משפחתה של אירן, שהוסתה עוד לפני שנים על ידי האם, הדירה אותה מהחקירה ומהאבל המשותף. בירידה לעבר מגלה אירן כיצד האשימה אותה אימה במחלת הנפש של דניז. הקריירה של אירן כסופרת לא נשאה חן בעיני האם ושנאתה אל הבת גלשה אל עבר שאר בני המשפחה ונשארה מושרשת גם לאחר מותה של האם.
לאירן לא הייתה שום גישה אל תיק הרצח של אחותה. המוצא היחידי כדי לדעת מה קורה ויותר מכך להשפיע היה לשכור באופן עצמאי את שירותיו של עורך דין. אירן שכרה, בלית ברירה, עורך דין אחד, עורך דין שני, ניסתה, בכל כוחה, למרות ובגלל ההתעלמות הצורבת, לקדם את התיק, לא ישנה בלילות, לא הרימה ידיים. שנתיים של אימה בחייה של הסופרת המצליחה.
תיקון בעזרת הכתיבה
לא בקלות נטלה הפעם אירן פְרָן את עט הסופרים. לדבר על הרצח והכאב היה בלתי אפשרי. אירן סירבה לכתוב ולא רק משום צנעה וכבוד המת אלא משום חוסר האפשרות, פשוטו כמשמעו. איך אפשר להביע במילים את הבלתי ניתן להביע? אך מצבור הצער, הזעם והיאוש הניעו את הסופרת לנסות בכל זאת לכתוב על הרצח ותוצאותיו 14 חודשים מאוחר יותר. וכי אין זה, בנוסף, יעודו של הסופר לחקור את האפל?
בעזרת הכתיבה, כמו תמיד, הקלה אירן על עצמה גם הפעם, לאחר הדרמה האישית הזאת. הילדה הקטנה שגזרה ממגזינים, בסתר, בעליית הגג, דמויות נשים שדמו לאחותה הבכורה, הנערצת, מודל חיקוי, הצליחה לאסוף את עצמה הודות לכתיבה. מקרבן פסיבי המתחבט ונאבק הפכה אירן לשולטת בגורלה, יצאה מתחושת המנודה השנואה ולקחה לעצמה את הזכות להצטרף לחברה האנושית.
אי אפשר לחיות מנודה ממשפחתו, קובעת בצער אירן. ואם נבצר ממנה להתקבל בחוג הצר של משפחתה, למרות כל המאמצים, נשאר מוצא הספרות המופנית אל הקהל הרחב ומבקשת את תמיכתו.
כוחו של האדם האוחז בעט, המפעיל את כוחן של המילים, המשפיע כך על עצמו ועל סביבתו. מחוסר האנושיות של התקיפה, של יחס המשפחה והמערכת אל ניכוס האנושיות באמצעות ההוצאה לאור של החיבור “פשע חסר חשיבות”. אירן ביקשה להשקיט את רוח הרפאים של אחותה דניז, לתקן את שפיכת דמה ולהיכנס חזרה אל שבט בני האדם ונענתה בחיוב הודות לתגובות הקוראים: “הספר שלך אנושי”. כך אומרת אירן בסרטון הזה. זוהי אחת ממטרות הספרות, מסכמת אירן, להביע אנושיות ולקרוא אותה במבטו של הזולת.
עדות ספרותית
“סיפור ספרותי”, מגדירה אירן את החיבור “פשע חסר חשיבות”. זהו ספר נוקב של עדות ריאליסטית אך אירן היא סופרת ונקטה בו גם כמה תחבולות ספרותיות המעצימות את המסר.
בתיאור ההלוויה של דניז בתחילת הספר, מדברת הכותבת על “אישה במעיל כחול שחור” שהגיעה עם בן זוגה ועם בחור צעיר ושביר, מתארת בפרוטרוט את התנהגותה, היסוסיה, הביטחון שחזר אליה, תגובותיה, שיחותיה עם המשתתפים. רק לאחר מכן מגלה הכותבת שהאישה הזאת הייתה היא עצמה.
בספר מובאים דיאלוגים רבים כלשונם. ניכר שהמחברת לא שינתה הרבה מהאופן בו התנהלו במציאות. דיאלוג עם עורך הדין הראשון, עם הפסיכיאטר מזמן קודם יותר של אחותה, עם נהג מונית, עם דיירי השכונה שבה גרה האחות. אך דיאלוג (הדומה יותר למונולוג) דמיוני אחד שולט בספרון – שיחה עם השופט או השופטת שהייתה אמורה להתקיים אך לא התקיימה. תחבולה ספרותית אך צורך אותנטי של אחות הקרבן שהמערכת תשמע אותה, תאזין לה. הסופרת מכריחה בדרך זו את השופט(ת) לא להתחמק מהתפקיד. לכל הקרבנות מגיעה אוזן קשבת ומגיע משפט צדק.
“לאלה שלא מקשיבים להם. לאלה ששמעו.” זוהי ההקדשה בפתח הספר.
אפילוג
ספרון מגויס, ראוי, מכובד, חזק מאוד, מקפיא דם לעתים, הכתוב בסגנון עצור ומאופק, שוטף, בלי פאתוס. החיבור המשמש פה לכל אלה שאיתרע מזלם ואיבדו קרוב משפחה בנסיבות כאלה. החיבור מיועד לתקן תיקון חברתי ולתקן תיקון אישי. התובעת המחוזית הצהירה, כתגובה לספרה של אירן, שזכה בפרס חשוב בצרפת (אינטרלייה), כי העניין בטיפול ומעולם לא הוזנח.
התובעת הדגישה שמונה שופט בתיק 13 הפריצות בשכונה ונערכת חקירה. יש מקרים, המשיכה ואמרה התובעת. שלא נפתרים במהירות. ואכן, הפורץ הצעיר, ששכן נאבק בו בשעת אחת הפריצות ונתן פרטים על חזותו וגילו, לא נתפס עדיין.
התיקון האישי, לעומת זאת, הצליח הצלחה גדולה. האפילוג בצורת שיר, בו קושרת הסופרת את ילדותה בצל אחותה גדולה אל חייה כאישה מבוגרת, מביא את הקורא למחוזות מוארים יותר, ומעיד על התיקון (אירן מתנגדת למילה “תרפיה”) שבכתיבה (בתרגומי, א.ל.):
אני הילדה
המדביקה שוב
את הסיפורים
המתקנת והמצמידה אותם זה לזה
הפועלת החבויה בעליית הגג
המטליאה הקטנה הלוקחת הכול
את הסחבות
את הקרעים
את הבלואים
אכולי העש
המרוטים
זה בשבילי כל זה
אפילו החורים והפיסות
אפילו הגזירים הפעוטים
כי איתם יש תמיד משהו טוב
למרות שלא נראה כך ולאחר מכן
אני מנסה לברוא מחדש
מטליאה
מטליאה
מתקנת לסיכום
אני התופרת הקטנה של העבר
המשפצת שהם לא שומעים אותה
בחשאי בבית כשאני
שולפת את המחט
לא נורא מהרגע שבו הסיפורים
מתוקנים
אני מכל מקום
זה מתקן אותי גם כן לתקן את הסיפורים
ולמעלה קרוב אל השמים
אני אף פעם לא מרגישה לבד
כשאני רומסת את השכחה תחת אריחי הצפחה של
הגג.
אירן פְרָן האופטימית מאמינה בספרות ובכוחה להזיז הרים, להילחם נגד חוסר האנושיות של היחיד ושל החברה. הסופרת, נחושה ומרגיעה, מטליאה את חורי הזמן, ממשיכה את דרכה המוארת לאחר שנתיים של אפילה ואימה שנכפו עליה על ידי הרוע שהתגלם בחייה בדמותו של פורץ סדרתי שזרע מוות והרס בשכונת בתי גמלאים צנועים ושלווים.
נקווה שנשמע באחד הימים הקרובים שסוף סוף נתפס ונשפט משפט צדק אך יש לציין, עם זאת, שאירן פְרָן לא מחפשת נקמה ומעולם לא הונעה על ידי כוחות שליליים. הסופרת זקוקה לאור ולתקווה וממשיכה לטוות את יצירתה, ספר אחר ספר, בנחישות וברוגע האופייניים לה.
Irène Frain, Un crime sans importance, Éditions du Seuil, 2020
Prix Interallié
