עמק הלואר ידוע בשלל טירותיו המקסימות, אולם לאחר מספר ימים בהם מבקרים בטירה אחת אחרי השנייה מתחילים להרגיש סוג של רוויה. על מנת למנוע זאת מומלץ בחום לשלב בין טירה לטירה גם משהו טיפה שונה. מנזר פונטברו (Fontevraud) בהחלט מספק את האתנחתא לה תזדקקו בעודכם עוברים מטירה לטירה, אולם, בעיני מדובר באתר שבהחלט ראוי לבקר בו גם ללא קשר לכך בזכות הסיפורים המרתקים הקשורים אליו.
סיפורו של מנזר פונטברו
בשנת 1100 הגיע המטיף רובר אבריסל (Robert d’Arbrissel) וחבורת תלמידיו אל מקום שנקרא Fons Ebraldi (ניתן לתרגם את השם מלטינית ל”מזרקות אברלד”) והחליט להתיישב שם עם תלמידיו ולהקים מנזר, אשר נקרא על שם המקום. עם השנים הפך השם הלטיני “מפונס אברלדי” לשם הצרפתי בעל המשמעות הדומה “פונטרבו”. מיומו הראשון הפך המנזר ליחודי בזכות היותו מנזר בו חיו גברים ונשים (בתחילה יחדיו ואחר כך, ביקורת של ראשי הכנסייה הקתולית, בנפרד). אולם היה בו משהו יחודי נוסף. במשך כ-600 שנה מי ששלט במנזר הן על אוכלסיית הנשים והן על אוכלוסיית הגברים הייתה אם המנזר.
שמו של המנזר יצא למרחוק והוא הפך לבן חסותה של שושלת פלנטג’נט (Plantagenet), אשר שלטה באנז’ו (Anjou) ומאוחר יותר באנגליה וחלקים נרחבים משטחים שמהווים היום חלק מצרפת המודרנית. כתוצאה מכך שני מלכים של שושלת זאת (הנרי ה-2 וריצ’ארד ה-1 המכונה “לב הארי”) קבורים כאן יחד עם איזבלה מאנגולם (אשתו של המלך “ג’ון ללא ארץ”) ואלאנור מאקוויטנייה, האישה היחידה, אשר זכתה להיות הן מלכת צרפת, בתור אשתו של לואי ה-7 והן מלכת אנגליה בתור אשתו של הנרי ה-2. בראשית המאה ה-13 עבר השטח לשליטת מלך צרפת אולם המנזר המשיך להנות מיוקרה רבה (למרות שסבל מלא מעט בעיות כלכליות) ובמשך מאות השנים הבאות שלטו במנזר נשים שהגיעו ממשפחות האצולה החשובות ביותר של צרפת. אם המנזר המוכרת ביותר היא מארי מדלן דה רוששואר (1650-1704 Marie-Madeleine de Rochechouart) אחותה הצעירה של אהובתו של המרקיזה דה מונטספאן המאהבת של לואי ה-14. היא קיבלה מהמלך את ראשות המנזר בגיל 20 והוא נאלץ לכופף מעט את הכללים בשביל זה, מכיוון שעל פי חוקת המקום, אם המנזר צריכה הייתה להיות בת 30 לפחות. מארי מדלן קיבלה את המנזר לא רק בזכות עיניה היפות אלא בעיקר בזכות ידענותה המופלגת בשפות ומשיכתה ללימודי פילוסופיה ותיאולוגיה. בתקופתה הפך פונטרבו למעין מרכז תרבותי בו לצד לימודי קודש גם העלו את הצגותיו של ראסין וקראו את האיליאדה, אשר תורגמה בחלקה על ידה.
בעקבות המהפכה הצרפתית פוזרה אוכלוסיית המנזר ובמשך השנים המקום נשאר שומם. נפוליאון ה-1 החליט להפוך את המנזר לבית כלא בשנת 1804 ואל המבנים המקוריים נוספו עוד מספר מבנים בהם הוחזקו האסירים. בית הכלא של פונטברו נחשב לאחד מבתי הכלא הקשוחים בצרפת והאסירים נאלצו לעבוד בפרך במשך רוב שעות היממה. על האסירים נאסר לדבר זה עם זה במשך רוב שעות היממה ובמידה והפרו פקודות הם נענשו בחומרה. בין 1804 לשנת 1963, עת נסגר הכלא עברו בו אלפי אסירים, כאשר המפורסם ביותר היה הסופר ז’אן ז’נה (Jean Genet), אשר כתב בשנת 1946 את “נס הוורד” (Le Miracle de la Rose) המבוסס על חוויותיו בכלא פונטברו. לאחר שהכלא נסגר הוחלט לשמר את המבנים בזכות חשיבותם ההיסטורית ולהפוך את המתחם למוזיאון ומרכז תרבות בו נערכים קונצרטים.
הביקור במוזיאון
כידוע, אחד מהדברים המאפיינים את שבועת הנזירות היא החיים בעוני ובצניעות. בעוד שלנזירים זה, ככל הנראה, לא הפריע במיוחד, הרי שכשהופכים מקום כזה למוזיאון נוצרת בעיה לא קטנה. כיצד לשכנע את התייר הממוצע לשלם בסביבות 10 יורו לכרטיס כניסה אם בתוך המנזר נשארו יחסית מעט יצירות אומנות. כאן לשמחתם של התיירים והארגון שמפעיל את המוזיאון נכנסה בשנים האחרונות המולטי מדיה. וכך בעודכם עוברים בין חדרי המנזר לבין הכנסייה תוכלו לגלות את ההיסטוריה של המנזר ובית הכלא באמצעות סרטוני אנימציה, תוכנות ממוחשבות (אחת מהן מאפשרת לכם “לקשקש” על קירות הכנסייה כדי להבין כיצד עושים פרסקו) ושורה של ראיונות וידאו עם סוהרים שעבדו בבית הכלא שבפונטברו, אותם ניתן לראות בתוך מעין תאים בהם אסירים יכלו לפגוש את האורחים. וכך אחרי מספר שעות של ביקור נינוח אתם תלמדו שבסופו של דבר ההבדל בין מנזר לבית כלא הוא לא גדול כל כך ושבעצם רוב האנשים נמצאים בסוג של בית כלא מרצונם החופשי. המקום מאוד ידידותי לתייר ומכיל חומר באנגלית ובצרפתית כך שמובטחת לכם חוויה תיירותית מהמדרגה הראשונה. אז במידה ואתם נמצאים בחלקו המערבי של עמק הלואר ליד העיירות אנז’ה (Angers) או שינון (Chinon) אני ממליץ לכם בחום להקדיש למקום הזה כמה שעות ולהנות מחוויה יחודית.
לילות פונטברו
אם תשאלו אותי מתי הכי כדאי לבקר בפונטברו אז התשובה היא בספטמבר. מדוע? מכיוון שבחודש הזה הופך פונטברו למעין במה לאירועי מולטימדיה מוזיקה וקולינריה ומארח את פסטיבל FESTIVINI.
