ביקור במוזיאון מרמוטן מונה

בכל פעם שאני מגיעה לחופשה בפריז, שבה גרתי למעלה מ-10 שנים, אני מקדישה כחצי יום לביקור במוזיאון מרמוטן מונה, ולעתים מוסיפה לו טיול במשטחים הירוקים סביבו או, לחילופין, שיטוט ברחובות אוטיי-פאסי (Auteuil-Passy), הגדושים בחנויות וקניונים מהסוג השיקי. ואם לא לקנות, ליהנות.

מוזיאון מרמוטן מונה מציג את האוסף הגדול בעולם של יצירותיו של קלוד מונה. זאת ועוד. כל אומני האימפרסיוניזם והפוסט-אימפרסיוניזם המפורסמים מוצגים, סביב מונה, באולמות המוזיאון, ואף כאלה ששמעם לא הגיע לקהל הרחב.

המוזיאון מרחיב הנפש שוכן ברובע ה-16 המהודר והרוגע, באחוזה עירונית מרהיבה, וכולל אוסף קבוע, מרתק כל פעם מחדש ותערוכות מתחלפות, תמיד מעניינות. כדי להגיע למוזיאון מרמוטן מונה, אפשר לקחת את קו המטרו מספר 9 ולרדת בתחנה הנקראת לה מואט.

מטרו לה מואט
Métro La Muette

אם עיתותיכם בידכם, ממליצה מאוד לקחת אוטובוס שחוצה את פריז. נופה המדהים של העיר ייפרש לעיניכם כמו הייתם באוטובוס תיירים, וזאת במחיר של כרטיס נסיעה רגיל. באתר המוזיאון, המאפשר גם קריאה באנגלית, מפורטים כל קווי האוטובוס ושם התחנה בה יש לרדת בכל אחד מהם.

התחנה נקראת על שם לה שאטו דה לה מואט (Le Château de la Muette), טירת המואט, שנמצאת בקצה יער בולון. הטירה נבנתה, בסגנון המאה ה-18, על ידי אנרי דה רוטשילד, איש אשכולות רב פעלים, בתחילת שנות ה-20, ליד הטירה המקורית שנהרסה. הינה, בקיצור, תולדות הטירה, השוכנת לא רחוק ממוזיאון מרמוטן מונה, וקשורה אליו, בהמשך נלמד על מהות הזיקה.

שאטו דה לה מואט Le Château de la Muette

כבר מימי הביניים שימש המקום כמעון ציד למלכי צרפת. בסוף המאה ה-16 הרחיבו שארל התשיעי לטירה כדי להעניקו למלכה מרגו לרגל נישואיה לאנרי הרביעי. ב-1606 העניקה אותו זו, בתורה, ללואי ה-13.

הטירה עברה גלגולים רבים. ב-1717 רכש אותה העוצר פיליפ מאורליאן (Philippe d’Orléans) שאחרי שהגדילה ושיפצה, העניקה לבתו הבכירה, מארי-לואיז-אליזבט (Marie-Louise-Élisabeth), שתהיה לאחר נישואיה, בגיל 15, הדוכסית דה ברי (la duchesse de Berry). כשהייתה מארי-לואיז-אליזבט בת 7, חלתה והיה חשש לחייה.

הדוכסית דה ברי התמכרה לזלילה, סביאה והוללות. גופה הלך והעצים, גם בגלל אכילה ושתייה מופרזות וגם בגלל הריונות רצופים. טירת המואט, שקיבלה במתנה מאביה, שימשה לה כמקום מקלט ומסתור שבה ילדה את ילדיה המתים, בני מאהביה המרובים, עד שב-1719, במהלך אחת מהלידות האומללות, נפחה את נפשה, בגיל 23. זמן קצר לפני כן, הספיקה להינשא, למורת רוחו של אביה, עם אחד ממאהביה שהיה רוזן.

עוד בת אצולה שלא שפר גורלה קשורה לטירת המואט: מארי-אנטואנט. בהגיעה לצרפת, חיכתה זו בטירה לטקס נישואיה ושהתה בה מספר פעמים לאחר מכן. ב-1764 עברה הטירה, שהייתה נכס של לואי ה-15, לרשותו של בעלה של מארי-אנטואנט, שיהיה לואי ה-16. זהו ההסבר לזיקתה למקום.

לואי ה-16 ואשתו הצעירה טיילו בפארק של הטירה ובילו ימים מאושרים בצל קורתה. זה היה ירח דבש לא רק שלו עם אשתו אלא גם עם עמו. בטירה קיבל לארוחת ערב את הקיסר יוסף השני, אחיה של מארי-אנטואנט. ועוד פרט מעניין הוא שבמגרש חולי, מצפון מזרח לפארק המלכותי, נתן רישיון לרוקח והאגרונום אנטואן פרמנטייה (Antoine Parmentier) לשתול תפוחי אדמה בעוד שלא היו אז מוכרים בצרפת.

תקצר היריעה מלספר את קורותיה של טירת המואט במהלך ההיסטוריה ושימושיה הרבים והמגוונים. טלסקופ ענק הועבר אל גנה ב-1771 תחת לואי ה-15 וניסויים מדעיים נערכו בו לעיני הציבור, ב-1783 המריא ממנו הכדור הפורח המאויש הראשון, המהפכנים טרחו להרוס את החלק הקדמי של הטירה וב-1793 התקינו באגפיה מטוואת כותנה ומועדוני שתייה וריקודים, דוקטור ז’ול גרן (Jules Guérin) שכר ב-1831 את הטירה כדי להושיב בה בית חולים אורתופדי, מכוון ויצרן הפסנתרים פייר ארר (Pierre Érard) ערך בה, החל מ-1870, קונצרטים יוקרתיים בנוכחות מלחינים כמו ברליוז, ליסט ורובינשטיין.

לא נחסכו מהטירה גם שימושים צבאיים: המטה הכללי בזמן המצור הגרמני על פריז והקומונה, מ-1870 עד 1871, מטה מפקדת חיל הים הגרמני בתקופת הכיבוש, מטה מפקדת חיל הים האמריקאי בזמן השחרור. ולא נזניח את הארכיבישופים של צרפת שכיבדו את הטירה בנוכחותם באסיפת מליאה ב-1907 תחת האפיפיור פיוס ה-10.

ב-1922 התיישב בטירה הברון אנרי דה רוטשילד (Henri de Rothschild) עם אשתו למגורי קבע אחרי שבנה אותה מחדש בסמיכות של מאתיים וחמישים מטרים מצפון מערב למקומה המקורי. הטירה הקודמת נהרסה ב-1919 עם מותו של היורש האחרון. אחרי מותו של הברון אנרי דה רוטשילד ב-1947 מכרו יורשיו את הטירה לארגון האירופאי לשיתוף פעולה כלכלי, ה-OECE, אביו של הארגון לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי, ה-OECD שהמנהלה שלו יושבת בה כיום. במבנים מודרניים סביב לה ממוקמים לשכות הארגון בה עובדים שכיריו.

מה מקור השם מואט (Muette)? לפי סברה אחת, זהו כתיב קודם, עד סוף המאה ה-18, של המילה meute, עדת כלבים, והכוונה היא לכלבים שליוו את הציידים ביער בולון. לפי סברה אחרת, פירוש המילה הוא mue, נשל, והכוונה היא, לפיה, לנשירת קרני הצבאים ולחילוף נוצות הבזים. קרני הצבאים נושרות כל שנה בין פברואר למאי ומגיעות לשיא צמיחתן לפני עונת הייחום בספטמבר. קרני הצבאים, שנהגו לצוד אותם ביער בולון, הוצגו כנראה במעון הציד של שארל התשיעי. הבזים מחליפים את נוצותיהם גם הם פעם בשנה, לאחר עונת הרבייה, במשך חודש עד חודשיים, וכנראה הוחזקו בתקופה זו במעון הציד. כל הפירושים מתייחסים לציד: כלבי ציד, בזי ציד (בזיירות), ציד צבאים.

ויש עוד פירוש, שלא קשור לציד, המעלה את הסברה שהמילה muette, אילמת, משקפת את ריחוקה של הטירה מחצר המלך. בדידות דיסקרטית, הרחק משאון השליט וסובביו.

בקרבת טירת המואט שוכן מוזיאון מרמוטן מונה שהיה גם הוא במקורו מעון ציד, דהיינו, מקום פגישת ציידים שבו יכלו לסעוד את לבם, לשוחח עם עמיתיהם, להחליף בגדים ולהשלים ציוד. גן ראנלאג מחבר בין שני האתרים, בין טירת המואט למוזיאון מרמוטן מונה. נדייק: מוזיאון מרמוטן מונה שוכן ליד הפארק המקורי של טירת המואט שחלק ממנו הפך רכושה של העירייה ב-1860.

מוזיאון מרמוטן מונה Musée Marmottan Monet

סרטון קצרצר כטעימה מוקדמת:

ז’ול מרמוטן (Jules Marmottan), 1829-1883, היה משפטן, ראש עירייה ומנהל חברת כריית פחם בצפון צרפת. דאגתו לרווחת הכורים מציבה אותו כאחת הדמויות הראשיות של דוקטרינת הפטרנליזם, במובנה הטוב, כמובן, של המילה.

מלבד פעילויות ציבוריות אלה ז’ול מרמוטן היה גם אספן אומנות נלהב, שהתעניין במיוחד בימי הביניים וברנסנס. ב-1882 קנה מפרנסואה כריסטוף אדמון קלרמן (François Christophe Edmond Kellermann), הדוכס דה ואלמי (le duc de Valmy) את מעון הציד שלו ליד יער בולון ושיכן בו אוסף אומנות נכבד.

נפרט ונדייק: כפר פאסי צורף לפריז וב-1860 חלק ממנו נקנה על ידי העירייה. זה היה שטח נרחב שהיה סמוך לפארק ההיסטורי של טירת המואט. הברון אוסמן מינה את אדולף אלפאן להופכו לגן. השטח הסמוך לגן זה של שישה הקטארים, שיהיה גן ראנלאג, הועמד למכירה בתנאי שהקונים יבנו בו בתי מידות. הדוכס דה ואלמי נמנה עליהם. הוא רכש ב-1863 שטח נרחב, בנה שלושה בתי מידות ונפרד משניים מהם לטובת שני קונים. ברשותו השאיר אחוזה בת 2020 מ”ר באווניו רפאל מספר 20 (20 Avenue Raphaël). לאחר מותו של הדוכס, אלמנתו ובתו מכרו לז’ול מרמוטן ב-1882 את אחד ממבניה, מעון הציד.

ז’ול מרמוטן הוריש את המעון על אוסף האומנות שבו לבנו יחידו פול, 1856-1932. פול מרמוטן היה היסטוריון ומבקר אומנות (מחברם של ספרים רבים), וגם אספן ופילנטרופ כאביו. ב-1910 קנה שטחים סמוכים לנכס הקיים, הפך את מעון הציד לאחוזה עירונית וקבע בה את מגוריו. פול התעניין במיוחד בתקופת הקיסרות הראשונה (סוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19) והרחיב את אוספו של אביו. כעשור אחרי גירושיו, האישה שעמד לשאת בנישואים שניים נפטרה בטרם עת. פול נשאר לבדו והקדיש את כל משאביו לאחת מיצירות חייו – האחוזה העירונית ושכיות החמדה שרכש כדי לעצב אותה לפי טעמו.

כמו נלי ז’אקמאר-אנדרה לפניו שמטרתה הייתה לאפשר לציבור הרחב ליהנות ממכלול אוצרותיה, לאחר מותה, כפי שהשכילה להשאיר אותם, גם פול מרמוטן הוריש במותו, ב-1932, את המבנה והאוסף למוסד ציבורי – לאקדמיה לאומנויות יפות, לאותה מטרה. ב-1934 נפתח לציבור מוזיאון מרמוטן. בשנים לאחר מכן נתרמו למוזיאון אוספים רבים אחרים שהמפורסם בהם הוא אוסף יצירותיו של קלוד מונה. הודות לתרומות אלה מרוכז במוזיאון אוסף יצירות קלוד מונה הגדול בעולם. כך התרחב גם שם המוזיאון ממרמוטן למרמוטן מונה.

אוסף ז’ול מרמוטן ואוסף בנו פול

אווירת המוזיאון ספוגה בנוכחות אוספיהם של ז’ול ופול מרמוטן. אוספו של האב ז’ול מציג יצירות של ציירים איטלקים, גרמנים ופלמיים מהמאה ה-13 עד ה-16 (המכונים “ציירים פרימיטיביים” משום היותם מבשרי הרנסנס), שטיחי קיר וויטראז’ים עתיקים.

אוספו של הבן פול מציג רהיטים וחפצי אומנות מסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19. וגם יצירות של צייריהן הבולטים של מאות אלו, ביניהן סדרת דיוקנים מעבודותיו של לואי בויי (Louis Boilly) שעל שמו נקרא הרחוב שבו נמצא המוזיאון.

האולמות מרשימים והמוצגים מרהיבים. הבה נתרשם מכמה דוגמות:

תרומה של פול מרמוטן: ג’ובאני מריה בנזוני (Giovanni Maria Benzoni), אהבה ופסיכה. צילם: צבי חזנוב

את “אהבה ופסיכה” (L’Amour et Psyché) פיסל בנזוני ב-1845 אך לפי כמה היסטוריונים, ביצע שמונה העתקים של “אהבה ופסיכה” וזאת עד יום מותו. היצירה מהאוסף של פול מרמוטן, הנמצאת במוזיאון מרמוטן מונה, היא אחד מהעתקים אלה. המקור נמצא בגלריה לאומנות מודרנית במילאנו.

בנזוני קיבל, ללא ספק, השראה מהפסל האיטלקי הגדול ביותר במאה ה-18, אנטוניו קנובה (Antonio Canova), אך לקח חירות בנוגע למיתוס המפורסם עליו מבוססת היצירה, “פסיכה וקופידון” – מתוך הרומן ״חמור הזהב״ מאת הסופר והרטוריקן הרומי לוּקִיוּס אַפּוּלֵיוּס שחי במאה ה-2 לספירה. בסיפור מתוך יצירתו של אפוליוס אין זכר לקנקן מי הסטיקס בין ידי שתי הדמויות המפוסלות.

ועוד תרומה של פול מרמוטן: מטלן פרנסואה תימוטה (Matelin François Thimoté), אומן ברונזה ותוניסן (Thonissen), אומן שעוני קיר, המריבה. צילם: צבי חזנוב

יצירה זו, הנקראת “מריבה” (La Brouille), 1810, מתארת בני זוג שקמו זה עתה מהספסל עליו ישבו. רגלי הספסל מעוצבות בצורת אריות מכונפים בעלי רגל אחת. הגבר מנסה לעצור בזרועו את האישה העצובה, רכונת הראש, המתרחקת, המנתקת את ידה מידו. זוג ברבורים, בראש היצירה, משני צידיה, מחזיקים במקוריהם זר עלים מקושט, המדגיש בקשת את לוח השעון.

יש לציין שבתקופה ההיא נהגו אומני הברונזה לקבל השראה מציורים והדפסים כדי לבצע את יצירותיהם. וכך, אומן הברונזה תימוטה ואומן שעוני הקיר תוניסן איחדו את כישרונותיהם ביצירת מופת זו לפי הדפס אפונימי של הצייר פייר-נרסיס גרן (Pierre-Narcisse Guérin), 1798, זוכה פרס רומא שנה קודם לכן כשהחרט הוא לואי דרסי (Louis Darcis).

ההדפס מהווה דיפטיכון עם הדפס שני מאת אותם אומנים שנקרא “פיוס” (Le Raccommodement). כדאי לראות את ההדפס המקורי ולעמוד על ההשראה שקיבל תימוטה, אומן הברונזה מפייר-נרסיס גרן, הצייר. ההשוואה בין ההדפס לדמויות שעון הקיר מרתקת.

חדר האוכל במוזיאון, כפי שהשאיר אותו פול מרמוטן. צילם: צבי חזנוב

אוסף ז’ורז’ דה בליו

ז’ורז’ דה בליו (Georges de Bellio), רופא ואספן אומנות, נולד ב-1828 בבוקרשט ונפטר ב-1894 ב-בפריז, בה השתקע ב-1951. הוא היה עשיר, נטול דאגות פרנסה, מה שאפשר לו לעסוק בהנאה בשתי תשוקותיו, ההומאופתיה והאימפרסיוניזם. הוא תמך באומנים, כספית ונפשית, טיפל בהם ללא שכר, קנה מיצירותיהם ובנה אוסף מכובד. ז’ורז’ דה בליו, רופאם ההומאופת של מאנה, מונה, פיסארו, סיסלי ורנואר, היה מראשוני חובבי ומגיני הציור האימפרסיוניסטי, שהיו מתי מעט בתקופתו.

לרגל נישואי בתו היחידה ויקטורין, ביקש דה בליו ב-1892 מרנואר לצייר את דיוקנה. זאת הייתה בקשה נדירה מאת דה בליו שבדרך כלל קנה ציורים קיימים ונמנע מהזמנות. אפשר לראות את דיוקנה של ויקטורין במוזיאון מרמוטן מונה, אליו הגיע ב-1940:

אוגוסט רנואר, דיוקן של מדמואזל ויקטורין דה בליו. מקור: ויקימדיה

ויקטורין דה בליו (Victorine de Bellio), שנישאה לבן אצולה בשם אז’ן דונופ דה מונשי (Eugène Donop de Monchy), המשיכה במסורת אביה וטיפחה את האוסף שירשה ממנו. לא היו לה ילדים והיא תרמה בהדרגה, יחד עם בעלה, יצירות מהאוסף העשיר למוזיאון מרמוטן מונה. אחרי מותו של בעלה ב-1942 תרמה חלק גדול מהאוסף ולפני שנפטרה היא עצמה ב-1958 את כולו.

תרומה של בתו של ז’ורז’ דה בליו: אלפרד סיסלי, הדרך העולה או לה גרסה (Les Gressets), כפר בסביבות פריז. מקור: ויקימדיה

בתחילת דרכם סבלו הציירים האימפרסיוניסטים, ובמיוחד אדואר מאנה (1832-1883), מחציהם המושחזים של מבקרי האומנות שלא השכילו לעמוד על גדולתם. המבקרים הנכבדים האשימו את האימפרסיוניסטים בטעם רע, פגיעה במסורת, בורות, חובבנות, חוסר כישרון, יומרנות, טירוף, ומה לא… וגם הקהל הרחב לא טמן ידו בצלחת. אנשים היו מגיעים לתערוכות כדי ללעוג, להשתעשע, לצחוק. המהפכה האומנותית שחוללו האימפרסיוניסטים, שהעזו למרוד בכללי הציור האקדמי-רשמי ובחוקיו, השיגה הכרה מלאה רק אחרי מותו של מאנה שנאבק כל חייו כדי לזכות בה.

לואי לֶרוּאָה (Louis Leroy), שהיה מחזאי, צייר נוף ומבקר אומנות, אינו ידוע כיום בשל עשייתו אלא משום שטבע את המושג “אימפרסיוניזם” כשלעג לציורו של מונה “התרשמות, זריחה”. התמונה, המראה את נמל לה אבר בנורמנדי כשהוא אפוף ערפילי שחר, הוצגה בתערוכה שארגנה ב-1874 חבורת אומנים שיצירותיהם נדחו על ידי הסלון הרשמי. וכך כתב לֶרוּאָה במאמרו בעיתון הסאטירי המצוייר “לה שאריבארי” (Le Charivari), הראשון מסוגו בעולם, שלו קרא “תערוכת האימפרסיוניסטים”:

מה מציג הציור הזה? התרשמות! התרשמות, לא היה לי שום ספק בכך. גם אמרתי לעצמי שאם אני כל כך מתרשם, הרי שיש כנראה התרשמות בגו. …אפילו טפטים לקירות מושקעים יותר מתמונת נוף הים הזאת.

וכך, צחוק הגורל, התהפך הגינוי לשבח. בא לקלל ונמצא מברך. לואי לרואה (1885-1812), מבקר אומנות שכוח, אויב האימפרסיוניזם, תרם לתנועה את שמה, וכך נשאר בהיסטוריה בזכות הציירים שאותם טרח כל כך לגנות.

הציור המפורסם, “התרשמות, זריחה” (Impression, soleil levant), היה חלק מהאוסף של ז’ורז’ דה בליו. בתו ויקטורין תרמה אותו, לפני מותה, למוזיאון, יחד עם עוד עשר יצירות אימפרסיוניסטיות. כך שינתה לחלוטין את אופיו. מאויב האימפרסיוניסטים (האקדמיה לאומנויות יפות גינתה, בתחילה, את התנועה ופול מרמוטן לא אהב אותה) הפך המוזיאון למגינם ולמקלטם. ויותר מכך, מוזיאון מרמוטן מונה מזוהה כיום עם האימפרסיוניסטים ורבים הם העולים לרגל לראות בו את “התרשמות, זריחה”.

אוסף מישל מונה

מישל מונה, שהלך בעקבותיה של ויקטורין דה בליו, הוריש את אוספו של אביו למוזיאון ובכך מנע את פיזורו. מישל חשוך הילדים היה יורשו היחיד של אביו. ב-1966 קיפח מישל מונה, בן ה-87, חובב כלי רכב נלהב, את חייו בתאונת מכונית על גשר קלמנסו בנורמנדי, לא רחוק מז’יברני.

לאחר מותו הועבר האוסף למוזיאון. גם חפצים אישיים של הצייר, לוחות צבעים, מכתבים, צילומים, פנקסי רישומים, ניתנו למוזיאון. ב-1970 נחנך האולם שהוסף באופן מיוחד למוזיאון כדי להציג בו את תמונותיו של מונה. אולם זה נבנה בהשראת שני האולמות הסגלגלים שבהם מוצגות “חבצלות המים” של מונה במוזיאון האורנז’רי. כך, במקום אחד, ניתן להתחקות אחר התפתחותו האסתטית והטכנית של האומן, מהקריקטורות של נכבדי לה אבר ופריז שצייר בצעירותו ועד לציורי גנו בז’יברני. באוסף הגדול שתרם מישל מונה למוזיאון נמצאות גם תמונות של אימפרסיוניסטים רבים אחרים, שברובם היו מקורבים לצייר, כגון רנואר, פיסארו, סיסלי, דגה, ברת מוריזו, ועוד.

אוסף ז’ורז’ וילדנשטיין

ב-1980 תרם דניאל וילדנשטיין (Daniel Wildenstein), בן למשפחת סוחרי האומנות המפורסמת, את אוסף כתבי היד המאוירים של אביו, ז’ורז’, למעלה מ-100 מוצגים הממחישים את אומנות האיור מימי הביניים ועד לרנסנס. “אולם ז’ורז’ וילדנשטיין” האפלולי בקומה הראשונה מציג את האוסף הנדיר, אחת מהגדולים בעולם, שבו יצירות מהאסכולות האנגליות, הצרפתיות, האיטלקיות והפלמיות מהמאה ה-13 עד למאה ה-16. על חלק מהאיורים חתומים ציירים מפורסמים כגון ז’אן פוקה, ז’אן בורדישון, סאנו די פייטרו, ג’ירולמו דה קרמונה, ג’וליו קלוביו, ועוד.

תרומה של דניאל וילדנשטיין: ז’אן בורדישון (Jean Bourdichon), נשיקתו של יהודה, 1498. מקור: ויקימדיה

אוסף אנרי דואם

ב-1985 תרמה בתו המאומצת של הצייר, מבקר האומנות והסופר אנרי דואם (Henri Duhem) למוזיאון את אוספם של אביה ואשתו מארי, ציירת גם היא. האוסף מכיל למעלה מ-100 תמונות, אקוורלים ופסלי ברונזה, בעיקרם מהמאה ה-19 ומהמאה ה-20, ביניהם יצירות של בודן, ברטון, קרייר, קורו, גוגן, ועוד.

אנרי דואם, נצר למשפחה פלמית עתיקה, נולד ב-1860 בעיר דוּאֵה בצפון צרפת. ב-1890 נשא לאשה את הציירת מארי סרז’ן (Marie Sergeant) ובשנה שלאחר מכן נולד בנם, רֶמי (Rémy). בכפר שבו בילו כל קיץ, קַמְיֵיה (Camiers), היו נפגשים, החל מ-1889, עם חבורת אומנים שנודעה בשם “אסכולת ויסָן” (École de Wissant), שבאו כולם לצייר את נופי הצפון. דואם עזב את משרתו כעורך דין והתמסר לאומנותו. בעידודו של חברו הקרוב פיסארו, מוצגות יצירותיו בחו”ל, בין היתר בשיקגו, פראג ומדריד. אנרי ומארי היו עורכים נסיעות תכופות לפריז, לונדון, איטליה, בלגיה, הולנד וצפון אפריקה. את תקופות הקיץ המשיכו לבלות בביתם האהוב לחוף אגם, בחברת ידידיהם הציירים והפסלים.

מארי דואם, “הבית הלבן”, בית הכפר בקמייה. מקור: ויקימדיה

תקופת האושר הסתיימה כשבנם היחיד, רמי, צייר גם הוא ובעל עתיד מבטיח, נהרג ב-20 ביוני 1915, במלחמת העולם הראשונה, בקרבות העקובים מדם על השליטה ברכס אֶפָּארְז’. רמי היה בן 24 בנופלו. מארי שקעה בדיכאון כבד ונפטרה 3 שנים לאחר מכן בעיר דואה, תחת הכיבוש הגרמני, בתנאים קשים. בת 47 הייתה כשנפטרה מסרטן.

אנרי מצא את הכוח הנפשי להמשיך בפעילות ציבורית למען עירו בזמן שחרורה ופעל גם למען המוזיאון המקומי. ב-1922 פרסם את ספרו האוטוביוגרפי המספר על אבלו הכפול, “מותו של הבית” (La mort du foyer). בין שתי מלחמות העולם התמיד אנרי בפעילות אומנותית ענפה וחילק את זמנו בין פריז לדואה. נוכח איומי המלחמה בחר לעזוב את הצפון האהוב שלמענו עשה כה רבות ולעבור לדרום צרפת, לווילה בז’ואן לה פן, יחד עם אוסף האומנות הגדול שלו כדי להבטיח שלא ייפגע. בריאותו התדרדרה, וב-1941, 4 שנים לאחר המעבר, נפטר.

אנרי דואם, “וילת ההר המלבב” (Villa Mont Riant), ז’ואן לה פן, 1940. מקור: ויקימדיה

את אוספו החשוב, אימפרסיוניסטי ופוסט-אימפרסיוניסטי, שנצבר במשך כיובל שנים, הוריש לאחייניתה של אשתו, נלי סרז’ן-דואם, הבת המאומצת שטיפלה בו בזמן חוליו. נלי המשיכה לגור בווילה בז’ואן-לה-פן עד ל-1980, שנה שבה עברה לגור בבית מרגוע בקאן. לאחר פריצה לווילה כמה שנים לאחר מכן, החליטה לתרום את האוסף לאקדמיה לאומנויות היפות, שמוזיאון מרמוטן הוא אחד ממוסדותיה.

תרומה של נלי סרז’ן-דואם: פול גוגן, זר פרחים, 1884. מקור: ויקימדיה

אוסף ברת מוריזו

המוזיאון כולל גם יצירות רבות (בסביבות שמונים, ציורים ורישומים) של ברת מוריזו (Berthe Morisot), דמות מרכזית בתנועת האימפרסיוניזם ואחת הנשים שהבקיעו את דרכן באומץ, בנחישות ובהתמדה בעולם שהיה שמור זמן רב לגברים בלבד. ברת מוריזו (1841-1895) נולדה, חייתה ונשמה כדי לצייר. “מטרת קיומי היחידה היא הציור”, כתבה לאחותה האהובה אֵדְמָה ב-1871, כשהאירועים הפוליטיים הקשים, מלחמה נגד אויב חיצוני, פרוסיה, שגררה אחריה מלחמה פנימית, הקומונה הפריזאית, מנעו ממנה לאחוז במכחול.

רוב היצירות הגיעו למוזיאון ב-1993 מעזבון נכדה של הציירת, דֶני רואר (Denis Rouart), אחד משלושת בניה של בתה ז’ולי מאנה ובעלה ארנסט רואר. 3 שנים לאחר מכן יגיע למוזיאון עזבונו של אחיו של דני, ז’וליאן רואר (Julian Rouart), הכולל 3 ציורים נוספים ורהיטים מהסלון של סבתו. משפחת רואר תרמה 25 ציורים של ברת מוריזו ומכלול ייחודי של רישומים שלה ועוד יצירות של ציירים אחרים.

ברת טיפחה יחסי ידידות קרובים עם מאנה, מונה, פוביס דה שאבאן, רנואר, פיסארו, פַנְטַן-לַטוּר, דגה, ועוד. יחד היו מחליפים מודלים ודעות, מציגים בתערוכות, נפגשים תכופות לארוחות ערב ויוצאים לחופשות. כל חבריה הציירים של ברת מוריזו העריכו אותה מאוד והתייחסו אליה כאומנית שוות ערך, ואם היא הושפעה מהם, הם גם הושפעו ממנה. ברת הייתה קרובה במיוחד לאדואר מאנה ופעמים רבות שימשה לו מודל.

ידוע במיוחד ציורו “המרפסת” (1868) שבו נראית ברת מוריזו יושבת בצד שמאל וכן “ברת מוריזו עם זר סיגליות” (1872) שבו תופס מקום נכבד הצבע השחור החביב על מאנה (שתי תמונות אלה מוצגות במוזיאון דוֹרְסֶה). פטירתו של מאנה בגיל 51 ממחלת העגבת, שבה לקה בצעירותו בברזיל, הייתה מכה קשה לחברתו הנאמנה שהפכה לגיסתו. ברת ובעלה אז’ן מאנה, אחיו של אדואר מאנה, קבורים באחוזה המשפחתית בפאסי יחד עם אדואר ואשתו סוזן.

אז’ן מאנה, שהיה צייר חובב, הבין לליבה של ברת ותמך בקריירה שלה בדבקות ובמסירות אין קץ. אז’ן שימש כסוכן של אשתו ובכך פטר אותה מכל הטרחות המעשיות, המנהליות והארגוניות. לזוג נולדה בת יחידה, ז’ולי (1878-1966), המופיעה בלמעלה מ-70 מעבודותיה של ברת. הולדתה של ז’ולי מילאה בשמחה ובאושר את ליבה של ברת, שגילתה את האימהות בגיל מאוחר יחסית. עד למותה של ברת מדלקת ריאות בגיל 54, כשז’ולי לא הייתה אלא בת 17 בלבד, האם והבת לא נפרדו אף לרגע אחד. הופעתה של ז’ולי בחייה של ברת פתחה בפניה שערים חדשים באומנותה שנעשתה בוגרת יותר ואישית יותר. בשנות חייה האחרונות הטשטשו עוד ועוד קווי המתאר בעבודותיה של ברת, ובכך פתחה דרך לציור האבסטרקטי.

ברת מוריזו, דיוקן עצמי, 1885. מקור: ויקימדיה

לפני שנחווה שוד סנסציוני במוזיאון שלמרבית המזל לא נפגע בו פיזית איש ונבקר בבוטיק המעניין רב המוצגים, נצפה בסרטון קצר המסכם את התרומות השונות:

שוד האומנות של המאה במוזיאון מרמוטן מונה

ב-27 באוקטובר 1985 נכנסו חמישה אנשים חמושים וחבושי מסכות למוזיאון מרמוטן מונה, כרבע שעה לאחר פתיחתו. היה זה בוקרו של יום ראשון שקט. לפי עדי ראייה, מכונית, שתא מטענה נותר פתוח, חנתה חנייה כפולה לפני המוזיאון, ונוסעיה הצטרפו לשותפיהם שהיו כבר בתוכו. שלושה מהשודדים הכניסו באיומי אקדח את שמונת שומרי המוזיאון וחמישים מבקריו לאחד החדרים ואילצו אותם לשכב על הרצפה. שניים אחרים הורידו מהקיר 7 ציורים והוציאו 2 אחרים מארגז זכוכית. השוד הנועז והמתוכנן היטב לא ארך אלא דקות מועטות בלבד. בין הציורים היה גולת הכותרת של המוזיאון, מוקד משיכתו – “התרשמות, זריחה” של קלוד מונה.

חקירת המשטרה, שהצליבה שוד זה עם שוד אחר קודם, העלתה כי חבר מאפיה יפנית, שישב 5 שנים בכלא צרפתי בגין מכירת הרואין, ניצל את ההזדמנות כדי לקשור שם קשרים עם עבריינים מקומיים. שיתוף הפעולה הבינלאומי לא נשא את הפירות המקווים למרות הצלחתו בשלב הראשון: הציורים, ששוויים הוערך ב-15 מיליון דולר, לא היו ברי רכישה. איזה סוחר אומנות היה מעז לקנות את יצירות המופת המפורסמות?

בביתו של יזם השוד היפני, שאין לפקפק בטעמו האומנותי, נמצא קטלוג של מוזיאון מרמוטן מונה כשהציורים הגנובים מוקפים בעיגול: 5 של מונה, 2 של רנואר, ביניהם דיוקן של מונה, דיוקן נוסף של מונה מאת צייר יפני, ועוד ציור של ברת מוריזו, המציג אישה צעירה עם מניפה. אף גנסטרים קשוחים התייחסו לציירת כשוות ערך לעמיתיה הידועים מונה ורנואר…

ברת מוריזו, בנשף הריקודים, 1875 (הציור שנשדד). מקור: ויקימדיה

אחרי כמה וכמה ניסיונות נפל של ממשלת צרפת לנהל משא ומתן עם השודדים, נמצאו התמונות בדצמבר 1990 בחווילה בפורטו-וקיו בקורסיקה במצב טוב למדי. הנזקים שנגרמו להן תוקנו, וכך, אחרי חמש שנות היעלמות, חזרו מונה, רנואר ומוריזו לביתם.

הבוטיק של המוזיאון

בסופו של הביקור תגיעו לבוטיק של המוזיאון הגדוש בספרי אומנות למבוגרים ולילדים בשפות שונות, קטלוגים, מחברות, מכשירי כתיבה, ועוד. מקוריים במיוחד הם המוצרים הנלווים, חולצות, צעיפים, תיקים, תכשיטים, שעונים ובשמים בהשראת יצירותיו של קלוד מונה. אם לא לקנות, ליהנות.

“הפרח של קלוד”, מי בושם לגבר שנרקחו בהשראת הנימפיאות. מקור: Ankorstore

לאתר המוזיאון

רוצים להתגורר במרחק של כרבע שעה הליכה מהמוזיאון?

תוכלו לשכור דירה מרווחת ב Avenue Paul Doumer בה התגורר באפריל 2025 צבי חזנוב (הפרנקופיל). זוהי דירה מאובזרת ומפנקת ממנה תוכלו לצאת ולגלות את קסמיו של הרובע ה-16. למידע עליה היכנסו לקישור הזה.

הגעה למוזיאון

Getting here

2, rue Louis-Boilly, 75016 Paris – France
Tel. : + 33 (0)1 44 96 50 33

Métro
line 9, stop: La Muette or Ranelagh

RER
line C, stop: Boulainvilliers

Buses
Line 22, stop: La Muette–Boulainvilliers
Line 32, stop: Louis Boilly or Ingres
Line 52, stop: La Muette–Boulainvilliers
Line 63, stop: Porte de la Muette
Line 70, stop : Louis-Boilly or Ingres
Line P.C. 1, stop: Ernest Hebert or Porte de Passy