על שאנסונים ועל ז’ק ברל מאת שמואל שי

השנסון הצרפתי הוא משהו מעולם אחר. זהו עולם ביוגרפי שלם, שיוצק לשיר את כל מגוון האהבה והשנאה, הבדידות והתאווה, ציפייה ואכזבה. הכול. אבל השנסונים נחשבים היום לדבר שחלף זמנו. אולי כמו שירי ארץ ישראל אצלנו. הם לא חלק מהפלייליסט וזמרים בני זמננו אינם שרים יותר בסגנון הזה. נכון שהזמר שרל אזנבור עוד מופיע, ואפילו יגיע בקרוב לארץ. אך הוא כבר זקן מאוד. רוב הזמרים בסגנון הזה כבר נפטרו. כששרל אזנבור ימות, לא יהיו זמרים חדשים מהסוג הזה, לכל היותר חידושים של שירים קלאסיים וזה הכול. הטוויסט העכשווי שאהוד בצרפת הוא עיבודים של מוזיקת עולם לשאנסונים מהמאה ה- 20 בהשראה מזרחית וצפון אפריקנית, שלרוב שרים זמרים שאינם צרפתים במקור.

השאנסון קווים לדמותו

הצרפתים משוגעים על הסגנון הזה עכשיו. במקור שאנסונים הם פזמונים עממים כביכול שבמקורם התפתחו לצד המוזיקה “הרצינית” יותר בצרפת ובבלגיה עוד מאז ימי הביניים. אלו שירים עליזים והומוריסטיים. המילים פונות לאינטלקט, בזמן שהמוזיקה נעימה לאוזן, וכך המאזינים יכלו ליהנות מן הטוב שבכל העולמות. ימי הזוהר של השנסונים היו בתקופת הרנסאנס, אך אלה המשיכו ליהנות מאהדת הציבור לפחות עד שנות השבעים של המאה העשרים, כשהם מבטאים את רחשי הלב של העם ומשלבים מחאה חברתית עם מוזיקה אהודה וקליטה ועם שירה רומנטית עצובה. השאנסונרים הידועים של המאה העשרים הם שרל אזנבור, אדית פיאף, ז’ורז’ מוסטקי, איב מונטן, ג’ורג’ ברסנס, ז’ילבר בקו, לאו פרה, קלוד נוגארו ונוספים. הגדול והמפורסם מכולם – ז’ק ברל, לא היה צרפתי אלא בלגי, אך הוא כבש את לב הצרפתים, שהוקסמו משיריו, והיו מוכנים לשכוח לו זאת.

השאנסונים של ז’ק ברל בישראל

התחום זכה להצלחה גדולה גם בישראל, בשנות השישים השבעים והשמונים, תקופה בה הייתה השפעת התרבות הצרפתית בשיאה וישראל הייתה מוקסמת מצרפת כפי שצרפת הייתה מוקסמת מישראל. ז’ק ברל, השנסונר הגדול, אף ביקר בישראל בשנות השישים, מה שעוד הוסיף לאהדתו ולאהדת התחום בקרב הישראלים. יחד עם זאת, מעניין שרוב מבצעיו ומתרגמיו בישראל של ברל דוגמת דן אלמגור, נעמי שמר ויוסי בנאי, הם ילידי הארץ שמעולם לא חיו בצרפת ולא היו בני בית אמיתיים בתרבות הצרפתית.

בישראל תרם תרומה גדולה לפרסומו של ברל מופע משנת 1971, (בה היה ברל עוד בין החיים) בשם “עולמו של ז’ק ברל”, בו השתתפה קבוצת זמרים – דני ליטני, ריקי גל, אביבה שוורץ וישראל גוריון, שביצעו את פזמוניו של ברל במסגרת סיפור. המופע דמה למגמה העכשווית ליצירת מחזות זמר שלמים על סמך שירי להקה, זמר או יוצר ידועים בסגנון “מרי לו” של צביקה פיק או “מיקה שלי” ע”פ שירי יאיר רוזנבלום. המופע תרם רבות לחיזוק האהדה לברל. יוסי בנאי העלה מופע והוציא תקליט בשם “אם נדע לאהוב”, על פי שירו של ברל, והתפרסם בביצוע רבים משיריו בתרגום אהוד מנור ואחרים. (אגב, בימים אלו תיאטרון באר-שבע מעלה הצגה באותו השם עם שיריו של ברל).

הדודאים ביצעו גם הם את שיריו של ברל, קורין אלאל ביצעה את “הנמל באמסטרדם” וגם היום חוזרים אמנים בישראל מדי פעם אל ברל. הסופר רן יגיל הוא מעריץ ענק של ז’ק ברל ואף כתב את הספר היחיד עליו בעברית, ספר שהוא גם הרומן העברי היחיד מכל סוג העוסק בזמר זר. בשנת 1998 פרסם יגיל, לאחר עבודת תחקיר מקיפה ביותר, את הנובלה הביוגראפית “ז’אק”.בספר מתאר יגיל בכמה עשרות עמודים תחנות שונות בחייו של הזמר, מילדותו ועד מותו, בגוף ראשון, מעין מונולוג של ברל המבוסס על מונולוג אמיתי בן שעה ושלושים אותו נשא, בפעם הראשונה והאחרונה בחייו, ברל בהופעתו האחרונה על הבמה, בשנת 1967. יגיל אף המחיז את הספר והוא עלה כהצגה בכיכוב גיל אלון. בספר התבלטה לראשונה נטייתו של יגיל להציג בצורה אמפטית מאוד אישים מן העבר ואירועים מחייהם. לאוהבי ז’ק ברל מדובר בספר חובה.

ז’ק ברל טען עוד בשנת 1970 שהשאנסון ימות איתו ועם אזנבור. ובאמת, מאז מותו של ברל, אין יותר שנסונים חדשים. יש מוזיקת רוק אבל למיטב ידיעתי, שאנסון, שבו המילה חשובה יותר מהמנגינה, כבר לא קיים. בתרבות הפזמונים המודרנית המוזיקה התחזקה בהרבה על חשבון המילה. כיום יש טקסטים פשוטים יותר שמבוצעים בידי להקות, אבל סך הכל המילה היום פחות חשובה מהמוזיקה, בעוד שבשנסון המילה תמיד הייתה חשובה יותר.

רוצים לשמוע עוד על ז’ק ברל ועל שאנסונרים נוספים?

בואו לשמוע את שמואל שי בהרצאה שלו  “מז’ק ברל ואדית פיאף ועד יוסי בנאי”. הילה קומם מקהילת הפרנקופילים תשיר כמה שירים. המופע יערך בספריה העירונית במתנ”ס בקרית אונו ב 1.5.2017.