טעימה פריזאית מהספר “אהבותיה של אמה” מאת רוית ליפשיץ ציון

תכנון טיול לצרפת

אלו האתרים בהם אני משתמש כשאני מזמין כרטיסי טיסה לצרפת:

Xplorer – אתר ישראלי נהדר שמאפשר להשוות בין טיסות ועוזר לכם למצוא את הטיסות הכי משתלמות גם אם הן לא תמיד הכי זולות.

Momondo – עוד מנוע חיפוש טיסות מצויין שמשווה מחירים בין לא מעט חברות טיסה וספקים.

Kiwi – יודע לחבר בין טיסות לואו קוסט. מאפשר להגדיר טווח תאריכים, רדיוס שדות תעופה, ולחפש ללא יעד או תאריך מוגדרים. יש לו גרסה מלאה בעברית.

Expedia – באתר הזה יש מידי פעם דילים לא רעים כך ששווה לחפש שם טיסות.

כנסו לדף המלונות שם תמצאו המלצות של פרנקופילים שביקרו בפריז פעמים רבות. לא מצאתם מקום שמתאים לכם? אז אני ממליץ בחום לבדוק את האתרים הבאים: 

Hotels Combined

Agoda

Travelor

Booking.com

Hotels.com

Expedia

אם אתם מחפשים המלצות על דירות מצויינות, אני ממליץ לכם להיכנס לדף דירות הנופש בפריז שלי.

אם לא כל הדירות שמצאו חן בעיניכם תפוסות אתם מוזמנים לחפש ישירות ב Booking.com או ב Agoda (בשני האתרים הללו ישנן דירות להשכרה לצד מלונות ולהבדיל מ AIRBNB הם לא לוקחים עמלה על הזמנת החדר).

מחפשים מידע על מוזיאונים כגון הלובר והאורסיי, אטרקציות כגון שער הניצחון או פעילויות כיפיות כגון שיט על הסיין? ואספתי בשבילכם את כל המידע על המוזיאונים הכי חשובים בפריז ותוכלו למצוא אותו בדף המוזיאונים והאטרקציות של פריז.

אם אתם רוצים לדעת מה הם התערוכות המומלצות שרצות כרגע בפריז אתם מוזמנים להיכנס לדף התערוכות שלי שמתעדכן בממוצע אחת לחודש.

אם אתם מחפשים מידע על ארמון וורסאי, דיסנילנד פריז או טיול יומי מחוץ לעיר האורות אתם מוזמנים להיכנס לדף האטרקציות מחוץ לפריז.

במיוחד בשבילכם יצרתי את דף המופעים והקברטים בפריז בו ניתן למצוא מידע על המולן רוז’, הלידו ומופעים נוספים, אשר ישדרגו את החוויה הפריזאית שלכם.

אתם מוזמנים לבקר בדף המסעדות המומלצות שלי. כמו כן אני ממליץ בחום להזמין מקום במסעדה שאותה בחרתם דרך אתר The Fork ועל ידי כך לחסוך עד 50% ממחיר הארוחה.

מניסיון שלי אתר Rental Cars ואתר Expedia מציעים את הדילים הטובים ביותר אז הייתי מתחיל את תכנון הטיול מלבדוק אותם

פריז למטייל
צרפת למטייל
תרבות צרפת

לאמה קליין מלאו חמישים. היא אשת קריירה, אוצרת אמנות ואם לבן ובת מתבגרים. היא יודעת להתלבש ועדיין יפהפייה, אך כבר לא מרגישה כך: בעיניה הגוף החטוב קמל, הזוהר הועם והערך העצמי התפוגג. שנים של נישואים שבהן התשוקה והריגוש העלו אבק, חלומות שנשכחו, בוס מתעמר ומלחמת קיום יום-יומית מביאים אותה לנקודת אל חזור.

פגישה מקרית עם גבר אנגלי בשדה התעופה מובילה אותה להרפתקה סוערת. הייתכן שקיבלה הזדמנות שנייה לאהבה ולתשוקה? האם תאהב את עצמה ותכיר שוב ביכולותיה, תמציא עצמה מחדש בחייה המקצועיים והאישיים? או שמא תראה באור חדש את שכבר יש לה?

בעל, אישה וגבר סוחפים אותנו למשולש אהבה לוהט ומרתק, הנע בין תל אביב, פריז ולונדון. על בחירות בין המוכר והבטוח לבין החדש והמסעיר, על גילוי עצמי והכוחות הטמונים בנו ועל כך שבכל גיל צריך זמן לאושר.

כריכת הספר אהבותיה של אמה מאת רוית ליפשיץ ציון
כריכת הספר אהבותיה של אמה מאת רוית ליפשיץ ציון

העיתונאית

 

התעוררתי ליום יפהפה. שלפתי את הטבלה ובחרתי מה אלבש: חליפת מכנסיים שחורה צרה, סריג צהוב, צעיף משי עם נגיעות בצהוב ופרחים, מעיל הקאמל המפורסם, ארוך ומחמם, ולהשלמת ההופעה: מגפיים שחורים. שערי הבהיר משוך לאחור בסיכת מסרק מעוטרת בקאמלייה, לצווארי שרשרת הזהב הדקיקה של הילדים, איפור קליל ורענן, חייכתי לכמה סלפיס בשביל התיעוד ושמתי פעמיי החוצה. הייתי כולי נרגשת בציפייה לכבוש את העיר ולגלות את רזיה. לגעת בסן לורן ובשאנל, לשתות יין בפינת רחוב, ללכת לאיבוד במלון בוטיק של ארמני, לעצום עיניים מטעמו האלוהי והנימוח של פירה הערמונים בקפה אנג’לינה. אני לבד ואעשה הכול לבד, לא אכנע לפחדים. בפריז כמו בפריז, אני קארי ברדשאו.
חייכתי אל הזוג בקבלה. “בונז’ור ז’אק ואוולין, בוקר טוב,” אמרתי והם החזירו לי חיוך רחב.
“את נראית טוב היום, מיס אמה.” ז’אק ואוולין לא היו נשואים, אבל נראה לי שיש ביניהם משהו. אחזתי בידי חצי באגט עם גבינת עזים, ובתיק היו תפוח ומים מינרליים. הייתי מוכנה.
“בוקר טוב מיס אמה.”
“יאניק?” נעצרתי, “קבענו להיום בערב, נכון? לבדוק מועדוני ג’אז, או שאני טועה?”
“לא, את צודקת, אני רק לא אוהב שמיס אמה מטיילת לבדה.”
הבטתי בו ותהיתי אם הוא קצת מטורף או שהוא המלאך השומר שלי. “בון, קח אותי לפטי פאלה. אבל אחר כך אמשיך לבדי. אם הייתי רוצה בן זוג, הייתי מביאה מהבית. קדימה, היום קצר מון אמי.”
“זה בסדר, את לא במטרו. אני לוקח. אחר כך ניפגש בערב. יש מועדון נהדר. אקסקלוסיב. מוזיקה שאת אוהבת, ג’אז מאמריקה ומצרפת. מקום לא מסוכן. קצת יקר, אבל טוב.”
“יאניק,” פניתי אליו כשסגרתי את דלת המונית. “אני רוצה לנגן בלי שאף אחד ישים לב אליי. מקום פשוט. חשוך. שרק ארגיש על הבמה.”
“מתי עמדת על במה, מיס אמה?”
“אמה, אמרתי לך. בלי מיס.” הוא חייך אליי בשיניים שבהקו על רקע עורו הכהה ועיניו הצוחקות. “תסתכל על הכביש בבקשה, אני בלחץ. נוהגים פה כמו משוגעים. מתי הייתה הפעם האחרונה? כשהייתי בת עשרים וחמש. חצי מהגיל שלי עכשיו.”
“מיס אמה צוחקת עליי. שוב.”
הוא המשיך לקשקש. מחשבותיי נדדו. איזה בוקר נפלא. מזג האוויר אידיאלי והתכנית שלי מסודרת. בוקר בלי לארגן, לסדר, לנחם, לעודד, להשקיט. בלי הצעקות והתלונות של אלכס. אני לא צריכה לחפש גרב לבן אחד שמתאים לשני, לא צריכה להכין חמישה כריכים שונים, שני פירות וחטיף אנרגיה לילדיי המוכשרים, היפים, הגאונים, הנשמות של אמא. אני לא צריכה לחפש מחברת שנעלמה ולבדוק שהגילוח של בן־בן יצא חלק למשעי עד שהוא מרוצה ולא לעשות סללום בפקקים כדי להגיע עם הילדים לבית ספר עד שמונה. זה פשוט נפלא!
נעצתי מבט בנוף שנשקף מחלון המונית. זוג אוהבים, האישה בהיריון, על “גשר האמנויות היפות”. הם התבוננו בנהר, אחר כך זה בזה ואז התנשקו. הגשר היה מלא במנעולים. אלפי מנעולים. כמה רומנטי. התחלות הן נפלאות. היה נדמה לי שאני רואה זוג מתנשק בכל פינה. כשסוף־סוף נכנסתי להיריון עם התאומים הפכתי למלכה, אולי בפעם האחרונה. זכור לי במיוחד יום תפירה עם תופרת עילית, שעמלה אצל אמי, תרצה’לה, על מלתחת היריון. הבאתי דוגמאות וגזרות, בדים ואביזרים, וחברותיה של אמי היפה והתמירה ישבו סביב השולחן וטרחו על תפירת הגימורים ביד. הכיבוד, הפטפוטים ואני – כוכבת היום. כמו היום אני זוכרת אותה מתבוננת בבטני תוך כדי מדידה ואומרת: “אוי, את באמת בהיריון,” ואת הנשים פורצות בצחוק.

רגע למנוחה. עצרתי את ההליכה בשביל הזיכרונות. לגמתי כוס סוביניון בלאנק בבית הקפה דו־רה־מי ברחוב פובור סנט אונורה, סמוך למלון לה רואיאל מונסו המפואר, חמש דקות הליכה משער הניצחון ומשאנז אליזה. רגליי כשלו ובקושי החזקתי מעמד. תערוכת התכשיטים של הרמס בפטי פאלה והצילומים של ג’ף קונס היו כניסה לארץ שכולה נסים ונפלאות. יופי שקשה לעכל. יצאתי מהפטי פאלה ועליתי על גשר אלכסנדר השלישי, המקושט והאקסטרווגנטי בגשרי פריז, אר-נובו בשיאו, עם הכרובים, הנימפות והסוסים המכונפים. גם הוא, כמו הפטי והגראן פאלה, נבנה באלף תשע מאות לקראת התערוכה העולמית. נשמתי את גינות הפאלה רויאל וכדיילת לשעבר שאין גבול לכוחותיה עליתי על אוטובוס עד הסקרה קר והעפלתי למונמרטר. שלושה רבו מי יצייר אותי. “חברים, Mes amis,” אמרתי להם, יש מקום לכולם. שילמתי להם וקיבלתי שלושה ציורים נפלאים, כל אחד שונה באופיו. דילגתי, מחייכת ובהיעדר כושר גופני, גם מתנשפת, כל הדרך מהמטרו ושרתי את Nathalie, אני והכיכר האדומה והריקה של ז’ילבר בקו.

 

הייתי כמעט לבד בקפה, למעט כמה מקומיים. קניתי שמלה מחמיאה בירוק בקבוק עז שהתאימה למלון הזה הזועק יוקרה אבל עדיין קלאסי. הזמנתי כוס נוספת של סוביניון בלאן וחשבתי שאני רואה את השחקנית הזו, שכחתי את שמה. נגן רחוב זקן התמקם מול בית הקפה וניגן בכינור את מנגינת תחת שמי פריז שהזכירה לי את הביצוע של איב מונטאן. העצים בשדרה היו מרהיבים. השלכת נצבעה בגוני אדום, כתום, סגול, אש ואדמה. הטבע חגג. סתיו אינו סיום. הביטוי “סתיו חייה”, המסמל סיום, אינו נכון. הטבע גועש ושוקק חיים. עוד לגימה קטנה, החלטתי, ואצעד למלון. אומרים שנראה כארמון.
“אני רואה שהמעיל עדיין איתך.” היין שליחך את גרוני בהנאה פרץ החוצה בדרך הכי פחות אלגנטית. טוב שהכוס נותרה בידי. ג’יימס אדוארד גרנט התנשא מעליי גם הפעם, בחליפת פחם מחויטת ומגוהצת למשעי. עיניו נצבעו בגוון כחול מעמקים אף יותר משזכרתי, חולצתו הלבנה הייתה מסותתת ולצווארו נקשרה עניבת פרפר שחורה. שערו השחור והבוהק היה מסורק לאחור ברישול מתוכנן. “לא התקשרת אליי,” קולו הערב התנגן לתוך עורי ואני אספתי את עצמי, מכחכחת בגרוני, מרגישה שהסומק הרגיל עולה בלחיי.
“עוד לא איבדתי שום דבר,” חייכתי בהתנצלות.
“את נראית יפהפייה בצהוב,” הוא חייך והביט בי במבט משועשע, נוגע בצעיף וממשש אותו קלות.
“תודה,” השפלתי עיניי, כמעט אומרת את המשפט שלי “היו זמנים”, אבל הפעם מצליחה לעצור את השטויות הרגילות ומקבלת את המחמאה. “גם אתה נראה לא רע בכלל,” אמרתי ולגמתי מהיין כדי להירגע ומבטינו הצטלבו. “הציורים!” קמתי בבהלה בניסיון לעצור את הפורטרטים ממעופם ברוח השובבה, אך הוא השיג אותי והספיק לאסוף אותם.
“זה מעניין,” התבונן באחד מהם, “תמימות ותחכום.” חייכתי והרגשתי שוב את הסומק פושט בלחיי.
“חיפשתי אותך והנה אתה בחוץ. מחכים לך.” קול פעמונים הגיע מכיוונה של בחורה יפהפייה ששערה גולש, שחור וחלק ועיניה תכלת שקופה. היא לבשה שמלה מבד משי מתנפנף בגוון תכלכל, ונעלה עקבים דקים בגוון ניוד. הפניתי מבט ונדהמתי. היא נראתה אולי בת עשרים ושלוש ואני התקשיתי להסתיר את תגובתי.
“אני מצטער, מחכים לי.” הנהנתי בניסיון לשמור על חיוך. “המשיכי לבלות. השתמשי בכרטיס!” אמר כמעט בדרך פקודה, אסף את כף ידי לשפתיו ונישק בעדינות את גב היד כפי שנישק סבי הווינאי את מריה קאלאס לפני כיובל שנים. “נלך?” נשמע קולה.
לאחר שניות ספורות שבהן לא הוצאתי מילה מהפה וכנראה לא נשמתי, הוא משך את ידו באטיות, ושלובי זרוע הם נעלמו להם לכיוון המלון בלי להביט לאחור.
לפתע בוהק מזג האוויר הסתווי היפהפה הועם והיה לסגרירי מעט. עלי השלכת החלו להסתדר לנגד עיניי בצורות. שילמתי ופסעתי גם אני לכיוון המלון.
“לכנס?” שאל שומר בכניסה.
“בוודאי, אני עיתונאית,” עניתי בביטחון שהיה קוצר פרס “דקל הזהב”. חוש שישי אמר לי שהוא שם. בלי לבקש תעודה הוא נסוג לאחור והנחה אותי פנימה.

בית קפה פריזאי. צילום מאת PEXEL
בית קפה פריזאי (צילום: Pexelׂ)

נכנסתי דרך הדלת המסתובבת ונשמתי נעתקה. תהיה זו לשון ההמעטה של השנה לתאר את הלובי כמרהיב ביופיו. הסגנון המינימליסטי והקלאסי של פיליפ סטארק והצבעוניות המתפרצת של קארים ראשיד, שניים ממעצבי העל הבולטים היום, יצרו מלון שהוא יצירת אמנות גרנדיוזית וקסומה. למרות גודלו העצום חשתי שהמקום סוגר עליי ונאבקתי בעצמי כדי להתבונן ולהתפעל. לבן, חרדל, טורקיז וזהב יצרו משחק ניגודים דרמטי. העיצוב שידר קרירות וחמימות, כארמון שהוא גם בית, אך עיניי נכרכו אחר נברשות הקריסטל הענקיות המתקרבות אליי כמאיימות ליפול מהתקרה הגבוהה. הגלריה לחפצי האמנות ותמונות הענק המעטרים את הקירות נעו בתנועות חדות. קלאסי ומודרני, מסורתי ועתידני. מצחיק, קפצתי לרגע לחושן – בית מכירות פומביות, שתים־עשרה שנה כאוצרת אמנות ומנהלת מחלקות היודאיקה והאמנות הישראלית בת זמננו. תיאורים מסוג זה היו ההוויה היומיומית שלי, בניגוד לחוויה היומיומית שלי, העגומה.

הַכֶּנֶס! מצאתי את הדלת הנכונה ונכנסתי בשקט. על הבמה עמד מנחה נמוך קומה, קירח, לבוש בחליפה יוקרתית וקרא לאורח הכבוד והנואם המרכזי לעלות ולשאת את דבריו. חלפו כמה שניות עד שהבחנתי בסלבריטאים ידועי שם. שלט ענק “השקת הבושם החדש חלומות פריז מבית אניק” התנוסס על הבמה באור נגוהות ומתחתיו: “כל הכנסות הערב ממכירת כרטיסים, מתרומות ומהגרלות מיועדות לפעילות בלימת התפשטות האיידס באפריקה”. הגברים היו מטורזנים באופן לא מתאמץ בחליפות פרדה ובוס ובעניבות פרפר, והנשים התהדרו בשמלות קוקטייל ומקסי מבית דיור, לנווין ובלנסיאגה. הייתי חייבת לצלם לבלוג.
גרנט, חביב הנשים וחובב הקטינות, נשא בביטחון ובאלגנטיות את גופו הארוך והאתלטי ועלה לבמה. הצטופפתי מאחור כדי שלא יבחינו בי ויגרשו אותי. כבר הבנתי שאיכשהו נכנסתי בלי בעיה להשקה של סלבריטאים מהשורה הראשונה. פוטנציאל להיות שוס השנה בבלוג. שווי התכשיטים באולם הזה לבדו היה מציל את אפריקה בלי נשף.
גרנט בחזותו הדומיננטית הקשה עליי לנשום. הוא החל לדבר כמו קדוש שהילה אופפת אותו כשלוליטה חיכתה לו למטה. הוא פתח במשפט שלא קלטתי ונאמר בקול מחוספס וסקסי. הקהל הריע מצחוק. הוא המשיך בצרפתית שוטפת. מדי פעם הוסיף משפט או ביטוי באנגלית. הייתי מהופנטת. הבנתי שהוא איש עסקים חובק עולם המקדיש מזמנו ומהונו לפילנתרופיה ולמחקר. הגיעה העת לשאלות. יציע העיתונאים געש ועלה על גדותיו.
כולם ניסו לשאול, להיות ראשונים. זו הזדמנות. התגנבתי לתא העיתונים במטרה להצביע. ממילא אין סיכוי, יש פה יותר ממאה. מי יפנה לעיתונאית לא מוכרת?
“הגברת עם הצעיף הצהוב בבקשה,” שמעתי את קולו וידעתי שאני אבודה.

הצעיף הצהוב של אמה - עדי בקשי
הצעיף הצהוב של אמה – עיצוב: עדי בקשי

אהבתם את הפרק הפריזאי הזה?

אתם מוזמנים לקנות את הספר בקישור הזה או כאן.

כמה מילים על רוית ליפשיץ ציון

רוית ליפשיץ ציון היא רומנטיקנית חסרת תקנה, מוזיקאית-פסנתרנית, המכורה לאופרה ולג’אז, חיית רשת חברתית ואוהבת מצלמה. לאחר כמעט עשור כדיילת אוויר באל על, תארים מתקדמים באמנות, מוזיקה ומנהל עסקים בין תל אביב לניו יורק ושבע עשרה שנות ניהול תקשורת שיווקית, פרסום ויחסי ציבור, יצאה לדרך חדשה ומאז היא “הכותבת – מילים בסגנון והשראה”, המבטאת בבלוגים שלה את תשוקותיה ואהבותיה בנוגע לכל מה שחדשני בעולם הספרות, האופנה, העיצוב, האמנות והתרבות.

רוית ליפשיץ ציון
רוית ליפשיץ ציון. צילום: עלמה פרידן

רוית נשואה ואם לתאומים בני שבע עשרה הממשיכים את דרכה האמנותית והמוזיקלית. גרה בגני תקווה אך נותרה תל אביבית בנשמה.

“אהבותיה של אמה” הוא רומן הביכורים שלה.

2 תגובות על “טעימה פריזאית מהספר “אהבותיה של אמה” מאת רוית ליפשיץ ציון”

  1. נשמע מרתק. אהבתי את סגנון הכתיבה וגם ההתייחסות לאוכל ועיצוב.

מה דעתכם על הכתבה?

האימייל לא יוצג באתר.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.