אני חייב להודות שיש לי חיבה מיוחדת למקום הזה, ולא במקרה. קוראים לי צבי, ו-“Cerf” בצרפתית זה צבי, כך שמראש יש לי סימפתיה מובנית. אבל גם אם נשים את הקשר האישי בצד, ישנן סיבות רבות וטובות להתאהב בפאסאז’ גראן-סר (Passage du Grand-Cerf).
זה לא רק האור, ששוטף את המקום דרך תקרת הזכוכית הגבוהה ביותר בפריז, אלא האופי שלו. הוא פחות מתייפייף, יותר מחוספס, יותר אותנטי. הוא לא נבנה כדי להרשים אריסטוקרטים, אלא כדי לשמש כחלל עבודה ויצירה. כאן, בין חזיתות העץ והברזל, אני מרגיש את הדופק של פריז היצרנית, זו שלקחה חומרי גלם והפכה אותם ליופי. זהו פסאז’ עם נשמה של אמן, מקום שבו ההיסטוריה לא מקושטת בזהב, אלא חקוקה בעץ ובמתכת.
אם מעולם לא ביקרתם בפסאז’ הזה הנה סרטון קצר שמציג אותו:
פאסאז’ גראן-סר (Passage du Grand-Cerf): סיפורו של הפועל שהפך לנסיך
מבית מרזח לתחנת דיליז’נסים
סיפורו של הפסאז’ מתחיל הרבה לפני בנייתו, עם המקום שעליו הוא עומד. לפני המהפכה הצרפתית, שכנה כאן אכסניה מפורסמת בשם “Le Grand Cerf” (הצבי הגדול), שנתנה למקום את שמו. לאחר מכן, המקום הפך למשהו חיוני הרבה יותר עבור פריז של המאה ה-18 וה-19: תחנת דיליז’נסים
דמיינו את החצר הגדולה, הומה ורועשת, מלאה בנהגי כרכרות (“rouliers”) וסוסים. זה היה הטרמינל של ה”מסאז’רי רויאל” (Messageries Royales), שירות התחבורה המלכותי, שחיבר את פריז עם מחוזות המזרח והצפון – אלזס, שמפניה ופלנדריה. זה היה שער הכניסה והיציאה של סחורות, אנשים וחדשות, עורק חיים פועם בלב העיר.
בשנת 1812, כל המתחם נמכר למינהל בתי החולים, וב-24 במאי 1825, הוא נרכש על ידי חברת הבנקאות “Devaux-Moisson”. הבנקאים זיהו את הפוטנציאל ומיד החלו בתכנון להפוך את החצר התפעולית למעבר מסחרי מקורה, כפי שהאופנה החדשה הכתיבה. הפאסאז’ נפתח לציבור ככל הנראה בסביבות 1835.
אדריכלות של אור ופונקציונליות
הדבר הראשון שמכה בך כשנכנסים לפאסאז’ גראן-סר הוא הגובה. עם תקרת זכוכית המתנשאת לגובה של כמעט 12 מטרים (11.80 מטר ליתר דיוק), זהו הפסאז’ הגבוה ביותר בפריז. הגובה הזה לא היה רק גחמה אסתטית; הוא היה תוצאה של חזון פונקציונלי וחדשני.
השימוש במבנה מתכת איפשר לאדריכל האלמוני (שמו, למרבה הצער, אבד בהיסטוריה) ליצור חלל אוורירי ומואר באופן יוצא דופן. בניגוד לפסאז’ים אחרים, כאן המגורים מתחילים רק מהקומה השלישית. שתי הקומות הראשונות, עם חזיתות הזכוכית הרחבות והמרפסות הפנימיות, נועדו במקור לשמש כבתי מלאכה ואטליז’ים, לא כחנויות יוקרה.
הפסאז’ נבנה בלב רובע סן-דני, שהיה באותה תקופה האזור התעשייתי והעממי ביותר של פריז, מלא בבתי חרושת קטנים וסדנאות. האדריכלות של גראן-סר שיקפה את אופי הסביבה: היא הייתה תעשייתית, מעשית, ומיועדת לייצור ואומנות, לא למכירת מותרות.
שנים של דעיכה ושכחה
למרות ייחודו האדריכלי, פאסאז’ גראן-סר מעולם לא זכה להצלחה המסחרית של מתחריו המפוארים יותר. הוא נותר תמיד בצילם של הפסאז’ים האופנתיים, והאופי התעשייתי שלו לא משך את הקהל הבורגני. ב-7 ביוני 1826, איש עסקים בשם איזידור מונייה (Isidore Monier), שכבר החזיק בכמה חנויות במקום, רכש את הפסאז’ כולו, אך גם הוא לא הצליח להפוך אותו לסיפור הצלחה.
עם הזמן, הפסאז’ הוזנח יותר ויותר. בשנת 1862, יורשיו של מונייה, שהבינו כי המקום אינו רווחי, תרמו אותו ל-“Assistance Publique” (רשות הסעד הציבורי). הרשות ניסתה למכור אותו בשנת 1896, אך לא מצאה קונה. הפסאז’ שקע בתרדמת ארוכה. הוא הפך למקום מוזנח, חשוך, שכמעט ונשכח על ידי הפריזאים. בשלב מסוים, תקרת הזכוכית שלו הייתה במצב כה רעוע עד שהיא היוותה סכנה, והוא נסגר זמנית.
תחייה מחדש והפיכה למקדש האומנים
הגאולה הגיעה באיחור, אך בעוצמה. בשנת 1985, הפסאז’ נרכש סוף סוף על ידי גורם פרטי, ובאותה שנה הוכרז כאתר היסטורי לשימור. בשנת 1990 (מקורות מסוימים טוענים 1988), הוא עבר שיפוץ מקיף ויסודי שהחזיר לו את תהילתו האבודה, ואף יותר מכך.
הפסאז’ המשוקם נולד מחדש, והפעם, הוא אימץ במלואו את זהותו המקורית. הוא לא ניסה להתחרות בפסאז’ים היוקרתיים, אלא הפך למה שהוא נועד להיות מלכתחילה: בית לאומנים, יוצרים ובעלי מלאכה. החנויות שנפתחו בו היו ברוח זו – מעצבי תכשיטים, גלריות לאמנות, חנויות עיצוב ובוטיקים ייחודיים.
כיום, לשוטט בפאסאז’ גראן-סר זה כמו להיכנס לכוורת של יצירתיות. אפשר למצוא כאן את האטלייה של הנגר האחרון במרכז פריז, חנות המתמחה באיורים צרפתיים עכשוויים, בוטיקים של אופנה המיוצרת בצרפת, וחנויות המוכרות חפצי נוי ייחודיים. זהו המקום המושלם למצוא מתנות מקוריות, כאלו שלא תמצאו ברשתות הגדולות.
זאזי בפסאז’
אי אפשר לדבר על פאסאז’ גראן-סר בלי להזכיר את ההופעה הקולנועית הבלתי נשכחת שלו. בשנת 1960, הבמאי הדגול לואי מאל (Louis Malle 1932-1995) בחר בפסאז’ כלוקיישן מרכזי לסרטו הקלאסי “זאזי במטרו” (Zazie dans le Métro), המבוסס על ספרו של רמון קנו (Raymond Queneau).
באופן אירוני, בספר המקורי אין כל אזכור לפסאז’ים. אך מאל, בחושו הקולנועי המחונן, הבין שהגובה, העומק והאווירה הייחודית של גראן-סר יהוו תפאורה מושלמת לעלילותיה הפרועות של זאזי הצעירה. הסרט הפך את הפסאז’ לאייקון קולנועי והנציח את יופיו המחוספס על גבי המסך הגדול.
תוכלו לראות בסרטון הקצר הזה במשך כמה שניות את זאזי רצה בפסאז’ דה גראן סר (וגם בגאלרי ויויאן).
מידע שימושי לביקור
כתובות
לפסאז’ שתי כניסות:
- רחוב סן-דני 145 (145 rue Saint-Denis)
- רחוב דוסוב 10 (10 rue Dussoubs)
שעות פתיחה
פאסאז’ גראן-סר: פתוח לקהל בימים שני עד שבת, בין השעות 08:30 בבוקר ל-20:30 בערב. הפסאז’ סגור בימי ראשון.
חלק ממסלול הפסאז’ים שלי
כמובן שגם הפסאז’ המיוחד הזה הוא חלק בלתי נפרד ממסלול הטיול שלי המוקדש לפסאז’ים המקורים של פריז. אם אתם רוצים לחוות את הקסם בעצמכם ולגלות כיצד הוא משתלב עם שאר הפנינים הנסתרות של העיר, אני מזמין אתכם בחום.
תוכלו למצוא את מסלול הטיול המלא של הפסאז’ים הפריזאיים ממש כאן באתר.
