קריאת הרומן “הסוסים הקטנים של טרקיניה” הביאה למהפך בחייו של יאן, סטודנט צעיר לפילוסופיה, כפי שהסברתי במאמרי הקודם: המאהב האחרון של מרגריט דיראס. מה היה שם ברומן הזה שהדהים כל כך את יאן? ספר שמשנה חיים של מישהו מהקצה עד הקצה מעורר תמיד את סקרנותי. לשמחתי הרבה מצאתי אותו על מדפי הספרייה הציבורית וקראתי אותו גם אני. נהניתי מאוד מהספר ונכבשתי שוב בכשרון כתיבתה הייחודית של דיראס, אם כי במידה הרבה יותר מצומצמת מזו של יאן…
“הסוסים הקטנים של טרקיניה”: רקע היסטורי
קודם כול, אבאר את הכותר: “הסוסים הקטנים של טרקיניה”. האטרוסקים הופיעו באיטליה במאה התשיעית לפנה”ס, לא ברור מאין, ושלטו בצפונה ובמרכזה במשך כחמש מאות שנה. הם הקימו בתי קברות מחוץ לחומות הערים אשר עוצבו כהעתק הבתים והרחובות שבהם חיו הקבורים בהם. בקברים הושמו גם החפצים שיהיו נחוצים להם, לפי אמונת האטרוסקים, בחיים שאחרי המוות.
טרקיניה העתיקה, לא רחוק מהים הטירני, הייתה עיר אטרוסקית משגשגת. מול עיר החיים, ניצבה עיר המתים. את שרידיה אפשר לראות באתר ארכיאולוגי המורכב מעיר קברים, המפורסמת בציורי הקיר המרהיבים שלה, וממקדש שאת גמלונו עיטר תבליט של זוג סוסים מכונפים מטרה קוטה (“אדמה אפויה”). התבליט, הנחשב לאחד המוצגים היותר אופייניים של האמנות האטרוסקית, נמצא כיום במוזיאון הארכיאולוגי הלאומי של העיר טרקיניה, השוכן בארמון מימי הביניים. הסוסים הקטנים של טרקיניה. יצירת מופת העולה בעידונה על האמנות ההלניסטית שממנה היא מושפעת, לדעת המומחים.
או אולי הכוונה ברומן היא לציור קיר של איש רוכב על סוס שמעטר את קירות אחד הקברים, כפי שמראה עטיפת הספר הצרפתי? אם כך ואם כך, כותר ספרה של דיראס תרם לפרסום האתר שמדריכי התיירות מציינים לפעמים שאפשר לוותר עליו: לחובבי היסטוריה וארכיאולוגיה בלבד. ועתה גם לחובבי ספרות.
המפתח להבנת הדמויות ברומן
זוהי גם השאלה המנקרת במוחה של שרה, כפילתה של מרגריט דיראס ברומן. האם להצטרף לבעלה ז’אק בסוף חופשתם ולבקר בטרקיניה. זהו מה שנקרא “רומן מפתח”. מאחורי בעלה של הגיבורה הראשית, שרה, מסתתר בעלה השני של מרגריט דיראס, הסופר דיוניס מסקולו. בנם הקטן של הזוג ברומן, שאינו ננקב בשמו, הוא ז’אן מסקולו, במציאות. דיראס ומסקולו נישאו בשנת 1947 ונפרדו בשנת 1956. הרומן מוקדש לאליו ולג’ינטה, הזוג השני ברומן שבו הם מכונים לודי וג’ינה. מאחורי דמויות אלה ניתן לזהות בקלות זוג מפורסם בתולדות התרבות האיטלקית: הסופר אליו ויטוריני, שהרומן הידוע ביותר שלו הוא “שיחה בסיציליה”, ואשתו ג’ינטה וריסקו. ויטוריני ודיראס היו חברים בלב ובנפש והודות לו, שהיה, בין היתר, עורך ראשי בהוצאת אינאודי בטורינו, תורגמה דיראס לאיטלקית. יש לציין שסגנונה של דיראס הושפע רבות מזה של ויטוריני.
סיפור אהבתם של אליו ויטוריני וג’ינטה וריסקו מיוחד במינו. סיפוריו הראשונים של ויטוריני, בתחילת דרכו, מתפרסמים בכתב העת סולריה בפירנצה. עורכו של כתב העת, ג’יאנסירו פרטה, מכניס את ויטוריני אל זירת הספרות האיטלקית ומעסיק אותו כמזכיר מערכת כתב העת. כך מגשים ויטוריני את חלומו לגור בפירנצה. בשנת 1932, בעת חופשת קיץ, מציג פרטה בפני אליו ויטוריני את בת זוגו דאז, ג’ינטה וריסקו. יכול להיות שפרטה הצטער על כך מאוחר יותר. אליו וג’ינטה מתאהבים זה בזה ממבט ראשון. אלא שאהבתם לא ממומשת מייד. ג’ינטה נישאת לפרטה. אליו כבר נשוי, למריה רוזה קואזימודו, ואב לילד. מריה רוזה היא אחותו של המשורר סלבטורה קואזימודו שבשנת 1959, תשע שנים לפני מותו, יזכה בפרס הנובל לספרות. כעבור שנתיים אף יוולד לאליו ולמריה רוזה בן שני. רק בשנת 1943 מממשים אליו וג’ינטה את אהבתם, עוזבים את בני זוגם ועוברים לגור ביחד במילנו. הם יחיו יחד עד מותו של אליו בשנת 1963. שלושה ימים לפני מותו נושא אליו את בת זוגו לאישה, באופן רשמי. ב-1978, עם מותה של ג’ינטה, מועברת גופתו של אליו, לפי רצונו, מבית הקברות המונומנטלי במילנו, לאחוזת הקבר המשפחתית שבה קבורה ג’ינטה בעיר מולדתה, קונקורדזו. על אהבתם של אליו וג’ינטה אמרה דיראס שהיא הייתה עזה ומפחידה, מוחשית בכל רגע, מורגשת ומוחלטת, אבסולוטית, מפחידה כי אילצה אותך להאמין באהבה.
בין אהבה למוות
אהבה ומוות הם נושאי רומן המפתח “הסוסים הקטנים של טרקיניה”. חבורת אינטלקטואלים קטנה, שני זוגות ורווקה, מבלים חופשת קיץ בכפר מבודד בצפון איטליה, בין הרים לים. אין זה הקיץ הראשון שהם מבלים במקום הזה, שמלא בריק. אין הרבה מה לעשות במקום הנידח, בסוף סופו של כביש, מול מעגן סירות קטן, מלבד ללכת לים, לקרוא, לפטפט, לשחק כדורת, ללכת לנשפי הריקודים משני עברי הנהר הנשפך לים, לחכות לרוח ולגשם, לשתות ביטר קמפרי. דיאנה, רווקה מנוסה, צורכת האלכוהול הכבדה ביותר ברומן, בחרה מרצון לחיות לבד. הזוגות, שרה וז’אק, לודי וג’ינה, מתקוטטים לעתים תכופות, בנושאים שונים. שרה מסכימה בסוף הרומן להצטרף לטיול לטרקיניה. ג’ינה לא מעוניינת להצטרף לנסיעה לניו יורק עם בעלה. גם נושא הבגידות עולה על הפרק. שרה וז’אק מנהלים מעין נישואים פתוחים שלא עושים אותם מאושרים במיוחד. לודי וג’ינה, על אף הפיתויים, דוגלים כנראה בנאמנות. על אף מריבותיהם האינסופיות, דומה שאהבתם איתנה. בעל חנות המכולת בכפר מספר אף הוא על פרשת יחסיו המפותלת והמסוכסכת עם אשתו המנוחה ועל הבחירות שעשה בחייו.
חבורת התיירים בספר כמו בחרה מרצונה לכלוא את עצמה במקום סגור ולא נעים, בין ים, נהר והר, לא דומה כלל לקלוב נופש, שבו משחקת הציפייה מקום חשוב. מחכים לרחיצה הבאה שתביא מעט רעננות בלב גיהנום השרב, מחכים לגשם, מחכים לאיזה אירוע שיביא גאולה, מחכים לגודו… הטרגיות של הגורל האנושי מקבלת בחופשה זו ביטוי נוקב. החום כבד, שריפה מאיימת פורצת בהרים, נשפי הריקודים מבוטלים לזמן מה משום האבל שירד על עיירת הנופש הקטנה. חבלן צעיר נהרג כשעלה על מוקש, מהמלחמה האחרונה. הוריו הקשישים אספו את שברי גופו בעשר אצבעותיהם לתוך ארגז סבון שנתן להם בעל המכולת. האם מסרבת לחתום על אישור קבורה. וכך יושבים ההורים האבלים ליד הארגז, בראש ההר. ג’ינה מבקרת אותם בקביעות ומביאה להם מתבשיליה. כומר האזור מנסה להשפיע על האם לחתום על האישור ולחזור, עם בעלה, לביתה.
מותו הטרגי של החבלן הצעיר משמש כראי לחששותיה של שרה לבנה הקטן. המטפלת אינה משגיחה עליו כראוי והוא עלול לסבול מהחום, לטבוע בנהר. היא אף עלולה להכות אותו. המקום מזכיר לשרה-מרגריט את ימי ילדותה ליד נהר אחר, אקזוטי, המקונג, תקופה שבה הייתה קרובה מאוד לאחיה הצעיר והאהוב שאת מקומו ממלא כעת בנה. ואכן, עבור מרגריט דיראס, אחיה הקטן היה כמו בנה ומותו נחווה אצלה כפועל יוצא של העוול המשפחתי שנעשה לו על ידי האם והאח הבכור שהיה הבן המועדף. ברומנים “המאהב” ו”המאהב מסין הצפונית” מאשימה הסופרת את האם וביחוד את האח הבכור באחריות ישירה למותו של האח הצעיר, בבחינת קין שרצח את הבל. למרות שאחיה נפטר בגיל 27, דיראס, תוך בלבול כרונולוגי רב משמעות, מציגה בספריה את מותו של האח כמו חל בתקופת הילדות.
מותו של אחיה הצעיר של דיראס, פול, בגיל 27, שעליו נודע לה בטלגרמה, גרם לה צער כבד. מרגריט כבר הייתה בצרפת מזה עשר שנים, עשר שנים שלא ראתה אותו, את האח האהוב, שאתו בילתה 17 שנה. תוך שלושה ימים נפטר פול מדלקת ריאות. מרגריט דיראס ילדה תינוק שנפטר בלידה אך לפי דבריה, את תינוקה לא הכירה, מה שסייע לה להשלים עם מותו. הרגע היה דרמטי אך מרגריט לא נתקפה ברצון למות שאחז בה כשקראה את הטלגרמה הבלתי נתפסת. בכתיבת הרומן “הסוסים הקטנים של טרקיניה” חל עירוב בין הודו-סין ואיטליה, בין עבר והווה, בין דמויות מאז ועכשיו (כמו האח והבן), בין דמיון ומציאות. למקרא ההקבלה בין התקופות, בין האזורים הגיאוגרפיים השונים, בין הדמויות, הקורא שואל את עצמו האם שרה-מרגריט נהנית מבחירה חופשית בחייה או האם היא כבולה לתבנית חוזרת ומשוחזרת. את תפקיד האם המתעללת מהביוגרפיה של מרגריט דיראס משחקת בדמיונה של שרה המטפלת (ביחסי המטפלת ומעסיקיה נרמזים גם במידת מה יחסי קולוניאליסטים וילידים). המאהב האקזוטי מופיע ברומן הזה בדמות צרפתי עשיר ונינוח, איש העולם הרחב, בעל סירת מנוע מהירה שמצטרף אל החבורה למרות שונותו הרבה. אין הוא אינטלקטואלי כמותם ואין הוא מדבר כמותם. היחסים בין בעל סירת המירוץ ובין החבורה אמביוולנטיים למדי. שרה מתפתית לחיזוריו של האיש אשר הנהר משתקף בעיניו אך ככל הנראה זאת תהיה הרפתקת נופש קצרה. האם נשפי הריקודים מעברו השני של הנהר מוצלחים יותר? יש לשער שלא כי שרה מחליטה לא לבוא לפגישה שקבע לה בעל סירת המירוץ ברחבת הריקודים שעבר לנהר.
ולסיכום…
בין הדיאלוגים הארוכים של הדמויות, החוזרים משהו על עצמם, כמו נוסחות ריטואליות, ריקות מתוכן, מגיחים קטעים מהותיים על רדיפתה של שרה אחרי אידיאל אבסולוטי שפעם היא אוחזת בו ופעם הוא נשמט ממנה. דיאלוגים בנליים, התפלספויות מתוחכמות, מילים ישירות ופוגעות, התעלמות מכוונת משאלות ספציפיות, זהו גם רומן על כוחה של השפה ושימושיה השונים שעושים או לא עושים בה הגיבורים. מפעם לפעם משתחרר הסגנון מסד הדקדוק וקובע מבנים מקוריים משלו, מה שתרם מן הסתם לטביעת המושג “סגנון דיראסייני”. רומן מעניין ועמוק לאוהבי דיראס העלול לשעמם ולאכזב את הרחוקים ממנה או את אלה שאהבו ספרים אחרים שלה.
