דף הבית » תרבות צרפת » שירה ופרוזה » דיונות החול של פריז של עדנה שמש. ביקורת ספרותית מאת ד”ר אורנה ליברמן

דיונות החול של פריז של עדנה שמש. ביקורת ספרותית מאת ד"ר אורנה ליברמן

מבקרת הספרות והסופרת עדנה שמש היא פרנקופילית מושבעת ולכן אין פלא שהרומן הראשון שלה (שהוא, ליתר דיוק, ספרה השני) מתרחש בעיר האורות. זהו מותחן פסיכולוגי המספר את סיפור חניכתו של אלבר, מהגר יהודי צעיר, שבא לעזור לדודו מרדוך בחנות הירקות שלו ברובע המארה. הדוד משכיר לו גם דירה קטנה, לא רחוק. פדינה, אמו של אלבר, מאחת המשפחות היהודיות האחרונות שחיות עדיין בכפר קטן במגרב, בשולי המדבר, על גבול דיונות החול, שולחת אותו אל אחיה כיוון שאין עוד פרנסה ואין עוד עתיד במקומם. לאלבר, שנקרע מעולמו המוכר, ממשפחתו ומאהבת נעוריו – מריז, נכונו חיים חדשים בעיר הגדולה ועבודה קשה בחנות הירקות של דודו. לאט לאט הוא מתאקלם בעיר, מפצח את הקודים המקומיים, פוגש אנשים שונים מאוד זה מזה ומוצא חברים וידידים, חלקם אמיתיים חלקם מזויפים. הוא חוסך כסף, חולם חלומות וחושב על עתידו, עד שמתרחש רצח אקראי בחנות הירקות וטורף את הקלפים.

דיונות החול של פריז – לידתו של רומאן

וכך מספרת עדנה שמש על לידת הספר, בריאיון שנתנה לכרמית ספיר ויץ:

דיונות החול של פריז נולד משהייה ארוכה שלי ברובע המארה בפריז במשך ארבעה קיצים רצופים, חודשיים-שלושה בכל קיץ. כבר בקיץ השני לשהותי בפריז התחלתי לכתוב את הספר, בדירתו הקטנה והמעוצבת של ד”ר ז’אן-פייר לֶשוֹ, רופא גמלאי שמרבה להתנדב במדינות אפריקה כמומחה לניתוחי בטן. חלון הדירה הקטנה, בקומה הרביעית בבניין הסמוך לפלאס דה ווז’, היה לנקודת התצפית של אלבר על החיים החולפים על פניו.

שהייה ארוכה בְּעיר – יפה ככל שתהיה – מגלה בסופו של דבר את פניה האמיתיים, הנסתרים מעיניו של תייר מאוהב. כך נולדו אל תוך הספר חסר הבית ז’אן-לוק, רחל בעלת חנות הבגדים, טטו המוסלמי המקועקע ואוהב הקפוארה, שחאדֶה, הירקן המתחרה מעבר לרחוב, עולמם של אפריקאים בני המגרב ובני אפריקה השחורה.

ועוד מגלה עדנה שמש מסודות הסיפור שמאחורי הספר, בריאיון לאתר ספרים, סופרים ומה שביניהם:

התחלתי לכתוב בקיץ הארוך הראשון שלי בפריז ב-2009, וסיימתי את כתיבתו הראשונית בסוף קיץ 2011. והיות שכתיבתו האמתית של ספר (אצלי לפחות) מתחילה רק לאחר שאני כותבת ‘סוף’ – העבודה העדינה של הליטוש, המייסרת והמהנה בה-במידה, נמשכה גם לאחר מכן, בארץ. את הנגיעות האחרונות עשיתי בסוף הקיץ שעבר במלון פרימה רויאל, ברחוב מנדלי מוכר ספרים בירושלים, לאחר שזכיתי, לשמחתי, בשהייה בת שבועיים במלון כדי לכתוב. מאז, איכשהו, הפריזאיוּת של הספר מתערבבת במוחי תמיד עם ניחוחותיה של ירושלים, שם הנחתי את העט מידי סופית (כלומר נתתי את הוראת השמירה לקובץ) וידעתי שהספר גמור.

ועוד סוד על נקודת הפתיחה של הספר:

לילה אחד הבטתי החוצה מהחלון, אל החצר הרבועה, ארבע קומות מתחתיי, ופתאום שמעתי באוויר הערב אנקות אהבה. הדריכות שנדרכתי והמבוכה שחשתי, ביחד עם סקרנות בריאה שהתעוררה בי, נעשו לדריכותו של הגיבור שלי, אלבר, למבוכתו ולסקרנותו המבוישת, לעוררוּת שחש. ככל שנשרה ממני קליפת התיירת, הלכה ונפקחה לנגדי נקודת ראות חדשה ומסעירה: התחלתי לחוש ולראות את רחובותיה של העיר, את חסרי הבית שלה, את מהגריה ואת נשימותיה הבלתי פוסקות דרך עיניו וחושיו של אלבר.

אלבר הצעיר מרגיש משיכה בלתי מוסברת לבחורה זרה, הנאנקת אנקות אהבה בזרועותיו של בחור זר. מה לו ולה? מה פשר התשוקה הלא מרפה שאוחזת אותו לבחורה חסרת פנים שרק את קולה שמע בנסיבות מיוחדות? “לא היה לו ספק עוד. אנקות-אהבה הוא שומע. לרגע נעטף בושה ומבוכה, כאילו הוא שותף לדבר-עבירה, כאילו חורר באצבע מדממת חור בתוך הקיר, דרך שכבת הצבע, ודרך שכבת הסיד, ודרך הלבֵנים הקשות, והוא מציץ בעדו אל מקום משכבהּ ומביט. ומקשיב.” (עמ’ 7-8).

המדרגות לביתו של ד"ר זא'ן פייר לֶשוֹ, שהיה ביתי בפריז לזמן קצוב - והצילום שצילמתי אותן היה אחת החלופות לעטיפה של "דיונות החול של פריז". בסוף בחרתי לעטיפה צילום אחר שלי, צילום המצעים הנדמים לרגע לדיונות חול...
המדרגות לביתו של ד”ר זא’ן פייר לֶשוֹ, שהיה ביתה של הסופרת בפריז לזמן קצוב – והצילום  היה אחת החלופות לעטיפה של “דיונות החול של פריז”. בסוף נבחר לעטיפה צילום אחר שלה, צילום המצעים הנדמים לרגע לדיונות חול…

תמונת משולש האהבה הבלתי רגיל, שכאן צלעותיו הן אלבר וזוג בלתי מוכר, טבועה במותחן, ותחזור עוד ועוד בגרסאות מפתיעות אפילו יותר. חבל לעשות ספוילר, אבל זאת ההזדמנות לצטט עוד מאיוריה של התמונה, בבחינת דוגמית לאמנות כתיבתה של עדנה שמש: “עכשיו ריכז את מחשבתו בסיס ההוא, השחור, הרפרפני, שפִּרפר בין הקירות, אחוז-בהלה, כדי לסלק מראשו את התמונה שהתאוותה לדחוק ממנו והלאה את דמותה של הציפור המבוהלת: איש ואישה שוכבים עירומים במיטה מעבר לקיר, קרובים אליו יותר משחפץ, שניהם – ראשה על זרועו, זַרעוֹ על ירכהּ, כמו אונסים אותו בעצם קיומם ליטול חלק במעשה אהבתם, עושים אותו בעל-כרחו למציצן, לסוטה-לרגע, מעוררים את תאוותו. הוא הסתובב על הבטן וטמן את ראשו בציפה הדהויה של הכרית. מָריז, מריז, מלמל, אף שידע שאותה כבר לא יראה, כנראה לעולם.” (עמ’ 9).

את מריז לא יראה עוד אלבר אך עוד מעט יראה לזוועתו את גופת דודו המדממת שנרצח בחנותו. ועוד מעט יקלף את הצבע והסיד מעל כמה פריזאים ותיקים, צרפתים של ממש, לא מהגרים, המתגוררים מי בדירות פאר שרצפתן שיש, מי על המדרכה, שעונים על קיר בניין, עטופים שמיכת פוך. ועוד מעט גם יחשוף את סודות בני משפחתו, חבריו ומיודעיו ויראה אותם במערומיהם. ובאשר לאנאיס הנאנקת, זהותה תתגלה בסוף המותחן אך היא תישאר אידיאלית ובלתי מושגת, צלע נוספת במשולש לא אפשרי.

זה לא הפרדוקס היחיד שעולה מהרומן. מי רצח את מרדוך לוי? לא מי שתחשבו. אלבר שבולש אחרי אנאיס, שבולש אחרי פריז, בולש גם אחרי רוצחו של דודו. אלבר פולש לחייהם האינטימיים של אחרים, מגלה את סודותיהם, את קירות הלבנים שהם בונים כדי לעצב את חייהם שלעתים מתפוררים לאבק. ובתוך כך הוא חושב גם על עצמו, על עתידו, על האמתי ועל המזויף. האם ירצה להמשיך לנהל את חנות הירקות במארה לאורך זמן. ישראל הרחוקה, שאליה עלתה רשל-רחל אחרי שמכרה את חנות הבגדים שלה, מעוררת את סקרנותו ואף קורצת לו. האם ילמד אלבר הרגיש והמיוסר את אמנות הטיפוס על דיונות החול של החיים לא רק כמשקיף ממעוף ציפור. דומה שאחיו הצעיר, טאהר, נועל נעלי הליכה נוחות יותר. טאהר, שגדל ונהיה לבחור מושך, בא גם הוא לנסות את מזלו בפריז. כמו אלבר כן גם הוא מתחיל את חייו הבוגרים בחנות הירקות, מפעל חייו של הדוד מרדוך שבה מצא זה האחרון את מותו.

שיר אהבה פרנקופילי לפריז

ובתוך כל המרקם כולו, בתוך נגיעות פוליטיות-חברתיות, בתוך הבעת רגשות התלישות והשייכות של הדמויות, בתוך הרהורים על מהות החיים, כשכל זה מרתק כשלעצמו תחת עטה של הסופרת, פועם שיר אהבה של פרנקופילית מושבעת אל פריז. בתחילה ראתה אותה עדנה שמש בעיניים מאוהבות ומצועפות, “כמו שאוהבים מאהב חדש”, וכשעבר הזמן, היא, העיר, המשיכה להיות מאהב אך לא חדש. הצעיף הוסר, מעל עיני המתבונן ומעל אהבתו.

ולסיום, אחד מתיאוריה של העיר, זיכרון של אלבר מטיול משותף עם דודו מרדוך, סן לואי לעת ערב: “אלבר זוכר: הערב נעקד בדמדומים יפים. בהתחלה האור התפשט על פני השמים, מעל לגשרים, אחר כך נסוג לאיטו וכמו נאסף לנקודה אחת נעלמת. שקט לא שגרתי שרר סביבם. מי הנהר האפילו לאיטם, הפנסים על הגשרים ניצתו, צהובים וחמים, וצבעו את המים בחמימותם. גון השמים העמיק עוד עד שנעשה לכחול-רעל ולבסוף האפיל, כמו המים. עוד הוא זוכר: לכל מקום שהלכו, הלך אחריהם ירח אכול-למחצה, והזרקור רב העוצמה שבראשו של מגדל אייפל המרוחק הטיל אל השמים אלומות אור כחלחלות שגיששו סביב-סביב וכבו. האוויר התקרר. אלבר ודודו פסעו יחד, בלי משים תיאמו את אורך צעדיהם. ידיו של מרדוך היו נתונות זו בזו מאחורי גבו השחוח מעט וידיו של אלבר היו תקועות עמוק בכיסי מכנסיו.” (עמ’ 86). תיאורה של העיר מתמזג ברגשות הדמויות ובגורלן.

עדנה שמש, דיונות החול של פריז, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2013

כמה מילים על אורנה ליברמן

אורנה ליברמן היא חוקרת תנ”ך, ספרות ותרבות המתגוררת בצרפת. אתם מוזמנים לבקר בבלוג שלה לשון המקרא – אור חדש על שפה עתיקה, המוקדש בעיקרו לביאור התנ”ך דרך שפתו, אך כולל לא מעט רשומות על תרבות צרפת.

עוד משהו שיכול לעניין אותך

הרשמה לעלון שלי

הכתבות המעניינות ביותר, מידע על טיולים בצרפת, הרצאות, ערבי שאנסונים ועוד דברים שפרנקופילים אוהבים אצלך במייל פעם בשבוע.

הבטחה של פרנקופיל – מכיוון שאני לא נפוליון אין לי שום כוונה להפגיז את תיבת הדוא”ל שלך.

אהבתם את הכתבה?

אני משקיע באתר אינסוף שעות בחודש (בכיף גדול) על מנת להביא לכם את הכתבות האיכותיות ביותר שיהפכו את תכנון הטיול שלכם לצרפת לקל ומהנה. רוצים לעזור לי לפתח את האתר ולהמשיך לספק תוכן איכותי ובחינם?

האמת שאין דבר פשוט מזה. אם במקרה אתם נוסעים לצרפת תוכלו לתמוך באתר על ידי הזמנת מלונות, דירות, כרטיסים למוזיאונים ואטרקציות בפריז או מחוצה לה, מופעים ומסעדות או בקיצור כל מה שאתם צריכים בשביל הטיול שלכם.  ההזמנות הללו לא יעלו לכם שקל אחד נוסף (חלקן אפילו יחסכו לכם כסף) אבל לי הם יתנו עמלה קטנה שתאפשר לי להמשיך ולהשקיע באתר על מנת להפוך אותו לטוב עוד יותר.

ואם לא יוצא לכם לנסוע לצרפת בקרוב ובכל זאת בא לכם לעזור אשמח אם תשתפו את הכתבה כדי שגם החברים שלכם יהנו.

המון תודה מראש.

צבי חזנוב (הפרנקופיל)

מה דעתכם על הכתבה?

האימייל לא יוצג באתר.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.