מסתבר שהחודש הנוכחי, נובמבר, גדוש באירועים היסטוריים שבדרך הטבע נשכחים עם הזמן. ב-11 לנובמבר לפני 99 שנה למשל נחתמה שביתת הנשק ששמה קץ למלחמת העולם הראשונה. ובמקביל החלה המהפכה הבולשביקית ברוסיה שהובילה להקמת בריה”מ. לפני שנה בדיוק אירע הפיגוע הגדול בפאריס. ואצלנו, החודש כזכור ניתנה הצהרת בלפור. והחודש לפני 70 שנה התקבלה באו”מ ההחלטה על חלוקת ארץ ישראל והקמת יישות ישראלית שבעקבותיה קמה ישראל
אבל מכל האירועים אני רוצה לבחור באירוע שהייתי במקרה בקירבתו : מותה לפני 47 שנה של אחת הדמויות ההיסטוריות באותה תקופה- גנראל שארל דה גול, בעבר נשיא צרפת, שהלך לעולמו השבוע ב-1970, בגיל 79.(אגב, הוא גם נולד בנובמבר.) לא אדבר על חלקו בהצלת כבודה של צרפת המובסת במלחמת העולם השניה בכך שהקים ופיקד על “צבא צרפת החופשית”, פרשה מוכרת, אלא אנסה להביא דברים שאולי מוכרים פחות.
דה גול וישראל
קודם כל הנקודה היהודית והישראלית. אני לא חושב שדה גול היה אנטישמי במובן המקובל של המילה, אבל הוא לא אהב יהודים. יחי ההבדל הקטן. היו לפחות שתי אמירות שלו בנושא זה, אחת פומבית ואחת פרטית. הראשונה הושמעה בפומבי במסיבת עיתונאים שבה אמר: “העם היהודי בטוח בעצמו ושתלטן”. (אני סבור שתכונות אלו דווקא מתאימות לאישיותו). זה נתפרש אצלנו כעויין, אך היו ויכוחים על כך. ידידי יואל שר, שגריר לשעבר, שנזדמן לו לפגוש את דה גול כששימש מתורגמן בפגישה עם לוי אשכול, מעלה אפשרות שאימרה זו היתה מכוונת בעצם למדינת ישראל ונאמרה בקורטוב אהדה. הוא מסביר כי דה גול למד בנעוריו אצל הישועים, ומשפחתו היתה קתולית ומלוכנית וזה השפיע.
על ההתבטאות השניה שמעתי מאחד ממקורביו, ידיד ישראל, שהיה עד שמיעה לאמירה: בעת שדה גול הקים את ממשלתו הראשונה, לאחר תום מלחמת העולם השניה, הוא חיפש מועמד לתיק הכלכלה. מישהו הציע את פייר מנדס-פראנס, כוכב עולה בפוליטיקה. על כך העיר דה גול: “מנדס-פראנס? אבל הוא יהודי”. הוא גם לא הסתיר את דעתו, המוכרת מהתבטאויות של אנטישמים, כי התיקשורת מונחת לרגלי היהודים (והאמריקנים).
לגבי ישראל זכורה כנראה המחלוקת שהחלה ערב מלחמת ששת הימים. שר החוץ אבא אבן היה אצלו בביקור 3 ימים לפני פרוץ המלחמה ודה גול הזהיר: “אל תירו את היריה הראשונה” וכאמצעי מניעה הטיל את האמברגו על הרכש הצבאי ובכך הסתיים שיתוף הפעולה הזה. יתכן שבעקיפין זה היה לברכה, כי החלה ההסתמכות על רכש בארה”ב שנמשך עד היום. זו היתה תפנית ביחסו לישראל, כי בתחילת שלטונו על הרפובליקה החמישית שהקים בסוף שנות ה-50 הוא קיבל את פני בן גוריון והכריז: “ישראל – ידידתנו ובעלת בריתנו”. בפגישתו עם אשכול הוא זכר זאת ויתכן שהיתה בדבריו נימה של חרטה. אולי בן גוריון זכר לו לטובה את האימרה הזו, כשהגיע יחד עם הנשיא שז”ר להלוויתו של דה גול. הייתי אז כנציג “מעריב” בין מקבלי פניהם בנמל התעופה ושאלתי זאת את בן גוריון אך הוא סירב להשיב. היתה עוד נקודה משותפת ל-ד.ג ו-ב.ג. : הזלזול בארגון האו”מ. בן גוריון כינה אותו “או”מ שמום” ודה גול אמר: “הדבר הזה”.
אגב, עשרות ראשי המדינות שהגיעו להלוויה לא ראו את הטמנת הארון משום שדה גול הורה בצוואתו: בלי טכסים, בלי נאומים, בלי ייצוג רשמי פרט לנציגות של הצבא הצרפתי – ואת הארון לקבור באחוזתו .
דה גול צופה את ההתאסלמות של צרפת
הזכרתי קודם את יחסו ליהודים. גם את המוסלמים הוא לא אהב (וגם לא את האמריקנים, אגב, והיו לו סיבות לכך). בשיחה פרטית עם אחד מיועציו הוא הזהיר מפני שיטפון מוסלמי של צרפת והדגיש את השוני היסודי בין צרפתים-אירופים למוסלמים ,מבחינת הרמה האישית, האופי, התרבות, המסורת. אם ייפתחו השערים – הזהיר – יגיע יום והמוסלמים ישלטו בצרפת. הוא לא היה רחוק מראיית הנולד. ובהומור הציני שלו אמר: “ואז כפר מגורי לא ייקרא “קולומביי של שתי הכנסיות” אלא “קולומביי של שני המיסגדים”. הוא גם היה גזען והתייחס בזילזול לאפריקנים (בפיו “כושים”). לעוזרו אמר בין היתר: “אני לא יכול יותר עם הכושים האלה. אני רואה אותם בכל מקום”.
בכלל, לעתים נתברך דה גול בהומור ציני ועוקצני אפילו כלפי בני עמו. למשל: “איך ניתן לשלוט בצרפת, ארץ עם עשרות סוגי גבינה?” באורח כללי ולמרות שהיה פטריוט גדול, הוא התייחס, בשיחות פרטיות, בבוז אל בני עמו שמוכנים כמו עגלים ללכת לטבח ללא רוח לחימה. והוא הרי ידע מנסיונו על מה הוא מדבר.
חרף גדולתו – ואין ספק שהיה מנהיג גדול – הוא היה שנוי במחלוקת גם בארצו. כשנבחר לנשיאות ב-1958 היתה מלחמת אלג”יריה בעיצומה בין הצבא הצרפתי והמחתרת המקומית. ראשי הצבא הצרפתי הטילו בו יהבם, מה גם שבנאום פומבי בעת ביקור באלג”יר מול קהל שדגל בהמשך “אלגיריה צרפתית” הוא קרא בדרמטיות: “הבנתי אתכם” והפיח בהם תקוות. אך בפועל פעל בכיוון הפוך והחל בתהליך מתן העצמאות לאלג”יריה מוסלמית. זה גרם להתמרדות של חלק מהצבא ותאי מחתרת שביצעו כמה נסיונות התנקשות בחייו, שבכמה מהם הוא ניצל בנס. אגב, אחד המתנקשים נידון למוות וחרף עברו המפואר דה גול סירב לחון אותו והוא הוצא להורג, בניגוד לחנינה שהעניק למרשאל פטן, ראש משטר וישי שנכנע לגרמניה ונידון למוות לאחר המלחמה.
את הקריירה הפוליטית סיים דה גול באפריל 1969. הוא יזם מישאל עם על נושא די שולי והבטיח כי אם התוצאה תהיה שלילית הוא יגיש התפטרות. וזה מה שקרה. בישראל היתה שמחה גדולה, כי הוא נחשב לאויב. רצה המקרה והגעתי לפאריס בשליחות “מעריב” באותו ערב ולהפתעתי גם הצרפתים לא התרגשו מההתפטרות ועברו לסדר היום. אבל זו הרי תופעה מוכרת תמיד ובכל מקום, בהתאם לאימרה המפורסמת: “הכושי עשה את שלו – הכושי יכול ללכת”.
אחד הנשיאים הבודדים ללא מאהבת
זה ההיבט הממלכתי על דה גול ולעומת זאת לא ידוע הרבה על חייו האישיים. היתה להם בת שנפטרה בדמי ימיה ובן, פיליפ, שהיה אדמירל בצי הצרפתי ובלט כמו אביו בקומתו הגבוהה. (גם הוא נפטר ב-1983). קדושת המשפחה היתה חשובה מאדלדה גול, ואולי כהוכחה העובדה שהוא מהנשיאים הבודדים של צרפת, אם לא היחיד, שככל הידוע לא היה לו רומן מהצד.
על תכונה זו העיד גיסו, שאותו ריאיינתי ל”מעריב”, בעת שביקר בישראל בתקופת הנשיאות של דה גול. ז”אק ואנדרו סיפר לי כי הוא ששידך בין אחותו איבון ואותו רב סרן ענק בנשף ב”סן סיר”, האקדמיה הצבאית הצרפתית. למן אותו נשף לא חדל שארל לחזר אחר איבון, לא כל כך לשמחת משפחת הסוחרים, שלא התרשמו מחזותו הנוקשה. אבל היא התאהבה בו והם נישאו. ואנדרו לא שש לדבר על נושא זה אך ביקש להדגיש: “לאמיתו של דבר דה גול הוא אדם סנטימנטלי, אם כי יתכן שלמראית עין אינו נראה כך. אין ספק שהוא מבורך בלב חם”.
ברור, שכל זה טוב לספרים ולאגדות.
