מבטיו של אספן: יצירות המופת של אוסקר גז

האוסף של אוסקר גז (Oscar Ghez) לוכד במדויק את הגיוון, החיוניות והמורכבות של הנוף האומנותי העשיר, התוסס, היצירתי והנועז מאמצע המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20. אוסקר גז לא רק זיהה את המגמות העיקריות של המודרניות אלא ידע לתפוס את רגעי המפנה בהם יצר הציור שפה חדשה.

התערוכה הנקראת “מבטיו של אספן” Regards d’un collectionneur שהתקיימה בקומון – מרכז אומנות Caumont-Centre d’Art באקס אן פרובנס, מנובמבר 2025 עד מרץ 2026, קיבצה קרוב לשישים יצירות אומנות מלהיבות שבאו מהמוזיאון הפרטי שהקים אוסקר גז בז’נבה. המוזיאון סגור לקהל מאז מותו של אוסקר גז אך היצירות שהוא ממשיך לאכסן משמשות לתערוכות במוזיאונים אחרים, לשמחת המבקרים. התערוכה בקומון הציעה מסע מרתק בזמן, דרך תולדות האומנות, מהאימפרסיוניזם והנאו אימפרסיוניזם עד לקוביזם דרך הפוביזם, האומנות הדקורטיבית (שחברי קבוצת הנאבי העלו על נס) ואסכולת פריז.

האוסף בכללותו מהווה תמונה רחבה של תנועות האוונגרד של הציור המודרני. טעמו של אוסקר גז הוביל אותו במיוחד לעבר “מסורת פיגורטיבית מודרנית”, לדברי מבקר האומנות ז’ורז’ פייקס (Georges Peillex), וממחיש את ההשפעה שהייתה לחלק גדול מציירי אוספו על התפתחות האומנות.

“כל אחד מהאומנים המוצגים תרם להיסטוריה של האומנות העכשווית, מי באמצעות הטכניקה, מי באמצעות הרגישות או דרך הביטוי האישית, אולי הנאיבית, אל מול הטבע. אך כולם היו כנים ותיארו מהלב מה שראו עיניהם”, חידד אוסקר גז. בנוסף על ערכן האומנותי, מעידות היצירות, שנאספו במהלך השנים, על מקוריותו של האספן שהולידו תשוקתו, סקרנותו, רגישותו ואישיותו האיכותית כבן אנוש בעל מטרות נעלות.

שלושים ושמונה אומנים הוצגו בתערוכה באקס אן פרובנס, מחביביו של אוסקר גז, שלא התעניין באומנים מוכרים כי אם באלה שהוזנחו בתקופתו, בנשים שהיו אז מודרות ומקופחות ובמיעוטים נרדפים, בעיקר יהודים. אוסקר גז ידע לזהות כשרונות בקרב אותם אומנים ואומניות שלא זכו להצלחה וההיסטוריה הצדיקה אותו. יהודי עצמו ונרדף בשל כך בתקופות חשוכות, יש לשער שאוסקר גז הזדהה עם מי שנתקלו במהמורות למרות סגולותיהם אותן ידע לקרוא מייד, בניגוד לאחרים, בעינו האינטואיטיבית והחדה.

הביטו בסרטון קצר, המספק הצצה על התנועות השונות המיוצגות באולמות התערוכה.

מי היה אוסקר גז

אוסקר גז נולד ב-1905 בעיר סוסה, לחופה המזרחי של תוניסיה. כבר בילדותו, החל מגיל שלוש, אסף צדפים, מנורות שמן רומאיות ומטבעות. מאוחר יותר המשיך את אוסף הבולים של אביו. אוסקר היה בנו של התעשיין היהודי תוניסאי אנג’לו גז ואשתו האיטלקייה, קורין די קסטלנואובו, ילידת פירנצה ובתו של הברון ג’אקומו די קסטלנואובו, יליד ליבורנו, בן למשפחת סוחרים יהודית.

הברון היה רופאו האישי של המלך ויטוריו עמנואלה השני ושל חצר המלכות, דיפלומט, פוליטיקאי, חבר בפרלמנט, פטריוט איטלקי, איש עסקים, פעיל למען הקהילה היהודית בתוניס. דודו של אוסקר גז, ארתורו די קסטלנואובו, היה גם הוא חבר בפרלמנט האיטלקי. אחיו של אוסקר נקרא אנרי, אחיותיו נקראו אודט וקטי.

ב-1915 עזבה המשפחה את תוניסיה ועברה למרסיי. אוסקר למד בתיכון סן שארל לפני שהתקבל לבית הספר הגבוה למנהל עסקים. אחרי שסיים את לימודיו בבית ספר זה ב-1922, השיג תואר דוקטורט בכלכלה ברומא.

ב-1922 פתחו אוסקר ואחיו אנרי, מהנדס כימיה, מפעל לייצור חלקי גומי ליד רומא שהצליח מאוד. עקב חוקי הגזע האנטישמים של מוסוליני, נאלצו האחים, מהגרים יהודים, לעזוב את איטליה אך הצליחו קודם לנהל משא ומתן על החלפת מפעלם בבית חרושת של יצרנית הצמיגים פירלי (Pirelli), ליד ליון. במפעל זה ייצרו אוסקר ואחיו מגפיים וצינורות, הראשונים שעשו זאת בשיטת הסרט הנע, וכך הגדילו את רווחיהם וצברו הון משמעותי.

ב-1937 נשא אוסקר גז לאישה את נלה טרבס (Nella Treves) , מטורינו, אחותו של הצייר דריו טרבס. ב-1939 נולד בז’נבה בנם היחיד של אוסקר ונלה, קלוד. באותה שנה, עקב מלחמת העולם השנייה, נמלטה המשפחה, דרך ספרד ופורטוגל, לארה”ב, שם עבד אוסקר גז עבור הפנטגון כיועץ לענייני איטליה ובמסגרת תפקידו השתתף בתכנון נחיתת הכוחות האמריקאיים במדינה זו.

ב-1945, אחרי שהות של ארבע שנים בניו יורק, חזרו לאירופה ואוסקר החל לפקוד חנויות עתיקות, בתי מכירות פומביות, גלריות, מוזיאונים. בתקופה זו התגלה עניינו באומנות ועשר שנים לאחר מכן החל לרכוש את ציוריו הראשונים ולהרכיב את אוספו.

בעוד אוסקר ניהל את המפעל, אחיו אנרי פיקח על פיתוח מוצרים חדשים עליהם רשם פטנטים. בשנות ה-50 פקדו את אוסקר שלוש טרגדיות: מות אחיו ושותפו במשך שלושים שנה אנרי ב-1954, מות אשתו נלה אחרי מחלה ארוכה ב-1955 ומות אמו קורין, אליה היה קשור במיוחד, ב-1959.

אוסקר המשיך לנהל את החברה לבדו אך מות אהוביו דחף אותו לשים לכך סוף. ב-1960 מכר את המפעל, שלא מצא עוד עניין בו, כדי להקדיש עצמו לאספנות אומנות, בה מצא מזור לכאבו. מה שהיה תחביב הפך לתשוקה. אוסקר גז רכש חמשת אלפים יצירות במשך ארבעים שנה. כל התנועות החשובות, מ-1870 ועד 1930, מיוצגות באוסף, אחד החשובים בתחום האומנות המודרנית.

בין האומנים הראשונים, שקנה את יצירותיהם, נמנו ציירים צרפתיים מהמאה ה-19, כמו ז’אן-ז’אק אנר (Jean-Jacques Henner) ולאחריהם ציירי שני מוקדי הפעילויות האומנותית בפריז שהפכו מיתיים, מונמארטר ומונפרנאס, כמו תאופיל סטנלן (Théophile Steinlen), פוז’יטה (Foujita), טולוז-לוטרק (Toulouse-Lautrec), חיים סוטין (Chaïm Soutine), אוגוסט רנואר (Auguste Renoir), לואי ואלטה (Louis Valtat), ועוד. אוסקר גז הכיר רבים מהם באופן אישי ולעתים אף רכש את כל תכולת הסטודיו שלהם, במחיר מוזל. את “גשר אירופה” של קייבוט קנה בפרוטות…

אוסקר גז התעניין באומנים שקיבלו אז הערכה מועטה בשוק אך יהפכו לדמויות מרכזיות בתולדות האומנות מאוחר יותר, כמו גוסטב קייבוט (Gustave Caillebotte), פרדריק בזיי (Frédéric Bazille) ומקסימיליאן לוס (Maximilien Luce). גז היה גם בין הראשונים שהכיר בערכן של האימפרסיוניסטית מארי בראקמון (Marie Bracquemond) והקוביסטית מריה בלנשאר (Maria Blanchard). גז הקדיש תשומת לב מרובה לאומניות, המיוצגות היטב בתערוכה: ז’אן אבוטרן (Jeanne Hébuterne), נטלי קרמר (Nathalie Kraemer), סוזן ולדון (Suzaznne Valadon), מרי לורנסן (Marie Laurencin), תמרה דה למפיקה (Tamara de Lempicka) והרוסיה מרבנה (Marevna) מככבות בה בכבוד.

הינה רשימת חלק מהציירים שאוסקר גז קנה עבודות שלהם (שמות מי שהוצגו בתערוכה בקומון, אקס אן פרובנס, מודגשים):

Albert ANDRÉ, Charles ANGRAND, André BAUCHANT, Maurice BARRAUD, Jean-Frédéric BAZILLE, Madeleine BERLY-VlAMINCK, Emile BERNARD, Abel Bertram, María BLANCHARD, Camille BOMBOIS, Rodolphe-Théophile BOSSHARD, George BOTTINI, Marie BRACQUEMOND, Théodore BUTLER, Gustave CAILLEBOTTE, Charles CAMOIN, Pierre CARRIER-BELLEUSE, Paul CÉZANNE, Auguste CHABAUD, Marc CHAGALL, Jean-Baptiste COROT, Henri-Edmond CROSS, Edgar DEGAS, Maurice DENIS, André DERAIN, Ferdinand DESNOS, Georges d’ESPAGNAT, Albert DUBOIS-PILLET, Roland DUBUC, Raoul DUFY, Giancarlo DUGHETTI, Pierre DUMONT, Henri FANTIN-LATOUR, André FAVORY, Aizik FEDER, Jean-Louis FORAIN, Tsuguharu (Léonard) FOUJITA, Othon FRIESZ, Tullio GARBARI, Paul GAUGUIN, Léo GAUSSON, Wilhelm GIMMI, Charles GIRON, Albert GLEIZE, Édouard GOERG, Friedrich Karl GOTSCH, Emmanuel GONDOUIN, Armand GUILLAUMIN, Louis HAYET, Jeanne HÉBUTERNE, Jean-Jacques HENNER, Henri-Gabriel IBELS, Max JACOB, Georges KARS, Moïse KISSLING, Nathalie KRAEMER, Michel KIKOÏNE, Pinchus KREMEGNE, Georges LACOMBE, Dominique LAGRU, Jean LAMBERT-RUCKI, Louis LATAPIE, Michaïl LARIONOV, Achille LAUGÉ, Marie LAURENCIN, Louis LEGRAND, Georges LEMMEN, Tamara DE LEMPICKA, Marcel LEPRIN, André LHOTE, Gustave LOISEAU, Séraphine LOUIS, Maximilien LUCE, Jean LURÇAT, Emmanuel MANÉ-KATZ, Édouard MANET, MAREVNA, Henri MANGUIN, Albert MARQUET, Henri MARTIN, Maxime MAUFRA, Alexis MÉRODACK-JEANEAU, Jean METZINGER, Henry MORET, Georges PAPAZOFF, Eugène PAUL, Jules PASCIN, Jean PESKÉ, Francis PICABIA, Pablo PICASSO, Francisque POULBOT, Jean POUGNY, Jean PUY, Alphonse QUIZET, Paul RANSON, Auguste RENOIR, Jeanne RIJROUSSEAU, Henri ROUSSEAU, Ker-Xavier ROUSSEL, Arthur SEGAL, Paul SERUSIER, Paul SIGNAC, Chaïm SOUTINE, Théophile-Alexandre STEINLEN, Léopold SURVAGE, Nicolas TARKHOFF, Dario TREVES, Maurice UTRILLO, André UTTER, Suzanne VALADON, Félix VALLOTTON, Louis VALTAT, Henry VAN DE VELDE, Kees VAN DONGEN, Johan VAN HELL, Théo VAN RYSSELBERGHE, Adolphe Léon WILLETTE, Jean VIOLLIER, Édouadrd VUILLARD, Ossip ZADKIN

סטנלן היה האומן הראשון שאוסקר גז קנה עבודה שלו, ציור הנקרא “ה-14 ביולי במונמארטר 1895″, כפי שהעיד הוא עצמו ב-1993 ב”ז’ורנל דה ז’נב” Le Journal de Genève וב”גאזט דה לוזאן” La Gazette de Lausanne:

יכולתי לראות את הדמויות האלה, לשמוע אותן שרות, הפנסים, בלילה. זה ציור מקסים שעדיין תלוי במשרד שלי.

זאת הייתה הסנונית הראשונה שאחריה רכש אוסקר גז עוד למעלה משש מאות עבודות של סטנלן, האומן ממונמארטר, שכמו האספן, שם לו למטרה לעזור למוזנחים, ללא נראים, לשקופים וכך להפוך את העולם לטוב יותר, בסיוע האומנות. סטנלן היה אומן מגויס שיצא נגד תנאי החיים של המקופחים והמקופחות, הפועלים ועובדות המין. גז, כמו סטנלן, תרם רבות לאומנים שהציבור הרחב, האספנים האחרים ומבקרי האומנות התעלמו מהם. אומנים אלה, כמו, למשל, גוסטב קייבוט ולואי ואלטה , קנו את פרסומם, בימי חייהם או פוסט מורטם, במידה רבה הודות להתערבותו של גז. גז שם לו למטרה, כמו כן, לסייע לאומניות נשים לצאת מחומות הכליאה של המגדר. סטנלן וגז יצאו, כל אחד בדרכו, נגד אי הצדק שראו מול עיניהם.

כל זה הוביל לאידיאל הנשגב של סטנלן שכל חייו השתדל לעשות את הטוב. אוסקר גז, כמוהו, גייס את הונו, זמנו ומרצו כדי לשפר את העולם. “רתימת האומנות לשירות השלום”, היה המוטו של אוסקר גז שהאמין כי “השפה האוניברסלית של האומנויות יכולה להיות בסיס פעולה לקירוב בין העמים”. הצגת יצירות אוספו במוזיאונים שונים בעולם כולו הולכת בכיוון זה.

בסוף שנות החמישים פתחה אחותו של אוסקר בכתיבת קטלוג של היצירות שרכש. זה התמקד עתה בתקופה שבין סוף המאה ה-19 לאמצע המאה ה-20 אך נמנע מאומנות מופשטת והעדיף ציירים כגון לואי ואלטה (Louis Valtat) ושארל אנגראן (Charles Angrand).

אוסקר גז חיפש, כמו כן, באופן מיוחד עבודות של אומנים יהודים שהגיעו לפריז ממרכז ומזרח אירופה והתיישבו בה בין שתי מלחמות העולם. אומנים אלה נשכחו לאחר 1945 וב-1978 תרם גז 137 עבודות של 18 מהם למוזיאון הכט באוניברסיטת חיפה כדי למקסם את חשיפתם. חלק גדול מהם נספו בשואה.

האוסף של גז המשיך לגדול ולהיחשף לציבור באמצעות סדרת תערוכות בטורינו, אנסי, בזנסון, תל אביב, ווה (Vevey), ז’נבה, שרלרואה, טוקיו, לה קרזו (Le Creusot), פריז. ב-1965 רכש אוסקר גז וילה בז’נבה, בפאתי העיר העתיקה, אחוזה מהמאה ה-19, שתוכננה על ידי האדריכל המקומי סמואל דרייה (Samuel Darier). המטרה הייתה להפוך אותה למוזיאון תצוגה קבועה של אוספיו כדי לחלוק את תשוקתו עם הציבור.

וכך היה. ב-1967 הרחיב את הבית שמנה במקור שתי קומות לבית בן שש קומות, שלוש מהן תת קרקעיות. עבודות החפירה חשפו שרידים של חומות העיר העתיקות של ז’נבה ששולבו בחללי התערוכה. את השיפוץ ניהל האדריכל המקומי כריסטיאן אונזיקר (Christian Hunzike) בעוד עיצוב הפנים הופקד בידי הצרפתי מקס אינגראן Max) Ingrand).

ב-18 בנובמבר 1968 חנך אוסקר גז את מוזיאון פטי פאלה, מילולית: מוזיאון הארמון הקטן le musée du Petit Palais בווילה זו שבה ארגן באופן קבוע תערוכות אומנות תוך שהוא ממשיך להרחיב בהדרגה את אוספיו. חמש קומות שימשו לתערוכות בעוד שקומת המרתף השלישית שימשה כאזור אחסון ליצירות אומנות. עשרים אלף עד שלושים אלף מבקרים פקדו את המוזיאון של אוסקר גז כל שנה, מ-1968 עד 2000.

“לסייע למבקרים להעריך ציירים שהיו בעבר לא ידועים אך בעלי כשרון שאין להכחישו”, הייתה אחת ממטרותיה של פתיחת המוזיאון הפרטי של גז. ואכן, בנוסף ליצירות מופת של אומנים מוכרים, פבלו פיקאסו (Pablo Picasso), אדואר מאנה (Édouard Manet), ראול דיפי (Raoul Dufy), אדואר וויאר (Édouard Vuillard), האוסף שהוצג כלל גם עבודות של אומנים שעד השנים האחרונות “נשארו שלא בצדק אלמונים”, בלשונו של גז. כך סיפק להם הזדמנות להכרה אחרי מותם. אלה שדחקו אותם לקרן זווית, גז העלה אותם למרכז.

ב-1970, במסגרת ציון 25 שנה להקמת האומות המאוחדות, אירח המוזיאון תערוכה בשם “אומנות בשירות השלום”. החל מ-1983 התקיימו תערוכות גם מחוץ לכותלי המוזיאון, ביפן, צרפת, גרמניה, ארה”ב, ספרד, איטליה, קנדה.

ב-1972, אחרי קרוב לעשרים שנות אלמנות, נשא אוסקר לאישה את ניקול פינקלשטיין (Nicole Finkelstein), שהייתה יד ימינו בפעילותו האומנותית ומילאה תפקיד חשוב בניהול המוזיאון. קרוב לשלושים שנה קיבל המוזיאון מבקרים עד שנסגר ב-2000 אך ממשיך להשאיל, בנדיבות רבה, ציורים לתערוכות מתחלפות במוזיאונים פעילים.

אוסקר גז קיבל פרסים בינלאומיים רבים. בצרפת מונה לאביר לגיון הכבוד וקיבל את עיטור אביר מסדר האומנויות והספרות. באיטליה מונה לקומנדטורה דלה רפובליקה, מאוניברסיטת חיפה קיבל דוקטור כבוד וחמש שנים לפני מותו קיבל מהעיר, בה בילה חופשות רבות בילדותו ונערותו ובה בחר לגור מאוחר יותר כבוגר, את המדליה היותר יוקרתית “ז’נבה אסירת תודה” Genève reconnaissante.

אוסקר גז נפטר ב-20 בפברואר 1998 בגיל 93 בעירו ז’נבה. ב-2000 נסגר המוזיאון לציבור מסיבות כספיות (עלות גבוהה של שיפוצי התאמה לקוד הבנייה) אך בנו, קלוד גז, פרופסור למדעי המוח באוניברסיטת קולומביה בניו יורק, מנהל את האוספים ומציג אותם בתערוכות בינלאומיות: פריז 2003, רוטרדם 2004, קוויבק 2006, לודב 2007, אתונה 2008, ינה (גרמניה) 2008, לוזאן 2024-2025, אקס אן פרובנס 2025-2026.

התערוכה באקס אן פרובנס

שיחק לי המזל והייתה לי הזכות לבקר בתערוכה. זאת הייתה אחת התערוכות המרשימות ביותר שראיתי בימי חיי. זה היה אחר צהריים מלהיב בשבילו שווה לחיות. בהתפעמות קרובה לאקסטזה נעתי בין ציור אחד למשנהו. זה היה היום האחרון של התערוכה ולא היו הרבה אנשים. עונג אבסולוטי.

כל יצירה בתערוכה שווה התייחסות וניתוח אך לא אוכל, כמובן, לכתוב על כולן. למתעניינים ממליצה על קטלוג התערוכה הניתן למכירה. והינה קישור אל דף התערוכה באתר של קומון, המספק מצילומי היצירות. ולפני שאזרוק רשמים על כמה ציורים שהפעימו אותי באופן מיוחד, הרי סרטון קצר שיכניס אתכם לאווירה הקסומה שאני עדיין שרויה בה.

אימפרסיוניזם

התערוכה נפתחה באולמות המוקדשים לאימפרסיוניסטים. שתי יצירות ענק בתחילת מסלול התערוכה משכו את תשומת לבי באופן מיוחד, “תהילת החתולים במונמארטר” של תאופיל-אלכסנדר סטנלן ו”גשר אירופה” של גוסטב קייבוט. את הראשונה לא הכרתי, את השנייה כבר ראיתי בתערוכה במוזיאון דּוֹרְסֶה, “קייבוט, לצייר גברים” (Caillebotte, peindre les hommes), שהתקיימה בין אוקטובר 2024 לבין ינואר 2025. גם אותה ראיתי ביומה האחרון.

נעמדתי, מהופנטת, מול הציור המדהים, “תהילת החתולים”, לוח דקורטיבי שנועד לקשט את הקברט הידוע במונמארטר, “החתול השחור” (Le Chat Noir), שסטנלן היה פעיל מאוד בקידומו. סילואטות החתולים המצוירים מרפררים אל תיאטרון הצלליות המצליח של הקברט, מריונטות שנגזרו מאבץ והופעלו על ידי בובונאים מוכשרים, אך סטנלן מעניק לחתולים בציורו זה פן שטני. רואים בו אספת חתולים מאיימת במונמארטר, המקשיבים לנאום של מנהיגם. נהר הסן, גשרי פריז וגבעת מונמארטר ניתנים לזיהוי. מהפכה אמיתית לכיבוש הבירה והשתלטות עליה.

החתולים נושאים עיניהם אל הנואם (חשבתי על נאומיהם של הרודנים הגדולים בהיסטוריה), העטור בהילת הירח המלא. וכאן מתחבר הציור לשבת המכשפות, ביטוי מימי הביניים המתאר מפגש לילי במקום גבוה של מכשפים ומכשפות עם השטן. אלא שכאן מכשפים ומכשפות הוחלפו בסילואטות של חתולים, הנראים מאחור, כשזנבותיהם ואוזניהם מזכירים את דמותו של השטן, כפי שהיא משורטטת ברישומים וציורים מאז ומימים.

ציור המפגיש מיתוס עם היסטוריה ומוגש בצורת משל שבו חתולים מסמלים שדים ובני אדם כאחת. זהו הרוע האנושי המוצא ביטוי באספת חתולים, ההולכים שולל אחרי מנהיג חשוך, המוצג, באופן אירוני, מורם מעם ועטור בהילת קדושים.

האירוניה מתבטאת גם בבחירת שמה של היצירה, L’apothéose des chats, תהילת החתולים. המילה הצרפתית apothéose אפותאוזה שפירושה האלהה, כלומר העלאת אדם לדרגת אל, מציינת, כמו האור המקיף את הנואם, בלשון סגי נהור, את ההפך הגמור. לא לאפותאוזה הכוונה כי אם לדמוניזציה, דמוניזציה כפשוטה, דמוניזציה אמיתית. בני אדם עלולים להפוך לשדים. שלל דוגמאות בהיסטוריה ושלל דוגמאות באקטואליה.

“גשר אירופה” של גוסטב קייבוט, שאני מרגישה בו בדידות וניכור, בפנים של הדמויות ובגוונים הכהים השולטים, עורר בי עצב. אני פחות מתחברת לעיר באפור של קייבוט על בורגניה, שמשיותיה ומטריותיה אך שומעת את זעקותיכם “קייבוט צייר ענק” ואכן כן, אין ויכוח, אין ויכוח, קייבוט צייר מהפכני וגאוני. אך אני, אישית, אוהבת יותר להתבונן בציוריו הכפריים, היותר שמחים. אחד מהם, מפורסם מאוד, “האב מגלואר בדרך לסן קלר באטרטה” Le père Magloire sur le chemin de Saint Clair à Etretat, היה תלוי בתערוכה ליד “גשר אירופה” והרטיט אותי יותר.

חיפשתי, אם כן, מבקר אומנות שיאיר את “גשר אירופה”, ציור הדגל של התערוכה, המפאר את כריכת הקטלוג שלה, בתובנותיו המשכילות. כך מצאתי את הסרטון של היסטוריון האומנות ומנהל האוסף של מוזיאון דּוֹרְסֶה, פול פרן (Paul Perrin), ולפיו בניתי את ההסברים.

גוסטב קייבוט, מגדולי האימפרסיוניסטים הראה את המודרניזם של פריז האורבנית באופן חדשני. “גשר אירופה” היא אחת מיצירות המופת שלו. קייבוט בחר בפורמט גדול שהיה עד כה מנוצל לציורים היסטוריים והינה בא האומן המקורי הזה ומחליף את הנושא ההיסטורי בסצינה של חיי היומיום בעיר המשתנה ומתפתחת תחת שרביטו של הברון אוסמן.

הציור מראה את גשר אירופה, מבנה חדש יחסית, הוקם ב-1863, מתכתי, כמו תעשייתי, מעל פסי הרכבת של תחנת סן לאזאר. בצד ימין, מתחת לגשר, רואים רכבות, בצד שמאל, העולם הישן, מרכבות סוסים. והגשר, כשמו כן הוא, מגשר בין העולמות, בין מרחבים, בין אנשים.

קייבוט גר אז בקרבת הגשר, באחוזה עירונית ברחוב מירומניל (Rue de Miromesnil), פינת רחוב ליסבון (Rue de Lisbonne), ועובר בו לעתים קרובות בדרכו אל כיכר קלישי (Place de Clichy), שכונת פיגאל (Pigalle), שכונת בטיניול (Le quartier des Batignolles), לבקר את חבריו האומנים, השוקדים על יצירותיהם או מבלים בבתי הקפה. זוהי פריז חדשה שנבנית מול עיניו אך גם, אם כן, פריז אינטימית. קייבוט מצייר מחוויותיו האישיות.

זוהי, אף יותר מכך, יצירה אוטוביוגרפית שבה קייבוט מצייר את עצמו במרכז התמונה, חבוש כובע צילינדר וענוד עניבה שחורה, לאות אבל על מות אחיו רנה. דיוקן עצמי כבורגני המשוטט על הגשר בחברת אישה, בורגנית כמוהו או קורטיזנה. ולא רק את דיוקנו העצמי מראה קייבוט בציור זה כי אם גם את דעותיו, את חזונו החברתי שבו פערי המעמדות הולכים ומצטמצמים.

בקדמת הציור מוצג פועל, הנשען על הגשר ומביט אל הרכבות העוברות תחתיו. הפועל לא מתואר עובד אלא מהרהר וחולם, משקיף, ויש לו מקום מרכזי בציור. הוא לא פחות חשוב מהבורגני בדמותו של הצייר עצמו. כמו קייבוט, כך גם הפועל חושב על מראה פריז, הנגלה לפניו. כמו קייבוט, כך גם הפועל עובד בידיו. חוט סמוי מקשר בין הבורגני לפועל. ועוד פועל, מבוגר יותר, מיוצג מאחור, הולך מאחורי האישה. כל פועל הוא אדם בפני עצמו, לכל פועל הייחוד שלו.

בירכתי הציור רואים חייל, התגלמות הגבריות במאה ה-19, עולם שלא נתן הרבה מקום חיוני לנשים. רק אישה אחת מופיעה בבירור בציור, כמו להזכיר לנו שהמרחב הציבורי היה שמור בעיקר לגברים. הגברים באו והלכו כאוות נפשם, הנשים היו חייבות בליווי גברי אפוטרופסי ואם לא קיימו את התנאי הזה, נחשדו במידות רעות. יש חוקרי אומנות שרואים באישה קורטיזנה, המשדלת את הגבר לצידה. הפה שלה דווקא סגור אבל אולי סיימה בזה הרגע לדבר. והגבר לצידה, האם הוא מביט באישה לידו או בגבר הנשען על מעקה הגשר?

לאן פנתה נטייתו המינית המכריעה של קייבוט הצייר ובן דמותו המצוייר? משחק המראות בין הבורגני לפועל משקף, אולי, בנוסף לאידיאל השוויון החברתי שלו, את העדפתו המינית לגברים. מה חשובה העדפתו המינית, יזרקו לי, ודאי, אחדים מכם. ואני אענה לכם שאני מתעניינת מאוד בחיי האומנים שאני כותבת עליהם והפן הזה נכלל בחבילה.

ציור מסתורי ואמביוולנטי למרות הדיוק בכל פרט ופרט. יש פה סיפור שמתחיל ולא נגמר. זוהי דרכו של קייבוט להשאיר את הסיפור פתוח. זוהי דרכו של קייבוט להביא פרטים עד פרטי פרטים מקרוב ומרחוק. ציוריו של קייבוט כה מדויקים וזוויותיהם כה יוצאות דופן עד שאי אפשר שלא להשוותם לצילומים (ייתכן מאוד שציור זה בוצע לפי צילום). האופן, בו עיבד הצייר את הפרספקטיבה בעזרת שתי נקודות מגוז, ראוי לסצנת קולנוע עכשווי. נקודת המגוז הראשית נמצאת מעל ראשו של הבורגני ונקודת המגוז המשנית מעל ראשו של הפועל, כל זה שלא בהתאם לחוקי הפרספקטיבה, מה שיוצר אפקט אלכסוני, המודגש על ידי קורות הגשר.

ומה יש לומר על הכלב, הנמצא בקדמת התמונה, לפני כל הדמויות האנושיות, ומוליך את הצופה קדימה על הגשר? האם גם לו יש נקודת מבט משלו, נסתרת, סמויה אף יותר מזו של נציגי המעמדות השונים? קריאה שובבה יותר מצביעה על זנבו הזקור, סמל פאלי, ועל מבטו של הבורגני, בן דמותו של הצייר, שפוזל אל ישבנו של הפועל, הנשען על הגשר. רמזים להומוסקסואליות של הצייר, לפי פירושים אלה.

ובהמשך רואה אני ציירת אימפרסיוניסטית שנחשבת בשורה אחת עם ברת מוריזו ומארי קאסאט – מארי בראקמון. “שלוש האימפרסיוניסטיות הגדולות”, מכנים אותן. על ברת מוריזו כתבתי מאמר מפורט, את מארי קאסאט אני מכירה וראיתי תערוכה שלה אך על מארי בראקמון אני שומעת בפעם הראשונה. מכיוון שסבלה, כמו שאר האומניות של תקופתה, מחוסר זמינות של מודלים, ציירה את אחותה פעמיים כאילו הייתה שני נשים, לפי ההסבר ליד הציור. מארי בראקמון, “על הטרסה בסבר” Marie Bracquemond, Sur la terrasse à Sèvres.

ציור שהפתיע אותי ואף הכאיב הוא דיוקן של ברת מוריזו שביצע אדואר מאנה, שראיתיו בפעם הראשונה, למרות שכתבתי מאמר מפורט על היחסים בין שני האומנים.

הדיוקן מציג את ברת מוריזו כדמות דוויה, פניה מטושטשות ומכוסות בחלקן בשחור. עמדתי, נפעמת, מול הדיוקן המסתורי הזה של ברת האבלה, בכובע רעלה שחור, כמו צועדת אל עבר המוות. השנה שבה צייר מאנה דיוקן זה הייתה דווקא תקופה לא רעה בחייה של ברת מוריזו שעמדה לפני מעברה לציורים בהירים יותר ולפני נישואיה לאחיו של אדואר מאנה, אם לא ניקח בחשבון את השפעת מלחמת צרפת-פרוסיה ב-1870 והרס הסטודיו שלה בשכונת פאסי. אדואר מאנה היה מאוד מדוכא משום המלחמה ומשום המחלה שעשתה בו שמות.

גם מאוגוסט רנואר לא נחסכה בעיית בריאות. בערוב ימיו סבל מדלקת מפרקים שאילצה אותו לצייר עם מברשות המחוברות לאצבעותיו. וכך צייר דיוקן זה של המשוררת אליס ולייר-מרזבך, המדגים את הווירטואוזיות הרבה של האומן, גם בתנאים אלה, במיוחד בשרטוט קפלי השמלה.

לאוסקר גז הייתה חיבה אמיתית לדיוקנאות ואוגוסט רנואר תיאר את עצמו כ”צייר של דמויות”! מה שמסביר את רכישת היצירה החשובה הזאת, בסגנון אנגר ורובנס, אותם ביקש רנואר לחקות בסוף הקריירה שלו.

נאו אימפרסיוניזם

מהאימפרסיוניסטים לנאו אימפרסיוניסטים ובחלק זה, נעמדתי, מהופנטת, מול “מפעל הפלדה” של מקסימיליאן לוס. עוד ציור בממדי ענק והפעם של האומן האנרכיסט שהגן על זכויות הפועלים. ב-1895 הוזמן מקסימיליאן לוס על ידי זוג חברים לבלגיה וביקר במפעל פלדה בשרלרואה. חוויה זו הייתה עבורו התגלות אומנותית. בשנה לאחר מכן חזר שוב לאזור וצייר ציורים רבים בהשראת הסצנות שראה במתקני ייצור הפלדה. זוהי אחת מהן.

בציור מרשים זה עומדים פועלים מול תנור אש המתיך פלדה. קבוצה של שלושה מהם מלבים את לשונות האש האימתניות, שימו לב למפלצת בצד שמאל שכמו מאיימת לרדת בסולם. מיהי החייה המיתולוגית הזאת, שנולדה מהאש. אולי הרוע של העולם הבורגני, התעשיינים החדשים שהתעשרו במהירות החל מ-1870 על גבם של הפועלים המנוצלים, אולי הרוע בכלל, לכל אחד הפירוש שלו. המפלצת שולחת טלפיים קדימה, מתכוננת לטרוף.

שלושת הפועלים, מעבר למעקה הביטחון, ליד האש, נדמים כגיבורים מיתולוגיים, מייצגי הייפיסטוס, אל הנפחות. ארבעה אחרים צופים בחיזיון, כמו בציור בתערוכה, משתוממים, מתפעלים. שניים מהם נראים אדישים, עייפים, קורבנות של עבודת פרך שנכפתה עליהם. לכל אחד מהפועלים מנח משלו ועמדה משלו.

כדי להאדיר את האש המתפרצת והפועלים מולה, השתמש לוס בדיוויזיוניזם, טכניקה ציורית המורכבת מהצבת נקודות קטנות, זו לצד זו, של צבעים טהורים על הבד, במקום ערבובם על פלטת הצבעים. שיטה זו, שאומצה על ידי הציירים הנאו אימפרסיוניסטים, יוצרת גוונים שבסופו של דבר נקלטים בעינו של הצופה כתוצאה של אשלייה אופטית. דרך הטכניקה הציורית החדשה מעידים הציירים המגויסים, מקסימיליאן לוס בראשם, על זמנם, ליקויו ועוולותיו.

בולט הניגוד בין היצירה הממוקמת במפעל פלדה מול אש לוהבת, מסוכנת ורגשותיו העמוקים של האומן נוכח תנאי עבודתם הקשים של הפועלים המיוצגים בה לבין ציורו של מוריס דני, “שיעורי בית”, Maurice Denis, Devoirs de vacances, המראה את עולמה המוגן והמעודן של משפחה בורגנית בבית מעוצב, רך ונעים.

מוצגות גם יצירות המופת הנאו אימפרסיוניסטיות לא של המובילים, ז’ורז’ סרה (Georges Seurat) ופול סיניאק (Paul Signac), אלא של פחות ידועים, למשל, אנרי אדמון-קרוס, “נוקטורן או נוקטורן עם עצי ברוש” Henri-Edmond Cross, Nocturne ou Nocturne aux cyprès, תאו ואן ריסלבגה, “דיוקן של הכנרת אירמה סת” Théo Van Rysselberghe, Portrait de la violoniste Irma Sèthe, שארל אנגרן, “הסן עם שחר” Charles Angrand, La Seine à l’aube.

פליקס ולוטון – לואי ואלטה, דיאלוג בין הפכים

פליקס ולוטון ולואי ואלטה, שהיו חברים אך בחרו שיטות ציור שונות ואף מנוגדות, מנהלים דיאלוג ויזואלי, מאלה שהיו חביבים על אוסקר גז. פליקס ולוטון העדיף לשטוח מרחבים חלקים של צבע, לואי ואלטה העדיף לפרק את הצבע בדרך יותר מקוטעת מזו של האימפרסיוניסטים ויותר דינמית מזו של הנאו אימפרסיוניסטים.

למרות שכתבתי על פליקס ולוטון מאמר מפורט, ציוריו שהוצגו בתערוכה לא היו מוכרים לי. הרי אחד מהם.

פוביזם

ושוב, כמו בייצוג הנאו אימפרסיוניסטים, אוסקר גז לא בחר, כדי לייצג את הפוביזם, במובילים המפורסמים שלו, אנרי מאטיס (Henri Matisse) ואנדרה דרן (André Derain), אלא בציירי הפריפריה שפרסומם הלך וגדל מאז שרכש את יצירותיהם, למשל, אנרי מנגן, עירום על ספה כחולה, אניטה שמפיין Henri Manguin, Nu au canapé bleu, Anita Champagne, שארל קמואן, הנפוליטנית הצעירה Charles Camoin, La jeune napolitaine, אוגוסט שאבו, “המולן רוז’, בלילה” Auguste Chabaud, Moulin Rouge, la nuit.

עמדתי, נפעמת, גם מול היצירה הסמלית “ליצן עם כדור כחול” מאת אלכסיס מרודאק-ז’אנו, דמות ייחודית באוונגרד הצרפתי, שהושפע מרעיונות מסדר צלב הוורד.

הליצן כמטאפורה למצבו של האומן. הגוף והראש הפיסוליים בולטים על פני הרקע המופשט. הכדור בידו של הליצן מתחבר לצורות המעוגלות ברקע ויוצר ניגוד לכל החודים סביבו, העיניים הצרות והאלכסוניות, האף, השפתיים, התסרוקת, האצבעות הרזות וקווי הגלימה. ליצן בעל מבט קודר, שמגדרו לא ברור, מוזרותו מפחידה מעט.

אומנות דקורטיבית (נאבי)

את ציורי אומני הנאבי אני מזהה מייד הודות למאמר מפורט שהקדשתי להם. וכך נעמדתי, נפעמת, מול הציור בממדי ענק של ז’ורז’ לקומב, “תקופות החיים”. נושא אופייני של חברי הקבוצה אך את הציור הזה ראיתי בפעם הראשונה. הציור הוזמן על ידי חמותו לעתיד של ז’ורז’ לקומב, פטרונית אומנות מוורסאי, שידעה להעריך את כשרונותיו של חתנה. וכך, ב-1894, צייר לקומב את ארבעת תקופות החיים או ארבע עונות השנה המקבילות להן כדי לקשט את אחוזתה העירונית של המארחת המבריקה.

קדמת הציור המרשים מוארת בעוד ירכתיו כחולים כהים. בצד ימין כורעת נערה על ברכיה, זר פרחים בידה. עיניה עצומות וראשה מורכן בתפילה אילמת. השלב הבא הוא זוגיות. עיניה של האישה ההריונית, הנתמכת על ידי בן זוגה, נשארות עצומות. זהו מעין ריקוד שקט מיסטי. בצד שמאל אוחזת האישה ביד הילד שנולד לה. ובירכתי התמונה, תחת העצים בכחול כהה, המחברים בין ארץ לשמים, מבחינים בשלוש דמויות שפופות, הנתמכות במקל, המתמזגות עם העצים, בדרכן אל האינסוף.

זר הפרחים בידי הנערה מתכתב עם שיחי אור, המושכים את תשומת לבו של הילד. חלומותיה של הנערה, שהפכה אם יפהפיה, התגשמו. אך אווירה עצובה שורה על הציור כולו, שכמו מתרגמת את מועקת המוות המתקרב. הילדה, נערה, אישה, עיניה תמיד עצומות, כמו רמז לכך שהחיים עוברים כחלום. וגם רמז לעולמה הפנימי העשיר של הדמות. אך עוד מעט תתכסה בברדס כחול ותיעלם בשדות הנצח. לשלוש דמויות כחולות נעלמות יהפכו הנערה, בן זוגה וצאצאם.

אולי הרגיש ז’ורז’ לקומב שלא ייישאר זמן רב על פני האדמה. ההתחלה הייתה דווקא בסימן טוב. ז’ורז’ לקומב נולד ב-1868 בוורסאי, במשפחה בורגנית עשירה, להורים אינטלקטואלים ואומנים. אביו, עיתונאי ומשורר, צורף ופסל, לימד אותו גילוף בעץ ואימו, אומנית רב תחומית, לימדה אותו רישום, ציור ותחריטנות.

נישואיו ב-1897 למרת ונגר (Marthe Wenger), שנהייתה המודל שלו, יבטיחו גם הם את עתידו החומרי. מרת הייתה הבת של אשת חברה חשובה ומבריקה בוורסאי, גבריאל ונגר (Gabrielle Wenger). גבריאל הייתה דמות בולטת בחוגי האומנות של ורסאי ופסנתרנית מקצועית. היא אירחה אומנים מהמקום ומפריז וארגנה קונצרטים ואירועים תרבותיים נוספים. כך פגש ז’ורז’ לקומב, שהשתתף בפעילויות החברתיות, האומנותיות והספורטיביות של ורסאי, אותה ואת בתה. החתונה הייתה אירוע שקיבץ סלבריטאים, אומנים ופוליטיקאים ותועד בעיתון המקומי L’Écho de Versailles.

גבריאל תמכה בחתנה והזמינה אצלו ציורים, פסלים וקישוטים לאחוזה העירונית שלה. ידועים ומפורסמים ארבעת לוחות המיטה מעץ אגוז, “התעברות“, “לידה“, “קיום” ו”מוות“, שהזמינה אצלו. ידועים גם הפסלים “איזיס” ו”מריה המגדלית” שרכשה ממנו. ממליצה לכם בחום לטרוח ולהביט בכל אחת ואחת מהיצירות המרהיבות האלה, המעוררות התפעלות ומרוממות את הנפש.

גם כשעזבו בני הזוג, ז’ורז’ ומרת, את ורסאי אחרי נישואיהם, ועברו לנורמנדי, לא ניתק הקשר הקרוב עם גבריאל. ב-1892, בשנה שבה צייר את “תקופות החיים”, הצטרף ז’ורז’ לתנועת הנאבי. חמש שנים מכריעות בילה בקבוצה. חבר נאמן באחווה, שיכן את הנאבי פול רנסון (Paul Ranson), שבריאותו התמוטטה, בטירתו בנורמנדי, שאטו דה לרמיטאז’ (Château de l’Ermitage), בעיירה סן ניקולא דה בואה (Saint Nicolas des Bois), ליד אלנסון (Alençon). לקומב הזמין אצלו ארבעה לוחות דקורטיביים לאולם המבואה של הטירה.

פול רנסון נשאר לגור בטירתו של ז’ורז’ לקומב שש שנים. ב-1905 חזר לביתו והמשיך בפעילות, נתמך על ידי אחוות הנאבי שייסדו עבורו אקדמיה לציור והפקידו אותו על ניהולה. ב-1908 נפטר מקדחת הטיפוס בגיל 47.

גורלו של ז’ורז’ לקומב, שסייע כל כך לחבר הנפש שלו במשך שנים, קיבל באופן לא צפוי גוון דומה. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, התעקש ז’ורז’ לקומב לתרום את חלקו למרות שהיה פטור מגיוס והתנדב לעזור בבית החולים באלנסון. כך נדבק מחיילים בשחפת ונפטר ב-1916 בגיל 48.

יצירה בולטת אחרת, מונומנטלית ומרהיבה, שצורתה אליפטית, בסגנון אר דקו מובהק, נועדה לקישוט סלון תה שנפתח לאחר המלחמה וזכה להצלחת ענק אחרי השנים הקשות. באוגוסט 1917 הזמין המעצב הנודע, פרנסיס ז’ורדן (Francis Jourdain), אצל אדואר וויאר שלושה לוחות דקורטיביים עבור הבר-בית הקפה האופנתי (שנסגר ב-1922) והאומן לא אכזב.

אדואר וויאר החליט לשקף את החלל האמיתי בתוך הציור, וכך מהווה הלוח תמונת מראה מוקטנת של המקום. הרהיטים, גופי התאורה, הלכה הזוהרת על הקירות, כלי ההגשה המהודרים, כובעי הנשים ותלבושותיהן, כל אלה הופכים את הלוח הדקורטיבי להד זוהר של המקום שהוא מתאר על אווירתו התוססת. במרכז הלוח מבחינים בחייל במדים כחולים, סמל להשתקמות וחזרה לחיי החברה ולבילויים. המלחמה הסתיימה.

אנרי ואן דה ולדה (Henry Van de Velde), לעומת זאת, נטש את הקריירה הראשונה שלו כצייר לטובת רקמה, צורפות, עיצוב אביזרי בית, בניית רהיטים מעודנים ואדריכלות. “גורפת השחת” La Faneuse הוא ציור ממגנט ששימש, בנוסף, כמודל לשטיח קיר וכך ממחיש את הרגע המכריע בו פתח האומן במסלול חדש, מרקיע שחקים.

אסכולת פריז

בין שתי מלחמות העולם משכה אליה פריז אומנים רבים מארצות רבות שנהרו כדי לקחת חלק בסצנת התרבות התוססת והחופשייה שלה. המונח “אסכולת פריז” התייחס בתחילה לקבוצת האומנים הצרפתים והזרים שיצרו את האוונגרד הפריזאי בתחילת המאה ה-20 מחוץ לקוביזם.

משך אותי במיוחד דיוקן עצמי של בת הזוג של מודיליאני, ז’אן אבוטרן. למרות שכתבתי מאמר על בני הזוג, לא הכרתי עבודות שלה. איזה כשרון, ז’אן אבוטרן הייתה אומנית בפני עצמה! כשהתאבדה בנסיבות כה טרגיות, הוליכה לאבדון גם את היצירות שלא ביצעה. זהו דיוקן עצמי מרשים כשברקע מוטיבים מהקימונו שלה. עמדתי, נפעמת, מול פניה הנחרצות שכולן זוויות. זוויתיות פסקנית שלא מותירה מקום לוויכוחים.

ז’אן הייתה, עם זאת, אובדנית עוד לפני שהכירה את מודיליאני, שנעשה המגן שלה. אחיה ישן איתה באותו חדר כדי למנוע את הנורא מכול אך ז’אן ניצלה את שנתו העמוקה, בוקר אחד, וזינקה אל מותה. מת יחד איתה התינוק שנשאה.

עד החלק “אסכולת פריז” הצלחתי לשכוח את זוועות העבר וזוועות ההווה. האסקפיזם, שמביאה האומנות, ואיתה הלהט, נשאו אותי אל שכחה מבורכת. אספנותו של אוסקר גז הצילה אותו, בתהליך דומה, מאבלו המשולש הכבד. אך הדיוקן העצמי של ז’אן השקיע אותי שוב בפן הטרגי של החיים. גורלה של נטלי קרמר המשיך והפיל אותי במצולות הייאוש שאין להן תחתית, גם בימים אלה.

מול “אישה על שרפרף” נעצרתי בתימהון. מבטה הבוהה של האישה גרם לי עצב. תנוחת חוסר האונים שלה שיקפה את תחושותיי שלי. כשקראתי את הביוגרפיה של הציירת-משוררת, הבנתי את משמעות הבעת פניה ושפת הגוף שלה. האם האישה היושבת על השרפרף ידעה איך יסתיימו חייה.

נטלי קרמר נולדה ברובע ה-10 של פריז ב-28 באפריל 1891 וגורשה לאושוויץ, שם נרצחה עם הגעתה, בגיל 52, ב-22 בדצמבר 1943. האימא שלה לא הייתה יהודיה ומשפחת אביה, שהיה יהודי, החרימה את חתונת הזוג. האב ונפטר בגיל 31 כשנטלי הייתה בת שלוש.

נטלי קרמר “התגלתה” ונמשתה מאלמוניותה על ידי אוסקר גז שרכש את ציוריה ב-1973 והעניק כמה מהם למוזיאון באוניברסיטת חיפה. לאחר שמעט מאוד פרטים היו ידועים על חייה, מגלים חוקרים עניין בה ובאומנותה ומאמרים חדשים מופיעים עליה ועל הקריירה הקצרה שלה.

מצב רוחי השתפר נוכח ההתפעלות מהיצירות הבאות, המאדירות יופי נשי:

סוזן ולדון, עירום על ספה אדומה Suzanne Valadon, Nu au canapé rouge 

מואיז קיסלינג, אדמונית השיערMoïse Kisling, La Rousse

קייס ואן דונגן, דיוקנה של הקומודור דויי Kees Van Dongen, Portrait de la Commodore Douilly

ומה להגיד על ציורה המסנוור של תמרה דה למפיקה הנועזת, החוגגת את חירותה המינית המתפרצת, בסגנון קוביסטי מדויק? מנייריזם, נאו קוביזם, אר דקו, החוברים יחד למה שמוגדר כנאו ריאליזם, סימן ההיכר של אדריכלית הגוף הנשי, המשורטט בביטחון ובגאווה.

קוביזם

האוסף של גז מעניק מקום של כבוד למהפכה הקוביסטית שסימנה נקודת מפנה מכרעת בהיסטוריה של האומנות המערבית. גז לא דבק, עם זאת, בהפשטה טהורה והעדיף את הדור השני של הקוביסטים, כמו ז’אן מצנז’ה (Jean Metzinger) שציורו “הספינקס”Le Sphinx הוצג בתערוכה. “האי (הלגולנד)” L’île (Helgoland) מאת ארתור סגל (Arthur Segal), “העיר” La ville מאת ליאופול סירבאז’ (Léopold Survage), נוכחים גם הם. שני ציורים של פיקאסו חותמים את התערוכה, “הדמויות” Les personnages ו-“האובדה”L’Aubade (אובדה היא שיר, המושר ליד חלון של אדם אהוב עם שחר, בניגוד לסרנדה, המושרת עם ערב).

אך אני נותרתי פעורת פה מול ציור מפורסם שלא הכרתי, “המוות והאישה”, של הציירת מרבנה (Marevna), שמביע את כל האבסורד, האכזריות והנלעגות שבמלחמות. הציור מתייחס למלחמת העולם הראשונה אך לרוע המזל, אקטואלי גם בימינו ויותר מתמיד כי כלום לא נלמד מזוועות העבר.

משני צידי שולחן קטן, שעליו קנקן ושתי כוסות, בעיצוב של קופסות ללכידת מזיקים, יושב זוג מוזר. הוא חייל, לבוש מדים, על חזהו עיטור גבורה. פניו הן גולגולת, פיו הפעור חושף שיניים מפחידות, משני שרווליו וממכנס אחד שלו יוצאות פרוטזות מתכת. האישה לבושה שמלה צבעונית חושנית וחושפת רגליים עטויות גרבי רשת אך פניה מכוסות מסכת גז, המוחקת את יופיה ומורידה אותו לדרגת מפלצתיות, הדומה לזו של החייל האומלל. לחיי מי ומה שותים בני הזוג ואיך הם מבלים?

האישה סופקת כפיים, כלומר, מודעת למצב הטרגי בעוד החייל יושב כבובה ממוכנת, נטול אנושיות. מנהיגי העולם התייחסו אליו כחפץ והקריבו אותו קורבן. הרצפה המשובצת מתחת לשולחן, מזכירה לוח שחמט, וכך מדגישה את היות החייל והאישה כלי משחק בידי כוחות שלקחו לעצמם את הזכות להרוג, לעוות, להרוס. הכורסות והקנקן מתאימים בעיצובם לרצפה. זו מזכירה לוח שחמט, אמרנו, ואולי בגדי ליצן קודרים. איזה מופע מוקיונות אבסורדי ומגוחך מספקת המלחמה שבה אוכלוסיה אזרחית וצבא אינם אלא חרקים במלכודת.

מרבנה הייתה רק בת עשרים וחמש כשציירה את הציור המרשים הזה, במשמעותו ההיסטורית, בטכניקה שלו ובסמליותו. זוהי מלחמת העולם הראשונה והזוועות חוזרות על עצמן מאז, אותה גברת בשינוי אדרת. הורגים בחורים צעירים ומכריחים את העורף להתגונן, בלי שתובטח הצלה. עבודה זו, בעלת אופי קוביסטי, מראה כיצד מלחמת העולם הראשונה טלטלה אומנים.

מול מחרחרי המלחמות עומדים אומנים אמיצים שנלחמים ברוע הזה בנשק העומד לרשותם, האומנות. ולצד האומנים עומדים אנשים כמו אוסקר גז שניסה להילחם במלחמות ולקדם את השלום. ראוי לציין, בהזדמנות זו, שאוסקר גז לא הסתפק ברכישת ציורים אלא גם פעל יותר מכך למען אומנים שהאמין בהם. מתחילת שנות ה-60 ואילך לא רק שרכש יותר מ-150 ציורים של מרבנה אלא גם עודד אותה ללא לאות והציג את עבודותיה בצרפת, שוויץ, ארצות הברית, יפן וישראל. כמו כן מילא תפקיד מרכזי בארגון התערוכה לציון מאה שנה להולדתה של מרבנה בגלריית וילדנשטיין בלונדון.

ציור זה, על אף עוצמתו, לא השתלט לגמרי על כל ישותי. נשארו בה זיכרונות של ציורים אחרים, צוחקים יותר. חזרתי הביתה מהופנטת, על פלנטה אחרת. תודה למרכז התרבות קומון שאפשר לציבור הרחב לצפות בחלק מאוספו של אוסקר גז ולהתוודע להומניסט הגדול שידע להשתקם אחרי עקירות ואסונות והתאמץ לשתף אחרים בחוויותיו המתקנות.

הכתבה תסתיים בתשובתו של אוסקר גז לשאלה שנשאל ב-1995, בריאיון שנתן ל-Tribune des Arts Genève: מדוע הוקם הפטי פאלה תחת המוטו “האומנות בשירות השלום”?

כי אומנות היא שפה אוניברסלית, בדיוק כמו המוזיקה. האומנות מעבירה מסרים מעבר לשפות.

כדי לראות מספר רב של צילומי היצירות שהוצגו בתערוכה, הביטו בקישור הזה.

כתבות קשורות

קבוצת הנאבי: נביאי האומנות החדשה של סוף המאה ה-19

פליקס ולוטון: החיים בשירות האומנות

אמדאו מודיליאני וחיים סוטין: הבוהמיינים האחרונים של מונפרנאס

אדואר מאנה וברת מוריזו: התשוקה שבאומנות